חבל נחלתו ו לא

<< · חבל נחלתו · ו · לא · >>

סימן לא

קרבן הגר

שאלה

מהו קרבן הגר, מה מקורו, מה עניינו בזמן שבית המקדש קיים, והאם יש לכך השלכות על הגיור והגר בימינו?

מצות קרבן הגר

כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (הקדמה למסכת זבחים): "אבל הגר הרי אין כניסתו לדת נשלמת ויהיה כשאר ישראל אלא בשלשה דברים מילה וטבילה והרצאת קרבן, כמו שגם ישראל כאשר נכנסו לדת ה' זו, מל אותם השליח במצרים בזמן שצוה אותם מצות קרבן פסח והזהיר שלא יאכל ממנו ערל וטבלו במדבר לפני מתן תורה, והקריבו עולות ושלמים והוא אמרו וישלח את נערי בני ישראל וכו' ואז נתנה להם התורה. והקרבן שמקריב הגר הוא שתי תורים או שני בני יונה והם כולם עולות".

וישנם דיונים בגמרא (כריתות ח ע"ב – ט ע"א) מה דינו אם הביא רק גוזל אחד וכן נאמר שיכול להביא בהמה לעולה.

הרצאת דמים או הזאת דמים

כאמור לעיל בדברי הרמב"ם, אין מצוה מפורשת בתורה על סדרי גיור, וכן אין ציווי מיוחד על קרבן הגר, אלא חז"ל לומדים זאת בתושבע"פ מכניסת עם ישראל לאמונתו וממקורות נוספים.

במכילתא דרשב"י (פי"ב פס' מח) נאמר: "והיה כאזרח הארץ מה אזרח אין נכנס לברית אלא בשלשה דברים במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן, אף גר אין נכנס לברית אלא בשלשה דברים במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן".

וביתר פירוט במסכת כריתות (ט ע"א): "רבי אומר: ככם — כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, להביא פרידה אחת א"א, שלא מצינו בכל התורה כולה. לא אמרו קן אלא להקל עליו. אמר מר: מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא כו'. בשלמא מילה, דכתיב: כי מולים היו כל העם היוצאים (יהושע ה), אי נמי מהכא: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וגו' (יחזקאל טז), הרצאת דמים, דכתיב: וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד), אלא טבילה מנלן? דכתיב: ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם (שמות כד), ואין הזאה בלא טבילה".

לפי הגמרא מהפסוק "ויקח משה" נלמדת הרצאת דמים, וא"כ זריקת הדם היתה ע"ג המזבח, והמילים: "על העם" פירושן בעבור העם. וכן במדרש תנאים לדברים (מכילתא אות ז) "על העם – בשם העם". וכן בתרגום אונקלוס: "וזרק על מדבחא לכפרא על עמא". ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לספר שמות (כד, ח) מביא שני פירושים, הראשון שההזאה היתה מהדם על בגדי העם, והשני כגמרא לפנינו. בתוס' יומא (ד, א ד"ה הזאה) פרשו שההזאה היתה על העם ממש, כהזאת מי חטאת ע"ג כהן גדול לפני יום הכיפורים. וכן כתב השפת אמת (יומא שם) שצריך להבין את הגמרא כאן. וכן רבינו גרשום (כריתות ט ע"א) לומד מהזאת טמא מת לכאן, וא"כ המדובר בהזאה על המתכפר או המתטהר ולא בהרצאת דמים ע"ג המזבח.

אולם רש"י (ר"ה לא ע"ב) בפירוש התקנות של רבן יוחנן בן זכאי הביא את הגמרא בכריתות כך: "צריך שיפריש רובע לקינו — רובע שקל, דהיינו חצי דינר, והן הן דמי קן, כדתנן (כריתות ח, א): עמדו קינין בו ביום ברבעתים, שהגר חייב בקרבן, כדתניא (כריתות ט, א): ככם כגר יהיה — כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים, דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק וגו' ואין הזאה בלא טבילה, והרצאת דמים — דכתיב וחצי הדם זרק על המזבח, אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו', במסכת כריתות בראש פרק ארבעה מחוסרי כפרה מסיק מילתא דסגי ליה בעולת העוף, הלכך יפריש רובע לקינו, שמא יבנה בית המקדש בימינו, ויקריבנו". היינו רש"י מונה הן הרצאת דמים ע"ג המזבח והן הזאת דמים ונראה שהיא על הגר עצמו, אם כי לא בואר היכן ואיך. ואף הלשון "שיפריש רובע לקינו" מורה שהגר אינו צריך להיות בבית המקדש וא"כ באיזו הזאה מדובר? וכן המהרש"א (חידושי הלכות ר"ה לא ע"ב) כתב: "אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים דכתיב ויקח משה את הדם ויזרק גו' כו' כצ"ל מיהו התם בפרק ד' מחוסרי כפרה לא הזכיר רק דבעי בגר מילה וטבילה והרצאת דמים ולא הזכיר הזאת דמים אלא כיון דטבילה יליף שם דבעי משום דאין הזאה בלא טבילה ע"כ דבעי נמי הזאת דמים". ואף לדעתו היו שני הדברים הן הזאת דמים והן הרצאה ע"ג מזבח. וסובר שה"ה לגר צריך את שניהם. וכן משמע בריטב"א (מגילה כ ע"א) בפירוש דברי ר"ת שכתב: "ומייתינן לה גבי גר (כריתות ט' א') שצריך מילה וטבילה והרצאת דמים ואמרינן בשלמא מילה כתיבא וכן הרצאת דמים דכתיב ויקח משה הדם ויזרוק על העם אלא טבילה מנלן ואמרינן גמירי דאין הזאה בלא טבילה, והיינו ודאי כסדר מדכר להו מילה בתחלה ואח"כ טבילה כדתניא (יבמות מ"ז ב') לכשיתרפא מטבילין אותו מיד, ואח"כ הזאה, ועליה אמרו במסכת פרה שהיא בלילה והיינו הלילה שמזין אותו למחר".

וכן בתוספות (יבמות מו ע"ב ד"ה דאין) כתב: "מפרש ר"ת בלא טבילה לפני הזאה כדי לקבל הזאה כדאמר בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והזאת דמים. ואין לתמוה כיון דבעי הזאה היאך מקבלים גרים בזמן הזה דבפ' [ארבעה] מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דלא בעינן".

ודן בכך האבני נזר (חיו"ד סי' שמז אותיות ד-ו) וז"ל: "ותימה דהתם יליף מדכתיב לדורותיכם דמקבלין גרים בזמה"ז. אבל לא דלא בעינן שהרי באמת בזמן המקדש הי' צריך קרבן. ואם כוונתם דלא בעינן הזאה רק קרבן. זה לא נפקא לן מקרא. ובאמת לא מצינו בשום מקום שיהיה צריכין להזות על הגר וצ"ע דהא יליף מישראל ושם היה הזאה.

"והנראה בזה דהנה ילפינן מלדורותיכם דאין קרבן מעכב לגירות ששייך בזמה"ז דליכא קרבן ואי אפשר בקרבן. רק לאכילת קדשים דלא שייך רק בזמן המקדש ואז אפשר בקרבן צריך קרבן. לפי זה גם ליכנס למקדש אסור קודם שהביא קרבנו. דקודש ומקדש הוקשו זה לזה. ומחוסר כיפורים אסור בשתיהם. והנה אי אפשר להזות עליו כשהוא בחוץ שהדם יפסול ביוצא. ואם יהיה אסור בקדשים קודם הזאה. ה"ה שיהיה אסור ליכנס למקדש קודם הזאה. וא"כ אי אפשר להזות עליו. וע"כ א"צ כלל הזאה אף לענין קודש ומקדש.

"אך אפשר לומר דכי היכא שהתירה התורה למצורע להכניס בהונות ידיו לקבל מתן דם כדי שיטהר הואיל ואי אפשר לטהר בלא זה כדאיתא בזבחים. ה"נ התירה לגר להכניס ידיו לקבל הזאה. אך זה אם לא היה כתוב קרא דלדורותיכם. אבל לבתר דגלי קרא דהיכא דלא אפשר לא מעכב. רק לאכילת קדשים דאפשר מעכב. א"כ אין לנו לומר שהתירה תורה שיכנס למקדש לקבל הזאה קודם שיהיה ישראל גמור משום הכשר דידיה כמו במצורע. דליתיה דשאני מצורע דמתן בהונות מעכב. ואם אין לו בוהן יד אין לו טהרה עולמית. ואם לא היתה התורה מתרת להכניס ידיו לא הי' לו טהרה. אבל זה אם לא יהי' אפשר להזות יהי' כשר בלא הזאה. כמו בזמה"ז לשאר דברים. כמו כן בזמן המקדש לקודש ומקדש אם לא יהי' אפשר. וע"כ באמת לא בעי הזאה. היינו שאף קודם הזאה הוא ישראל גמור. וכיון שכן למה יזו עליו כלל". וכך מסיק להלכה שאין מכניס ידיו ואין מזין עליו אף בזמן שביהמ"ק קיים.

ובערוך לנר (יבמות מו ע"ב) כתב: "ולכן נלענ"ד דלרבי דס"ל בכריתות שהי' הזאה בשעת מ"ת על העם כדמוכח מדסבר דאין הזאה בלא טבילה, ס"ל באמת דגם לדורות בעינן הזאת הדם על הגר והגמרא הוכיח דסבר רבי כן מדקאמר מה אבותיכם וכו' והרצאת דמים אף אתם וכו' והרצאת דמים, ולכאורה י"ל למה תלה הדבר בדמים דוקא ולא קאמר סתם "וקרבן" כמו דכתב גם הרמב"ם הך לישנא (בהל' איסו"ב פי"ג ה"ד) גם למה קאמר הרצאת דמים לשון רבים ומזה הוכיח הגמרא דרבי סבר דהזו על העם ולכן מפרש בפשטות טעמא דרבי דאין הזאה בלא טבילה וכן לרבי יהושע מפרש טעם זה, אכן מהא דאמרינן בברייתא דכריתות (ח, ב) גר מעוכב כפרה עד שיקריב קנו ולא הוזכר כלל מהזאה ועוד מדמרבינן שם בברייתא דיוצא הגר גם בקרבן העוף וממנו לא שייך הזאה דהא בעוף ליכא קבלת דם במזרק ומדשקיל וטרי הגמרא שם בזה ולא הזכיר מהזאה על הגר מזה הוכיח הרמב"ם דהלכה דלא בעינן רק קרבן בגר ולא הזאה דס"ל סתם גמרא כפי' אונקלוס דלא הי' הזאה על העם".

נמצא שלמעשה אי"צ בהזאת דמים ע"ג גר אפילו בזמן שביהמ"ק קיים. וכן ראיתי שכתב בשו"ת קול מבשר (ח"ב סי' לו): "וגר פשיטא דא"צ הזאה לא הזאת דמים ולא הזאת אפר פרה כדילפינן בכריתות דף ט' ע"א מקרא ועיין תוס' יבמות דף מ"ו ע"ב ד"ה ואין ותוס' מגילה דף ב' ע"א ד"ה ולא".

קרבן הגר בזמן שבית המקדש קיים

במסכת כריתות (ח ע"ב): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם". היינו, בזמן שביהמ"ק קיים גר אינו יכול לאכול בקודשים עד שיזרק עליו דם הקרבן שמביא.

הרמב"ם בפירוש המשנה (בכריתות) ורבינו גרשום (שם) כתבו שמחלוקת ת"ק וראב"י דוקא בגר, שלת"ק משמל וטבל מותר לאכול בקודשים והקרבן למצוה בעלמא, ולראב"י אסור באכילת קודשים עד זריקת הדם אם הביא בהמה, או עד שיביא קן ששני העופות לעולה. ור' עובדיה מברטנורה כתב שלת"ק אע"פ שמותר לאכול קודשים אסור לבוא בקהל* עד שיביא קרבן. אמנם רש"י וכן בש"מ (בשם גליון) כתבו שאין כלל מחלוקת בין ת"ק לראב"י אלא שחכמים אינם מונים את הגר כמחוסר כיפורים משום שבא להתיר עצמו לבוא בקהל.

אולם בהל' מחוסרי כפרה (פ"א ה"ב) כתב הרמב"ם בניגוד לדבריו בפה"מ: "גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים".

למדנו מדברי הרמב"ם שבספר הי"ד חזר בו מפירוש המחלוקת בפה"מ, וסבר שלת"ק הקרבן מעכבו לא רק מאכילת קודשים אלא מלהיות בתוך קהל ישראל, וכדברי הרע"ב.

וכך כתב הרב חיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' פ): "ודע דרבינו הכא הדר מר משמעתי' שכתב בפי' המשנה ריש פ"ב דכריתות דלרבנן כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים עש"ב, ודבריו כאן בחיבור ברורים שכן ראוי להיות חוזר ממ"ש בפירושו דהרי בריתא סתמית תניא גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו ושקיל וטרי בה הש"ס ומסתמא אתיא כרבנן. ושוב ראיתי להרב באר שבע בריש כריתות דהק' עמ"ש רבינו בפי' וכ"כ רע"ם (=ר"ע מברטנורה) מהברייתא הנז'. וק"ק על הרב חזון נחום דבריש פ"ב עמד בזה ולא הקשה להם מברייתא הנז'. אמנם ראיתי להרב בה"ז (=ברכת הזבח) מרתח קרתח על הרב ב"ש דתלי בוקי סריקי ברבוואתא ופירש דכונ' רבינו זרעם בפי' דמשמל וטבל לאו ערל וטמא הוא, ומה שאינו אוכל היינו שאין שם ישראל עליו וכו', והכריח פי' מדכתבו ולא חשיב מחוסר כפרה, ועוד דהוה להו לכתוב וק"ל כת"ק זהת"ד עש"ב. ונוראות נפלאתי על הרב ברכת הזבח שהטיח דברים על הב"ש והדבר ברור כדברי הרב ב"ש ואם הרב ז"ל בעי למשכוני נפשיה אגב דוחקא מה כל החרדה על הרב ב"ש". וממשיך להוכיח כי דברי הבאר שבע נכונים. והרמב"ם חזר בו בפסקיו מדבריו בפה"מ.

דן בעניין בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שמג) ומביא מסידורו של הרמב"ם את דיני הרצאת הדם בהל' איסורי ביאה, ומדברי הנ"י שבזה"ז אינו מעכב, שבזמן הבית היה הקרבן מעכבו לבוא בקהל. אבל מקשה על כך איך הגר יכול לטבול קודם הבאת קרבן הלא הוא כטובל ושרץ בידו. ומתרץ: "דכיון דהיכא דליתניהו כגון בזמה"ז אינו מעכב. אף בזמן שבהמ"ק קיים דאיתיה אינו מעכב. וחשיב שנעשה ישראל במילה וטבילה אף שלא נגמר הגירות, ואסור לישא בת ישראל עד שיביא קרבנו. ולא דמי לגר שמל ולא טבל דעדיין נכרי גמור חשוב כדאיתא בש"ס ברכות (מ"ח ע"ב) כל כמה דלא טבל גוי הוא. וכן איתא בע"ז (נ"ט ע"א) שעושה יי"נ עד שיטבול". עפ"י דבריו אלה הסביר מדוע לכתחילה היה גר צריך להפריש רובע לקינו אע"פ שאינו יכול להביאו למקדש. שזהו חיובו שיכול לקיים עתה ודינו כצדקה שאם אין עניים במקום יפריש ויניח ואינו מחוייב לחזר אחר עניים. ובשאר קרבנות כיון שאינו יכול להביאם אינו מקיים בהפרשתם כלום. ולאחר שריב"ז ביטל בזה"ז את ההפרשה, שוב נשלם גיורו אף ללא הפרשה.

בתשובה הבאה (סי' שדמ) חוקר האב"נ: "ראוי לבאר בזמן המקדש שהיה קרבן אם היה נחשב גר במילה וטבילה לבד שיהיה מותר בבת ישראל. רק בקדשים היה אסור עד שיביא קרבן. או דילמא דוקא בזמה"ז דאי אפשר בקרבן גלי רחמנא קרא דלדורותיכם שמקבלין גרים בזמה"ז אף דליכא קרבן כבש"ס כריתות (ט' ע"א) ואין למדין זמן שהיה בהמ"ק קיים מבזמה"ז דאין למדין אפשר משאי אפשר".

וכותב שהיא מחלוקת ראשונים: "שהרמב"ם והרמב"ן והנמק"י ס"ל שבזמן המקדש היה הקרבן מעכבו מלישא בת ישראל. ולעומת זה התוס' והרשב"א ס"ל להיפוך אלא דמלדורותיכם שמעינן דאין הקרבן מעכב לעניני גירות הנוהגים בזמה"ז ואפילו בזמן המקדש". ומסיק האב"נ שאף לסוברים שקרבן מעכב אינו נחשב לנכרי ללא קרבן, ומסיק עוד שאפילו טבל ולא מל יש בו גירות מסויימת, כנשים מתגיירות בטבילה ללא מילה. ואע"פ שבברייתא חכמים השוו מל ולא טבל כטבל ולא מל כן נראה לו מסברא.

ומוסיף האב"נ: "ונלפע"ד ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו. דהנה נתבאר שורש מחלוקתם דהרמב"ם וסייעתו סוברים דאין חילוק בין לישא בת ישראל בין לאכול בקדשים. רק החילוק בין בזמן המקדש דאפשר לו להביא קרבן, קרבן מעכבו אף מלישא בת ישראל עד שיביא קרבנו. ובזמן שאין בהמ"ק קיים שאי אפשר להביא קרבן נכנס לברית במילה וטבילה לבד. אבל התוס' ורשב"א סוברים דאין חילוק בין בזמן המקדש לזמה"ז. וכיון דלמדנו מקרא דלדורותיכם דאין הקרבן מעכב בזמה"ז. ה"ה בזמן המקדש. אלא דכיון דבזמה"ז ליכא קדשים אין לנו ראיה מקרא דלדורותיכם שיהי' ישראל גמור בלא קרבן אף לאכילת קדשים. וע"כ בין בזמן המקדש בין בזמה"ז נכנס לברית במילה וטבילה לכל מילי חוץ מאכילת קדשים.

"ונ"ל ראיה לדעת הרמב"ם מזמן היתר הבמות כגון בגלגל או בנוב וגבעון דגר אינו יכול להביא קרבנו דחובה הוא. ובזמן הבמות לא קרב רק נידר ונידב. והיה אז אכילת קדשים. ונכנס לברית במילה וטבילה לבד אף לקדשים. ואם איתא דילפינן בזמן המקדש מבזמה"ז ניליף נמי בזמן המקדש מן בזמן היתר הבמות לענין אכילת קדשים. אלא ודאי כדעת הרמב"ם דבזמן המקדש מבזמה"ז לא ילפינן. וע"כ נהי דבשעת היתר הבמות נכנס לברית גם לאכילת קדשים. בזמן המקדש אסור באכילת קדשים עד שיביא קרבנו. וה"ה דאסור בבת ישראל. וכי היכי דלא ילפינן מן בזמן היתר הבמות ה"נ לא ילפינן מן בזמה"ז".

וא"כ זוהי מחלוקת ראשונים האם בזמן המקדש נאסר בקודשים ולשאת בת ישראל קודם שהביא קרבנו.

ההשלכות לימינו (הפרשת רובע לקינו וביטולה)

הגמרא שאלה (כריתות ט ע"א): "אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים! אמר רב אחא בר יעקב: (במדבר טו) וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם וגו'". היינו היתה הו"א של הגמרא שמכיון שאי אפשר עתה להביא קרבן ממילא לא נוכל לקבל גרים התלויים בהבאת קרבן.

ותשובת הגמרא שמקבלים גרים עתה אף בלא קרבן היא ומוכיחים זאת מהמילה "לדורותיכם". ומוסיף רש"י: "אע"ג דליכא מקדש". ומקבלים גרים בכל הדורות אע"פ שאין מקדש. וכן בהלכות גדולות (סי' ע) מביא שהלימוד מ"לדורותיכם". והובא בשם הראב"ד שהקרבן הוא רק להתיר באכילת קודשים, וכיון שאין לנו קודשים עתה אין באי-הבאת הקרבן מלמנוע את עצם הגיור. וכן בתפארת ישראל (כריתות פ"ב מ"א) כתב שבזמן הזה שאין לנו בית המקדש מותר לבוא בקהל משמל וטבל כנפסק בשו"ע (יו"ד סי' רסח ס"ב).

ממשיכה הגמרא בכריתות: "ת"ר: גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו; אר"ש: כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלה, מפני התקלה. אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר"ש". ומשמעות בזמן הזה אף לאחר החורבן.

וכן בתוספתא (שקלים פ"ג הכ"ב): "קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית וצריך להביא מעכשיו. רבי שמעון אומר אין צריך להביא מעכשיו מפני תקלה". ונראה שמעכשיו כוונתו הפרשת רובע לקינו.

וכתבו תוס' ישנים שדוקא גר מכל מחוסרי כיפורים היה צריך להפריש מעות לקינו עד שביטל זאת רבן יוחנן בן זכאי, משום שכל השאר מתירים עצמם בהבאת הקרבן רק לאכילת קודשים, וכיון שאין בית מקדש אין קודשים, אבל גר הקרבן היה מתירו לבוא בקהל ישראל ולא רק לאכילת קודשים. ועל כן היה צריך להפריש מעות לקינו.

ובימינו, הדין כפסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ה): "ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן".

קבלת גירות בלא ג' מומחין

הריטב"א (יבמות מו ע"ב) שאל: "וא"ת כיון דמשפט כתיב ביה היכי אפשר דסגי בלאו מומחים, דהא מדאורייתא הדיוטות פסולים לדון ואין דיניהם דין אלא דשליחותייהו קא עבדי בדיני ממונות במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס, ובגיטין וקדושין משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ותו דהוי מילתא דשכיחא וצריכא, תירץ ר"י ז"ל דנפקא לן ממאי דאמרינן בכריתות (ט' א') דגר בעי הרצאת דמים כי כן היתה באבותינו אבל בזמן הזה אינה מעכבא דהא לדורותיכם כתיב ויודע היה הקב"ה שאין לנו לדורות הרצאת דמים, וכיון שכן ה"ה לענין מומחין דילפינן לה מדורותיכם". ועולה שדוקא בימינו אין צורך במומחים.

וכ"כ בתוספות (קידושין סב ע"ב ד"ה גר צריך): "וא"ת א"כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות ויש לומר דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין (דף פח:). עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחין דעל כרחך השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם".

נמצא שזו מחלוקת בין הראשונים האם קבלת גרים בג' שאינם מומחים בימינו נלמדת מ"לדורותיכם" אשר ממנו למדו ביטול קרבן הגר בימינו, או שהוא כשאר דינים מדין עבדינן שליחותייהו.

ונ"מ למחלוקת זו במש"כ בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן רטז): "ולזה אקדים מש"כ תוס' יבמות (דף טז) וז"ל: וא"ת היכי מקבלינן גרים הא בעינן מומחין, וי"ל דשליחותייהו עבדינן. וכ"כ הראשונים הרמב"ן והרשב"א. וממילא דיש לדון דהיכא דאיכא איסורא לא עשאום שלוחין, וכיון דלאו שליחותייהו קא עבדי שוב בטלה הגירות לגמרי דאוקמא אדין תורה". אולם דבריו נכונים דוקא אם סומכים על דין שליחותייהו עבדינן, אולם אם לפי ד"ת קבלתם קבלה בלא מומחים לא בטלה הגירות (עיי"ש בסיבת ביטול הגיור).

הערות שולייםעריכה