חבל נחלתו ו כא

<< · חבל נחלתו · ו · כא · >>

סימן כא

חשש מזוייף מתוכו בכותב בידיעה לבעולה מאתים .

שאלה

ישראל שנשא אשה שכתובתה מצד הדין מנה וכתב לה בכתובתה מאתים בידיעה שהוא מוסיף לה, האם יכול לפסול את הכתובה בטענת 'מזוייף מתוכו' או כל טענה אחרת?

תשובה

א. בגיטין (ד ע"א): "מודה רבי אלעזר, במזוייף מתוכו שהוא פסול".

ופרש רש"י: "וכי לא בעי רבי אלעזר חתימה היכא דליכא עדים כלל — כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דהוה ליה מזוייף מתוכו.

"במזוייף מתוכו — שחתם עליו קרוב או פסול או שלא לשמה".

היינו אם יש בגט דברים הפוסלים אותו אע"פ שללא כתיבה זו בגט הוא היה כשר כגון ללא עדים ואליבא דר"א שעדי מסירה כרתי בכ"ז הוא נפסל בגלל חשש מזוייף מתוכו.

וכ"כ רשב"ם (ב"ב קע ע"א): "מודה ר' אלעזר כו' — דדוקא גט שאין בו עדים כשר דאעדי מסירה קפיד רחמנא ומיהו אם חתמו שקר או עדים פסולים בתוך הגט הרי הוא פסול".

וכן בסנהדרין (כח ע"ב): "ההיא מתנתא דהוי חתימי עלה תרי גיסי. סבר רב יוסף לאכשורה. דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי. אמר ליה אביי: ממאי דרבי יוסי דמתניתין, דמכשר בגיסו? דילמא רבי יוסי דברייתא, דפסיל בגיסו? — לא סלקא דעתך, דאמר שמואל: כגון אנא ופנחס, דהוינן אחי וגיסי. אבל גיסי דעלמא — שפיר דמי. — ודילמא כגון אנא ופנחס — משום דגיסו קאמר! — אמר ליה: זיל קניה בעדי מסירה כרבי אלעזר. — והאמר רבי אבא: מודה רבי אלעזר במזויף מתוכו שהוא פסול! — אמר ליה: זיל, לא שבקי לי דאותביניה לך".

ב. כבר תוספות (גיטין ד ע"א ד"ה מודה) הקשו: "תימה לר"י מה ענין שלא לשמה למזוייף מתוכו שחתומים בו קרובין או פסולים דהתם בדין מיפסיל משום דלמא אתי למיסמך עילוייהו להשיאה או להוציא ממון על פיהם אע"פ שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר כדאמר בפ' ארבעה אחין (יבמות דף לא:) נינחיה גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, אבל הכא שהעדים כשרים אלא שחתמו שלא לשמה מה תקלה יש בכך אם נסמוך עליהן וליכא למימר דאי שרינן בחתמו שלא לשמה יבא להכשיר זימנין דיחתמו תחלה ויכתבו גט על גבי חתימתן והתם ליכא עדות כלל דאם כן מטעם זה גם בשאר שטרות היה לנו להצריך חתימה לשמה, ויש לומר דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה".

וכן כתב הרשב"א (גיטין ד ע"א) על אותה שאלה: "קשיא לן דלא שייך למימר מזוייף מתוכו אלא בשחתומין בו פסולי עדות כגיטי נשים שחתומין בו גוים כדאיתא לקמן או פסולי קורבא כההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי בפ' זה בורר (כ"ח ב'), אבל כאן שעידיו כשרין אלא שלא חתמוהו לשמה ואף הן אינן צריכין לחתום לשמה מאי פסול איכא כיון דעדי חתימה לא כרתי, ותירצו בתוספות דכיון דלא נחתם לשמה חיישינן דילמא חתמו אנייר חלק ואח"כ כתבו עליו את הגט, וקשה דא"כ אף בשאר שטרות נצריך חתימה לשמה לצאת ידי חששא זו, ונשאר להם הענין בקושיא, ונראה דמשו"ה קרי ליה מזוייף מתוכו משום דלדידיה כתיבה לשמה בעי וחתימתן של עדים מכלל כתיבת הגט היא דפעמים שאין כאן עידי מסירה וגט זה מתקיים בחותמיו וכשר אף לר' אלעזר דמימר אמרינן כיון שנתקיים בחותמיו לאו מזוייף הוא ובודאי כדין נמסר ליה בפני שנים וכדין נעשה לשמה ובתלוש ובשאר תקוני הגט וכיון דעידי חתימה משוו לה גט כשר בודאי מכלל כתיבת הגט הן, והילכך כיון דחתימי עליה אי לא חתמי לשמה מזוייף מתוכו קרינן ליה, ותדע לך דהא גט שחותמיו גוים כשר לר"ש ואמרינן ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאמר עדי מסירה כרתי ואקשינן והאמר רבא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופרקינן הב"ע בשמות מובהקים כלומר דלא אתי למיסמך עלייהו אלמא כל שאין סומכין עליהן ואין מכשירין הגט על חתימתן לא חיישינן אי חתמי לשמה או לא דלאו מכללו של גט הן".

מבואר שחשש מזוייף מתוכו הוא מעין חשש מחזי כשיקרא בתוך הגט עצמו כאשר מתוך השטר עולה פסול, אבל כאשר אין הפסול מתוכו, במקום שאין חשש ולא ילמדו ממנו אין פסול מזוייף מתוכו.

ג. הרמב"ם בהל' גירושין (פ"ב ה"ז) לימד שכל מקום שאמר בהלכות גירושין שהגט בטל פירושו שאינו כלום וממילא אם הלכה ונישאה בו בניה מהשני ממזרים. לעומת זאת אם כתב שהגט פסול כוונתו שהוא פסול מדרבנן וא"כ בדיעבד אין בניה משני ממזרים.

ולגבי פסול מזוייף מתוכו כתב (הל' גירושין פ"א הי"ז): "היו עדיו מתוכו פסולין אפילו אחד פסול ואחד כשר ונתנו לה בפני שני עדים כשרין הרי זה פסול שנמצא כמזוייף מתוכו".

וכן בהלכות גירושין (פ"ג ה"ח) כתב הרמב"ם: "סופר שכתב הגט לשמו ולשמה כהלכתו וחתמו העדים שלא לשמה הואיל ומסרו לה בעדים הרי זה גט [אלא שהוא פסול ולמה אינו בטל] לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם. יש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה הואיל והוא כמזוייף מתוכו הרי זה גט בטל, וכן אם היה אחד מעדיו פסול או שהיה בו עד אחד בלבד כשר אע"פ שנמסר בעדים הרי זה גט בטל, ולא יראה לי דבר זה אלא כמזוייף לא מזוייף ודאי והואיל ונמסר בעדים כשרים הרי זה פסול מדבריהם".

וכתבו נושאי הכלים לרמב"ם, ועפ"י דבריהם בישועות מלכו (אה"ע סי עד): "והנה כתבתי במכתבי הקודם דלדעת קצת פוסקים במזויף מתוכו הגט בטל, ולכאורה נראה כן מדברי התוס' בסוגי' דאומר אמרו. והנה דעת קצת פוסקים הללו מבואר ברי"ף ור"מ ז"ל בפ"ב מה' גירושין ה"ח שדעת הגאון דבמזויף מתוכו בטל מד"ת אף דבאין בו עידי חתימה כשר אפילו מדרבנן".

נראה שרוב הפוסקים הכריעו כרמב"ם שהפסול מדרבנן בלבד. ולכן כיון שהוא חשש מדרבנן בלבד מובן שבמקום שצד הפסול בדבר בולט אין לחוש למזוייף מתוכו כדברי הרמב"ן (גיטין פו ע"ב): "דודאי מזוייף מתוכו אין כאן דכל שפסולו ניכר מתוכו אין לחוש בו דהא ידיע מילתא לכל מאן דמטי שטרא לידיה ולא אתי למסמך עליה דהכא לאו עליה חתימי סהדי".

ד. כתב הרמב"ם בהלכות עדות (פי"ד ה"ו): "שטר שיש בו שני עדים בלבד ושניהם קרובים זה לזה או אחד משניהם פסול בעבירה, אע"פ שמסר לו השטר בפני עדים כשרים הרי הוא כחרס מפני שהוא מזוייף מתוכו".

היינו, מהפסול מדרבנן בענייני גיטין למד הרמב"ם לענייני שטרות בכלל לדין מזוייף מתוכו. וכ"כ האורחות חיים (הל' עדויות אות ג).

ה. בראשונים השתמשו בפסול זה בכמה עניינים.

בהגהות מיימוניות (הל' אישות פ"י ה"ז) לאחר דיון ארוך אם כתובָּה מן התורה או מדרבנן כתב: "והנה מורי רבינו ז"ל כתב בתשובה על כתובת בתולה שכתב בה דחזו ליכי מדרבנן שמזוייפת מתוכה ופסולה וכתב דגרע טפי מאילו לא נכתב לה שום כתובה ע"כ".

ובאור זרוע (ח"ד סנהדרין סי' עז): "כתב הרב ר' אליעזר בר' שמשון זצ"ל. על שטר שהיה כתו' בו בד' בשבת בכ"ב לירח תשרי ונמצא שאינו מכוון בימים לפי שמראש השנה של אותה שנה אירע ביום ב' וד' בשבת לאו היינו כ"ב בחדש אלא כ"ד וגם שכ"ב בחדש יום שמיני עצרת הוא שאין ישראל כותבין. וכן שטר שכתו' בב' בשבת בז' לירח מרחשון גם זה אין נכון. ונראה לי דאינם נפסלים בכך דתניא שטר שזמנו כתו' בשבת או בעשרה בתשרי מאוחר הוא וכשר. והאי שטרא אע"ג שזמנו כתו' ביום שמיני עצרת כשר. ואם מפני שד' בשבת היה כ"ב לחדש בהכי נמי לא פסלינן ליה דיש לומר הסופר טעה לפי שלא ידע בעיבור החדש ובקיבועו. וכדתנן אחד אומר בשנים ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה יודע בעיבור החדש וזה אינו יודע. ואם מפני שיש כאן טעות ב' ימים יש לומר בב' עיבורים טעה (אי נמי) לפי ששני ימי ראש השנה קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמי וסבר דהכי נמי לענין החדש. ונמצא שאין כאן טעות אלא יום אחד. וממחרת החדש שהוא נמי מחרת יו"ט התחיל למנות וזהו יום ד'. ולפיכך נשלמו לו בב' בחדש יום ד' בשבת*. ולעולם בכי האי גוונא לא פסלי' שטרא מכיון שעיקר השטר כתוב כהלכתו ומקויים בעדים כשרים. וכ"ש הוא אם בעדות נפש דכתי' והצילו העדה עדותן מצטרפת. בדין ממון לא כ"ש. ולגבי עדות נפש נמי תנן בדיקות בזמן שמכחישות זו את זו עדותן בטילה. וגבי עדות ממון אמר רב יהודה עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני ממונות. ואף על גב דאמר רבי יוחנן עד כמה עד רובו של חדש. הא במסקנא סלקא שמעתא לעולם אימא לך ברובא נמי לא ידע. ותנא תונא שטרי חוב המוקדמין פסולין וקיימא לן משום פסידא דלקוחות הוא דפסלי להו אבל משום זמן השטר הנכתב שלא כדת אינו פסול. וה"נ כיון דבטעות ההוא יומא ליכא פסידא. ולא איירי אין כאן בית מיחוש וכשר. ותניא שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה כו' דכל לגבי דיני ממונות תלינן לטעות דזמן השטר בכל מה שיכולין לתלות כדי להכשירו והכי נמי איתא בפר"ח זצ"ל וכן ראינו הלכה למעשה בימי רבינו יב"א הלוי בשטר שבא לפניו והיה כתוב ביום ל' של אדר והכשירו. הוא וכל שאר רבותי' שבמגנצא וכל הדור ההוא מההיא מתני' דזה אינו יודע בעיבורו של חדש. ע"כ דברי הרב רבי אלעזר בר' שמשון זצ"ל. וחלק עליו רבי' תם זצ"ל ופסל את השטר מפני שזמנו כתוב בד' בשבת בכ"ב לירח תשרי והלא כ"ב בתשרי הוא יום טוב עצרת ועוד אם ביום ד' חל יום כ"ב נמצאת אומ' שחל תשרי באד"ו וכשתימצי לומר דשנת תתצ"ג חל ראש השנה בב' בשבת א"כ שטר זה מזוייף שד' בשבת של אותו תשרי אינו כ"ב בחדש אלא יום ב' בשבת הוא כ"ב בחדש. ועוד שכ"ב הוא יום טוב האחרון ולמחרתו שמחת תורה ומרחשון של אותו שנה חל בג"ד. וז' שלו כתוב ג' בשבת ובאותו שטר כתו' בו בב' בשבת בז' במרחשון היה לו לכתוב ומזוייפין הן מתוכם ופסולין ותליית ידיעת עיבורא של חדש אינה ראיה שלא על פי הראיה אנו מקדשין ואפילו מקדשין לא תלינן אלא בחד לגבי חבריה ובשטרא לא תלינן דא"כ לא נחקר בב"ד והך דל' באדר דילמא העיבור הוה. אי נמי ל' באדר לישנא מעליא טפי מהנך זיופי. ועוד הרב אטו כיפי תלא לה. ע"כ דברי ר"ת זצ"ל. וכן רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל והרב ר' משה בר יואל זצ"ל פסלו את השטר מפני שהזמן נכתב בטעות שכת' בד' בשבת בכ"ב לירח תשרי שנת תתצ"ג לבריאת עולם וראש השנה של אותה שנה היה בב' בשבת הרי כ"ב חל בב' בשבת וטעו בב' ימים. ואין במה לתלות טעות אם נאמר טעו בעיבור החדש שהיו סבורים למנות מיום שני של ראש השנה שהוא יום ל"א לחדש. ויום ראשון למלאות אלול ולעברו בכ"ג בתשרי. בד' בשבת היה להם לכתוב וזה אין לומר שטעו לקבוע חדש אחד ב' ימים שהוא ל"ב לירח אלול שבזה אין בני אדם טועין לקבוע חדש ביום ל"ב לחדש שזה לא נעשה לעולם".

ובשו"ת מהר"י מברונא (סי' פ) דן בכתובה אשר נכתב בה: "בשישי בשבת בחמשה יום לחדש פ' ורצה ר' אליה לפסלו". וענה: "ונ"ל דאין כאן בית מיחוש אע"ג דכל למטה מעשרה לשון רבים וה"ל למכתב ימים אין קפידא דמוכח דר"ל ה' ימים בחדש פ' וא"א לפרשו בע"א, ובריש פ' דע"ז כתב המרדכי דאם דילג האלפים והמאות ולא כתב רק פרט קטן סגי בכך. ועוד כתב בא"ז דאם דלגו חמשת לגמרי ולא כתבו רק אלפים כשר וכ"ש הכא, ואף בגט בפ' המגרש בגט שהובא מהגר דשינה כמה מילי ממה שנוהגים לכתוב מ"מ אכשר ליה כיון דמוכח פירושו וביאורו, ואף לענין דיני ממונות מוכח בפ' גט פשוט דאפי' לא כתבו רק ראשי תיבות כגון ח"מ ר"ת חתומי מטה או קפ"ל מעות וכה"ג כשר גמור ומפקינן ביה ממונא, וה"ה בכתובה, ולא שייך לומר דהוי מזוייף מתוכו דמה זיוף שייך הכא אטו אי כתב חמש ימים וה"ל למיכתב בלשון זכר חמשה או גבי שנים כתב חמשה שנים (דהא פסול) [דניפסול] בזה כתובה או שטר אע"ג דמוכח כוונתו מתוכו לא תהא כזאת בישראל דא"כ ננעלת דלת בפני לווין, דאין לך שטר מתוקן בלשון זכר או נקבה, כ"ש הכא דיום לשון מעליא הוא".

ובפסקי דין — ירושלים (דיני ממונות ובירורי יוחסין ז עמ' תקכד-תקכה) הביאו: "וראה בסדר הגט למהר"י מינץ סי' קג שכתב: ששאלת מה בגר המגרש, נראה דהוה צריך לכתוב בן א"א ולא בן אברהם סתם, דמיחזי כשיקרא ומזוייף מתוכו". ועוד הביא: "וכ"כ בשו"ת שמש ומגן ח"ג סי' נא שגר שכתב שם אביו הישראל, ולא כתב בן א"א הוי מזוייף מתוכו, וראוי לכתוב גט אחר". והקפידא הגדולה בשמות היא דוקא בגיטי נשים אבל לא בשאר שטרות. וכך כתב בשו"ת משיב דבר (ח"ד סי' נז): "הא מיהא למדנו מדעת המחבר, שבעיר שכותבין נהר א"צ כלל לכתוב בארות ומעינות שאין בהם סימן, וה"ה בעיר דיתבא על כיף ימא, וא"כ אע"ג שאנו נוהגין כהרמ"א דכותבין מכ"מ כל סיפוקי העיר, מכ"מ אין לפסול הגט ע"י שינוי, דכל שאין צורך לכתוב אם שינה כשר כמבואר בשו"ע שם ס"ב, ונהי דאם לא היה בעיר שום סימן רק בארות או מעינות, והוא שינה לכתוב את מיעוטי דמיעוטי והניח העיקר כתב מהרי"ק דיש פוסלין משום דהוי כמזויף מתוכו, מכ"מ בעיר דיהבי בה סימן יפה דיתבא על כיף ימא, שוב אין לחוש על שינוי והכל יודעים שמה שנמצא בגיטין על מי בארות הוא משום שמכבר היו כותבין כן, וגם מי יכול לדעת בכרך גדול, אם עדיין אין משתמשים לכביסה ולשתית בהמות מאותן הבארות שהיה מכבר, ע"כ אין לפסול ח"ו הגיטין שמכבר".

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רפד) כתב: "ועיין בס' מנחת פתים כאן כ' דאין חשש במה שכותבים וקנינא בתופס הכתובה לפני מעשה הקנין כיון דעכ"פ קודם שחתמו הי' הקנין והרי הוא כשאר תופסי שטרות, ואם כותבים וקנינא ולא עשו הקנין פסול כמזויף מתוכו, אעפ"י שאין הקנין מעכב, אם א"ל כתובו וחתומו כנ"ל, מכ"מ אם כבר כתב וקנינא צריך עכ"פ לעשות הקנין"*.

ה. אולם לגבי השאלה שלפנינו, הנה הוא כותב לה בידיעתו, ולכן נראה שאין זה מזוייף מתוכו. כך כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' קיח): "בדבר כתיבת הכתובה אין צורך להגיד למסדר הקידושין, כי מאחר שהחתן יחתום על הכתובה הרי הסכים לכתובת בתולה ושוב ליכא קפידא ומחוייב בכתובת בתולה אף אם באמת אינה בתולה אם לא הטעתה אותו, מאחר דרצה להתחייב בכתובת בתולה לא גרע מתוספת כתובה, וכשניסת להבועל עצמו יותר נכון לכתוב כתובת בתולה ולכתוב בתולתא והטעם מבואר בתשובותי באגרות משה חלק אה"ע סימן ק"א ויפה עשה הרב ההוא, אך גם בבעולה מאחֵר אם נבעלה מישראל כשר שכשרה לכהונה שאינו נוגע לענין איסור אלא לענין סך הממון, אם החתן יודע ורוצה בכתובת בתולה יכולים לכתוב כתובת בתולה, וממילא אין לגלות זה להמסדר קידושין ולא לשום אדם כדכתבתי לעיל".

משמע מדברי האג"מ שאפילו מוזכר בכתובה שהיא בתולה וידוע לחתן שאינה כן, ואעפ"כ ברצונו לכתוב לה כך – אין זה מזוייף מתוכו. וכיון שהרב מסדר הקידושין אינו יודע כלל ממצבה, נראה שבכתובה כתוב נוסח רגיל של כתובת בתולה ומוזכר בה שהיא בתולה, אע"פ שהחתן והכלה יודעים שאינה בתולה. ומשמע שאם אין זה נוגע לאיסור חיתון אין זה פוגם בגוף הכתובה לגבות ממנה בעתיד, אע"פ שיש פרטים שידוע לחתן ולכלה שאינם אמת!

וכך כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' קא): "בדבר אחד שנשא אשה בערכאות ואחר זמן רב בא לקדשה כדת משה וישראל שנסתפק כתר"ה איזה כתובה צריך לכתוב לה אם מנה או מאתים. הנכון לע"ד שכתובתה בסתמא מאתים כאשר אבאר בעה"י".

ומסיק האג"מ: "ונמצא לדינא להב"ש ולמה שבארתי לטעם ראשון יש לה רק מנה אבל לתוס' יבמות ומסתבר דגם להרמב"ם והטור הוא כן כתובתה מאתים. ולטעם הפרישה נמי אם חשבו בעת שנשאה בערכאות לישא גם כדת משה וישראל כתובתה מאתים כמו בקטן ואם אח"כ נמלך לשוב בתשובה ולישא כדמו"י יש לה להפרישה רק מנה. לכן כיון שעל הב"ש חולקין הט"ז והח"מ ומסתבר כותייהו ומתוס' יבמות ראיה כטעם ב' שכתבתי יש להורות בצוה לכתוב כתובה סתם שיכתבו כתובת בתולה. ולרוחא דמלתא אם אפשר יש לשאלו בפירוש ולהודיעו שיותר נכון לכתוב כתובת בתולה ואם א"א לשאלו יכתבו כתובת בתולה בעצמם ויש לכתוב גם תיבת מדאורייתא אם יש לחוש לקפידא כדכתבתי. ואם אפשר לכתוב פלניתא דא כדכתב החת"ס בסי' קל"ג במפותה ודאי טוב אך אם יש לחוש לקפידא יכולין לכתוב גם בתולתא דא כיון שיש לפרש שהוא על עת שנשאה בתחלה. ומוהר בתוליכי ודאי יש לכתוב כיון שהחיוב דמאתים הוא מצד שהיתה בתולה בעת שלקחה בערכאות*. זהו הנלע"ד למעשה*".

מסקנה

אם החתן יודע שאין הכלה בתולה ואעפ"כ רוצה שכתובתה תהא כדוגמת בתולה מותר לכתוב בכתובה שכתובתה מאתים ואף לכתוב שהיא בתולה, ולא יוכל החתן בעתיד לפסול את הכתובה בטענת מזוייף מתוכו או כל טענה אחרת מותר ורצוי לכתוב כרגיל.