חבל נחלתו טו סא
סימן סא
אונס בשכירות
שאלה
משפחה שכרה 'צימר' מראש בתקופה בה הביקושים גדולים מאד. כמה ימים
לפני חופשתם אושפזה האם בצורה בלתי צפויה בבית חולים. האם השוכרים
צריכים לשלם על ה'צימר' שלא השתמשו בו? ואם כן, האם צריכים לשלם תשלום
מלא?
תשובה
א. רבים הם מקרי האונס בשכירות בין בשכירות אדם – שוכר קבלנים או פועלים,
ובין בשכירות מטלטלין או מקרקעי, בהם השכירות אינה יכולה לצאת לפועל.
הסיבות לאונס יכולות להיות של השוכר (כבמקרה דנן) או שהדבר הנשכר חפצים
או פועלים נאנס, או מצד גורם שאינו תלוי בשני הצדדים.
מצב זה משאיר שאלות ממוניות, ננסה לברר אגב השאלה שלפנינו מה הם
הכללים העיקריים לשאלה זו.
ב. המשנה בריש האומנין (ב"מ עה ע"ב) מלמדת: "השוכר את האומנין והטעו זה
את זה – אין להם זה על זה אלא תרעומת". ולא דין ממוני.
בדף עו ע"ב מבארת את התרעומת במשנה כך: "איבעית אימא: האי תנא חזרו נמי
הטעו קרי ליה".
ובהמשך (עו ע"ב – עז ע"א): "דאמר רבא: האי מאן דאגר אגירי לרפקא, ואתא
מטרא ומלייה מיא. אי סיירא לארעיה מאורתא – פסידא דפועלים, לא סיירא
לארעיה מאורתא – פסידא דבעל הבית, ויהיב להו כפועל בטל"...
גשם שירד בלילה הוא אונס חיצוני שארע לכל העולם ולאו דוקא לאחד הצדדים,
וגורם לשכירות להתבטל.
מפרש רש"י:
"הא דסיירא לארעא מאורתא – והוליך הפועלים לשם, וראוה, ולא הבינו שהיא
לחה, או שירדו גשמים בלילה – לית להו כלל, דהא חזו אינהו גופייהו ועל מנת כן
נשתכרו לו, והרי לא יכולין, ולא היה להן לילך בבקר".
"לא סיירוה מאורתא – עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם: אם תמצאו שדה לחה
– לא אתן לכם כלום, ויהיב להו כפועל בטל".
"פסידא דפועלים – גשמים שירדו – הפסד פועלים הוא, דלא יהיב להו מידי,
דאמר להו: מזלייכו גרם".
עולה מדברי רש"י באונס או מניעה שבאו קודם תחילת העבודה בשכירות אם שני
הצדדים לא היו יכולים לדעת מהאונס – ההפסד לפועלים ש'מזלם גרם'. אם אחד
היה יודע על אפשרות האונס ולא התנה הוא המפסיד ורואים את חוסר התנייתו על
כך כפשיעה.
ג. הריטב"א (ב"מ עו ע"ב) כתב: "כללא דמילתא לפום סוגיין דשמעתין דכל היכא
דשויא מילתא דבעה"ב ופועלים דכולהו הוה להו למידע או כולהו לא הוה להו
למידע הויא פסידא דפועלים, וכש"כ היכא דבעה"ב לא הוה ליה למידע ופועלים
הוה להו למידע, אבל היכא דבעה"ב הוה ליה למידע ופועלים לא הוה להו למידע
הויא פסידא דבעל הבית, מיהו אי משכחי לאיתגורי מיתגרי במאי דמשכחי ומאי
דבציר מאגרייהו משלם להו בעה"ב, וכולהו בשלא עשו שליחותם אבל אם עשו
שליחותם ונתבטלו עמו נותן להם שכרם כפועל בטל, וכדתניא בתוספתא השוכר
את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם,
שכרו להביא דורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה
שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם, ע"כ, ובגמ' דידן בפ' הגוזל (קט"ז ב')
תניא דכוותה ופרישנא טעמא משום דעבדיה שליח לשליחותיה".
הר"ן (ב"מ עו ע"ב) כתב כלל דומה: "הלכך נקטינן דכל מלתא שהיא פשיעותא
דתרוויהו יד פועל על התחתונה וכן נמי היכא דלא הוי פשיעותא דחד מינייהו
פסידא דפועל וראיה לדבר מדתניא לקמן השוכר את הפועל ולחצי יום שמע שמת
לו מת אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן נותן לו קבלנותו כלומר כפי מה
שעשה אבל במה שנשאר אינו נוטל כלום והא הכא דלא הויא פשיעותא דפועל
וא"ה כיון שלא עשה הפסיד הלכך לא משכחת לה פסידא דב"ה אלא דאיהו פשע
ולא פועל".
וכן כתב הרא"ש (ב"מ פ"ו סי' ג).
ד. במקרה שלפנינו האונס קרה לשוכר ולא היה יכול להתנות עליו. ולכן לכאורה
ההפסד על המשכיר, כשם שפועלים המשכירים את עצמם מזלייהו גרם. אולם
צריך לעיין בשתי נקודות נוספות: 1. האם יש הבדל בין שכירות אדם (פועל או
קבלן) לשכירות חפץ. 2. הביטול היה לפני תחילת השכירות.
לגבי הנקודה הראשונה נאמר במשנה (ב"מ קג ע"א): "המשכיר בית לחבירו ונפל
– חייב להעמיד לו בית". ובגמרא: "היכי דמי? אי דאמר ליה בית זה – נפל אזל ליה!
ופרש רש"י: "אזדא ליה – הלך לו, מזלו גרם, ואמאי חייב להעמיד לו בית?"
המדובר שהתחילו כבר את השכירות ואעפ"כ המשכיר אינו חייב להעמיד לו בית
אחר. וזה המצב ברבים מהמקרים. ורק המשכיר מוצרים רבים מאותו הסוג כגון:
חברה להשכרת רכב או מלון המשכיר חדרים צריכים להעמיד חדר או מכונית
אחרת אם לא ניתן להשתמש במוצר המושכר. אמנם אז אין כאן השכרה של מוצר
מסויים ("בית זה") אלא מוצר כלשהו ("בית סתם").
וכך באר הר"ן בחידושיו על אתר: "ומיהו נותן לו שכירות אותו זמן שדר בו
וכדאמרי' בפרק השוכר את האומנין דהשוכר את החמור ומתה בחצי הדרך אף על
גב דלא קא משתרשי לי' נותן לו שכרו של חצי הדרך משום דא"ל אי הות [בעית
למיתי עד הכא לאו אגרא] בעית למיתב".
ונראה שאין הבדל בין שוכר חפץ או דירה לשכירות פועלים באונס המבטל את
השכירות.
ה. לגבי מצב של ביטול השכירות קודם שהתחילו, הרשב"א (ב"מ עו ע"ב) מביא
בשם הראב"ד שכל ההתדיינות בין השוכר לפועלים היא אם התחילו בעבודה:
"עוד כתב הרב לא גרסינן הכא בפלגא דליליא דהתם אפי' תרעומת ליכא דליכא
התחלה ואפילו הלכו אינו כלום ומה להם לילך והוא אינו צריך לדוולא, ע"כ".
וכן בשיטה מקובצת (ב"מ עו ע"ב) הביא מהרשב"א: "אבל הלכו חמרים ולא מצאו
תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם. ודוקא הלכו הם בעצמם לפי
שמכיון שהתחילו במלאכתם נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית
שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע או
מטלטלים כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה והליכת פועלים למלאכתם היא
היא התחלת מלאכתם. אבל כל שלא הלכו הם בעצמם אף על פי שהלך שליח
ומצא שדה לחה אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת. הרשב"א".
וכן השטמ"ק מביא מדברי הרמב"ן בהסברת רש"י אשר ג"כ מדגיש את נושא
התחלת המלאכה: "ורש"י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת דאמר
להם השכירו עצמכם לאחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו צריכין לחזר אחר
שוכרין, ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. פירוש לפירושו השכירו
עצמכם אם תמצאו, שלא נתחייבתי לכם דכיון דדברים בעלמא נינהו שלא התחילו
במלאכה לא נתחייבו זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו".
ו. לגבי שכירות בית כתב הריטב"א (ב"מ קג ע"א) בשם הרמב"ן: "אבל אם נפל
קודם לכן וקודם שנתקיים השכירות לא מצי יהיב ליה בית נפול, דאדעתא דבני
ליה הוא דאגר". ונראה שבין בביטול שכירות ע"י המשכיר, כגון בבית שנפל ובין
בשכירות ע"י השוכר שאינו צריך לבית אין צריכים להשיב למשכיר את דמי
השכירות.
ונראה שלגבי ביטול שכירות חדרי אירוח ('צימר'), הדין כנפילת בית קודם שנכנס
אליו ואפילו אם שילם דמי קדימה וכד' עדיין לא התחילה השכירות.
ז. אבל בשו"ע (חו"מ סי' שלג ס"ב) פסק לגבי פועלים: "בד"א שאין להם עליו
אלא תרעומת בשלא הלכו, דוקא בשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש
כששכרם בעל הבית זה; אבל אם היו נשכרים אמש, ועכשיו אינם נשכרים כלל,
הרי זה כדבר האבוד להם, ונותן להם שכרם כפועל בטל; ואם נשכרים בפחות,
משלם הפחת".
היינו אם ביטול השכירות גרם להפסד לפועלים ובגללה לא נשכרו לעבודה אחרת
שהיתה זמינה להם, השוכר חייב בנזקם ומשלם להם כפועל בטל.
הסמ"ע (ס"ק ח) כתב שבעה"ב (השוכר) חייב מדינא דגרמי.
ובביאור הגר"א (ס"ק ה) כתב שהשוכר חייב כמו בדין דבר האבד בפועלים
ששוכר עליהן או מטען ומוסיף שחייב אף מדינא דגרמי. ובהגהות רבי עקיבא איגר
מבאר שיש הסוברים שהוא משום דינא דגרמי ויש שסוברים משום דבר האבד.
ומקשה: "וקשה לי לפי מה דנקט הכא בש"ע דחזרת בעה"ב לגבי פועלים מקרי
דבר האבוד. א"כ גם לא הי' מוצאים להשכיר אותם יהי' חייב ודו"ק".
ח. בקצות החושן (ס"ק ב) הביא את קושית בנו מדוע השוכר חייב בהפסד
הפועלים הרי המבטל כיסו של חבירו פטור – "וא"כ אפילו מצאו אמש להשתכר
והיום לא מצאו נמי אין בו משום מזיק כיון דאינו אלא כנועל דלת חנותו של חבירו".
והשיב לבנו שבנזקי אדם חייב על שֶׁבֶת ולכן חייב בנזק ביטול כיסו של חבירו.
אולם לפי"ז חייבים רק בשבת של אדם אבל לא בשבת של בהמה ולא בשבת של
חנות וכד'. וא"כ גם בהשכרה שלפנינו לכאורה פטור מתשלומים. ומקשה על
דבריו שגם בשבת של אדם במקרה כזה שלא עשה בידים אלא רק בעקיפין גרם
לו להיבטל חייב רק משום גרמי ובגרמי אין תשלומי שבת ע"פ האמור בטור (סי'
שח) בשם הרמ"ה. ומקשה אף משו"ת מהר"ם (ד"פ סי' תתכא) שפטור בשכירת
פועלים על ביטול מלאכתם משום שהיא רק מניעת רווח ולא נזק. ולכן מסביר את
השו"ע שהסתמך על דין דבר האבוד ולא על דינא דגרמי שפטור בו על שבת.
ולכן מסיק: "ולדינא צ"ע כיון דדעת מוהר"ם דפטור בפועלים אפילו הפסידו על ידו
את מלאכתן ומסתבר טעמיה דמוהר"ם לפי מ"ש וגם השוכר הוא מוחזק בממון,
וידוע דנפיש חיליה דמוהר"ם להוציא ממון (נגדו) [על ידו]". ומסיים: "אבל היכא
דלא התחילו במלאכה דאין בו משום קנין כלל אלא דברים בעלמא א"כ אפילו הוי
דבר האבוד אינו אלא משום דינא דגרמי שהפסידו על ידו, וכה"ג דאינו אלא מניעת
ריוח אפילו בנזק אדם פטור ומשום דלא מיחייב בדינא דגרמי אלא בנזק ולא
בארבעה דברים וכמ"ש הרמ"ה הובא בטור סימן (ש"ה) [ש"ח], וא"כ כיון דדעת
מוהר"ם דפטור נראה דמספיקא לא מפקינן ממונא ודו"ק, ועיין מ"ש בסק"ג".
ט. נתיבות המשפט (ביאורים ס"ק ג) מביא את קושיית המהר"ם שיף מדוע אם
פועלים לא מצאו עבודה בשכר אחרת חייב לשלם להם כפועל בטל, הרי בדין
שוכר עליהם או מטען אין הפועלים משלמים אם לא מצא לשכור תחתיהם וא"כ
גם כאן אינו חייב בתשלומים. ותרץ הנתיבות: "ולפענ"ד לא קשה כלל, דהא הא
דשוכר עליהן עד כדי שכרן ע"כ לאו דינא דאורייתא הוא, וע"כ הוא מצד תקנת
חז"ל או שאמדו חז"ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זה לזה להשלים ההיזק עד כדי
שכרן, ועל תקנת חכמים ואומדנא שלהן אין להקשות כלל. תדע דתקנת חכמים
היא, דהא ודאי במוכר סחורה ולא קנו מידו [וחזר בו הלוקח], אף שהפסיד הסוחר
ע"י זה אפ"ה פטור, וכאן חייב, אלא ודאי דתקנת חכמים היא בפועל [ועיין מה
שכתבתי לעיל בסימן ש"ו סעיף ג' אות ו' בשם הש"מ ב"מ [ע"ג ע"ב ד"ה האי
מאן]]. ואף שהתוס' [שם ע"ו ע"ב ד"ה אין] כתבו דזהו לר"מ דמשלם מדינא
דגרמי, משמע לכאורה מדבריהם דדין גמור הוא, לפענ"ד נראה דאי אפשר לומר
בכונתם דדין גמור הוא, דודאי לא דמי להדקיה באנדרוניא [ב"ק פ"ה ע"ב] דביטלו
ממלאכתו, דהא אילו הדקיה באנדרוניא על חצי יום, ודאי דאינו צריך לשלם מה
שהזיקו במה שאינו יכול להשכירו על חצי יום האחר, ואין משלם לו רק הזמן
שסגרו, ובפועל שהשכיר עצמו משלם לו בעד כל היום. אלא ודאי דאין זה בדין
שבת, דכל שלא נתכוין להזיק אינו משלם לו ארבעה דברים, רק כונתם כיון
שתיקנו חז"ל דבדבר האבד חייב כאילו מזיקו בידים, א"כ ה"נ כיון דגרם להם היזק
והוא דבר האבד להם, אין לחלק בין פועל שחוזר בדבר האבד לבעה"ב החוזר,
ולומר דפועל החוזר חשיב מזיק טפי ובעה"ב החוזר הוא רק גורם, דלר"מ גורם
ומזיק שוה". ועי' ערוך השולחן (חו"מ סי' שלג ס"ב).
ועפ"י דברי הנתיבות עולה שאף השוכר חנות וביטל או שוכר 'צימר' וביטל בעונה
שהם מבוקשים ובעל ה'צימר' לא הצליח למצוא שוכר אחר צריך לשלם לו כפועל
בטל. היינו הרווח הנקי שהיה לו על השכרת דירת האירוח.