חבל נחלתו ה מב
<poem> חלוקת שותפות בזכיון שאלה שלשה שותפים במחצבה, כאשר הכריה וכל סדרי הפעלת המחצבה נעשים ע"י צוות שכיר שמעסיקה השותפות ושכרם משתלם ע"י השותפות. אחד השותפים הוא יזם פרטי שלאחר עמל והתרוצצות בין הרשויות השונות השיג את הזכיון, ובעבור זה הוא מקבל שליש מהכנסות השותפות. שני השותפים האחרים הם גופים ציבוריים שעל שם אחד מהם רשומה השותפות. לאחר כמה שנים של הפעלה מסודרת של האתר נתגלעו קשיים וחיכוכים בין השותפים. השותף אשר על שמו רשומה השותפות מעוניין לפרקה. האם ניתן לפרק את השותפות, וא"כ מהי דרך חלוקת השותפות? תשובה א. כתב הטור (חו"מ סי' קעו): "וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה כל ממון השותפות ואין אחד יכול ליטול חלק לא בקרן ולא בריוח עד סוף הזמן. נשתתפו סתם ולא קבעו זמן כל זמן שירצה אחד מהם יחלוקו ויטול כל אחד מהם חלקו מן הסחורה. ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיתה בחלוקתה הפסד הרי אלו ימכרו אותה וחולקין הדמים, היה זמן ידוע לאותה סחורה כל אחד מעכב שלא יחלקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע במכירתה, ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה אא"כ התנו ביניהם". עולה מן הטור שאם נקבע זמן לסיום השותפות כל הממון שהשקיעו משועבד בשותפות ואין יכולים לחלקו, לעומת זאת אם לא קבוע לה זמן כ"א מהשותפים יכול לחייב את חברו לחלוק ובתנאי שלא יהא בכך נזק לשותפות. ובאר זאת הבית יוסף: "וכתב עוד הרמב"ם. בפרק ד' מהלכות שותפין (ה"ד). ונראה שלמד כן מדגרסינן בהמקבל (ב"מ קה.) גמרא המקבל שדה מחבירו והובירה אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמר ליה חד לחבריה: תא ליפלוג, אי אמר ליה אידך: נרווח טפי, דינא הוא דמעכב עליה, אי אמר ליה: הב לי פלגא דרווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד, ואי אמר ליה: הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי אמר ליה עיסקא להדדי משועבד, ואי אמר ליה: נפלוג רווחא נפלוג קרנא, ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך, אמר ליה: לא, מזלא דבי תרי עדיף. ופירש רש"י: בי תרי דעבוד עסקא. שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות שימכרוהו ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין בעל הבית כמשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו: דינא הוא דמעכב. עליה עד שיגיע הזמן שקבעו לבעל הבית שיחזרו לו את שלו והמותר יחלוקו: אי אמר ליה נפלוג רווחא. השתא מפרש ואזיל מאי טעמא אית ליה דניעכב, אי אמר ליה האי פלוג רווחא והקרן נתפוס עדיין להרויח בו עד הזמן מצי אמר ליה אידך רווחא לקרנא משתעבד שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר עוד כדי למלאות הקרן: ואי אמר נפלוג תרווייהו, מצי אמר ליה עיסקא להדדי משתעבד ואם נחלוק שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה שהרי קבלתי אני להתעסק בה עד אותו הזמן ואם אפסיד אני שמא חלק השני ישתכר ונמלא החסרון ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה עכ"ל. וסובר הרמב"ם דהוא הדין לנשתתפו לזמן קצוב". מתבאר מתוך הסוגיא בב"מ שבין חלקי השותפות נוצר שעבוד וכן בינם לבין הרווחים לכיסוי הפסדים וע"כ אין יכולים לחלוק טרם הזמן, אלא כל הממון שהושקע בשותפות עם הרווחים משועבדים לקרן עד תום הזמן שנקבע לשותפות. ב. מוסיף הב"י: "אבל התוספות (ד"ה הני) כתבו בי תרי דקבילו עיסקא בהדי הדדי. מאדם אחר, ואם תאמר ואמאי נקט בכי האי גוונא ולא נקט האי מאן דקביל עסקא מחבריה ויש לומר לפי שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום (שם י.) אבל בעל העיסקא יכול להיות שאין יכול לחזור שהרי פלגא הוא מלוה ביד המקבל, וגם פלגא דפקדון נתן לו זכות והשליטו להשתכר בו עד הזמן וזה לא היה שום חידוש להשמיענו דמעכב המקבל". עוד הוסיף הב"י (שם): "וכן פסק הרא"ש (סי' ט) דיחיד שקיבל עיסקא מבעל הבית לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום, אבל הנותן אין יכול לחזור בו דחצים הוו מלוה עד אותו זמן וגם חצי הפקדון נתן לו רשות והשליטו להשתכר בו עד הזמן עם המלוה ומשועבד הפקדון להשלים חסרון". הב"י למד מתוס' ורא"ש שמקבל עיסקא יכול לחזור בו מהעיסקא אפילו בחצי היום כדין פועל, אבל נותן העיסקא אינו יכול לחזור בו. ג. עפי"ז מסיק הב"י: "ולפי זה שותפין נמי אף על פי שקבעו זמן יכול כל אחד מהם לחזור בו קודם הזמן, וכן דעת בעל נמוקי יוסף (סג. ד"ה ואמר) שכתב על ההיא מימרא דרבא, אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקיבלו עיסקא מבעל הבית משמע דהני בי תרי דעבדי שותפותא אף על גב דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למיפלג, ונראה לי טעמא משום דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי טפי דמכחו לא משתעבדי. ותמיהני מרבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חלוק עליו. וכתבו הגהות בפרק ה' מהלכות שותפין (ד"ק ה"ט, אות ג) בשם התוספות גבי אחד מהשותפין שבא לחלוק שלא מדעת חבירו חולק בפני שלשה והכי אמרינן בפרק שני דבבא מציעא (לא:) זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו וכתבו התוספות דמיירי שהגיע זמן המכר וגם עבר זמן השותפות והא דאמרינן בהמקבל הנהו בי תרי דעבוד עיסקא ואמר חד לחבריה תא נפלוג וכו' מיירי שלא הגיע זמן המכר או שלא נשלם זמן השותפות עדיין עכ"ל. משמע דגם לדעת התוספות כל שלא נשלם זמן השותפות אין אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק וכדברי הרמב"ם, אך בתוספות שלנו ליתיה לדיבור זה ומשמע דפליגי אהרמב"ם כמו שכתבתי ולקמן בסימן זה (סל"ג) כתב רבינו חילוקי סברות בדין זה". היינו, הב"י מסביר שישנה מחלוקת בין הראשונים האם שותפים, הן בשותפות רגילה והן בעיסקא, יכולים לכוף על חלוקה אף טרם שהגיע הזמן שקבעו. ד. וכן בהמשך הסימן על דברי הטור: "וכתב ה"ר ישעיה דוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזיו ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לשלשה שהן ב"ד ע"כ ומשמע מדבריו שכל אחד יכול לכוף חבירו לחלוק אפי' בתוך זמן השותפות ואין זה כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שכל אחד יכול לעכב מלחלוק בתוך הזמן, וכ"כ הראב"ד שאין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק תוך הזמן". והעיר על כך הב"י: "ומ"ש ואין זה כדברי הרמב"ם. בפרק ד' מהלכות שותפין (ה"ד) כבר כתבתי לעיל בסימן זה (סכ"ג) שנראה בעיני שהתוספות והרא"ש חולקים על הרמב"ם וסוברים דיכול השותף לחלוק קודם שיגיע הזמן שקבעו וכן דעת בעל נמוקי יוסף בהמקבל. אבל המרדכי במי שהיה נשוי (כתובות סי' רלח) כתב, כללו של דבר אין השותף יכול לסלק שותף חבירו קודם הזמן כל זמן שלא שינה התנאי שביניהם. וזה כדעת הרמב"ם היכא דלא שינה התנאי ובהיכא דשינה התנאי צריך עיון אם סובר הרמב"ם שיסלקנו, ויותר נראה לי שלא יסלקנו ויפרע ההפסד שנמשך מביטול התנאי". עולה מדברי הב"י שהבין שזוהי מחלוקת ראשונים האם שותף יכול לכפות חלוקה על שאר שותפיו לפני הזמן שקבעו לסיום השותפות. ה. אולם הב"ח (קעו, כג) חלק על הב"י וז"ל: "..מכל מקום אין כן דעת הרמב"ם אלא מפרש הך הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי דפרק המקבל כי הך דפרק אלו מציאות (סוף דף לא) איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי, וכי הך דפרק איזהו נשך (סט ע"א) הנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי דמיירי שעשו שותפות ביחד וכמו שפירש להדיא האלפסי בפרק המקבל (סב ע"ב) וסבירא ליה דכיון שעשו שותפות לזמן אינן יכולין לחלוק שלא מדעת חבירו תוך הזמן ואינו דומה לפועל אצל בעל הבית דהוא יכול לחזור ובעל הבית אינו יכול לחזור מטעם כי לי בנ"י עבדים (ויקרא כה, נה) ולא עבדים לעבדים. אבל שני שותפין אינן יכולין לחזור תוך הזמן שלא מדעת חבירו, דאל"כ הוה ליה לאשמועינן רבותא דאפילו שני שותפין יכולין לחזור כל שכן יחיד המקבל עיסקא מבעל הבית. הנה אפילו התוספות והרא"ש דמפרשים כפירוש רש"י דהך דהנהו בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי מיירי בשני קבלנים שקבלו מבעל הבית אפילו הכי לא כתבו שיש לו דין פועל אלא ביחיד שקבל מבעל הבית לא בשנים שנשתתפו יחד. השתא ניחא דלהרמב"ם לא קשיא דהוא מפרש להך דהני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי דאיירי בשנים שנשתתפו ואין להם דין פועל אלא אינו יכול לחזור תוך הזמן, והכי נקטינן דבזה מודה אף הרא"ש דלא כבית יוסף שכתב כאן וזה לשונו: ותמיהני מרבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חלוק עליו"... וחזר על כך שנית הב"ח (קעו, לג): "גם פה כתב בית יוסף דדעת התוספות והרא"ש דלא כהרמב"ם וסוברים דיכול שותף לחלוק קודם שיגיע הזמן שקבעו וכדעת נמוקי יוסף. וליתא אלא דעת התוספות והרא"ש היא כדעת הרמב"ם כדלעיל סעיף כג ובסעיף כז והכי נקטינן כרוב הגאונים דהיא ג"כ דעת הראב"ד וכן כתב האלפסי פרק המקבל (סג ע"א) והמרדכי פרק מי שהיה נשוי ומביאו בית יוסף דלא כנמוקי יוסף והר"ר ישעיה". היינו הב"ח מבאר אף לפי התוס' והרא"ש שמי שיכול לחזור תוך כדי הזמן הוא דוקא מקבל עיסקא כלפי נותן העיסקא, אבל אם קבלו כמה בשותפות אין יכולים לחזור אחד כלפי השני, וכש"כ שבשותפות רגילה אינם יכולים לחזור. בשו"ע משמע שפסק כהבנת הב"ח שאין רשאים לחלוק תוך הזמן אם לא בהסכמת כל השותפים, עי' בשו"ע (סי' קעו סעי' טו-יז). וכן הורה בשו"ת תורת אמת (למהר"א ששון סי' קיג) שתוס' ורא"ש סברו כרמב"ם, ורק מהרי"ד ונ"י משמע שחלקו על הרמב"ם. ו. אולם בשו"ת רבי עקיבא איגר (החדשות סי' לז) כתב: "ע"ד הענין בשנים שנשתתפו, וכל אחד משך מעות של חבירו, ועתה רוצה אחד מהם לחזור ואמר שאין רצונו לטרוח ולעסוק בשותפות. ..אולם לענין דינא מדברי הסמ"ע סקמ"ד מבואר דלהרמב"ם והש"ע דבהגבילו זמן לשותפות אינו יכול לחזור תוך הזמן וצריכים לעסוק בשותפות, דמחלק שם בין מקבל עסקא מחבירו דשם פועל עליו ובין שותפים, כיון דכל אחד צריך לעסוק אין שם פועל עיין שם, ומ"מ גוף הדבר קשה דבמה נשתעבד גופו להכריחו בעסק, ואולי כיון דהעסק השותפות זכו בו ונשתעבדו המעות זה לזה, ממילא שעבוד הגוף גריר בתרייהו, ודווקא באומנין שנשתתפו דאין שום דבר לחול עליו הקנין רק על ההתעסקות וטורח הגוף, בזה ס"ל להרמב"ם דלא מהני, אבל בנשתתפו במעות ופירות כיון דקנין חל על המעות והפירות, חל ג"כ על הגוף, וכעין זה מחלק המהר"א ששון בתשובה סי' קי"ג, אלא דלפ"ז לא הי' צריך הסמ"ע לחילוקו בין מקבל עסק לשותפים, דהא בלאו הכי יש חילוק דבמקבל עסק אין עליו רק טורח גופו, מה שאין כן בשותפים שנשתתפו במעותיהם, וכמו שמחלק באמת המהר"א ששון מהאי טעמא, גם יסוד הסברא צ"ע דבמה גריר שעבוד הגוף בתר שעבוד נכסיו. ולדינא אף דפשטא דהש"ע מורה דאינו יכול לחזור תוך הזמן וצריכים לעסוק בשותפות, מ"מ הא הטור כתב בדעת רבינו ישעי' דשותפים יכולים לחזור תוך הזמן, וכן דעת הנמוקי יוסף פ' המקבל דף קכ"ח ע"ב, וס"ל כיון דחוזר משעבוד הגוף בטל ממילא שעבוד נכסים, וא"כ כיון דיכולים לחזור תוך הזמן, ה"נ דיכולים לחזור קודם התחלת העסק, וא"כ לכאורה הדין דאינו יכול לכופו לעסוק בשותפות דיכול לומר ק"ל כהנמוקי יוסף ורבינו ישעי' אבל אם שכנגדו מוחזק במעות שותפות, יכול לומר קי"ל כהרמב"ם וסייעתו לענין דמחזיק במעות להשתכר ולהרוויח באמצע כנלע"ד". עולה מדברי רעק"א שהסיק להלכה שהמוחזק יכול לטעון 'קים לי' כדעה התומכת בי אם לחלוק ואם להמשיך את השותפות. ואע"פ שרוב הפוסקים לא סברו כן אלא סברו כרמב"ם לפי הבנת הב"ח שאינם יכולים לכפות חלוקה זע"ז. ז. אלא שכל זה דוקא לענין שותפות רגילה שיש בה השקעות הדדיות של שני הצדדים לשם עסק משותף ושניהם מתעסקים בשותפות. אבל בשותפות שלפנינו הצדדים השונים אינם משקיעים בשותפות (פרט להשקעה ראשונית בציוד אשר כוסתה ברווחי השותפות), אלא זו שותפות לשם חלוקת רווחים. אין לשותפות זו השקעה אשר ספק תביא רווחים ספק תגרום להפסד, אלא כל השותפות היא בזכות להיות ספק של חומרי החציבה ללקוחות וברווחים. וצריך לעיין מהו הזכיון אשר אנו עסוקים בו. הזכיון שלפנינו הוא רשות של הרשויות השונות לפתוח מכרה ולספק חומר שנכרה תמורת אחוזי מס מסויימים לרשויות. אין לרשויות שעבוד על מקבלי הזכיון, ולא שעבוד למקבלי זכיון על הרשויות. במקרה שלפנינו, הזכות לכריה ולמכירה ניתנה לשותפים מכוח היות המכרה בסמוך לישובם. שותף א' עמל על השגת הזכיון, ולאחר שהצליח להשיגו שיתף את שני הגופים האחרים בהקמת המכרה וברווחיו. ולכאורה קיימת בעיה בעצם יצירת שותפות על מכירת תוצרת הכריה שהיא מדברים שלא באו לעולם. וכבר כתב השו"ע (חו"מ סי' קעו ס"ג): "האומנים שנשתתפו באומנות, אע"פ שקנו מידם, אינם שותפים. כיצד, שני חייטין או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה, אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם". ואע"פ שהרמ"א בהמשך הביא דעת הראב"ד ששותפות חלה אף על דבר שלא בא לעולם, בכ"ז סייג זאת הרמ"א דוקא כשמתעסקים שניהם, אבל אם אין מתעסקים אלא רק אחד מתעסק צריך קנין גמור. וכאן אף אחד מהשותפים אינם מתעסקים בגופם, ובעיקר ששני השותפים הנוספים הם גופים ציבוריים ולא יחידים השותפים בגופם ובממונם. אולם נראה שבמקרה זה כיון שכך מנהג המדינה בזכיונות שהוא ניתן לגופים ציבוריים תמורת אחוזי רווח, גם השותפות בו חלה אע"פ שהיא על דבר שלבל"ע. כך כתב החתם סופר (חו"מ סי' צו): "אמנם כל זה בשותפים שהשתתפו זע"ז אך מה שהוא ממנהג הסוחרים אין לשנות אפילו הוא שלא כדין בתורה ומנהגם תורה היא וכמו דאמרינן בב"ק קי"ו ע"ב ואל ישנו ממנהג החמרים והספנים, ועיין בטוש"ע ח"מ סס"י רע"ב והתם מיירי לענין גביית ממון ביניהם וה"ה לכל מילי כמבואר מלשון מרדכי ובמהרי"ק ע"ש. וא"כ מודה רמב"ם שא"צ קנין ואדרבא לרמב"ם הא עדיף מפני שהוא רבים ויפה כח רבים כמ"ש לעיל בשם תשובות רשב"א". מתבאר שיש מקום לקרוא לצורת הפעלת המכרה 'שותפות', וניתן לומר שביצירת ההסכם נוצרה התחייבות הדדית לעבודה כדרכי השותפות, ואע"פ שאין כאן השקעה כספית של אף אחד מהשותפים, אלא זו שותפות לצרכי רווח בלבד. ח. אולם יותר נראה לי לומר שאין זו שותפות אלא מעין בעלות משותפת (אין זו בעלות מלאה מפני שהמדובר בשותפות בזכיון ולא בשלושה שקנו נכס בממונם וקבלן של השותפות מפעילו). היינו את המכרה מפעילים פועלים של השותפות. הציוד נקנה מכספי השותפים אבל אין הוא מקנה וגורם לרווחי השותפות אלא השותפות בציוד הוא בדברים הנלוים לה. השותפות עצמה לגבי הכריה היא כישות עצמאית, והשותפים רק חולקים ברווחיה. אם נתבונן על העסק בצורה כזאת נראה שבניגוד לשותפות בעסק אשר שייך לשותפים בו אינם יכולים להפסיק את השותפות טרם זמנה, כאן כיון שהמכרה עצמו אינו של השותפים אלא הם רק נהנים ממנו אין זה נחשב לפירוק שותפות. ישנה ההשקעה בציוד שהיא שותפות אחת, וישנה חלוקת הרווח שהוא עניין שני. מתוך הרווח מפרישים הן מסים לרשויות והן משכורות למפעילי המכרה בפועל. עפ"י זה אין לראות זאת כפירוק שותפות, בה כל אחד נוטל את החלק שהשקיע בה ואת הרווחים (או יכסה את ההפסדים). אלא שותף המעוניין לפרוש יקבל את השקעותיו בציוד מהשותפים האחרים, ויפסיק לקבל את חלקו מרווחי השותפות. אין השותף הפורש יכול לכפות על יתר השותפים לסגור את המכרה ולהפסיק את הכריה כיון שהזכיון קיים לשאר השותפים, וזכותם של השותפים האחרים להמשיך ולהפעילו. ט. דוגמא לעסק כזה היא חברה בע"מ השייכת למספר שותפים. יציאת אחד השותפים אינה מחייבת פירוק החברה אלא יכול אחד למכור מניותיו לאחד השותפים או לאדם שלישי כאשר הוא יוצא מהבעלות על רווחי החברה והפסדיה. וכן דן בשו"ת בנימין זאב (סי' קסג): "ששאלת עשרה בעלי בתים נתיישבו בעיר אחת והשכירו בית הכנסת וקנו ס"ת לקרות בו בסך עשרים זהובי' וכל אחד ואחד מהם הוציא שנים זהובים בקניית הס"ת והתנו ביניהם שכל זמן שירצה א' מהם לצאת מן העיר וללכת להתיישב בעיר אחרת יתנו לו חלקו שהוציא בס"ת דהיינו שנים זהובים"... היינו, עזיבת העיר אינה פירוק השותפות אלא יציאת בן העיר מכלל השותפות וקבלת חלקו. מסקנה כיון שהמדובר בשותפות בזכיון ללא השקעה לשם רווח מצד השותפים, וכיון שהשותפות עצמה מתנהלת ע"י פועלים של השותפות, אין כאן שותפות רגילה אלא רק בעלות משותפת, וע"כ אם אחד השותפים מעוניין לפרוש יכול לפרוש ללא פירוק השותפות עצמה, אלא בהפסקת קבלת הרווחים מהעסק.