חבל נחלתו ו ל

<< · חבל נחלתו · ו · ל · >>

סימן ל

חיוב מעשר כספים מכספי פיצויי מגורשי גוש קטיף.

שאלה

האם צריכים להפריש מעשר כספים מכספי הפיצויים המתקבלים על הגירוש מגוש קטיף?

תשובה

א. נכתב בתוספות (תענית ט ע"א): "הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל, דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו".

בספרי שלפנינו מדרש זה אינו נמצא, אם כי מופיע במרדכי (הגהות בבא בתרא פ"א סי' תרנט).

וכן נאמר במדרש תנחומא (ראה סי' יח): "עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה". ומובא בתשב"ץ (ח"א סי קמד).

וכן באו"ז (ח"א הל' צדקה סי' יג) כתב: "בפ"ק דתענית א"ר יוחנן מ"ד עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ר' יוחנן אשכחי' לינוקא דר' שמעון בן לקיש אמר לי' אימא לי פסוקך אמר לי' עשר תעשר א"ל (ר') מ"ד עשר תעשר אמר לו עשר בשביל שתתעשר א"ל ומי שרי לנסויי קוב"ה והכתי' לא תנסו את ה' אלקיכם א"ל הכי א"ר אושעיא חוץ מזו שנא' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר כו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די, אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכ' מלומר די. למדנו שמצוה לאדם לעשר את ממונו וכל מה שמרבה במעשרות מרבה בעושר והמרבה בצדקה יותר מן המעשרות ה"ז משובח ובלבד שלא יבזבז יותר מחומש".

למדנו מן הדברים כי ראוי לתת מעשר מרווחים ממוניים לצרכי מצוה. יש שהגדירו זאת כמצוה מדרבנן (ט"ז יו"ד סי' שלא ס"ק לב) ויש שסברו שהוא מנהג ראוי (ב"ח סי' שלא) אבל לא חובה מדרבנן. והביא את דברי האחרונים בקצרה בשו"ת יחווה דעת (ח"א סי' פז). ונטיית רוב הפוסקים כב"ח שגדר החיוב מדרבנן כמנהג ולא כמצוה חיובית.

ב. כתב השולחן ערוך (יו"ד סי' רמט ס"א): "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה". ומקורו מירושלמי (פאה פ"א ה"א).

ואם כן חובת הנתינה היא מכל נכסיו בפעם הראשונה ואח"כ מרווחיו.

השאלה העומדת לדיון איפוא, האם הפיצויים הם בגדר רווחים או נכסים שהוענקו כמתנה, או שהם תשלומי פיצויים כשמם ובאים להשלים חסרון ולא לשם רווח.

ג. כבר מילתי אמורה (בסי' מט) שלדעתי כל חוק הפיצויים הוא כולו אינו חוק מוסרי ואינו כשר עפ"י דין תורה, אלא בגדר חמסנותא דמלכותא. והטעם לכך מפני שהחוק מלכתחילה לכשנקבע היה ידוע שאינו בגדר פיצוי מלא על כל הגירוש, אלא לקחו כמה דברים שניתן להיאחז בהם וקבעו סכומים מסויימים ועל פיהם פיצו כביכול את המגורשים. אף אחד לא שילם ולא ישלם את הנזק של משפחות שישבו חצי שנה ויותר במלונות. חשב מי שחשב שאם יהיה להם לחם לאכול די בכך, ואע"פ שנהרסו קהילות ומשפחות אמרו המגרשים ומסייעיהם המחוקקים — שיסתדרו בעצמם.

והנה טען מי שטען שכל הנזקים שלא שולמו בחוק הם בגדר גרמא וע"כ אינם ראויים לתשלום. אבל דעתי אינה נוחה מתשובה זו. החוק אינו מוסרי כיון שהוא מתיר להזיק בגרמא ולא לשלם על כך. וכי יעלה על הדעת שיוחק חוק מדינה שמותר להזיק בגרמא בגלל שלמדינה צורך בכך ולא לשלם על כך? ואפילו אם למדינה היה צורך בעקירה, מאין זכותה לקבוע עקרונות יושר והלכה מחודשים שמותר לכתחילה ליצור גרמות בנזיקין ולא לשלם. היינו אין הטענה על גובה הממון לפיצוי, אלא על כך שמלכתחילה כאשר חוקקו את החוק קבעו שחלק מהנזקים לא ישולמו! אינו דומה מזיק בשוגג או במזיד שסוף סוף ידוע לכל שהדבר אסור אבל התביעה באה בדיעבד, לעומת זאת במקרה שלפנינו המדינה חוקקה חוק שנועד לחפות על היזקיה, בידיעה ברורה שאין הוא מפצה, וע"כ החוק אינו אלא חמסנות ולא פיצוי מלא.

המשמעות של דברים אלו שאי אפשר לומר תשלום א' הוא על דירה, ותשלום ב' הוא על עסק, ותשלום ג' על עגמת נפש וכד'. נקבעו קריטריונים שהם מן הפה ולחוץ כדי לעמוד כאילו בפיצוי, אבל מלכתחילה ידעו שעל חלק מהדברים לא מפצים. יתר על כך, בחלק מהעניינים כגון עסקים אפילו אותם שנתבעו לפני שנה ויותר המדינה עצמה מודה שאינה יודעת איך לאמוד את הנזק והיא נתנה מקדמות והשאר נדחה עד שידעו איך לפצות. ולכן כל התשלומים הם פיצויים ואין צריכים לתת עליהם מעשר כספים. מה גם שאף אחד מכל המגורשים לא הגיע אל המנוחה והנחלה, ורובם ככולם צריכים לעבור למגורים זמניים ומהם לצאת ולבנות לעצמם מגורי קבע ולבנות קהילות חדשות. כך שכרגע הגדרתם כמי שאין להם בעצמם (כמב' בשו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' קיג) ואע"פ שיש להם ממון, אולם הוא מיועד לשיקום חייהם ולא קיים עמו מצות מעשר וצדקה. ולכן מן הראוי שלא יתנו מעשר וישמרו את ממונם לשם תיקון מצבם.

ד. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' כז) דן האם על אדם לתת מעשר כספים מכספי שילומים מגרמניה. ודעתו היא שחייב במעשר שכן הכספים ששולמו ע"י גרמניה הם בגדר מתנה מפני שמקבלי השילומים כבר התייאשו מרכושם או מרכוש משפחתם, והתשלום ע"י הגרמניה הוא רווח שראוי לשלם ממנו ואין לקזז ממנו הפסדים בשנים עברו*.

והנה אין להשוות בין הפיצויים על העקירה לבין כספי השילומים, שכן חוק הפיצויים כבר עבר בכנסת קודם העקירה והיו עליו השגות שונות וחלקן תוקנו, עכ"פ הוא היה חלק כבי' מהעקירה גופה. ולהיפך, חלק מהאנשים פינו בתיהם מרצון על סמך הפיצויים על רכושם וסבלם לעתיד. ועתה הם יודעים שהחוק היה "כיסוי" לגזל מהם, כאשר היה ידוע למדינה מלכתחילה שלא תשלם על כל הצער והנזקים. ואותם המפונים לא ידעו באיזה נתיב יסורים ייסרום עד אשר יגיעו למצבם הקודם.

מסקנה

כיון שהממון הניתן הוא פיצוי על נזקים ישירים ונזקי גרמא שהמדינה פגעה במגורשי גוש קטיף הממון פטור ממעשר כספים.

הערות שולייםעריכה