חבל נחלתו ו כט

<< · חבל נחלתו · ו · כט · >>

סימן כט

שינוי צדקה

שאלה

אדם רגיל להניח ממון כל יום לצדקה ונותנו בקביעות לעני מסוים כפעם בשבוע. העני לא הגיע כבר כמה חודשים. מה יעשה אותו אדם בכסף שאסף ומה יעשה להבא?

תשובה

א. נראה שלנתינת הממון לעני זה בקביעות יש גדר של נדר לצדקה, ולא יהיה דין הנתינה הקבועה פחות מכל מעשה טוב שאדם נהג בקביעות שנחשב כקבלה עליו וכנדר. כך פסק בטור (יו"ד סי' ריד): "דברים המותרים ואחרים היודעים שהם מותרים נוהגים בהם איסור הוי כאילו קבלום עליהם בנדר ואסור להתירם להם. הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר או להתענות בזמן ידוע ושוב רצה לאכול בשר או שלא להתענות באותו הזמן צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג בו לשם נדר. אבל דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מחמת טעות שסוברין שהן אסורין לא הוי כאילו קבלום בנדר".

וכן בשו"ע (או"ח סי' תקנא ס"ט): "יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו; (ומותר בחומץ של יין); (אגודה ומהרי"ל)".

ובביאור הגר"א (שם): "ומותר. דאין אסור אלא משום נדר כמ"ש בפ"ד דפסחים א"ל כבר קיבלו כו' וכן בירושלמי שם ופ"ד דפסחים אעין דשטין הוו במגדל צבעים אתון ושאלון לר"ח חבריהון דרבנן מהו מיעבד בהון עבודה א"ל מכיון שנהגו אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש כו', בני מיישא כו' אתון שאלון לרבי א"ל אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול אנו מה אנו, א"ל מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. וכן כל זה אסור לנו משום נדר".

וא"כ ה"ה כאן כיון שנהגו לתת לעני זה בקביעות הרי זה כנדר ויש לחלק זאת לשני חלקים, ראשית נתינת הצדקה בקביעות ודבר שני נתינה דוקא לעני זה.

ב. וכן ניתן להוכיח מהשו"ע (יו"ד סי' רנח סי"ב): "אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני, הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו".

ונראה שאין המדובר דוקא בנדר מפורש, אלא האומר ליתן היינו שבכוונתו ליתן*, וכש"כ אם התנהג כך בצורה קבועה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ולכן הרי זה כנדר לתת צדקה לפלוני העני והוא חייב לתת לצדקה ולעני זה ואינו יכול להפסיק מנתינתו ולשנות ממון זה לעני אחר, אלא אם כשהתחיל לתת אמר במפורש 'בלא נדר'.

וכ"כ בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' ו) לגבי נתינת מעשר כספים: "אבל אם נהג כן מעצמו פ"א (=פעם אחת) כבר נעשה נדר ואינו יכול להפקיעו, ואפי' מתורת מנהג האב היכא דנהוג במעשר כספים לעולם, מתחייב משום אל תטוש).

ג. אלא שצריך לדון האם מותר להתיר נדרי צדקה.

בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קלד) עסק בשאלה דומה לשאלתנו (עיקרי דבריו הובאו בפ"ת סי' רנח ס"ק ח): "שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שאמר לשמעון העני אתן לך צדקה כך וכך אם יכול לחזור בו ואת"ל אין יכול לחזור אם יכול לומר שאלתי על נדרי ואת"ל אין יכול לישאל אם יכול לומר לעני אחר אני רוצה ליתן.

"תשובה: לדעת הרשב"א ז"ל לא תבעי לך דודאי יכול לחזור בו דכתב דיד עניים כיד הדיוט וצריך לקנות באחד מדרכי הקנין ואם לא קנה יכול לחזור. אבל כבר כתבתי בתשובה אחרת כי אין סברתו זו מחוורת דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חלוקים עליו בזה הילכך הדבר ברור שאין יכול לחזור".

היינו, לשאלתו הראשונה הוא עונה שחזרה בעלמא מדבריו אינה מועילה.

וממשיך: "ולענין אם יכול להשאל על נדרו הדבר ברור שאם נשאל והתירו לו שהוא מותר דלא עדיף מכל קונמות והקדשות ונדרים ונדבות. אבל חכם המתיר לו נדרו חייב נדוי וכן כתבו בהדיא המפרשים וטעמא מפני שמפסיד את העניים ומ"מ הנדר הותר".

כלומר, התרת נדרים ודאי מועילה, אלא שמצדד שאסור להתיר לו נדרו מפני שמפסיד את העניים. ואולי לשון 'חייב נדוי' שכתב הוא בהפלגה כדי להגדיל חטאו. אולם במקרה שאינו יכול לעמוד בנדרי צדקה אם בגלל שירד מנכסיו או כמקרה דילן שהעני לא בא ליטול אף הרדב"ז יסכים שמצוה להתיר לו נדרו ולא לחייבו לחזר על הפתחים כדי שיקיים נדרו לצדקה.

ד. בשו"ת רב פעלים (ח"א יו"ד סי' מד) דן האם מתירים נדרי צדקה וז"ל:

"ומאחר דבעי התרה בשביל החיוב שחל עליו, ובפרט שהוא התחיל במנהג הזה דהא התחיל ליתן, נראה דאין להתיר לו לכתחילה, מאחר דלפי דבריו עתה יש לו יכולת ליתן כפי מנהגו, וידוע מ"ש מרן ז"ל בסי' ר"ג סעיף ג' דנדרי הקדש מצוה לקיימם, ולא ישאל עליהם אלא מדוחק ע"ש, ועיין לכנה"ג סי' רנ"ח הגה"ט אות ל', דה"ה לנדרי צדקה, והביא מהרדב"ז ז"ל דהמתירו חייב נידוי, ועיין פתחי תשובה סי' רנ"ח סק"ז, כן נראה לומר לכאורה.

"מיהו נראה דיש לחלק ולומר, הא דאמרו שאין נשאלין על נדרי הקדש או צדקה אלא מתוך הדחק, היינו בשואל על מה שנתחייב בו כבר מכח הנדר, כגון שנתחייב מחמת שהקדיש ונדב לתת כו"כ, דהוא חייב ליתן מחמת נדרו, דאין להפסיד להקדש או לעניים לפטרו בהתרה אלא מתוך הדוחק, אבל בנידון השאלה שאני, דהנודר פרע על ימים שעברו, וגם מכאן ולהבא נמי רוצה ליתן, ורק מתחרט על אשר שם הדבר עליו בחיוב נדר ומנהג, ורוצה שיתירו לו כדי שלא יהיה נותן מכאן ולהבא מכח נדר או מכח מנהג, די"ל כל כהאי גוונא מתירין לו, ומצוה קעבדי להסיר מעליו חיוב הנדר, כי אפילו בדבר מצוה לאו שפיר עביד להכניס עצמו בחיוב נדר, והרי הם יכולים לעשות לו פתח וחרטה, דהיינו שהחרטה היא ע"י הפתח שמתחרט מה שנהג כן בתורת נדר, ולא שהוא ח"ו תוהא על הראשונות, וכמ"ש הרב חכמת אדם כלל ק' אות ו', הבא להתיר נדרי תענית או שאר דברי מצוה, ואינו רוצה להיות תוהה על הראשונות יאמר שמתחרט מעיקרא על שקיבל עליו בלשון נדר, אלא שהיה לו לעשות המצוה בלא קבלת נדר וכן בנוסח התרת נדרים שנוהגין לעשות בערב ר"ה עכ"ל ע"ש. על כן נראה, מאחר שבהתרה זה אין כונתו להפסיד לעניים, לא במה שעבר וגם לא מכאן ולהבא, ורק רוצה לעשות המצוה בלא קבלת נדר, דיכולים להתיר לו בזה לכתחלה ומצוה קעבדי בזה.

"וראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות נדרים סי' ט"ז, שכתב מי שנדר להתענות כו"כ, ואחר שהתענה מקצתם נתחרט על השאר, אבל על מה שהתענה אינו מתחרט, אי מהני חרטה כה"ג שאומר הריני מתחרט על מה שקבלתי אותם בלשון נדר, אבל על מה שהתענה מקודם אינו מתחרט, כדי שלא יפסיד אותם התעניות, וכתב שנראה מתוך דברי הר"ן ז"ל כהאי גוונא לא מהני החרטה וכו' ע"ש. ועיין עוד להרב הנז' בה' צדקה סי' ה' ועיין להרב מהר"ע מפאנו ז"ל סי' ס"ב, שכתב בשם מהר"ב דנדרי הקדש אין מתירין ע"י חרטה, דהוי כתוהא על דבר מצוה ע"ש. ואנן לית לן למיחש מכל זה, שכבר פסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רי"ד סעיף א' וז"ל, צריך התרה ויפתח בחרטה שנהג כן לשם נדר, הרי דמהני החרטה בכה"ג, ומתירין לכתחילה בהכי. וראיתי להגאון יד שאול ז"ל בסי' רי"ד סוף סק"א, שכתב אשתמיט מהרב מחנה אפרים דברי הש"ע דסי' רי"ד הנז'.

"ואם תאמר אע"ג דליכא הפסד לעניים בהתרה זו על העבר, אכתי יש הפסד מכאן ולהבא, דאפשר אחר שיתירו לו יעזוב מנהגו לגמרי ולא יתן עוד, זה אינו מתרי טעמי, חדא כיון דנתן בשעת ההתרה בעבור ימים שעברו, הנה בשביל להבא אין הנדר חל אלא עד שיגיע שבוע אחר כי נדרו לתת בכל שבוע, וכן באפיה עד שיהיה אפיה אחרת. והנה ידוע סברת הגאון מהר"ש סרליו ז"ל, דס"ל בנודר לזמן כל שעדיין לא הגיע הזמן ולא חל הנדר, יכול לחזור בו אפילו בלא התרת חכם, דאתי דיבור ומבטל דיבור, וכמ"ש דבריו הרב מהר"ם בן חביב ז"ל בתשובתו שהובאה בספר גינת ורדים יו"ד כלל ב' סי' ב' דף ק"י ע"א, והביא שם ראיה לדברי מהר"ש הנז' מדברי הרשב"א, באומר הרי זו עולה לאחר שלושים יום, דיכול לחזור בו מטעם דאתי דבור ומבטל דבור ע"ש, ועיין להרב שדה הארץ ח"ג ביו"ד סי' ט' שהביא בשם אחרונים גדולים שהורו הלכה למעשה כסברה זו ע"ש. וא"כ השתא לפי סברה זו בנ"ד שחוזר בו קודם שיגיע השבוע וקודם אפיה האחרת, אפילו התרה אינו צריך, ועל כן אם רוצה שיתירו לו כדי לצאת י"ח החולקים על סברה זו דמהרש"ם, הא ודאי דיכולים להתיר.

"ועוד איכא טעמא אחרינא דיכולים להתיר בנ"ד, משום דחזינן באמת שרצונו ליתן גם מכאן ולהבא כמנהגו הטוב, ורק חפץ בהתרה כדי להנצל מחיוב הנדר, וטעמו ונימוקו עמו משום דארז"ל המקיימו כאלו בנה במה, וכיון דחזינן שהוא מתחסד עם קונו סמכינן אהימנותא דידיה ואמרינן חזקה ודאי שיעמוד בדעתו זה ויתן מכאן ולהבא כמנהגו, וליכא הפסד לעניים, ואם יהיה ח"ו מוכרח לעזוב מנהגו משום דיקרה לו מקרה שלא יהיה ספק בידו ליתן כל כהא בלא"ה יכולים להתיר דהוי מתוך הדחק, דאמרינן נדרי מצוה וצדקה נשאלין לכתחילה מתוך הדחק, ואע"ג דקי"ל אין מתירין נדר עד שיחול, הא כבר העלה הרב בית יאודה ח"ב סי' צ"ז, דזה לא אתמר אלא בנדר גמור, אבל בנדר של מנהג דאין איסורו אלא מדרבנן לכ"ע מתירין ע"ש, ונ"ד דמי לנידון הרב בית יאודה הנז', וכל הצדדין שצידד בנידון דידיה איתנהו הכא בנ"ד".

וא"כ אף בשאלה שלפנינו שברצונו היה ממשיך ונותן אפילו בנדר לאותו עני, אלא שאותו עני לא בא ליטול את שלו, ודאי שיכול להתיר את נדרו ולהפסיק לתת לאותו עני.

וכ"כ בתשובת שואל ונשאל (ח"א יו"ד סי' קפג) בתוך דבריו: "עוד נל"ל דלא כתב הרדב"ז רק במי שהוא עשיר ואם יתירו לו יפסידו העניים, אבל בנ"ד דהוא עצמו דחוק לפרנסתו ודאי דפרנסתו הוא ופרנסת אנשי ביתו קודמת לכל ובכה"ג מתירים לו לכתחילה [וכ"נ מדברי מרן סי' ר"ג ס"ג ועי' להישי"מ ח"ב סי' ק"ד] וכן מוכח מדברי הרשב"ץ ח"ב סי' קל"א שכתב דכה"ג מתירים לו ולא חשש בזה משום הפסד עניים כלל, ש"מ דבכה"ג אין לחוש וצריך לחלק כדאמרן דבכה"ג גם הרדב"ז מודה או דהרשב"ץ פליג אהרדב"ז וא"כ נקיטנן כהרשב"ץ חדא דספיקא דרבנן הוא ולקולא ותו דהרשב"ץ קשיש מהרדב"ז טובא [לא רק קשיש אלא קדם לו כמאה שנה. נאמ"ן] וג"כ י"ל דגם הרדב"ז אלו ראה דבריו הדר ביה. וכ"ן מדברי ה' רב פעלים סי' מ"ה שלא נסתפק בנדונו מכח דברי הרדב"ז כיע"ש. עוד נל"ל דבנ"ד שאמר בלי נדר וכמ"ש בפנקס גם הרדב"ז מודה דלא יש בזה שום חשש אם מתירים לו לכתחילה כיון דאדעתא דהכי הוא עושה וכאמור ובפרט לפמ"ש דגם התרה א"ץ רק ליתר שאת הצרכנוהו התרה ודאי דמודה הרדב"ז. עוד נל"ל דמרן ז"ל לא ס"ל הא דהרדב"ז מדלא כתב זה והגם דנקיט לה אא"כ נשאל לחכם דמשמע כאלו מיירי בדיעבד נראה דנקיט כאן רק משום דנדרי צדקה לכתחילה אין נשאלים עליהם אלא מדוחק או דמשום דקאי על הבא לחזור לכן כתב שלא יוכל לחזור אא"כ נשאל כבר וה"ה דלכתחילה מתירים לו. ועוד נ"ל דלא כתב הרדב"ז כן רק בנדר ממש אך לא בנהג מנהג בעלמא ולא הוציא נדר מפיו".

ועולה שאף לרדב"ז במקרה דילן יתירו את נדרו מכאן והבא בפתח ולא בחרטה.

וכך כתב הלבוש (יו"ד סי' רכח סמ"ב): "מי שנדר להתענות או לתת דבר לצדקה, יש לו התרה על ידי פתח וחרטה שמתירים לו, ואין צריך להתענות ולא לתת צדקה, אפילו נדרה ברבים אלא שלא נדר על דעת רבים, והוא שלא באת הצדקה ליד הגבאי, ואפילו נתן קצת ממה שנדר יכול לישאל על השאר".

ה. ובשו"ת שואל ונשאל (שם) דן בענין מי שהתחיל לנהוג מעשר כספים ברישום בפנקס שכתב עליו בלי נדר ועתה מתחרט על כך ובא להתיר ע"י שלשה.

וכתב הגר"מ כלפון: "הנה עיקר מה שיש להסתפק בזה נחלק לסוגים אלו: א) אולי לא מהניא אמירתו וכיון דנהג לעשות מצוה הגם שלא הוציא זה בתורת נדר מפיו הוי כנדר ואמירתו בלא נדר לא מהניא ליה רק אם בכל פעם ופעם אומר בלא נדר או גם אם יאמר בכל פעם לא מהני וצריך לעשות תנאי תחילה ב) אולי באיזה פעם קיבל עליו בנדר והוציא זה בשפתיו וחזר בו ממה שאמר בלא נדר ולאו אדעתיה ג) גם אם נאמר דאין כאן נדר מ"מ הוא עושה ואינו יכול לבטל וגם אין מתירין לו זה דומיא דנדר שחוק וסייג לדבר מצוה וכיוצא ד) אם מה שמחוייב ע"י חשבונו יכולים להתיר לו או חייב לשלם".

והביא דברי השולחן ערוך (יו"ד סי' ריד ס"א): "לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם". ודן אם אם אמירתו בלא התנאה שאין מתכוין רק לפעם זו מועילה וכתיבה האם היא כאמירה. ומסיק שאמירתו הראשונה בלי נדר מועילה.

ובתשובה נוספת בשו"ת שואל ונשאל (ח"ב יו"ד סי' קמד) כתב: "נשאלנו מהחה"ש הדה"מ והכו' כמה"ר ר' דוד הכהן הי"ו במי שנהג ימים ושנים לתת שלשה פרוטות לצדקה ומצד הדוחק לא היה ביכלתו להמשיך וכבר נהג לתת רק פרוטה אחת אם מתירים לו:

"תשובה כבר כתב ה' ישיב משה ז"ל ח"ב סי' ק"ד בדומה לזה דמדוחק מותר לעשות לו התרה וא"כ בנ"ד שאין כאן נדר רק מנהג בעלמא ויש ספק אם אמר בל"ן ודאי דמתירין לו בין על מה שעבר ובטל בין על העתיד ויתן לצדקה כפי רצונו".

עולה מדברינו עד עתה שמעשיו שבוע אחר שבוע בנתינה לאותו עני נחשבים כנדר, וכיון שכן אם חושב שאין טעם בהמשכת הפרשת הממון לאותו עני (שלא מגיע), צריך להתיר את נדרו מכאן ולהבא.

ו. ונראה שאם הניח את הממון לעני זה זמן מה ולא הגיע — מותר לשנותו מעני זה לאחר, אולם רק ע"י שנשאל על נדרו. והטעם כאמור בשו"ע (יו"ד סי' רנח ס"ו): "הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא א"כ נשאל לחכם והתיר לו. ואם הגיע ליד הגבאי, אינו יכול להשאל עליו".

ובשאלה לפנינו הנודר הוא גם הגבאי ולכן כיון שהתנה לעני מסוים אינו יכול לשנות שהממון הגיע ליד גבאי.

וכך כתב הרדב"ז (שם) בסיום תשובתו: "ואם אומר יבוא פלוני עני ואתן לו בהא ודאי איכא לאסתפוקי אם קנה ראשון או לא. וכבר ראיתי מי שכתב שלא קנה ראשון ויכול ליתנו לעני אחר וראייתו מהא דאמרינן בערכין האומר סלע זה לצדקה עד שלא באת לידי גבאי יכול לשנותה. ואני אומר דאין מכאן ראיה כלל דשאני התם שאמר סלע זה לצדקה סתם אז יכול לשנותה, אבל בנדון דידן שאמר אתן לך צדקה זכה אותו עני דאמירתו לו כמסירתו וכיון דאלו מסר לו אינו יכול לשנותה באמירה לחוד נמי אינו יכול לשנותה וכופין ליתן לו. אבל אם אמר אתן מתנה לעני אז יכול ליתן לכל עני שירצה. ואפילו אם גמר בלבו ולא הוציא אני רגיל לפסוק כמאן דס"ל דחייב ליתן וקרא כתיב כל נדיב לב עולות. ומכל מקום מודה אני שאין כופין אותו על ככה".

וכן הגר"מ כלפון בסוף תשובתו הראשונה בשו"ת שואל ונשאל כתב בענין מי שנשאל על מעשר כספים: "ומ"מ ליתר שאת נ"ל דמה שנתחייב בו עפ"י החשבון יוציאהו על בניו ובנותיו הגדולים משש אם יש לו דמעשר גופיה יכול להוציאו בזה כיון דאינו חייב בפרנסתם מדינא וכמ"ש בתשובות ה' בית דינו של שלמה ונדפס תוכנה בבני אברהם ודברי שמואל ע"ש או יוציאנו על יד על יד לעניים אם אין לו גדולים או גדולות כנז' או לעצמו ואם אין לו ועני הוא. ועל העתיד מתירים לו לכתחילה וכנדון התשב"ץ ח"ב סי' קל"א וה' רב פעלים וכאמור".

.

מסקנה

על מנהגו בנתינת צדקה לעני מסוים ישאל לפני חכם ויתיר לו נדרו, ואם ממשיך ונותן לעניים אחרים יאמר: "בלי נדר". ולגבי המעות שנותרו מהפרשתו לשם אותו עני ישאל עליהם מנתינה לאותו עני ויתנם לעני אחר*.