חבל נחלתו ד מח
סימן מח- איסור נגישה בפקיד בנק
שאלה
אדם הנמצא בחובה בבנק ופקיד הבנק מתקשר אליו שיצמצם את משיכת היתר, האם פקיד הבנק עובר ב"לא תהיה לו כנושה"?
תשובה
א. פסק הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב, ג) לאחר שהביא את חיוב ההלואה לנצרך לכך: "כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה, ומצות עשה לנגוש את העכו"ם ולהצר לו שנאמר לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה. אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו".
העמדת הרמב"ם את הלאו היא כלאו עצמאי שאינו תלוי בהמשך מעשיו של המלוה. אולם בב"מ (עה ע"ב) משמע שהלאו שייך למסכת לאוין ואולי אף תלוי בה: "ואלו עוברין בלא תעשה: המלוה והלוה והערב והעדים, וחכמים אומרים: אף הסופר, עוברים משום (ויקרא כ"ה) לא תתן ומשום (ויקרא כ"ה) אל תקח מאתו, ומשום (שמות כ"ב) לא תהיה לו כנושה, ומשום (שמות כ"ב) לא תשימון עליו נשך, ומשום (ויקרא י"ט) ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'".
ואמנם הרמב"ם בסה"מ עונה על השאלה. ז"ל: "והמצוה הרל"ד היא שהזהירנו שלא לבקש המלוה מן הלווה כשנדע שאינו יכול לפרעו. ודע שאזהרה זו כוללת גם כן מי שיבקש חוב שלריבית. וכן אמרו שמי שילוה בריבית עובר על אמרו לא תהיה לו כנושה כמו שאבאר במה שאחר זה (מ' רלז)". משמע שהלאו הוא משותף הן בהלואה רגילה והן בהלואה ברבית.
ב. כדברי הרמב"ם משמע אף בספר החינוך (מצוה סז): "והעובר עליה ותבע הלואתו לחברו, ויודע שאין לו ותובעו כדי לצערו, עובר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך". (ואף הוא מזכיר שהלאו כולל הלואה ברבית). אולם משמע מדברי החינוך שדוקא במתכוין לצערו.
וכן בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג אות פח): "לא תהיה לו כנושה (שמות כב, כד). הוזהרנו בזה שלא לצער את הלוה, ולא יעבור המלוה לפניו ויודע שאין לו מה לפרוע, כי הוא מציק לו ומרפה את רוחו בזה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ עה, ב): הרי הוא כאלו דן אותו בשני דינים, שנאמר (תהלים סו, יב): הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים. וראוי לעטות קנאה להוכיח המסתוללים בעמנו במקצת מקומות לאסור הלוה בזיקים, גם כי לא יזדמן לו לפרוע".
ג. לעומתם הרשב"ם בפירושו עה"ת במפורש קושר את הלאו בלקיחת עבוט. כך כתב הרשב"ם (שמות כב, כד-כה): "לא תהיה לו כנושה - כשיגיע זמן הלואה לגבות אל תדחק אותו לקחת משכון, כדכת' והנושה בא לקחת וגו', או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו. כל נושה כשמגיע הזמן בא לקחת משכון. אם חבל תחבל - על ידי בית דין, כדכת' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אותו החוצה. אבל אתה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, וזהו לא תהיה לו כנושה".
וכן הרמב"ן (שמות כב, כד) קושר מצוה זאת לאיסור ריבית. "לא תהיה לו כנושה - הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם, ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אוכל (דברים כג כ), אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון".
הראשונים הללו מבינים את הלאו כאזהרה מקדימה ללקיחת משכון ע"י המלוה או כהפיכת חובו להלואה בריבית, אבל לא כאיסור עצמי.
וכ"נ משמות רבה (פרשה לא אות ו): "לא תהיה לו כנושה, אם הלוית אותו לא תדחקנו שאם יש לו שדה או כרם לא תאמר לו טול לך מנה ועשה מהם פרקמטיא וכתוב לי אפותיקי על שדך או על כרמך למחר הוא מפסיד הפרקמטיא ואתה נוטל את שדהו או את כרמו לכך כתיב לא תהיה לו כנושה".
ד. בשאלה זו התחבט בכסף הקדשים לגרא"ד מבוטשאטש (חו"מ ריש סי' צז): "ועצמיות האיסור הוא רק אמה דמפורש בסיפא דקרא שם שלא יבא אל ביתו לעבוט עבוטו. אך חז"ל הזהירו בזה גם מלתבוע כשיודע שאין לו לשלם והוא רק כעין מ"ש במק"א גבי בל תשקצו שהיא כעין דרשה דטעמא דקרא במה שהפסוק השמיענו כנטיה לפרש מהות טעם דמצוה אפס קצתה. וכן הוא בזה. שכיון שהשמיענו השי"ת שנכון שלא להתאכזר על הלווה לכנוס לביתו לעבוט עבוטו, ממילא נכון לעשות משמרת מדרבנן שלא לתובעו ביותר בזמן שהוא יודע ודאי שאין לחברו לשלם. וממה שלא מנה גם אחד איסור זה במנין תרי"ג לגבי להתראות בפני הבע"ח יש ג"כ משמעות שאין בזה איסור מהתוה"ק. אך כל הנ"ל ליתא שהרי כ"ע מודו שלאו זה הוא ממנין תרי"ג והוא בפני עצמו חוץ נשך דכתיב שם בסיפא דקרא וחוץ העבוט דכתיב שם אחר כך בפ' משפטים. ולאו דכניסה למשכן שבפ' תצא ואם כן ודאי כשיודע פי אומד שלו שאין להלווה אסור מהתוה"ק לתובעו. אך מה שאין לעבור לפניו בדרך שמצטער הוא באולי מדרבנן, ואולי הרי זה ג"כ מהתוה"ק שכיון שבזה הוא עליו כנושה, ולפי כוונת הלב הם הדברים במילי דאורייתא".
וא"כ בתחילה רצה לומר שהוא לאו שכלול באיסור אחר ואח"כ צמצם שהלאו הוא עצמאי אמנם על האיסור להראות לפניו הסתפק האם הוא מדרבנן. (יצויין כי במכילתא דרבי ישמעאל [משפטים - מס' דכספא משפטים פרשה יט] נאמר מפורש כלימוד מן התורה: "לא תהיה לו כנושה. שלא תראה לו בכל זמן").
ה. עפ"י זה צריך לדון מי העובר עליו רק בעל הממון או כל המלוה או אף שלוחו של בעל הממון הדוחק את הלווה.
פתיחת הרמב"ם: "כל הנוגש העני". מלמדת כי אין מדובר דוקא במלוה אלא כל הדוחק אף אם הוא גבאי על הממון או ממונה אחר על הלואתו. ראיה נוספת נראה להביא מנטילת משכון (עבוט) שהן למלוה והן לשלוחו אסור למשכן שלא בשעת הלואה ולהיכנס לביתו. ועוד נלמד מגדרו של הלאו שהוא ביחס ללווה, וע"כ אין זה משנה מי הוא הדוחקו.
הבנה זו, שאף מי שאינו בעל הממון ואחראי לגבייתו עובר ב"לא תיגוש" מחריפה את השאלה לגבי פקידי בנק. אמנם הם אינם בעלי הממון, אבל אם הם מתקשרים ללקוחות הבנק שנמצאים במשיכת יתר גדולה יש בכך משום לא תיגוש.
ו. יש שניסו לומר, כי המדובר במשיכה שהלקוח משך ללא אישור הבנק, וע"כ הוא כבי' רימה את הבנק ולכן אף הבנק אינו צריך לנהוג כלפיו כלווה. אלא שתירוץ זה אינו נראה לענ"ד. הרי הבנק איפשר לו את המשיכה הוא כיבד את משיכותיו והמחאותיו, וא"כ אינו יכול לומר ללקוח רומיתי וכד'. הלווה הוא ככל לווה מהבנק, והבנק יודע אם מצבו הכלכלי איתן והוא יכול לשחרר חסכונות וכד' או שמצבו חלש וע"כ בכל שיחת טלפון הם גורמים לו צער ודוחק.
ז. יש שניסו לתרץ שכיון שכל הלואה מהבנק היא עפ"י היתר עיסקא, וע"כ פלגא מלוה ופלגא פקדון. וע"כ לא חלים עליה האיסורים כמו כל הלואה. והנה אף לפי תירוץ זה לגבי חצי המלוה עדיין השאלה קיימת. אלא שאף תירוץ זה אינו מתרץ. בספרי חבל נחלתו (ח"א סי' פז) דנתי בהשמטת חוב שנעשה עליו היתר עיסקא בשביעית. והבאתי כי מרוב הראשונים משמע שעיסקא היא שותפות ולא מלוה, פרט למהר"ם הסובר כי היא חציה מלוה וחציה פקדון וע"כ על חצי המלוה צריך לכתוב פרוזבול. אבל הובא שם כי בשו"ת שואל ומשיב חילק בין עיסקא לבין הלואה בהיתר עיסקא. לדעתו הלואה בהיתר עיסקא היא הלואה. ועפ"י דבריו פסק בשו"ת מנחת יצחק כי כל הלואה בנקאית צריכה פרוזבול. וא"כ למעשה הסיקו האחרונים שהלואה אף בהיתר עיסקא היא ככל הלואה רגילה וממילא חל עליה איסור לא תיגוש.
ח. ונראה למסקנה כי פקיד הבנק עובר ב"לא תיגוש" אם דוחק את הלקוח לשלם את חובו לבנק.