חבל נחלתו ו כ

<< · חבל נחלתו · ו · כ · >>

סימן כ- כהן פצוע דכא או כרות שפכה

שאלהעריכה

כהן שמחמת טיפול רפואי אינו יכול להוליד כאחד האדם, אבל יכול להוליד ע"י פעולת הרופאים אשר נוטלים את הזרע מהאשך ומפרים בו את האשה. האם נחשב לפצו"ד או כרו"ש או שנחשב לכהן רגיל? ועפי"ז איזו אשה מותר לשאת רק גיורת או שאר פסולי יחוס או רק מאותן המותרות לבוא בקהל? כמו"כ מה דין זרעו?

תשובה

אעריכה

התשובה לשאלות אלו תלויה בהגדרה ההלכתית של פצו"ד או כר"ש.

פסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' ה ס"ב): "פצוע דכא, כל שנפצעו הביצים שלו. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד שלו. ובשלשה אברים אפשר שיפסל הזכר, בגיד ובביצים ובשבילים שבהם מתבשל שכבת זרע, והם הנקראים חוטי ביצים. וכיון שנפצע אחד משלשה איברים אלו או נכרת או נידך (פי' נתמעך מענין פצוע דכא) (דברים כג, ב), הרי זה פסול. כיצד, נפצע הגיד או נידך, או שנכרתה העטרה או למעלה מהעטרה, פסול. ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפי' כחוט השערה מוקף לכל הגיד, כשר".

ובהלכות הבאות מפרט השו"ע איזו פגיעה בכל אחד מאברי ההולדה מחשיבתו כפצו"ד או כרו"ש. לא בואר בדברי השו"ע האם גדר הפגיעה הוא שאינו יכול להוליד או שאפילו יכול להוליד נחשב בגדרו ההלכתי לפצו"ד או כרו"ש.

בעריכה

כתב על כך הבית שמואל (סי' ה ס"ק ג): "ובא' מכל אלו בחזקת שאינו מוליד הוא ואם נשא אשה והוליד בנים בידוע שאינן בניו והם בחזקת ממזרים כ"כ בש"ג בשם ריא"ז משמע דהם ודאי ממזרים, וכ"כ המרדכי והסמ"ג והטור בשם רא"מ בניקב אלא רי"ו נתיב כ"ג ח"ד פסק בניקב הביצים הם ספק ממזרים, ובש"ס משמע ניקב בכלל נפצע וכ"כ ברי"ו שם ובסמ"ג כתב דהוא בכלל נכרת ועיין בפי' מהר"א שטיין, ולדעת כמה פוסקים אין רפואה לכרות שפכה ואפילו לדידן דקי"ל ניקב הוא פסול ואיתא בש"ס ניקב ונסתם כשר ש"מ דיש לו רפואה וכן פצו"ד מ"מ נראה אם הוליד לא תלינן שנתרפא אא"כ בידוע שנתרפא".

עולה מתוך דברי הבי"ש שפצו"ד אינו מוליד, וכן כתב בס' זרע יצחק (לומברוזו, יבמות עח ע"ב): "ואין להקשות לפ"ז גם מפצוע דכא הול"ל דור עשירי די"ל דשאני הני דאין ראויין להוליד כלל ולכך פסל הכתוב ואיך שייך למכתב דור עשירי תרתי דסתרן". וכן בערוך לנר (יבמות מד ע"א): "ופצוע דכא וכרות שפכה לא שייך ולד פגום דאין ראוי להוליד".

געריכה

ומצאתי שדן בכך בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ב סי' ג) וכתב: "עכ"פ לדינא אין מקום לומר דיש פצו"ד שמוליד לשום מ"ד, וגם לא מסתבר כלל לומר שאיכא מיעוט דמולידין, כיון שרב אמר שודאי זנתה אשתו ואם היה אף מיעוט המולידין היה לו להכשיר הולד כדאשכחן דמכשרינן אף במיעוט רחוק כהא דילדה אשתו לסוף יב"ח משהלך בעלה למדה"י (יבמות) בדף פ' שודאי הוא רק מיעוט רחוק אלא ודאי דליכא כלל פצו"ד שמוליד. וכן הא מפורש בתוס' וברא"ש שמוכיחין ממה שמולידין בנ"א שכורתין מהן ביצה אחת שכשרין לקהל והרמב"ן שפוסל כתב דלא הולידו וחזר על בניהם מאין הם, וכן הוא משמעות כל דברי רבותינו הראשונים, ודלא כהלבוש שכתב בשם יש אומרים דבביצה אחת אף שמוליד הוא באיסור לאו דפצו"ד שהוא נגד פשטות הגמ' ונגד רבותינו הראשונים, ועיין בחת"ס אה"ע סימן י"ז שביטל דבריו וכתב 'דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר'. והגאון ריעב"ץ בספר אגרת בקורת שעוד תמה מנלן דגם להמסקנא פצוע אינו מוליד – אינו כלום, ותמוה מאד על גאון כמותו שכתב דברים שאינם נכונים וא"א להעלות על הדעת אף לאומרן בעלמא וכ"ש שלא שייך למיתמה על דברים ברורים של רבותינו. וכן מש"כ דאולי הוא רק על ענין הרוב אין לחוש לזה לדינא כדבארתי. ועיין בירושלמי שר' יוסי בי ר' בון הוכיח שהוא מאותו מקום כרבא משום שלא מנה בו דורות וחזינן מזה שלא נבטלו דברי רבא והוא כדבארתי".

א"כ מסקנתו החותכת של האג"מ שכרו"ש ופצו"ד אינם מולידים כלל, וא"כ אם הם מולידים אינם בגדר כרו"ש ופצו"ד ודינם כיחוסם.

דעריכה

אלא שהוקשה לאג"מ הא חזינן שבאותם מומים שהוגדרו בש"ס ופוסקים ככרו"ש ופצו"ד באים רופאים ומרפאים והרופאים עצמם עושים בדיקות שעפ"י דינא דגמרא מחשיבות אותו כפצו"ד וכרו"ש. על כך עונה האג"מ שנשתנו הטבעים, ועל כן הוא דן: "וא"כ אפשר שמה שהיה בזמן נתינת התורה פצוע שאינו מוליד נאסר לעולם אף כשישתנה הטבע ויוליד איזה ממיני פצוע, משום דנימא דמה שאינו מוליד אינו עיקר האיסור דהא פצו"ד בידי שמים כשר אף שאינו מוליד ואף שהחינוך מצוה תקנ"ט נתן טעם בשרשי המצוה שהוא למאס מעשה מלכי עכו"ם שמסרסין הזכרים למנותם שומרי הנשים שלא שייך זה בפצוע ביד"ש, כדמסיק ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד ביד"ש, מ"מ אולי טעם זה אינו עיקר לדינא אלא נימא שהוא משום דלא זה שאינו מוליד ע"י זה הוא האיסור, אלא מה שהוא פצוע ודך וכרות בידי אדם הוא האיסור, ומה שאמרו שאינו מוליד הוא רק סימן איזה פצוע ודך וכרות נאסרו שהוא אותו שלא מוליד ע"י זה, וא"כ היה הסימן על אלו שלא הולידו מחמת זה בזמן נתינת התורה, וכיון שכן נאסרו אלו לעולם אף כשישתנה ויולידו וכן להיפוך שיהיו מותרין אלו שהיו מולידין בזמן נתינת התורה אף כשישתנה ולא יולידו".

אולם הוא דוחה זאת וקובע שהגדר מדאורייתא לכרו"ש ופצו"ד הוא שאינם מולידים וסוג המום מסור בידי חכמים ולכן אם אנו רואים שמולידים סימן הוא שהשתנו הטבעים. ז"ל: "ולכן בפצוע דכא וכרות שפכה שלא מצינו שנאמרה הלכה מסיני מי הוא פצוע דכא וכרות שפכה, אלא שהדין דאורייתא הוא שמי שאינו מוליד ע"י פציעה ודיכה וכריתה הוא איסור הלאו ומסרה התורה לחכמים באומדנותם שיאמרו מי הוא מהם שאינו מוליד שלכן תלוי כשנשתנה הטבע במי שאינו מוליד באותו הזמן, ולכן כיון שניקבה הביצה באופן שהרופאים עושין אנו רואין שמולידין בזמננו יש להכשירו".

וכך הוא מסיק לדינא: "עכ"פ נתברר שאיסור פצו"ד הוא רק כשאינו מוליד, ואף כשבזמן נתינת התורה לא הוליד אם נשתנה הטבע ומוליד אינו באיסור פצו"ד".

העריכה

דברי האג"מ חולקים על דברי הג"ר חיים מצאנז שכתב בשו"ת דברי חיים (אה"ע ח"ב סי' לא):

"הנה מקודם דהא דאסרה התורה פצוע דכא וכרות שפכה לא מטעם שאינו מוליד ורק גזירת הכתוב דפצוע דכא וכרות שפכה לא יבואו בקהל והא ראיה דאמרינן בש"ס [יבמות ע"ה ע"ב] ודלמא הא דלא מני דורות משום דלא אסרה תורה דורות אלמא דפצוע דכא נאסר רק מגזירת הכתוב, ונהי דאחר כך מסקינן מדוכתי אחריני דפצוע דכא אינו מוליד וגם כי קים להו לרבנן דאינו מוליד אבל טעם איסורא אינו מחמת שאינו מוליד ורק גזירת הכתוב". וחיזק דעתו בראיות מכמה מקומות בהמשך התשובה.

ועריכה

ויש להוסיף צד נוסף והוא: האם כהן זה הפך לפצו"ד או כרו"ש בידי אדם או בידי שמים שכן פסק השו"ע (אה"ע סי' ה ס"י): "כל פיסול שאמרו בענין זה, כשלא היה בידי שמים, כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו. אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא, או שנולד בלא ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותו או כרתן, הרי זה כשר לבא בקהל, שכל אלו בידי שמים, להרמב"ם. אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים אלא על ידי רעמים וברד או ממעי אמו, אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם ופסול, וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי".

וכאן אם נחשב לבידי אדם הרי דינו כשאר פצו"ד וכרו"ש, אולם אם נחשב בידי שמים כגון ע"י חולי וכד' הרי מעמדו במחלוקת הראשונים המובאת בשו"ע. ולפי הרמב"ם ראוי לבא בקהל ולפי הרא"ש אסור לבא בקהל.

ונראה שהלכה כאן כרמב"ם כמוש"כ החלקת מחוקק (ס"ה ה), וכן הגר"א (ס"ק טז) כתב על צירוף רש"י לדעה זאת שהיא אינה מוכרחת*, ואף הסמ"ג פסק כרמב"ם. וא"כ כהן זה מותר לבוא בקהל ואסור לשאת גיורת כיון שנחשבת לזונה לגביו.

זעריכה

אלא שכל דברינו עד עתה אינם מתאימים לשאלה המעשית. המדובר לפנינו שהכהן אינו יכול להוליד כדרך כל הארץ ביחסי אישות רגילים, ודרך הזרעת האשה היא בהפריה מלאכותית ע"י רופאים הנוטלים מזרע הבעל ומפרים ביצית מגוף האשה, או כאשר הביצית בתוך גופה, או בביצית שנלקחה מגופה כאשר לאחר שהביצית מופרית היא מוחזרת לגופה ומתפתחת שם לעוּבַּר. הן מתשובת הדברי חיים והן מהאג"מ נראה שכל דיונם בגדר פצו"ד וכרו"ש אשר יכולים או אינם יכולים להוליד כדרך כל הארץ, אבל מי שנחוצה לו לקיחת זרע ע"י רופאים והפריה מלאכותית נשאר בגדר פצו"ד וכרו"ש, ואע"פ שיכול להוליד באמצעים רפואיים שנתחדשו בימינו. ולכן אדם כזה אם הוא פצו"ד בידי אדם, אסור לבוא בקהל ויכול לשאת רק גיורת או נתינה. ואם הוא פצו"ד בידי שמים הרי הוא בקדושתו ואסור בנתינה ואם הוא כהן נראה שאסור בגיורת.

חעריכה

לגבי זרעו של כהן פצו"ד בידי אדם שאסור לבא בקהל ונשא גיורת, והזרע ניטל ממנו באמצעים רפואיים ובו הזריעו את אשתו מה דין הבן.

ראשית צריך לדון האם בהפריה מלאכותית מזרע האב הוא מקבל את יחוסו של האב, ונראה כפי שהניחו רוב הפוסקים (עי' הר צבי על טור אה"ע) שאף בהפריה מלאכותית נשמר יחוסו של האב, ולכן כהן שהוליד בהפריה מלאכותית בנו כהן ואם האב לוי בנו מהפריה מלאכותית לוי.

ולכאורה זו סוגיה מפורשת ביבמות (עו ע"א): "בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא כהן, מהו בגיורת ומשוחררת? בקדושתיה קאי ואסיר, או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי? א"ל רב ששת, תניתוה: פצוע דכא ישראל מותר בנתינה; ואי ס"ד בקדושתיה קאי, אקרי כאן: לא תתחתן בם". היינו לפי רב ששת כהן פצו"ד אינו בקדושתו. וממשיכה הסוגיא: "אמר רבא: אטו התם משום קדושה ולאו קדושה הוא? דלמא מוליד בן ואזיל פלח לעבודת כוכבים; וה"מ בהיותן עובדי כוכבים, כי מגיירי בישראל שרו, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן — בהנך דבני אולודי, אבל האי דלאו בר אולודי — לא גזרו ביה רבנן. אלא מעתה, ממזר דבר אולודי הכי נמי דאסיר, והא תנן: ממזרים ונתינים — מותרים לבא זה בזה! אלא, כי גזור רבנן — בכשרים, בפסולים לא גזור רבנן. הדר אמר רבא: לאו מילתא היא, בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות, נתגיירו אית להו חתנות".

היינו רבא בהו"א סבר לדחות שנתינים לאחר שהתגיירו מותרים לבוא בקהל ורק חכמים גזרו בהם לגבי כשרים והתירו לפסולים. ולמסקנה איסור החיתון בהם מן התורה ואם הותר כהן פצו"ד בפסולים הותר בכל הפסולים. וא"כ היה נראה שאין לפצו"ד שום קדושה ואינו ככהן כלל.

וכך משמע מלשון הטור (אה"ע סי' ה): "פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת ואפי' כהן פצוע דכא וכן מותרים בנתינה. והרמב"ם כתב שאינו מותר אלא בנתינה ובספקות אבל אסור בממזרת שהוא דאורייתא ואינו נראה דהא דשרי בנתינה דריש לה מקרא לא יבא ממזר בקהל ה' דהיינו בישראל לא יבא אבל באחריני שרי ואין חילוק". ולפי הרמב"ם ועוד ראשונים (בעל המאור ביבמות) נראה שיש בו קדושה.

וכן כתב היש"ש (פ"ח סי' יח) כטור: "מסקנא, בין ישראל, בין כהן פצוע דכא מותרים בכל הפסולים שבעולם, ואף בממזרת, דהא שוי ליה כהן לישראל בכה"ג, ונתינה אסורה מן התורה בגירותה, ולוקה עליה, וכ"ד הרמב"ן (מלחמות, כ"ד ע"ב בדפי הרי"ף) והרשב"א (ע"ח ע"ב, ד"ה נתינים)".

וכן לשון השו"ע, שכתב (אה"ע סי' ה ס"א): "פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת. ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת, לפי שאינו בקדושתו. ואפילו נתינה או אחת מהספקות מותרת לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו על הנתינים ולא על הספיקות".

טעריכה

אלא שנחלקו האחרונים האם כהן פצו"ד בידי אדם, אשר מותר בנתינה, נתחלל לגמרי מקדושת כהונה (חלקת מחוקק) או שדינו ככהן וחולק במתנות כהונה ואסור להיטמא למתים (בית שמואל ובית מאיר). ומחלוקתם נובעת מהשאלה האם החילול מקדושתו הוא רק לגבי חיתון אבל נשארה עליו קדושת כהונה הכוללת, או שקדושתו לגמרי התחללה ודינו כישראל ללא יחוס. והנ"מ היא לגבי זרעו, שאם הוא בקדושת כהונתו הרי זרעו ככל כהן שבא על גיורת שהוא חלל. אבל אם בטלה ממנו קדושת כהונתו הרי אין כלל פסול בזרעו, ודינו כבן הגיורת שפסול לדון בדיני ממונות את ישראל ומותר בגרים, ופסול מלשמש דיין בדיני נפשות (רמב"ם הל' סנהדרין פי"א הי"א).

ולדעה שהוא בקדושתו ובנו מהפריה מלאכותית מיוחס אחריו, נוצר מצב משונה שכיון שמותר בגיורת זרעו מהפריה מלאכותית יהיה חלל, ואעפ"כ נראה שלא נאסר לו להרבות חללים*! ולא יקשה והרי התורה התירה לו לשאת פסולות, שכן לפצו"ד לא היה זרעו אחריו וממילא לא עלתה השאלה.

ונראה שדין זרעו של פצו"ד בידי אדם ע"י הפריה מלאכותית מפסולות לכהונה כספק חלל ודינו כאמור ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"כ הי"ג): "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת (לו) ספק חללה".

מסקנהעריכה

כהן פצו"ד בידי שמים הרי הוא בכהונתו ואסור בפסולות ומותר רק בנשים שהותרו לכהנים. כהן פצו"ד בידי אדם אע"פ שיכול להוליד בהפריה מלאכותית דינו כפצו"ד ומותר בפסולות. ודינו, האם נתחלל לגמרי מקדושת כהונתו – במחלוקת הפוסקים, ולכן זרעו בהפריה מלאכותית מפסולות לכהונה הוא בספק חללוּת*.

הערות שולייםעריכה