חבל נחלתו ה ה

<< · חבל נחלתו · ה · ה · >>

נשיאות כפים וברכת כהנים שלא בתפילות
שאלה
ראיתי שכהנים נושאים כפיהם ומברכים ברכת כהנים שלא בשעת תפילה כגון: לאחר ברית מילה או פדיון הבן (הוספת הגר"א נבנצל) או בעצרות של ציבור, האם זה מותר או אפילו מצוה או שאסור?
תשובה
א. פסוקי ברכת כהנים הם פסוקים מיוחדים. כדברי המדרש בשיר השירים רבה (פר' ג ד"ה א [ו]): "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, ר' ביבי בשם רבי אלעזר בר' יוסי פתר קרייה בברכת כהנים, הנה מטתו, הנה מטותיו ושבטיו המד"א (חבקוק ג') שבועות מטות, שלשלמה, של מלך שהשלום שלו, ששים גבורים סביב לה, אלו ששים אותיות שבברכת כהנים, מגבורי ישראל, שהם מגברין את ישראל, כלם אחוזי חרב, אמר ר' עזריה דברים מבורכין בגבורה, (במדבר ו') יברכך ה', יאר ה', ישא ה', מלומדי מלחמה, שהם נלחמים בכל מיני פורעניות שיש בעולם, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, שאפילו אדם רואה בחלומו חרב מחתכת בירכו מה יעשה ילך לבית הכנסת ויקרא קריאת שמע ויתפלל תפלתו וישמע ברכת כהנים ויענה אחריהם אמן ואין דבר רע מזיקו, לפיכך מזהיר את בני אהרן ואומר להם (במדבר ו') כה תברכו את בני ישראל". וכן כתבו חכמים שבפסוק ראשון – אותיות, בפסוק שני – אותיות, ובפסוק שלישי – אותיות ועי' בדרשת הר"י אבן שועיב לפר' נשוא. וכידוע הם נאמרים אף בהטבת חלום ובברכות לבנים בליל שבת ועוד. אולם בכל המצבים האחרים הם אינם נאמרים כברכת כהנים בנשיאות כפים וכד' אלא כברכה גרידא.
ויתירה מזאת מצאנו שאף הכהנים עצמם היו אומרים את פסוקי ברכת כהנים שלא בנשיאות כפים אלא בתפילה כדברי הגמ' בברכות (יא ע"ב): "תנן התם (תמיד פ"ה מ"א), אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והם ברכו, וקראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, וברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא". וכתבו על כך תוס' (ברכות שם): "וברכת כהנים – ואין זה דוכן שהרי לא היו עומדים לדוכן עד לאחר הקטרת אמורים דאמרי' בתענית (פ"ד ד' כו:) שלשה פעמים ביום הכהנים נושאין כפיהם וכו' וא"כ הוה ליה למתני ד' פעמים אחד לפני הקטרה ואחד לאחר הקטרה אלא בלא נשיאות כפים אמרו ברכת כהנים כמו שאנו אומרים". וכ"כ הרא"ש בפירושו לתמיד.
וע"כ השאלה שהצגנו בראש דברינו אינה עוסקת באמירת הפסוקים לתפילה או כברכה או לשמירה, אלא באמירת ברכת כהנים ע"י כהנים ובנשיאות כפים על ראש הנימול או לציבור שלם.
ב. תחילה ראוי לברר האם מצוה זו מוגדרת כמצוה לברך בכל עת ובכל שעה, או כמצוה מוגבלת לשעה ולמקום מסויימים.
כתב הרמב"ן (ויקרא פ"ט פס' כב) על ברכת אהרן לעם ביום השמיני: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא. לשון רש"י. ואם כן תהיה פרשת דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל שבחומש הפקודים (במדבר ו, כג) מוקדמת לזה. ואולי כן הוא, כי סמוכה למה שנאמר שם (ז, א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן*.
ויתכן לומר, כי אהרן פרש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה, שנאמר (מ"א ח כב) ויעמד שלמה לפני מזבח ה' ויפרוש כפיו השמים, ושם (פסוק נה) נאמר ויעמד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר, ולפיכך לא הזכיר הכתוב שצוה אותו משה לעשות כן.
ובברייתא של פרשת מלואים בת"כ (ריש פרשת שמיני ל) ראיתי, ויברכם, זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה, חזר הכתוב ופירש להלן, יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וגו'. ועדיין יש לי לומר שכך אמרו, ברכה זו שברך אהרן את העם מעצמו סתומה היא ולא פירש לנו הכתוב מה היא, אבל ברכה שנצטוו הכהנים לדורות נתפרשה, והיא שוה בכל הכהנים לעולם. או שהם סבורים, שכאן צוה אותו בנשיאות כפים ליום זה, ולהלן נתנה ברכה זו לו ולבניו לדורות".
הרמב"ן מסתפק לכאורה בשאלה שהעלינו, האם ניתן לומר שזוהי ברכה לעת שהכהן מעוניין לברך וע"כ אהרן יכל לברך בה את העם או שהיא ברכה קבועה בסדרי העבודה של הכהנים, ואם אמנם היא ברכה של חלק מעבודת הכהנים, כיצד ניתן לומר שברכו אותה כבר ביום השמיני למילואים, שלכאורה קדם בזמן את הציווי בפרשת נשוא.
ואמנם בספרא (שמיני פר' א ד"ה ויהי ביום) נאמר: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, באותה שעה זכה במתנות כהונה, וזכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים".
היינו, אהרן נתכהן בכהונת עולם בשעת ברכה זו שהיתה ברכת כהנים, אולם לגבי שאלתנו לא ניתן להוכיח ממאורע זה שהיה חד-פעמי.
בספר המצוות לרמב"ם (עשין כו) כתב: "והמצוה הכ"ו היא שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום והוא אמרו יתעלה (נשא ו) כה תברכו את בני ישראל אמור להם". משמע שהמצוה היא לברכה פעם אחת ביום, אבל אין חיוב על ברכה בכל עת, אולם לא נתבאר האם זה מותר.
מהקשתה לשֵׁירות בביהמ"ק (ירו' תענית פ"ד ה"א), ומהרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פט"ו ה"א).: "ששה דברים מונעין נשיאת כפים: הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידים"... משמע שאין זו ברכה לכל עת אלא היא צריכה התכוננות של הכהן. ולהלן נזכיר עוד תנאים לכך.
ג. שאלה נוספת שצריך לעיין בה היא על מי מוטלת המצוה בברכת כהנים: על הכהנים בלבד או אף על ישראל להתברך. ואחת הנ"מ היא אם יש כאלה שלא התברכו, חלה על הכהנים מצוה לברכם*..
מצינו בשאלה זו מחלוקת.
בשו"ת יביע אומר (ח"ז, או"ח סימן יב אות א) דן בכך, וכתב: "יש לומר שהדבר (=אם העומד בתפילת עמידה צריך להפסיק ע"מ להתברך בברכת כהנים). תלוי במחלוקת הראשונים אם יש מצוה גם על ישראלים להתברך מפי הכהנים, או המצוה היא רק על הכהנים לברך את ישראל, כי בספר חרדים (פרק ד' סימן יח) כתב, שיש מצוה גם על ישראל להתברך מפי הכהנים, כשהם עומדים פניהם אל פני הכהנים ובשתיקה, ומכוונים את לבם לקבל ברכתם כדבר ה'*. ותנא דמסייע ליה, הוא הראב"ד בפירושו למס' תמיד (סוף פרק ו), שהביא בשם ספר המקצועות, שכהן שיש לו אשה נדה בביתו, אינו רשאי לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים 'ולא עוד אלא שאינו מוציא את ישראל ידי חובתם'. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בית אפרים (חאו"ח סימן ו). ובספר הפלאה (כתובות כד ב). ע"ש.
"אולם בחידושי הריטב"א סוכה (לא ב), כתב, שכל הכופל מצוה שכבר עשאה ואינו חייב לכופלה, ואינו עושה אותה להוציא אחרים ידי חובה, אסור לו לחזור ולברך עליה, משום ברכה לבטלה, ולכן כהן העולה לדוכן, שאינו מצווה לברך אלא פעם אחת, אע"פ שאם ירצה רשאי לחזור לישא כפיו לברך את ישראל, ואין בזה משום בל תוסיף, אינו רשאי לחזור ולברך על ברכת כהנים, וליכא למימר שעושה כן להוציא אחרים, דהא ליכא חיובא על ישראל להתברך, אלא מצוה של כהן היא". והאריך להביא אחרונים לכאן ולכאן. וכ"כ במנחת חינוך (מצוה שעח אות ד).
אלא שאפילו אם מצוה על ישראל להתברך עדיין צריך לדון אם יש מצוה לברך את הנימול. הלא הוא קטן ואינו מקיים מצות התברכות, וא"כ אם הכהן כבר ברך באותו יום מדוע יברך שנית. ואף לדעה השניה, שברכת כהנים היא מצות כהן בלבד, הרי אין הכהן מברך ציבור אלא יחיד, ולא בשעת תפילה ובדר"כ ללא התכוננות ומדוע הדבר מותר, וכי מותר לברכה בכל עת?!
ד. נראה ע"כ שהשאלה שצריך לבררה היא: האם כהן המברך פעם נוספת ביום עובר בבל תוסיף*.
בראש השנה (כח ע"ב) נאמר: "מתיב רב שמן בר אבא: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל – אוסיף ברכה אחת משלי... שאני הכא, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא – הדר מברך, כוליה יומא זמניה הוא". היינו, זמנו של כהן לברך הוא כל היום. וע"כ אם מזדמן לו ציבור שלא התברך עומד ומברכו. אבל מהגמ' משמע שאת אותו ציבור אינו יכול לברך שנית.
לעומת זאת, תוס' (על אתר) כתבו: "וי"ל כדפרישית בפ"ק (דף טז: ושם) דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים וברכת כהנים נמי אפי' מברכין כמה פעמים לצבור אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן מוסיף ברכה אחת כגון יוסף (ה') עליכם ככם (דברים א) או כיוצא בה"...
בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג, או"ח סי' נז) עסק בשאלה האם חוזרים גם על ברכת כהנים כאשר צריך לחזור על חזרת הש"צ כגון ששכחו להזכיר שהוא ר"ח, אבל ברכת כהנים ברכו בחזרת הש"ץ המוטעית. ובתוך דבריו כתב על דברי תוס' אלו: "אבל לע"ד דברי תוספות אלה צריכין עיון, שהרי בגמ' אמרינן, דאי איתרמי צבורא אחרינא, משמע דלאותו צבור עצמו אינו יכול לברך פעם שנית*? והיינו טעמא משום דמצות ברכת כהנים לא לעצמם נאמרה כגון אכילת מצה ישיבת סוכה והנחת תפילין, דכל פעולה היא מצוה בפני עצמה. אבל ברכת כהנים היא לתועלת המתברכין, וכיון שנתברכו פעם אחת לא נשאר מקום חלות למצוה זאת. והרי זה דומה לקדושין וגירושין, דאע"ג דמצי אדם לקדש ולגרש כמה נשים, אבל אינו יכול לקדש פעמיים אשה אחת, והוא הדין לברכת כהנים אין הכהן יכול לברך פעמיים לצבור אחד. ואפילו אם הכהן השני לא ברך עדיין ברכת כהנים, ולא קיים מצות עשה שלו אינו יכול לברך אלא לצבור שלא שמעו ברכת כהנים. דלאלה שכבר שמעו והתברכו אין מקום לברכה נוספת של ברכת כהנים".
מתבאר כי שיטתו של הגרב"צ עוזיאל היא שאין כהן יכול לברך שנית אותו ציבור או ציבור שהתברך פעם כבר באותו יום. ומוסיף:
"ועוד נראה לע"ד לומר דברכת כהנים זמנה בשעת עבודה, כדילפינן מדכתיב: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. מה להלן בשעת עבודה, אף כאן בשעת עבודה (סוטה ל"ח ב), מזה יוצא דצבור שהתפללו לגביהם נקרא שלא בשעת עבודה והילכך אין מקום לנשיאת כפים. הילכך נקטינן שאין כהן נושא את כפיו אלא לצבור אחרינא שעדין לא התפללו. וכן פסקו הרמב"ם ומר"ן ז"ל: כהן שנשא את כפיו בבית הכנסת והלך לבית כנסת אחר ומצא צבור המתפללין ולא הגיעו לברכת כהנים, נושא ידיו להם ומברכן (רמב"ם הלכות תפלה פט"ו הל' יא, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעי' כ"ח). הרי למדת שאין נושא את כפיו אלא לצבור אחר שמתפללין ולא הגיעו לברכת כהנים, אבל לאותו צבור או אפילו לצבור אחר שכבר הגיעו לברכת כהנים ולא היה כהן אחר שישא את כפיו, אין הכהן נושא את כפיו משום דלאו שעת עבודה היא וכדאמרן.
"מכל האמור למדנו שמצות נשיאת כפים היא מיוחדת רק לכהנים וישראל עוזרים ומתברכין על ידם. וכן מצאתי ראיתי להריטב"א ז"ל...
"הא למדת דהריטב"א נקט בפשיטות דמצות נשיאת כפים היא רק לכהנים, וישראל אינם מצווים להתברך. אולם אעפ"י שאין ישראל מצווין להתברך בכ"ז הואיל ומצות ברכת כהנים היא לטובתם של ישראל. אם נתברכו ישראל מפי כהן, שוב אין הכהן מצווה לברכן. וכן אם ברך כהן צבור אחד קיים מצות עשה זאת. אבל אי איתרמי ליה צבור אחרינא חוזר ומברך דהואיל ועושה זאת כדי לברך את אלה שלא התברכו עדיין, הוה ליה ככופל מעשה המצוה משום הדור מצוה, הילכך אין בזה משום בל תוסיף. אבל ודאי גם להריטב"א אין הכהן רשאי לברך פעמים בתפלה אחת, דאין בזה משום הדור מצוה, אלא פגם מצוה של ברכה הראשונה, וזה נראה לי ברור בדעת הריטב"א ז"ל"...
ומסיק הגרב"צ עוזיאל שאסור לשאת כפיו בשנית (אע"פ שעל כל התפילה צריך לחזור) ומשום ב"ת.
בתוך דבריו קבע שאין ברכת כהנים אלא בשעת תפילה אבל באירועים מזדמנים נראה שאין לברך ברכת כהנים. ואפילו כהן שלא ברך באותו יום ונזדמנו לו עשרה מישראל, אפילו הוא מוכן לברכה כבשעת תפילה – אין לו לשאת את כפיו. וכן בס' 'עוד יוסף חי' (תענית כו, א) כתב בשם הירושלמי שלא מצינו נשיאות כפים בלא תפילה.
ה. בשאלת משפטי עוזיאל עסק בשו"ת הר צבי (או"ח א סימן סא): "עובדא הוה בחוהמ"ס, בביהכ"נ כולל הורדנא, שהחזן טעה ולא הזכיר יעלה ויבא בחזרת הש"ץ של שחרית ונזכר בשים שלום אחר נשיאת כפים וחזר לרצה. ושאלו אם גם הכהנים היו צריכים לחזור ולישא כפיהם.
"והשבתי שאין לכהנים לחזור ולישא כפיהם שנית לאותו הצבור".
ודן לענין ברכת כהנים פעם שניה באותה תפילה, ומסיק: "ומסקנת דברי החת"ס (או"ח סי' כב) שבשתי תפלות שונות כגון שחרית ומוסף, פשוט ומעשים בכל יום, שמברכים באשכנז שנושאים כפיהם שחרית, מוסף ונעילה, ואין פוצה פה ונכון הוא מדינא, ובאותו צבור בתפלה אחת אין לישא כפים ב' פעמים בשום אופן. אך בצבורא אחרינא באותה תפלה שכבר נשא כפיו אם אין שם כהנים ישא כפיו ויברך כדי להוציא הצבור ולברך אותם. ואם יש כהנים בלא הם נ"ל דלא ישא כפיו ולא יכניס עצמו לספק ברכה ע"כ".
ומסיק לאחר דיון: "בהא נחתינן ובהא סלקינן, שש"ץ ששכח לומר יעו"י ונזכר בשים שלום אחרי שנשאו הכהנים כפיהם, כשהוא חוזר לרצה אין לכהנים לישא כפיהם שנית ולברך".
ואם היה מותר, מצד ב"ת, לברך בכל עת אפילו עבור יהודי אחד מדוע יאסרו לברך בשנית ברכת כהנים, הרי מצוה מקיים המברך?! הא קמן שלא עלתה על ליבם שכהן יכול לעלות ולברך אימתי שירצה.
ויש לציין שאף הטור פסק במפורש שלא כתוס', שכן פסק (או"ח סי' קכח): "כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו ברכה יותר על אלו ג' פסוקים של ברכת כהנים ואם הוסיף עובר על בל תוסיף, אבל אם בירך כבר ציבור אחד ובא למקום אחר ומצא ציבור שלא הגיעו לברכת כהנים יכול לברכם פעם אחרת".
והדגיש בדבריו שרק לציבור אחר ובברכת כהנים שבתפילה רשאי לברך, אבל אם הגיע לאחר התפילה והוא רוצה לעלות ולברך אינו רשאי*.
ו. וניתן לטעון: אין עוברים בב"ת אא"כ מברכים בברכת כהנים עפ"י כל הדברים המעכבים את הברכה בחזרת הש"ץ, אבל אם עומד בנעליו ורק פורש כפיו ומברך אין זו ברכת כהנים. אולם בביאור הלכה (סי' קכח ד"ה ואם הוסיף) כתב לגבי הוספת ברכה בברכת כהנים: "ואם הוסיף וכו' – לכאורה נראה דדוקא אם גם זה היה בפריסת כפים וכה"ג כל הדברים המעכבין בנ"כ וכמו שכתבנו לעיל במ"ב בסעיף י"ד זה מקרי הוספה על המצוה משא"כ בשבירך שלא בנ"כ או שלא בהחזרת פנים וכה"ג זה אין מקרי הוספה כ"א ברכה בעלמא וכן כתב בשו"ע הגר"ז עי"ש, וכן מוכח בחידושי רשב"א סוכה ל"א דדוקא בפריסת כפים ע"ש, ומסתמא ה"ה שארי דברים המעכבין בנ"כ דמאי שנא. אמנם מדברי הרמב"ם משמע שלא כדבריהם שהרי כתב בפי"ד מה"ת דין י"ב וז"ל: אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר וגו' עכ"ל הרי דלדידיה עוברים על בל תוסיף כשמברך בלחש אע"ג דקול רם הוא לעיכובא כמו שכתבנו לעיל במ"ב סי"ד ומסתמא דלדידיה ה"ה בלא פריסת כפים וכה"ג ג"כ עובר וצ"ע*".
היינו, המשנ"ב מסתפק האם עובר בבל תוסיף אם הוסיף ברכה שלא מברכת כהנים ללא נ"כ, ומוכיח שלפי הרמב"ם עובר בב"ת אם הוסיף ברכה משלו אפילו אם לא החזיר פניו או ללא נ"כ. ונראה איפוא, שה"ה אם ברך את אותו ציבור פעם שניה וכד' עובר בב"ת אף אם לא השלים את כל התנאים לברכת כהנים (בלה"ק, בעשרה, בעמידה, בנ"כ, בקול רם, פנים מול פנים).
ז. לגבי אחרים שאינם כהנים כיון שאינם מצווים אין באמירת ברכת כהנים משום הוספה. כך כתב הריא"ז בר"ה (לג), שאין הנשים עוברות על בל תוסיף במצוה שלא נצטוו עליה, כמו שאין ישראל עובר על ב"ת, אם יברך ברכת כהנים, שלא נצטוו עליה אלא הכהנים.
ובכתובות (כד ע"ב) משמע שישראל הנושא כפיו עובר בעשה מפני שהמצוה לכהנים בלבד. ומאידך כתבו תוס' (שבת קיח ע"ב ד"ה אילו) שלא ידע ר"י מה האיסור על ישראל לברך ב"כ אם לא בגלל ברכה שלפניה שהיא לבטלה.
והאחרונים דנו בכך והעלו להיתר, שאין איסור עשה שלא במקדש. ועי' במנחת חינוך (שעח, ה) שהביא מתירוציהם והפנה לאחרונים נוספים.
ובשו"ת יחווה דעת (ח"ה סי' יד) האריך בכך ודן: "האם מותר לישראל לברך את בנו או תלמידו בברכת כהנים כשהוא סומך שתי ידיו על ראשו, או שמא יש להקפיד שלא יסמוך אלא יד אחת בלבד על ראש המתברך?"
ולמסקנה העלה: "הורים המברכים את בניהם, ורבנים המברכים את תלמידיהם או לשאר בני אדם, רשאים לברך אותם בברכת כהנים, כשהם סומכים יד אחת של ימין על ראש המתברך, או בשתי ידים זוכות כאחת".
ונראה שלגבי ישראל המזכיר פסוקי ברכת כהנים אין בכך בל תוסיף מפני שאינו מתכוין כלל לקיים מצות ברכת כהנים אלא סתם לברך בעלמא, וניתן להוסיף עפ"י האמור בריש זבחים (ג ע"ב): 'דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה'. ע"כ חשש ב"ת הוא דוקא בכהנים ולא בישראל.
ח. וצריך לדון לגבי כהנים המברכים את בניהם או תלמידיהם כדי שלא יהא בכך בל תוסיף. ונראה שיש לחלק בין נשיאות כפים שהיא למעלה מכתפיהם לבין הנחת הידים על ראש המתברך שהיא כדוגמת סמיכה ונועדה לברכה בעלמא ולא ברכת כהנים המקורית. וצריך הכהן לחלק היטב בין ברכת כהנים לבין אמירת פסוקי ברכת כהנים לברכה בלבד שלא כמצוה מהתורה, ע"מ שלא יעבור על בל תוסיף. וכיון שהכהן מתכוין לשם ברכה בעלמא ולא ע"מ לקיים את המצוה אינו עובר בב"ת.
ט. ועל כן לגבי השאלה בה פתחנו, נראה שהקריאה לכהנים לברך את הרך הנימול בברכת כהנים בטעות יסודה, אם מברך ע"מ לקיים את מצות ברכת כהנים עובר לחלק מהדעות בב"ת, ואם מברך בתור ברכה בעלמא מאי רבותייהו דוקא של כהנים? וכי ברכתם פועלת ומתקבלת יותר מברכת ישראל אחר? ולהיפך, כיון שלא כל הכהנים יודעים את החילוק, בין ברכת כהנים בנ"כ בתפילה לבין ברכה של כהנים, מכשילים אותם בבל תוסיף. וע"כ נראה שראוי לבטל נוהג זה, ואם רוצים דוקא בברכה יבקשו מתלמיד חכם או מסנדק כפי מנהגי העדות השונות.
מסקנה
מצות ברכת כהנים מהתורה היא לפחות פעם אחת ביום*.. חז"ל תקנו ברכת כהנים בנשיאות כפים רק כדוגמת המקדש בתפילות. כהן שמברכה שלא בשעת תפילה עובר לחלק מהדעות בבל תוסיף ואפילו כאשר נושא כפיו כשמנעליו על רגליו או כאשר פניו אינם מול פני המתברכים גם אז יש לחוש לב"ת. כהן המברך את בניו או תלמידיו צריך לברך שלא בנשיאות ידים אלא בהנחת ידיו על ראש המתברך או ללא הנחת ידיו כלל. כמו"כ ראוי לבטל מנהג שפשט שכהנים מברכים את הנימול בברית מילה או שמברכים בעצרות את הקהל, מפני שיש בכך חשש של בל תוסיף אפילו ללא נ"כ.