חבל נחלתו טו ס

<< · חבל נחלתו · טו · ס · >>

סימן ס

הפקר לעניים

א. המשנה במסכת פאה (פ"ו מ"א) מוסרת: "בית שמאי אומרים הבקר לעניים

הבקר ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמטה". וכן

במסכת עדויות (פ"ד מ"ג).

מפרש הריבמ"ץ: "בית שמאי הבקר לעניין הבקר. פי' אם הבקיר לעניים לבד

הבקר ופטור מן המעשרות כדאמרי'. גרסינן מאי טעמ' דבית שמי, אמ' ר' חייה א"ר

יוחנן, לעני ולגר, מה ת"ל תעזב אותם, יש לך עזיבה אחרת כזו, מה זו לעניין ולא

לעשירין, אף מה שנאמ' במקום אחר לעניים ולא לעשירים, ומאי טעמ' דבית הלל,

אמ' ריש לקיש, ונטשתה, מה ת"ל ונטשת', יש לך נטישה אחרת שהיא כזו, מה זו

לעניין ולעשירין, אף מה שנ' במקום אחר לעניים ולעשירים".

לפי הריבמ"ץ ר' יוחנן ור"ל הסבירו את טעמי ב"ש וב"ה. ר' יוחנן הסביר את טעמם

של ב"ש ור"ל הסביר את טעמם של ב"ה.

וכ"נ מהירושלמי (וילנא, פאה פ"ו ה"א): "רבי חייא בשם ר' יוחנן טעמייהו דבית

שמאי לעני ולגר מה ת"ל [ויקרא יט, י] תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו, מה זו

לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים. אמר ר"ש

ב"ל טעמייהו דב"ה [שמות כג, יא] תשמטנה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה

אחרת שהיא כזו מה זו בין לעניים בין לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר בין

לעניים בין לעשירים".

אמנם הירושלמי ממשיך ושואל: "מה מקיימון ב"ה טעמייהו דב"ש תעזוב אותם

מיעוט זו לעניים ולא לעשירים אבל מה שאמר במקום אחר בין לעניים בין

לעשירים. מה מקיימון ב"ש טעמייהו דב"ה תשמטנה ונטשתה מיעוט זה בין לעניים

בין לעשירים אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים אבל לא לעשירים".

היינו, הירושלמי שואל איך ב"ה מפרנסים את הפסוק ממתנו"ע ומתרץ שהם

לומדים מיעוט שרק במתנו"ע לעני ולגר אבל שאר הפקר הפטור ממעשרות הוא

לכל. וב"ש למדו את הפסוק בשמיטה, שדוקא בשמיטה ההפקר לעניים

ולעשירים, אבל הפקר אחר יכול להיות לעניים ולא לעשירים.

ממשיך הירושלמי: "אמר ר' אבון לישן דמתני' מסייע לר"ש ב"ל עד שיפקיר אף

לעשירים כשמיטה". כלומר לשון המשנה מסייע לר"ל שלמד שמחלוקתם בנויה

על הלימוד משמיטה ולא לר"י שלפי דעתו אזכור השמיטה במשנה הוא רק לסימן

בעלמא, ואף לפי ב"ה ניתן להפקיר לקבוצה מסוימת.

עפ"י הירושלמי אין הכרח לומר שר' יוחנן ור"ל חלקו ביניהם, וניתן לומר שכל אחד

מהם הסביר את טעמו של תנא אחר, והגמ' למדה עפ"י דעתם איך כ"א יבאר את

הפסוק השני.

אם נפרש בירושלמי שר"י ור"ל חולקים ביניהם, חייבים להסביר שר' יוחנן אינו

נסמך על המשניות בפאה ובעדויות. שהרי המשנה מובאת במס' פאה אבל

מחלוקת ב"ש וב"ה היא בסתם הפקר האם שייך הפקר לחלק מהכלל, ולפי ר'

יוחנן אף לב"ה ישנו הפקר לחלק מהכלל. ולכן אם מסבירים שר"י נתן טעם

לשיטת ב"ה, חייבים לומר שהוא חולק המשניות בפאה ובעדויות.

ובדוחק ניתן לומר שר' יוחנן יפרש את בית הלל בהפקר שכוונתם הפקר לכל

הכלולים בקבוצה מסוימת אע"פ שאינו הפקר לכל כשמיטה. והדברים דחוקים

מאד.

ב. ממשיך הירושלמי: "הפקר לבהמה אבל לא לאדם, לגוים אבל לא לישראל,

לעשירים אבל לא לעניים, ד"ה אין הפקרו הפקר. לאדם אבל לא לבהמה,

לישראל אבל לא לגוים, לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת פלוגתא דר'

יוחנן ור"ש ב"ל. על דעתיה דר' יוחנן הפקרו הפקר וע"ד דר"ש ב"ל אין הפקרו

הפקר. אמר ר' לָא בפירוש פליגי: ר"י אמר הפקרו הפקר ור' שמעון ב"ל אמר אין

הפקרו הפקר".

נראה שהמחלוקת בין סתמא דגמרא לבין רבי לא (=אילא) היא האם ר' יוחנן ור"ל

חלקו ביניהם או שהגמרא רק שאלה מה יגידו במקרים אלו. אם הגמרא בארה ור"י

ור"ל אינם חולקים, כל השאלה היא אליבא דב"ש שיש לו הפקר לענין מעשרות

לקבוצה מסוימת. לעומת זאת לפי ב"ה שהפקר חייב להיות לכל (אף לפי ר' יוחנן)

אין למקרים אלו שום נ"מ. ולפי"ז, הירושלמי רוצה למצוא נ"מ בין שיטת ר"י ור"ל

בהסברת המחלוקת. ומסביר שלפי ב"ש לא יחלקו ר"י ור"ל בהפקר לבהמה ולא

לאדם לגוים ולא לישראל לעשירים ולא לעניים. כיון שלא מצאנו שום הפקר מן

התורה ממין זה אף לא בפאה. אבל אם הפקיר לאדם ולא לבהמה כפי שמצאנו

בפאה, או לישראל ולא לגוים כפי שמצאנו בפאה או לעניי אותה העיר (ומסבירים

הר"ש והרש"ס שכוונתו לבני אותה העיר כמו בפאה) לפי ר"י יש מקום להפקר

כזה, כיון ש'האב' של הפקר היא מתנות עניים, אבל לפי ר"ל שהאב של הפקר

הוא שמיטה אין הפקר מסוג זה.

ג. הרמב"ם בפירוש המשנה באר את המשנה אליבא דטעמיהם של ר' יוחנן ור"ל

ללא מחלוקת ביניהם. וז"ל: "והמפקיר לעניים בלבד אומרים בית שמאי שהוא

הפקר ואינו חייב במעשר, ולומדין על זה ממאמר ה' לעני ולגר תעזוב אותם, ואמרו

יש לך עזיבה אחרת לעניים ולא לעשירים. ובית הלל אומרים אמר ה' בשמטה

תשמטנה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזו. וממה שראוי שתדע

כי לבית שמאי מי שהפקיר לאדם ולא לבהמה, לישראל ולא לגוים, ולעניי אותה

העיר לא לעניי עיר אחרת כל זה הפקר ואינו חייב במעשרות".

וא"כ מסביר שלפי ב"ש במשנה ניתן להפקיר לאדם ולא לבהמה עפ"י הלימוד

מפאה, אבל לפי ב"ה כל הפקר צריך להיות כדוגמת שמיטה – לכל.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות נדרים (פ"ב הט"ו): "המפקיר לעניים אבל לא לעשירים

אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה"...

יש להעיר עוד שכיון ששנינו בעדויות כמשנת פאה, ועדויות היא בחירתא (ברכות

כז ע"א, קידושין נד ע"ב, בכורות כו ע"א) כדברי רש"י בברכות: "עדיות קרי

בחירתא, שהלכה כאותן עדיות", על כן הלכה כמותה.

ד. פסיקת הרמב"ם עולה בקנה אחד עם הבבלי בבבא מציעא (ל ע"ב):

"רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא

דאופי, אותבינהו וקא מיתפח. אמר ליה: דלי לי. אמר ליה: כמה שוין? – אמר ליה:

פלגא דזוזא. יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה. הדר זכה בהו, הדר יהיב ליה פלגא

דזוזא ואפקרה. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו, אמר ליה: לכולי עלמא

אפקרנהו ולך לא אפקרנהו. – ומי הוי הפקר כי האי גוונא? והתנן, בית שמאי

אומרים: הפקר לעניים – הפקר, ובית הלל אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר

לעניים ולעשירים כשמיטה. – אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו,

ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה".

עולה שדעת הבבלי כב"ה בעדויות ובפאה שאין הפקר רק לעניים אלא במתנ"ע,

וכל הפקר אחר חייב להיות לכל.

ה. וכ"כ הראב"ד על המשנה בעדויות: "וב"ה אומרים עד שיובקר אף לעשירים

כשמיטה פירוש אף לעניים עצמן אינו הפקר עד שיפקיר לכל ממעשה דר'

ישמעאל ברבי יוסי באלו מציאות... ואקשינן עלה ומי הוה הפקר כי האי גוונא והא

תנן בית הלל אומרים עד שיופקר לעשירים כשמטה כלומר וכיון דלא הוי הפקר

נמצא רבי ישמעאל גורם מכשול לבני אדם שמא ימצאהו ויזכה בו ויהיה גזל בידו

אלמא למי שהפקיר נמי לא הוי הפקר. ובגמרא דבני מערבא פרק ששי מפרש

טעמייהו"... ומביא את לימודי ר' יוחנן בב"ש ור"ל בב"ה.

וא"כ אף הראב"ד למד בירושלמי שר' יוחנן רק לימד טעמם של ב"ש ולא את

טעמם של ב"ה. ולכן הלכה כב"ה שאין הפקר לחלק מהציבור לא לדיני קניינים

ולא לדיני מעשרות אא"כ הוא הפקר לכל.

ו. הר"ש והרא"ש לא סברו כרמב"ם וכראב"ד בהסבר הירושלמי. את בעית

הירושלמי בנ"מ בין ר' יוחנן וריש לקיש מסבירים הם שהמחלוקת היא בשיטת בית

הלל.

כך כותב הרא"ש בפירושו על המשנה:

"ומפרש בירושלמי דאיכא בינייהו הפקר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לגוים

לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת, לר"ל דילפי ב"ה משמיטה בעינן לגמרי

כשמיטה שהוא מופקר לכל, ולר' יוחנן דלא ילפי ב"ה משמיטה אלא ממעטי

מאותם דכתיב גבי פאה דלא נגמר מינה דהפקר לעניים (לא) הוה הפקר אלא אף

(בעי') בקל הוה הפקר אף הפקר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לגוים לבני עיר

אחת ולא לכל העולם. והא דקאמר לעניי אותה העיר לאו דוקא אלא צריך שיפקיר

אף לעשירי אותה העיר אלא אורחא דמילתא נקט שדרך אדם להפקיר כשרואה

חסרון עניים. וההיא דפרק אלו מציאות דמשמע דאפי' אפקריה לכולי עלמא לבד

מההוא גברא לא הוי הפקר התם בעי לאוקומי עובדא דר' ישמעאל אף כריש

לקיש". וכ"כ הר"ש וכ"כ הרש"ס.

ולפי"ז סתם משנה בפאה ובעדויות אינן מתישבות עם שיטת ר' יוחנן אשר בדר"כ

הלכה כמותו ביחס לר"ל. כמו"כ עולה מן הבבלי בב"מ שאין הלכה כר' יוחנן.

ז. הסתפק בשאלה זו האם ר' יוחנן ור"ל חלקו זה עם זה בשיטה מקובצת (ב"מ ל

ע"ב) בשם תוס' שאנץ ומעלה אפשרות שלא חלקו ושוב חוזר בו: "וצריך עיון

בירושלמי דלכאורה רבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא שרבי יוחנן מפרש טעמא

של בית שמאי וריש לקיש טעמו של בית הלל. אבל בירושלמי משמע דפליגי

דמסיק התם הפקר לבהמה ולא לאדם לגוים ולא לישראל לעשירים ולא לעניים

דברי הכל אין הפקרו הפקר. לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לגוים לעניי העיר

ולא לעניי עיר אחרת בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש על דעתיה דרבי יוחנן הפקרו

הפקר על דעתיה דריש לקיש אין הפקרו הפקר אמר רבי לא בפירוש פליגין ר'

יוחנן אמר הפקר וריש לקיש אמר אינו הפקר. ובגמרא דילן אזלא סוגיא דשמעתא

כריש לקיש דלא מפטר מן המעשר עד שיהא הפקר לישראל ולגוים". וכר"ש

ורא"ש כתב גם הפנ"מ.

ויש לתמוה לבעלי השיטה שר' יוחנן הסביר טעמא דבית הלל, הרי המשנה בפאה

ובעדויות מסייעת רק להסברת ר"ל, וא"כ אין זה רק בבלי לעומת ירושלמי אלא

משניות2 לעומת ירושלמי וצע"ג.

ח. וכך כתב בשו"ת דברי יציב (חו"מ סי' ס): "ובתיו"ט שם במשנה [בד"ה

כשמטה] כתב, פירש הר"ב דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה

וכו', וב"ה מתעזוב אותם מיעוט זה לעניים ולא לעשירים אבל מה שנאמר במקום

אחר לעניים ולעשירים, וב"ש תשמטנה ונטשתה מיעוט זה לעניים ולעשירים אבל

מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים עכ"ל. והקשו על הר"ב והתיו"ט

דנקטו חדא כר"י וחדא כרשב"ל3, ומהירושלמי נראה דפליגי אהדדי, דר"י יליף

מפאה בין לב"ש ובין לב"ה אלא דב"ש סברי דתעזוב ריבויא הוא וב"ה סברי

דאותם מיעוטא היא, ורשב"ל יליף לה משמטה דלב"ש ונטשתה הוי מיעוטא ולב"ה

ריבויא הוא, וכן מפורש בר"ש שם דר"י ורשב"ל פליגי, ואיך נקטו הר"ב ותיו"ט

טעמא דב"ש משמיטה כרשב"ל וטעמא דב"ה מפאה כר"י. ועיין מ"ש בזה בתוס'

אנשי שם".

"אך בשיטה מקובצת ב"מ דף ל' ע"ב [בד"ה אמר ריש לקיש] ג"כ מפרש כן

מקודם דלא פליגי ר"י ורשב"ל, דר"י אמר טעמא דב"ש ורשב"ל טעמא דב"ה עיין

שם מהתוס' שאנץ, וא"כ עכ"פ לא קשה כל כך על התיו"ט דנקט הכי. אך כאמור

הר"ש ס"ל דפליגי, דלר"י הילפותא להפקר מפאה לב"ש דבעי דומיא דפאה

ולב"ה שלא יהא דומיא דפאה, ולרשב"ל הילפותא משמיטה לב"ה דומיא דשמיטה

ולב"ש ונטשתה מיעוטא הוא".

ומשמע שהרגיש בקושי אמנם לא תרצו.

ט. האחרונים שעמדו בשיטת הר"ש והרא"ש נאלצו להסביר שהרמב"ם וסיעתו

פסקו כריש לקיש במחלוקתו עם ר' יוחנן, והקשו שהרי הלכה כר' יוחנן

במחלקותיו עם ר"ל חוץ משלוש.

הברכי יוסף (יו"ד סי' שלא ס"ז) כתב: "ההפקר פטור מתרומה ומעשרות וכו'.

הרמב"ם פרק ב' דנדרים (הט"ו) פסק דאינו הפקר עד שיפקיר לכל. וכ"כ הטור

בח"מ סימן רע"ג. וכתב מרן בכ"מ ובב"י, דפסקו כבית הלל (רפ"ו דפאה). ואני

מוסיף דמסתמות דבריהם השמיעונו דפסקו כריש לקיש (בירושלמי שם), דאליבא

דבית הלל צריך שיפקיר לכל, ולא סגי בעניים ועשירים דישראל או דאותה העיר,

ודלא כר' יוחנן דפליג על ר"ל בירושלמי. וטעמם, דמסוגיית מציעא דף ל' משמע

דתלמודין נקיט כריש לקיש, וכמ"ש רבינו שמשון ריש פרק ו' דפאה".

וכן בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק, אה"ע סי' נט) התלבט בשאלה וכתב: "אמנם

פקחתי עיני וראיתי שדבר זה שיהיה מופקר דוקא לכל אדם אינו מוסכם והוא

פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי דלר"י ב"ה לא ילפי משמיטה ושמיטה לסימנא

בעלמא הוא דנקט ור"ל סבר דמשמיטה ילפי וקאמר שם בירושלמי שאם הפקיר

לבני עיר אחת ולא הפקיר לבני עיר אחרת לר"י גם לב"ה הוי הפקר שעיקר

הקפידא הוא שלא יהיה דומיא דפאה שהוא דוקא לעניים ולר"ל אינו הפקר עד

שיופקר לכל כשמיטה וא"כ הא קיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י. והנה הר"ש בפירוש

המשניות בפ"ז דפאה הביא הירושלמי בזה והקשה א"כ מאי פריך הגמ' במס' ב"מ

על ר"י בר יוסי וכה"ג מי הוי הפקר והרי לר"י שפיר הוי הפקר וכ' הר"ש דהתם

רוצה ליישב דלא תקשה מלתא דר"י בר' יוסי לר"ל. והנה אומר אני דכיון דסתמא

דסוגיא דב"מ אזלא לר"ל א"כ הלכתא כוותי' דזהו כלל גדול בכל הפלוגתות היכא

דסתמא דש"ס אליבא דחד מינייהו אזלא הלכתא כוותיה דאי לאו דהלכתא כוותיה

לא הוה מקשה בסתמא אלא היה מפרש קושייתו לר"ל כה"ג מי הוי הפקר אלא

ודאי מדהקשה סתמא וכה"ג מי הוי הפקר ש"מ דהלכתא כר"ל בזה. ואף שכלל

גדול דרק בתלת הלכתא כר"ל לגבי ר"י ולא יותר הכלל זה על מה דפליגי בבבלי

ולא על פלוגתא שלא הוזכרה בבבלי רק בירושלמי. וגם מרבינו הגדול הרמב"ם

עצמו מוכח שפוסק בזה כר"ל שאם היה פוסק כר"י היה לו להביא שאם הפקיר

לבני עיר אחת הוי הפקר אלא ודאי שפסק כר"ל ולא הוצרך לפרש מדסתם

הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים וכתב בהלכה י"ד ומה הוא ההפקר שיאמר אדם

נכסים אלו הפקר לכל וכן חזר וכתב בהלכה ט"ו המפקיר לעניים אבל לא

לעשירים אינו הפקר עד שיופקר לכל כשמיטה כו' הרי שפירש שיפקיר לכל וכן

פירש כשמיטה א"כ ממילא הוא כר"ל אבל אם היה פוסק כר"י היה לו להשמיענו

חידוש זה דכשמיטה לאו דוקא וכן לכל לאו דוקא ואפי' הפקיר לבני עיר אחת מהני

אלא ודאי בלי ספק דהרמב"ם פוסק כרשב"ל. וכן בש"ע ח"מ סי' רע"ג סעיף ג'

וסעיף ה' סתם דבריו כדברי הרמב"ם. וכיון שזכינו לדין דהלכה כרשב"ל א"כ

אפילו הפקיר לישראל ולא לנכרים אינו הפקר שזה תליא בפלוגתא זו דר"י ורשב"ל

דלרשב"ל בעינן כשמיטה ע"ש בר"ש בפירוש המשנה בפ"ו דפאה". וכן עסק בכך

בערוך השולחן (חו"מ סי' רעג ס"ה).

י. בשו"ת באר משה (סי' לד) הקשה על הנו"ב: "ותימה איך כתב (=השואל אליו

השיב) דהפקר לנוכח מהני אף שלא היה הפקר לכל, ומדוע לא ראה דברי

הירושלמי פאה (פ"ו ה"א כ א) דגרסינן שם לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר

אחרת פלוגתא דר"י ורשב"ל, ע"ד דר' יוחנן הפקרו הפקר וע"ד דרשב"ל אין הפקרו

הפקר. ורצה לומר דר"י ורשב"ל פליגי שם בטעמא דב"ה, דר"י סובר מתעזוב יש

לך עזיבה אחרת, אותם מיעוט זו לעניים ולא לעשירים, אבל מה שאמר במקום

אחר בין לעניים ובין לעשירים, ור"ל אמר תשמטנה מה ת"ל ונטשתה יש לך

נטישה אחרת שהיא כזו מה שמטה בין לעניים ובין לעשירים כו', יעו"ש בירושלמי

דקאמרינן מתניתין מסייע לרשב"ל מדתני כשמטה. הרי מבואר דלאו דוקא

כשהפקיר לכל העניים ולא לעשירים בעינן כשמטה, אלא אפילו כשהפקיר לנוכח

לעניי אותה עיר ולא לעניי עיר אחרת, (דדוחק לחלק בין הפקיר זכותו נגד אחד או

שנים לבין הפקיר נגד עניי אותה העיר, דמה נ"מ בזה הא סוף סוף לנוכח הוא

והפקיר בפרטיות רק בפני כמה עניים שבאותה העיר), ג"כ לא הוי הפקר, דבעינן

כשמטה ממש שיהיה הפקר לכל, א"כ גבי קרא עליו שם תרומה איך נוכל לכנותו

בשם הפקר, כיון דלא הוי הפקר רק לכהנים, (ובדברי הר"נ דנדרים (פה א)

שהביא הנוב"י שם, י"ל בנקל ואכמ"ל)".

"ויותר תגדל הפליאה על הנוב"י שהוא בעצמו במה"ק חאה"ע (סימן נט) כתב שם

על הרמב"ם (פ"ה מהלכות אישות ה"ח4) בדין המקדש אשה בדבר שאין בע"ב

מקפיד דהוי ספק מקודשת, דהיינו דוקא באם אינו מקפיד על שום אדם דדינו

כהפקר שאינו אלא אם כן הפקירו לכל כשמטה, ושם הביא ג"כ דברי הירושלמי

פאה שהבאתי והוכיח דהלכה כרשב"ל דהפקר לעניי אותה העיר לא הוי הפקר

יעו"ש, והאיך ניחא ליה כאן בתרומה דזכה מטעם הפקר כיון שהוא לנוכח,

אתמהה".

יא. יש מן האחרונים שכתבו בסתמא הלכה כר' יוחנן בהפקר, ולא העלו את

השאלה שמשניות שלמות סותרות לפרש את דבריו אליבא דבית הלל. עי' בטורי

אבן (ר"ה טו ע"א) ובמנחת פתים (יו"ד סי' שכ).

סיכום

שיטת ר' יוחנן בירושלמי פאה בביאור דעת בית הלל אינה מתישבת לפי פשט

הלשון של המשנה בעדויות ובפאה אלא רק בדוחק גדול ולא נפסקה להלכה,

וצלע"ג להבינה בדעת בית הלל.