חבל נחלתו ד מט
סימן מט- קניה מהוצאה לפועל
בפסק דין שנדפס בפסקי דין – ירושלים, דיני ממונות ובירורי יהדות ו' (פס"ד בעמ' יט) נפסק ע"י בית הדין בהרכב הרבנים: ברוך שרגא, שמואל שפירא ודוד דוב לבנון שאין לקנות מ'הוצאה לפועל'.
טעמי פסקם הוא שאין פסק הדין וה'הוצאה לפועל' כשליח בי"ד מותרת, כיון שהגביה נעשית אף לגבי רבית, הוצאות משפט והצמדה. וא"כ אין דינא דמלכותא דינא לכך, וע"כ הוי גזל גמור וכיון שאסור לסייע לגנב ולגזלן (חו"מ שסט, א) ממילא אין לקנות מ'הוצאה לפועל', ואם יבואו הבעלים הראשונים וירצו לקנות את רכושם במחיר הקרן חייבים הקונים להחזירם להם. וכראיה הביאו שכן פסק הגרי"ש אלישיב שליט"א.
ומי יבוא אחר המלך, אבל תורה היא ויהיו דברי כדברי תלמיד הדן בקרקע לפני רבותיו.
ראשית לכל צריך להדגיש כי "פריעת בעל חוב מצוה". היינו, מעבר לכל הבעיות שנוצרות עם הגביה דרך 'הוצאה לפועל', בעל חוב חייב לשלם את חובותיו הן כמצות עשה שכופין עליה (כתובות פו ע"ב) במלקות עד שתצא נפשו, או שיורדים לנכסיו למ"ד מהראשונים שעד שכופים אותו בגופו כופים אותו בממונו – אבל אין זה מספיק להתגונן אחר הטענה שכיון שהגביה בגזלנות בעלי החובות פטורים מתשלומיהם. ובפסיקה כזו גורמים שבעלי חובות החייבים בסכומים גדולים מאד לא יפרעו את חובותיהם, ויסתתרו אחרי פסקים מסוג זה.
כמו"כ, חלק מפעולות הגביה של ה'הוצאה לפועל' הם על דיני תורה. היינו בי"ד לדיני ממונות שפסק בבוררות לחובת אחד הצדדים והלה לא שילם את חובו, מעביר ביה"ד את הדין ל'הוצאה לפועל'. והרי כאן כיון שדנו עפ"י ההלכה אין תשלומי ריביות וכד' ומדוע שדינא דמלכותא לא יהיה דין לגבי פסקי דינים אלו. וכי איך מי שחייבים לו יגבה את חובו אם אוסרים על אנשים לקנות מ'הוצאה לפועל'?! וכן אם לא הסכים החייב לדון לפני בי"ד ודן בבית משפט ויצא חייב, וכי נמנע מהמלוה או בעל החוב לקבל את מעותיו רק בגלל שהוא רצה לדון בבית משפט?!
ועוד, אפילו נאמר שב'הוצאה לפועל' נגבית רבית והיא גזל בידם, הרי רוב מה שהם גובים אינו עבור הרבית אלא עבור החוב, וכבר נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שסט ס"ג): "אסור ליהנות מהגזלן (שהוחזק ממונו שבא בגזילה) (טור ס"ה). ואם היה מיעוט שלו, אף על פי שרוב ממונו גזול, מותר ליהנות ממנו, עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו". וא"כ רוב הדברים שנגבו ע"י 'הוצאה לפועל' הם בעבור החוב ולא בעבור הקנסות והריביות, ומדוע יאסר לקנות מהגזלן. ולא ניתן לומר שאין כאן יאוש שהרי כיון שהחפץ נגבה ממנו – מתייאש.
טענה אחרת לאיסור, שלא הועלתה ע"י בית הדין (בגלל אופי המעשה שם), היא בעיית סידור לבעל חוב היינו: שצריך לשייר לו מזון לשלשים יום ומלבושים לשנה לו ולמשפחתו וכלי עבודתו במידה והוא אומן (חו"מ סי' צז ס' כג). ונאמר לי שכן ההוראות היום אף ב'הוצאה לפועל' וע"כ מצד זה אין מניעה. ובעיקר שחלק מהגביות של ה'הוצאה לפועל' נעשות מחברות בע"מ שאין העובדים בעלי העסק אלא הם שכירים, וא"כ אין בהם פגיעה ישירה בסידורם כבעלי חובות. וכן ראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' רסג) שהתיר לפנות להוצאה לפועל בתנאי שמתקיים סידור בעל חוב.
כמו"כ בחוב שהרבית באה בצורת קנס וקבועה ואינה משתנה לפי הזמנים, אין זה רבית (תורת רבית פ"ו סכ"ה) ומותר לגבותה ע"י 'הוצאה לפועל'. וכן לגבי קניות שלא שולמו ונקבע להן קנס ג"כ אין בכך רבית.
ועוד, בחברה בע"מ אין איסור תורה של רבית ולחלק מהפוסקים ישנו איסור מדרבנן ולחלקם אין כלל איסור כמובא בס' תורת רבית (פי"ז סנ"ב, נג). וא"כ ב'הוצאה לפועל' בהדיינות בין חברות בע"מ או בינן לבין בנקים אין איסור מצד זה, ויכולים לקנות ממנה.
סוף דבר, יש הרבה צדדים להקל, וע"כ רק במקרים מעטים מאד אסור לקנות מ'הוצאה לפועל'.
כל זה כאמור, מצד ההלכה. אולם למעשה, הבעיה היום ברוב המקרים היא אופן פעולתה של ה'הוצאה לפועל'. נאמר לי ע"י יודעי דבר שעיקר פעולתה היא איום על החייבים. אולם מצד האמת החפצים הנגבים מגיעים ליד בעלי אינטרס ומקבלי טובות הנאה מה'הוצאה לפועל', כמו"כ החפצים נמכרים במחיר אפסי ואינם מכסים אף מעט מחובתו של החייב. נמצא כי הפעולה אינה משיגה את יעדה, ורוב בעלי החובות אינם מקבלים את כספם. ע"כ צריך לברר היטב ממי נקנים החפצים או הנכסים, ואם הם נמכרים במחירם המלא או במחיר נמוך.