חבל נחלתו ז כז
סימן כז
האם יכול לקלקל את אשתו לאחר נתינת גט מרצונו .
שאלה
מצאנו שחכמים חששו לטענה של בעל שנתן גט לאשתו, שאם היה יודע בזמן נתינת הגט דברים מסוימים לא היה נותן את הגט, ובמקרים מסויימים נעלו בפניו את דלת החזרה. האם החשש הזה הוא חשש אמתי, היינו: מדין תורה הגט אמנם בטל או שחכמים חששו ללעז שיצא על הגט ועל הנישואים אחריו ועל ילדים שיוולדו כממזרים, אבל מדין תורה אין לטענתו שום תוקף?
תשובה
א. במסכת יבמות (סה ע"א): "איבעיא להו: נישאת לרביעי והיו לה בנים, מהו דתיתבעיה לשלישי? אמרינן לה: שתיקותיך יפה מדיבוריך, דמצי אמר לה: אנא אדעתא דהכי לא גרשתיך. מתקיף לה רב פפא: אי איהי שתקא, אנן מי שתקינן? נמצא גט בטל ובניה ממזרין! אלא, אמרינן: השתא הוא דברייתא".
כלומר, אשה ששהתה עם שני בעלים ולא ילדה ולכן יצאה מהשלישי ללא כתובה. ולאחר מכן נישאה לרביעי וילדה. והיא תובעת כתובתה משלישי, השלישי יכול לדחותה שאילו היה יודע לא היה מוציאה, והגמרא מוסיפה שאם הוא היה יכול לטעון את הטענה שלו היה אמנם הגט בטל. ואע"פ שלא התנו שום תנאי מפורש. משמע שבטענה המסתברת מתוך המצב יכול לקלקלה.
נעיין במקרים נוספים.
ב. המשנה במסכת גיטין (פ"ד מ"ח) מביאה מצב בו חכמים חששו לקלקול ומנעו את אפשרות החזרת גרושתו:
"המוציא את אשתו משום אילונית רבי יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר. נישאת לאחר והיו לה בנים הימנו והיא תובעת כתובתה, אמר רבי יהודה אומר לה: שתיקותיך יפה ליך מדבוריך".
מפרש ר' עובדיה מברטנורא:
"רבי יהודה אומר לא יחזיר — שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן, אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך.
"וחכ"א יחזיר — שלא חיישינן לקלקולא. ובגמרא מפרש מאן חכמים, ר"מ, דאמר בעינן תנאי כפול. והכא במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה, שלא אמר לה הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך, ואם אין את אילונית לא יהא גט, דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית.
"והיא תובעת כתובתה — שהאילונית אין לה כתובה. ועכשיו שנמצא שאינה אילונית, תובעת כתובתה.
"שתיקותיך יפה ליך מדבוריך — שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך, נמצא גט בטל ובניה ממזרים".
עולה מהמשנה בגיטין כי לפי ר' יהודה חכמים קבעו שבכל מקרה שגרש בגלל סיבת אילונית לא יחזיר, ואילו לר"מ מותר להחזיר משום שלא התנה כראוי, ולכן בכל מקרה הגט תקף ואינו יכול לקלקלה. ואם היא דורשת כתובה הוא יכול לדחותה בטענת שתיקותיך יפה לך מדבוריך.
ובמשנה שלפני כן מבוארים כמה מצבים בהם חכמים קבעו שלא יחזיר עולמית כדי שלא תהא לו אפשרות לקלקלה. כגון משום שם רע של זנות או של נדרים. הגמרא (גיטין מה ע"ב) מביאה את דברי רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: "והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך". היינו הוא צריך להודיע בשעת מתן הגט את סיבת נתינתו ואז מודיעים לו שאם הוא מוציא אותה מטעם זה לא יוכל להחזירה אפילו ימצא שהטעם אינו אמתי.
ג. אומרים תוס' בגיטין (מו ע"א): "אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה — נראה דחששא זו אינה כי אם לעז בעלמא ולא שיהיה ממש גט בטל ובניה ממזרים דהא לא אמר ע"מ דאע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת כמו שטר מברחת דהאשה שנפלו (כתובות דף עט.) וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דפרק אלמנה ניזונת (שם דף צז.) הכא ליכא למימר הכי מדבעי לר"מ תנאי כפול. לכך נראה דלא אתי אלא ללעז בעלמא שיוציא עליה לעז כדי להחזירה אע"ג דכבר נישאת לאחר שריא ליה דזנות דשוגג הוא לכך אמרו חכמים דלא יחזיר דהשתא שוב לא יוציא לעז. ורש"י פי' דאפילו יאמר אילו הייתי יודע כו' אינו נאמן דכיון דיודע שאסור להחזירה ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו. ולר"מ דבעי תנאי כפול כי לא כפליה למילתיה אפילו לעז ליכא. ".
ובדף מו (ע"ב) אומרים תוס': "אומר לה שתיקותיך יפה מדבוריך — ואם תאמר ואם היא שתקה אנן מי שתקינן דהכי פריך רב פפא בס"פ הבא על יבמתו (יבמות דף סה.) גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים ויש לומר דהתם נמי לא הוי אלא לעז דהא סתם גירשה ולא התנה כדפרישית הכא".
עולים מדברי התוס' כמה הלכות, ראשית קלקול יכול להיווצר רק כשהתנה במפורש אבל ללא התנאה מפורשת שמוציאה בגלל טעם מסויים אינו יכול לקלקלה. ולכן לגבי נישאת לרביעי ההו"א שיכול לקלקלה הוא רק לעז ולא קלקול למעשה. ומשמע שאם התנה במפורש היה יכול לקלקלה כגון בנישאה לרביעי (וכ"כ הרשב"א גיטין מו ע"ב), אלא שחכמים סגרו לפניו את הדלת לכך, או שאומרים שהבריאה. וכן כתב המאירי בסוגיה בגיטין.
ד. הרמב"ן (גיטין מה ע"ב) חולק על תוס', ואלו דבריו: "והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך. פי' ולר' מאיר בדכפליה לתנאיה כדאמרינן לקמן, ולאו תנאה ממש, אלא דאמר: ואי לאו משום שם רע לא הייתי מוציאך שאם לא אמר כן לא מצי לקלקולה שאין לומר מכלל הן אתה שומע לאו, ומיהו אע"פ שכפל ואמר כן, כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהא, אינו יכול לקלקלה, שעילה מצא שהיה רוצה לגרשה כמו שמפורש בירושלמי, אבל ודאי אי אתני תנאה ממש ואמר ואם נמצאו דברים בדאין לא יהא גט אינה מגורשת לעולם ויחזיר אם לא נתקיים התנאי, ואני תמה לדברי ר"מ היאך יפסל משום כפל זה שפירשתי והלא לא אמר תנאי כלל ואנן בעינן תנאי ממש כתנאי בני גד ובני ראובן דגמרינן מינייהו לכל דבר, ונראה שאין דין התנאין אלא בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו אבל מגרש על דעת מה שעבר אינו בדין התנאין אלא בגלויי דעתא בלחוד מיפסל אלא דלר"מ בעי כפילא משום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו בשום מקום. ובתוספות מפרשים שאין קלקול זה מן הדין אלא חשש לעז שיוציא הבעל ויערער על הגט, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים לדבריו דבעל קאמר, וקשיא לי זו שאמרו בפ' הבא על יבמתו (ס"ה א') נשאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתיתבעיה לשלישי מצי אמר לה שתיקותיך יפה ליך מדיבורך דאדעתא דהכי לא גרשתיך ומתקיף לה רב פפא אי איהי שתקה אנן מי שתקינן וכו' אלמא כל מאן דמגרש בעקרות מצי פסיל גיטא עד שיודיעוהו שלא יחזיר ובחד גוונא תני מתני' שלא יחזיר דשם רע ואילונית, אלא שי"ל התם שיוצאה מן הדין יש קלקול גמור ואפילו אמרו לו שלא יחזיר, ושוב מצאתי בתוספות שמפרשים שם נמי אנן מי שתקינן דלא ניחוש ללעז היה לנו לומר שלא יחזיר, ואין זה מחוור כלל".
עולה מדברי הרמב"ן שבתנאי מפורש לכו"ע יכול לקלקלה, אלא שבדר"כ לא יתנו לה להינשא אם גיטה על תנאי. וחכמים ור"מ חלקו מהו סוג גילוי הדעת הנצרך האם כפילת הדברים בהן ולאו או אמירת משום בלבד. ואז מעיקר הדין היה יכול לקלקלה, וחכמים סגרו בפניו, ולדעתו הקלקול הוא אמתי והגט בטל ובניה ממזרים. וכ"נ ברמב"ם (הל' גירושין פ"י).
המצבים שהגמ' והראשונים עסקו בהם הם מסויימים מאד, השאלות נוצרו במצבים חדשים.
ה. כתב בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סי' צא):
"נדרשתי לאשר שאלוני בראובן שנתן גט לאשתו ואמר לה בשעת הגט משום שתתן לי שטר מתנה מהבית שירשת מאביך אני מגרשך, ואם לא תתן לי שטר מתנה מהבית שירשת מאביך איני מגרשך. ונסתפק אי הנך מילי דקאמר זה המגרש בשעת נתינת הגט הויא תנאה דמשום הוי כמו אם או דילמא דלאו תנאה הוא כיון דלא קאמר לא על מנת ולא אם.
"תשובה: עיקרא דהאי מילתא איתא בפר' השולח דתנן המוצי' את אשתו משום שם רע משום נדר לא יחזיר, ואיתמר בגמרא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך, קסבר טעמא משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקלה ואי לא אמר לה הכי לא מצי מקלקלה, ומי שיעיין בדברי התוספות ובחדושי הרשב"א ובמה שכתב רש"י ז"ל ימצא שיש שני פי' בהך שמעתא הא' פירוש רש"י ולסברתו אף על גב דלא קאמר על מנת ולא אם אלא משום הוי תנאה גמור, ופירוש התוספות והרשב"א כיון דלא קאמר על מנת ולא אם אלא משום לא הוי תנאה ולא משום גלוי דעת מהני וכמו שכתבו התוספות והרשב"א ומשום הכי כתבו דמאי דקאמר אי אמר הכי מצי מקלקלה אינו כי אם לעז בעלמא ולא שיהא ממש גט בטל ובניה ממזרים. וכיון דכן הוא נמצינו למדין דבנדון דידן הויא פלוגתא דרבוותא, דלדעת רש"י ז"ל הויא תנאה ואינה יכולה להנשא עד שתתן לו שטר המתנה מהבית. ועוד אפשר לומר דבנדון דידן אפילו לפי סברת התוספות והרשב"א הויא תנאה מתרי טעמי חדא משום דהרי כפל התנאי באם דקאמר ואם לא תתני לי שטר המתנה מהבית איני מגרשך וסופו הוכיח על תחלתו דלתנאי גמור נתכוון ועוד דשאני להבא מלשעבר והרי בפירוש תבע שטר המתנה מהבית ואף על פי שיש לחלק בהנך תרי טעמא מכל מקום כיון דכתבינן דרש"י ז"ל פליג עלייהו דהתוספות והרשב"א אי משום דס"ל דאין לחלק בין אם למשום ומשום נמי הוי לישנא דתנאה ואי משום דס"ל דלא גרע מגלוי דעת דמהני כמו תנאי וכדאשכחן בכמה דוכתי יש לנו לחוש לדבריו ז"ל ואזלינן לחומרא ותו לא מידי".
עולה מדבריו שחשש לקלקול מחמת תנאי כשלפי רש"י יש טעם נוסף ש'אם' ו'משום' הם גלוי דעת מספיק כמו תנאי.
ועי' שו"ת מהר"ם אלשיך (סי' עח), שו"ת עונג יום טוב (סי' קנד) ושו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' ס).