חבל נחלתו ה ו
שימוש חולין בכלי בתי כנסיות מגוש קטיף
שאלה
מבתי הכנסת בגוש קטיף פורקו והובאו לאחר גירוש התושבים וקודם שריפתם והריסתם ע"י הערבים, חלונות, נורות, כיורים, שטיחים, שולחנות וכסאות. האם מותר להשתמש בהם לצורכי חולין?
תשובה
א. באנ"ת (כרך ג ערך בית הכנסת) הביא את מחלוקת הראשונים במקור קדושת בית כנסת: דעה אחת הסוברת שמקורו מן התורה (יראים השלם סי' קד וסי' תט, וכ"מ ד' הרמב"ם במנין המצוות שבראש ס' היד ל"ת סה). דעה שניה הסוברת שקדושתו מדרבנן (ר"ן מגילה פ"ג, אשכול הל' ביהכ"נ), ודעה שלישית שאין לו קדושת הגוף אלא קדושתו כתשמישי מצוה שנזרקים אחר תשמישם (רמב"ן מגילה כה ע"ב הו"ד בר"ן מגילה, וכן כתבו הרשב"א והריטב"א). ונראה בפוסקים שנטו לפסוק כדעה השלישית (עי' שו"ת מהר"י בי רב ושו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ח, וכן בדברי הפוסקים להלן), ואם ניתן החמירו כדעות האחרות.
ב. בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"ג ה"א) נאמר: "כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת ספסלה וקלטירה (=י"מ הבמה שעליה קוראים בתורה וי"א ארון הס"ת וי"ג קלטירין) כבית הכנסת, כילה דעל ארונא כארונא, ר' אבהו יהב גולתא (י"ג גלימתיה) תחתוי ההן כילן, רב יהודה בשם שמואל בימה ולווחין אין בהן משום קדושת ארון ויש בהן משום קדושת בית הכנסת, אינגלין (=נרתיק ס"ת וי"מ כלונסאות שעליהם תולים את הפרוכת) אין בו משום קדושת ארון יש בו משום קדושת בית הכנסת".
דין זה הובא ברמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"א הט"ו), בהגהות אשרי (מגילה פ"ד סי' ג) בחי' הרשב"א במגילה (כו ע"א) וכן בר"ן (מגילה פ"ג).
עולה מהירושלמי שכל כלי בית הכנסת קדושים בקדושת בית הכנסת.
ג. קדושת בית הכנסת גורמת לכך שאין לשנות את החפצים מיעודם אלא לצד עילוי בקדושה אבל לא להורידם מקדושתם כמפורט במס' מגילה (פ' בני העיר) ובשו"ע (סי' קנג ס"ב).
ועד כמה החמירו בקדושתו ניתן ללמוד מדברי הט"ז (או"ח סי' קנא ס"ק ג): "כ' ב"י בשם המרדכי פ' בני העיר בה"כ נקרא מקדש מעט ולכן אסור לנתוץ דבר מב"ה דתני' בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל מן המזבח מן העזרה שהוא בל"ת שנאמ' לא תעשון כן לה' אלהיכם ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי עכ"ל. וכתב רמ"א בסי' שאח"ז פי' שיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה אבל אם רוצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהי' שם גומא אע"פ שהיא לו לצורך אסור, ע"כ יש ליזהר באותם שעושין דף שקורין שטענד"ר ומדבקים בכותל ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ אותו דף לאו שפיר עבדי כנ"ל".
והמגן אברהם (סי' קנב ס"ק ו) כתב: "ואסור לסתור – דהוי כנותץ אבן מן ההיכל (שם) הא דאסור לנתוץ דוקא דבר מחובר (מהר"מ פדואה סי' ס"ה)". והחת"ס (שו"ת או"ח סי' לח) השיג על המג"א וכתב שממכות (כב ע"א) וכן מתשובת מהר"ם (קרימונה, סי' קמה) עולה שאף בתלוש ישנו לאו של נתיצה, והתיר ע"י חילול ופדיון (יבואר להלן).
ד. כך ענה בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' רכה): "אהובי ה"ר חיים מאייגר"א. אשר דרשתני אי שרי לשנות הכלונסות לפחים שמסמנים בו הס"ת לקריאה לחובת היום? נראה לע"ד דאע"ג דהא כלונס תשמיש דתשמיש הוא ושרי, כדמוכח פ' בני העיר (מגילה כו, ב) דפרוכת גופיה לפ"ד אי לא דעייפינן בו לפעמים ס"ת הוי תשמיש דתשמיש, וכל שכן האי כלונס דאינו אלא תשמיש לפרוכת. ואין לחלק דכיון דהאי כלונס מעמיד הפרוכת איכא למימר דהוי כמו פרוכת גופיה, דאשכחן בעלמא הכל הולך אחר המעמיד. אין לומר כן דלא עדיף מדרגא לכורסיה דלית ביה נמי קדושת כורסיא כדמוכח התם אע"ג דמעמיד. מ"מ נראה דנהי דבהני מילי לית בהו כמו קדושת ארון אבל יש בהן כמו קדושת בהכ"נ, דלא גריעי מספסלים וקתדרים דאיתא בירושלמי דאית בהון קדושת ב"ה, כדאיתא באשירי ומרדכי פ' בני העיר. וא"כ נראה דחשיב הורדה קצת לעשות פחים מן הכלונס, ומ"מ תשמיש דתשמיש הוא, ומכ"ש בפחים שאינו אלא לסימנים בעלמא לצורך בני אדם שלא יטעו, ולא כל כך לנוי ס"ת ולא למלבוש ולא לצניעות".
ופסק כן הרמ"א בשו"ע (או"ח סי' קנד ס"ו): "ופרוכת שאנחנו תולין לפני הארון אין לו קדושת ארון, רק קדושת בהכ"נ; וכן הכלונסות שבו תולין הפרוכת, ומ"מ אסור לעשות מהם העצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום, שאינן קדושים כמו הם (פסקי מהרא"י סי' רכ"ה)".
ובאר במשנה ברורה (סי' קנד ס"ק ל): "רק קדושת ביהכ"נ – ואף שהוא רק תשמיש דתשמיש מ"מ לא גרע משאר כלי ביהכ"נ שדינם כביהכ"נ"...
ה. כתב הרשב"א (מגילה כו ע"א) לגבי דרך הפקעת קדושת בית הכנסת: "ושלשה דינין יש: של כרכים לא מזדבנא כלל ואפי' בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא א"כ יש ת"ח חשוב דאתו רבים אדעתא דידיה כרב אשי, ושל כפרים מזדבן בז' טובי העיר ואי נמי באנשי העיר שלא מדעת טובי העיר לפי מה שפירשתי במתני', ושל יחידים כבית הכנסת של טרסיים מזדבן אפילו בג' מבית הכנסת וכדגרסי' בירושלמי ג' מבית הכנסת כבית הכנסת ז' מבני העיר כבני העיר".
בתי הכנסת של גוש קטיף בסתמא היו בתי כנסת של כרכים (וכן נקטתי בספרי ח"ב סי' ב) ולא נבנו על תנאי, ולכאורה היה ניתן להפקיע את קדושתם ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר במעמד רב הישוב. אלא שלענ"ד לא ניתן היה להפקיע את קדושתם קודם הגירוש.
מפני שכל הוצאת אנשי גוש קטיף נעשתה בכפיה ולא שייך להפקיע קדושה באונס. והרי אונס להפקיע קדושת בתי כנסיות ללא שום דבר חליפי הרי הוא כ"תליוהו ויהיב", היינו אונס לנתינת דבר ללא תמורה, וכדברי הרא"ש (ב"ב פ"ג סי' נא): "שמעינן מכל הלין דתלאוהו וזבין זביניה זביני היכא דלא מסר מודעא, ולאו דוקא תלאוהו דאנסיה יסורין גדולים ואגבייהו גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורין כגון אונס ממון כי ההוא עובדא דפרדיסא חשיב אונס וזביניה זביני אי לא מסר מודעא ואי מסר מודעא בכולהו זביניה לאו זביני, ודוקא תליוהו וזבין; אבל אי תליוהו ויהיב לא הויא מתנה, ואפילו אי לא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה, ומיהו אי מסר מודעא אמתנה אפילו לא ידעו עדים באונסיה כתבינן, וכן בגיטין דגלוי דעתו מבטל הדבר".
וא"כ במקרה הנוכחי אי אפשר היה להפקיע את קדושת בתי הכנסיות ע"י זטה"ע במעמד אנשי העיר שהרי הגירוש ונטישת בתי הכנסיות היה בכפיה ובאונס.
ולכן צריך לדון על פדיון קדושתם עתה לאחר שהם פורקו כדי שלא תשלוט בם יד הערלים, האם נותרה בהם קדושה וצריכים פדיון או לאו.
ו. כתב בשו"ת אבקת רוכל (למרן הב"י, סי' קכב): "ומ"מ אני אומר דבית הכנסת ותשמישיה כגון נר ומנורה וכיוצא בהן הוו תשמישי מצוה ומהני בהו תנאה, ואם בית הכנסת ודכוותיה כגון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חז"ל קדושה מדבריהם, ואפי' התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו, מיהו ולאחר שהוטלה קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה, ועוד דהויא לן קדושה שניה וקלישא מקדושה ראשונה כדאשכחן לרבי יהודה דס"ל הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יקבר משום דלא אלים למיתפס פדיוניה כמעשר גופיה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם".
ונראה על כן שלפחות לדעה הראשונה והשניה בטעמי קדושת בית הכנסת עדיין ישנה קדושה בכלים או בחלקים ששמשו בו, וכל זמן שלא פדו את הקדושה מהכלים אסור להשתמש בהם לצרכי חולין.
וכן הביא בשערי תשובה (סי' קנב ס"ק ה): "וכתב במחזיק ברכה (אות ג) בשם זרע אמת (ח"א סי' כג) תיבות ישינות שבבה"כ שאין ראוים לתשמישן פקע קדושתן ועצהיו"ט למכרה לעצים להסקה ובעד הדמים יקחו חדשים ע"ש". היינו, אף שסובר שפקעה קדושתם בכ"ז סובר שיפדם ויקנה במעות תיבות חדשות לבית כנסת.
ז. כך כתב בשו"ת אבני נזר (חלק או"ח סי' לד) ביחס לפדיון קדושת בית כנסת:
"וע"ד לעשות חור בכותל מעבר לעבר כדי לקבוע כיור בעובי הכותל עצמו למען לא יחסום העוברים וצינור יוצא לחוץ לשפוך המים. לפענ"ד נראה בזה לאסור. ואף להמתירין לעשות חור לתחוב בו שטענדיר (=עמוד להחזיק סידור ע"ג הכותל). כי כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת כדאיתא בירושלמי הביאו הר"ן פ' בני העיר. אך כיור שהוא לרחוץ בו וזה אינו נצרך לעשות בבית הכנסת אין זה מכלל כלי בית הכנסת. אך החילול יתיר גם את זה.
גם מה שרוצים לעשות בית שער בפנים הנה בודאי שזו הורדה גדולה אך גם זה יתיר החילול. ויען שכל ההיתר בכל הדברים הוא החילול צריך אני לברר יותר. דלכאורה יש לומר כיון שאחר כך שיהי' אויר שלמעלה חול. גם יהיה חור לכיור שהוא חול. גם מקום הבית שער יחסר. יחשב פסידא להקדש ואסור. אך הא חזינן דהיכא שיש בית הכנסת אחרת מותר לסתור את זה. ולא התנו שיהיה בבית הכנסת אחרת אויר גדול כמו זה. ולא יהיה קטן ממדתו של זה. וכן יכולין למכור בית הכנסת אפי' למשתי ביה שיכרא כשיש להם בית הכנסת ולא חשיב פסידא להקדש. שמע מינה שכיון שאינו לגבוה כלל וממון הדיוט גמור הוא, לא חשיב פסידא להקדש רק שלא יתבטל התמיד וכן בזה.
אך צריך שיהיה מדעת כל בני העיר היינו טובי עיר בפרסום אנשי העיר. ואין לסמוך על שזכות הוא להם כי בוודאי התפילה בבית הכנסת מביא קדושה לבית הכנסת. ובית הכנסת שהתפללו בו זה י"ח שנים ועתה יפקיעו קדושתו ויהי' כבית הכנסת חדש ולא יהיה בו קדושה כל כך אולי לא ניחא לבני עיר בכך. על כן אין לעשות זה רק מדעת בני עיר.
גם זאת נראה לי שיחללו רק על תנאי אם צריך חילול. כי יש צדדי היתר גם בלא חילול. ולמה יחללוה להפקיע קדושתו כנ"ל שלא לצורך. רק אם צריך חילול יחול החילול מה שצריך לחלל כדי להתיר".
היינו, האב"נ קובע שחציבה בקיר בית הכנסת או הפיכת פתחו וחלק ממנו לבית שער (=מבואה) והקטנתו אסורה מצד קדושת בית כנסת, אבל מותרת לאחר חילול אותו מקום על מעות, וע"כ דרש שיעשה הדבר כך, וה"ה לענייננו. אמנם בניגוד לאב"נ דומני שעתה אי"צ בזטה"ע ואי"צ לפדותו בשויו.
ח. לדעה השלישית שקדושת בית כנסת יוצאת מתוך שימושו נראה שעתה שהופסק השימוש בהם אי"צ בחילול ופדיון. ולדעות הראשונה והשניה בקדושת בית הכנסת נראה שהדרך הטובה ביותר היא לפדות את קדושת אותם חלקי בנין וכלים על מעות. שכן כאן כיון שתשמישי בית הכנסת הללו לא ישמשו בעתיד הקרוב לבית כנסת אחר, וכן אם היו משאירים את הדברים במקומם בגוש קטיף היו באים פריצים ומחללים ובוזזים, עדיף לפדות. ונראה שניתן לפדות אפילו שלא עפ"י זט"ה במעמד אנשי העיר, שכן המציאות הקשה יצרה שהם עומדים ומונחים ובחלקם כבר פקעה בעלותם של אנשי העיר שהחזיקו בהם, וזכו בהם המפרקים, ואם לא יפדו אותם יתכנו שתי אפשרויות: או שיהיו מוטלים כאבן שאין לה הופכין, או שישתמשו בהם ללא פדיון תוך פגיעה בקדושתם.
וכמו"כ נלענ"ד שאין צורך שיפדום דוקא בשווים אלא אפילו על מעות מעטות כדוגמת הקדש בימינו שנפדה בדמים מועטים (עי' ערכין כט ע"א). כדברי הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ח ה"י): "מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה ומשליך אותה לים המלח, וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר, אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשויו כמו שבארנו".
וכאן כשם שהקדש שוה מנה שחיללו על פרוטה מחולל (קידושין יא ע"ב, ב"מ נז ע"א, בכורות כה ע"א), כן במקרה שלנו שלדעה אחת כבר יצאו לחולין ואף לדעות האחרות קלשה קדושתם שכן הוצאו מבתי הכנסיות והועברו למחסנים, כדי להפקיע את קדושת המנורות או החלונות די בפדיון על סכום קטן, מאחר שהפדיון בדיעבד.
ט. עוד צריך לברר לאלו תשמישים יש קדושת בית הכנסת. ונראה לענ"ד שכל שהוא תשמיש התפילה ואמירת דברי הקדושה בבית הכנסת הוא מתשמישי בית הכנסת, ולכן חלון המשמש לאויר ולאור השמש הרי הוא כאבנים ועצים, וכן מנורות או נורות פלורוסנט שהאירו בבית הכנסת יש בהן קדושת בית הכנסת וצריך לפדות קדושתם על מעות, שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. אבל כיורים – אפילו לנטילת ידי הכהנים או המתפללים ואפילו היו בתוך בית הכנסת ומחוברים אליו אין להם קדושת בית הכנסת (עי' שו"ת אב"נ לעיל). וכן מגבות לידים וכד' כל שלא היה בתוך האולם הקדוש בקדושת בית הכנסת, או שאינו משמש לצרכי תפילה בצורה ישירה אינו קדוש וממילא אין צריך לפדותו.
כך דברי ערוך השולחן (או"ח סי' קנד ס"ז): "העזרות של בהכ"נ אין להם דין קדושת בהכ"נ אפילו מתפללין בהם באקראי, אבל אם מתפללין שם תמיד יש עליה קדושת בהכ"נ, וכן בהכ"נ של נשים יש עליה קדושת בכה"נ כיון שהנשים מתפללות שם. ודבר פשוט שהחצר שסביב בהכ"נ או גן שסביב בהכ"נ או פרדס או איצטבאות שסביב בהכ"נ אין בהם שום קדושה אפילו פתוחים לבהכ"נ ומ"מ לא ישתמשו שם דבר של בזיון וכן אסור לכבס מטפחות של ס"ת במי רגלים מפני הכבוד".
ולכן, פרגולה ששימשה את בית כנסת לקידושים או לסוכה וכן כלי אוכל וכד' אין בהם שום קדושה ומותר להשתמש בהם ללא פדיון. וכסאות ושולחנות ששמשו לישיבת המתפללים או להנחת הסידורים, או ארונות ספרים שהיו לספרי קודש, צריך לפדותם על מעות ולא להשתמש בהם ללא פדיון.
מסקנה
.כל כלי בתי הכנסיות שהובאו מגוש קטיף ואינם משמשים לצרכי בית כנסת צריך לפדות .(לחלל). את קדושת בית הכנסת שעליהם, כדי שיוכלו להשתמש בהם לצרכי חולין, ודי לפדותם על סכום קטן וליעדו לצרכי בית כנסת ואי"צ בזטה"ע..