חבל נחלתו ה מא

<< · חבל נחלתו · ה · מא · >>

<poem> הסכם שהופר שאלה סופר סת"ם חתם על חוזה לכתיבת ס"ת. תורף החוזה, שהתשלום עבור הקלף ועבודתו הוא לפי התקדמות העבודה. לאחר כתיבת חלק מסויים וקבלת התשלום עליו הודיע הלקוח כי אין ביכולתו הכספית להמשיך בכתיבת הס"ת, וביקש מהסופר שיפסיק לכתוב עבורו. לאחר זמן מה הודיע הלקוח לסופר שהוא מעוניין שהסופר ימכור את היריעות הכתובות לקונה אחר. לאחר כשנתיים מצא הסופר קונה ליריעות ומכרן ברווח מסויים לעומת השכר שקיבל כשנתיים לפני כן. הסופר לא החזיר ללקוח, לא את שכר עבודתו, ולא את התשלום שקיבל עבור מכירת היריעות. לאחר כעשר שנים מההסכם הקודם בא הלקוח הראשון ומבקש לכתוב לו ס"ת חדש בחוזה חדש. מבחינת מחירי השוק מחיר הקלף עלה בכשלושים אחוז (%). כמו"כ רמת כתיבתו של הסופר עלתה ושווי עבודתו גדול יותר. שאלות הסופר הן: א. איזה סכום כסף עומד לזכותו של הלקוח, האם שכר העבודה לשעבר שלא הוחזר ללקוח, או התשלום על מכירת היריעות? ב. האם הלקוח חייב בתשלום על הפרת החוזה הראשון, כנהוג בחוזי סופרים? ג. האם הלקוח חייב בתשלום לסופר על שמירת היריעות כשנתיים, עד שהם נמכרו? ד. האם חובו ללוקח הוא ביריעות כתובות או בסכום כספי לפי הכתיבה לשעבר? (ונ"מ אם כתב חומש אחד ועתה אותו סכום מספיק לכתיבת חצי חומש). תשובה א. לפנינו שני חוזים שאינם קשורים זה בזה. החוזה שהופר והחוזה החדש. אין ביניהם תלות מפני שאם הלקוח הראשון היה מחליט לגשת לסופר אחר או שלא היה לו כלל ממון כדי לכתוב ס"ת, לא היתה מתחילה שאלת הקשר. וע"כ החוזה השני, החדש, צריך להיכתב לפי התנאים הנוכחיים ואינו כבול לחוזה הקודם. והוא צריך להיות מתומחר לפי ערך הקלף וערך כתיבת הסופר עתה, ולא לפי התנאים הממוניים לשעבר. ב. על החוזה שהופר צריך לדון אימתי נסתיים החוזה, האם עם הפרת החוזה כאשר ללוקח לא היתה יכולת להמשיכו, והיריעות היו שייכות לסופר והרווח עליהן שלו והוא מחזיק ביריעות עבור עצמו, אלא שאם יצליח למוכרן יחזיר ללקוח את מה ששילם לו עליהן. או, שהחוזה לא נסתיים עד לאחר מכירת היריעות ע"י הסופר, וממילא הסופר היה שומר עליהן ומכרן עבור הלקוח הראשון וצריך להחזיר לו את התשלום בניכוי דמי שמירה. ובתמצית, לאחר הפסקת הכתיבה, מי הוא בעל היריעות הסופר או שהלוקח. ג. במסכת בבא מציעא (קיח ע"א). נאמר במשנה: "השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, ואמר לו: תן לי שכרי, ואמר לו: טול מה שעשית בשכרך – אין שומעין לו. משקבל עליו, ואמר לו: הילך שכרך ואני אטול את שלי – אין שומעין לו". ופרש רש"י: בתבן ובקש – ללקט לו משלו או מן ההפקר. טול מה שעשית – כל מה שלקטת – יהא שלך. אין שומעין לו – אף על גב דבכל דוכתי אית ליה שוה כסף ככסף, הכא גבי פועל בל תלין שכרו כתיב (ויקרא יט) – מאי דאתני בהדיה משמע". היינו, השוכר שכיר לעשיית מלאכה אינו יכול לכפות את השכיר ליטול את התוצרת בשכרו ולהתעסק במכירתה וליטול ממנה, ישירות או בעקיפין את שכרו, אלא צריך לשלם לו ממון כפי שקבע עמו בתחילה. וכ"פ בשולחן ערוך (חו"מ סי' שלו ס"ב): "השוכר את הפועל לעשות בשלו או ללקט לו דבר של הפקר, אינו יכול לומר לו: טול מה שעשית בשכרך. ואם נתרצה הפועל ליטלו בשכרו ואחר כך חזר בו, אין שומעין לו; והוא שעשה משיכה או הגבהה או שהוא ברשותו". ולענייננו, אין הלקוח יכול לומר לסופר טול את היריעות שכתבת, מכור אותם והרי לך שכרך, אלא חייב לשלם לסופר את שכרו. וכך אמנם היה – הסופר קיבל את מלוא שכרו על מה שכתב. וצריך לחזור לשאלה הראשונה של מי היריעות. ד. במסכת בבא מציעא (פ ע"ב) במשנה: "כל האומנין שומרי שכר הן, וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות – שומר חנם...". ופרש רש"י: "כל האומנין – קבלנין המקבלין עליהן לעשות המלאכה בבתיהם. שומרי שכר – להתחייב בגניבה ואבידה, וטעמא מפרש בגמרא. וכולן שאמרו טול את שלך – שכבר גמרתיו, ומשתוציאנו הבא מעות, שאיני מעכבו לתופסו על שכרי – הרי הוא מעתה שומר חינם". וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' שו ס"א): "כל האומנים שומרי שכר הם. וכולם שאמרו: טול את שלך והבא מעות, או שאמר ליה האומן: גמרתיו, ולא לקחו הבעלים הכלי, הרי האומן שומר חנם. אבל אם אמר האומן: הבא מעות וטול את שלך, עדיין הוא שומר שכר, כמו שהיה. (ואם אמר: טול את שלך ואיני שומרו עוד, פטור) (ב"י בשם תלמידי הרשב"א)". ה. אלא שבמקרה הנוכחי לא הגיעו לכלל 'טול את שלך והבא מעות' מפני שכתיבת סה"ת לא נסתיימה, והסופר קיבל את מעותיו עפ"י החוזה על מה שכבר כתב. וע"כ כל זמן שהלוקח לא אמר לסופר למכור את היריעות הכתובות – הסופר שומר שכר עליהן. והן באחריותו ושכר השמירה כלול במלאכתו כסופר ואין עליהן שכר בנפרד. ויכול היה הסופר מעת שנאמר לו למכור את היריעות לומר ללוקח קח את היריעות ומוכרן אתה, אלא שנוח היה לשניהם שהסופר ימכרם. עולה איפוא השאלה הראשונה: מה היתה כוונת שניהם כאשר הלוקח אמר לסופר: 'מכור את היריעות'. האם התכוונו שהסופר זכה ביריעות לעצמו והוא בעל חוב של הלוקח במידה ויצליח למכור את היריעות, וגודל חובו כתשלומיו הראשונים שהרי היריעות שלו; או שהיריעות שייכות ללוקח, והסופר הוא כסרסור למכור את היריעות וליטול את שכר סרסרותו מן הלוקח. ו. נלענ"ד שהצד השני הוא הנכון, אדם שהשקיע ממון אינו נותן את שלו במתנת חינם, אלא משתדל ליהנות משלו, וע"כ מצב היריעות הוא כמכירה בקונסיגנציה – המקח נמצא ביד הסופר אולם הוא אינו בעליו אלא רק בעל זכויות מכירה עליו לפי רשותם של בעליו. במידה ויצליח למוכרו יבוא בשכרו לפי הרווחים. במידה ולא – הוא יחזיר את היריעות ללוקח שיחליט מה לעשות איתן. אין הסרסור חייב כשואל מפני שאין כל ההנאה שלו ואין הוא חייב על מיעוט רווח, או על ירידת ערך הסחורה בשוק. הוא כשומר שכר עד המכירה. ושכרו הוא חלקו ברווחי המכירה. ולכן אף במקרה הנוכחי, הקרן על המכירה שייך ללוקח שביטל את החוזה. הרווח על מכירת היריעות מתחלק בין שני הצדדים. ובמקרה שלפנינו, הסופר שמכר את היריעות של חבירו חייב לו את מחיר הקרן וחצי מהרווח. וצריך לשלם לו במטבע שחתמו בחוזה הראשון (דולר ארה"ב), ולא לפי שקלים כמבואר בספרי הפוסקים שהדולר אף במדינת ישראל הוא הילך תקין, ואין בתשלומיו משום רבית. ז. לגבי הפרת החוזה, אם היא היתה כתובה בחוזה הראשון יש על המיפר לשלמה, אין היא רבית אלא קנס. במידה והיא לא כתובה, צריך לברר עד כמה היא מנהג הסופרים והלוקחים, והאם לפני כעשר שנים היא היתה מנהג תקף. או שרק בשנים האחרונות היא הפכה למנהג קבוע בין הסופרים ללקוחות. במידה והיא היתה מנהג תקף ורק לא נרשמה בחוזה, יש לסופר לכאורה מקום לתבוע אותה. אולם יש להתפלא מדוע התעכב עד עתה, לאחר כעשר שנים האם אין בכך מחילה וויתור על זכותו לתבוע הפרת חוזה? והרי מחילה אינה צריכה קנין כנפסק בש"ס וכ"פ הרמ"א (חו"מ סי' רמא ס"ב). ואולי התכוין שכיון שמעות מכירת היריעות שנשארו אצלו בהלואה (כמו שכתבנו לעיל שהוא היה רק שליח) יש בכך כדי לפצותו על הפרת החוזה. על כן לענ"ד אין מקום לתביעה עתה על הפרת החוזה מלפני עשר שנים. מה גם שמזמן מכירת היריעות המעות ומחצית הרווח מהמכירה היו ביד הסופר, ויש בכך רווח עבורו. מסקנה לאחר הפסקת העיסקה בין הסופר ללוקח היריעות הכתובות היו בסרסרות אצל הסופר, והוא זכאי למחצית הרווח ממכירתן. תביעה על הפרת חוזה ספק גדול אם קיימת כאן. והחוזה החדש ייכתב עפ"י התנאים החדשים (מחיר קלף ושכר עבודה), כאשר המעות והרווח של הלוקח על מכירת היריעות יהוו תחילת תשלום על הכתיבה החדשה, ולפי שווי התשלום בעת מכירת היריעות.