חבל נחלתו ג סג

סימן סג- רכב שנגנב לרשות הפלסטינאית והוחזר במבצע חומת מגן

שאלה

יהודי, סוחר במכוניות, רשם מכונית ע"ש חברו. הרכב נגנב (ולא היה עליו ביטוח). לאחר שנה וחצי מהגניבה הודיעה המשטרה, למי שהרכב רשום על שמו, כי מצאה את הרכב בחברון, והעבירה אותו למגרש למכוניות גנובות שברשותה וכי הוא יכול לבוא ולנוטלו משם. (לאחר תאריך מסויים מההודעה עליו לשלם דמי אחסון למשטרה).

מי שהרכב רשום על שמו, שואל האם הוא צריך להשיב את הרכב לסוחר (שהיה בעליו האמתי בשעת הגנבה), או שמותר לו ליטלו לעצמו, מעיקר הדין ולפנים משורת הדין.

של מי היתה המכונית

נראה שהרישום ע"ש אחר אינו לתת לו מתנה, אלא להבריח נכסיו מבעלי חובות. וע"כ כיון שעשה רק כדי להבריח את הנכסים הם השתעבדו לבעלי חובות, ובימינו שגובים אף ממטלטלים — המכונית השתעבדה לבעלי חובו. ועכ"פ כיון שהרישום פיקטיבי ושני הצדדים מודים בכך, המכונית היתה שייכת לסוחר ולא למי שרשומה על שמו.

המכונית יצאה מיד בעליה ביאוש ושינוי רשות

אולם המכונית נגנבה, ובפשטות שניהם התיאשו. כיון שהמכונית לא אותרה ולא נמצאה יותר משנה מסתמא שניהם התיאשו, הן בעליה והן מי שהיתה רשומה על שמו. וא"כ יצאה מיד שניהם. וכיון שסביר שהיה יאוש ושינוי רשות לאחר הגניבה (מלבד זאת, שהרמב"ם סובר שאף שינוי רשות ואח"כ יאוש ג"כ מוציא מיד בעלים — הל' גניבה פ"ה ה"ג). ממילא המכונית שנמצאת בידי המשטרה לא שייכת לאחד מהם. וכ"נ מדברי הרמב"ם (הל' גזלה פ"ב ה"ג): "מכרה הגזלן או נתנה במתנה אע"פ שלא נשתנית הגזלה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח, הואיל ונתיאשו הבעלים בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה קנה אותה הלוקח ביאוש ושינוי רשות".

מציל מיד ליסטים נכרי

והנה חובת השבה היא על הגנב, ולא על המשטרה. ואף מי שהמכונית נטלה הימנו (ערבי מחברון) מן הסתם ידע שהמכונית גנובה (ולכן אין צריכים לשלם לו את הגניבה משום תקנת השוק).

כך כתב רמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פ"ו ה"ג):

"המציל מיד ליסטיס ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים, ואם ידע שלא נתיאשו חייב להחזיר, אבל המציל מיד ליסטיס גוי או מוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים, ואם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. ומפני מה סתם ליסטיס ישראל שנתיאשו הבעלים וסתם גוי לא נתיאשו, מפני שהבעלים יודעים שהגוים מחזירין מיד הגזלן אף על פי שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאמדן דעתן".

במקרה הנוכחי אמנם המדובר בגנב נכרי אבל בשלטון ישראל (הדן עפ"י דיני נכרים). וע"כ, לכאורה, היה ניתן לומר שבעליו לא מתיאש מפני שמחזירים בראיות רעועות ואומדן דעת. אולם במקרה שלפנינו — שנה ויותר אחר הגניבה ודאי שבעל המכונית התיאש.

וע"כ נראה, לכאורה, כי מי שהמכונית רשומה על שמו, אף שאין לו במכונית כלום, יכול ללכת ולזכות בה ואינו צריך ליתנה לחברו. (ובאשר לפנים משוה"ד נדון לקמן).

וכ"כ המחנה אפרים (הל' גזילה סי' ל' בהשמטות): "גוי שגזל מישראל או מגוי ונתייאשו הבעלים ובא ישראל וגזלו מיד הגנב נראה דזה השני זכה בו כיון שבא לידו אחר שנתייאשו הבעלים תו לית ביה משום גזילה". עי"ש שהאריך.

מנהג הקהילות ודינא דמלכותא להשיב אף לאחר יאוש

אולם הרמ"א בשולחן ערוך (חו"מ סי' שס"ח ס"א) כתב:

"וסתם גניבה הוי יאוש אפילו בעובד כוכבים, ואם כן הקונה מן הגנב לא היה צריך להחזיר הגניבה אלא אם כן ידעינן דלא נתיאש, דהא קנאה ביאוש ושינוי רשות, כמו שנתבאר לעיל סי' שנ"ג. מיהו נהגו להחזיר כל גניבה* (ת"ה סי' ש"ט), ואין לשנות מן המנהג (טור), וכמו שנתבאר לעיל סימן שנ"ו. ואין חילוק בזה בין גנב לגזלן, דבכל ענין מחזיר דמיו ונוטל את שלו, כן נראה לי".

ומשמע שצריך להשיב את הגניבה אע"פ שכבר היה יאוש ושינוי רשות. וכן נראה מתשובת רב שרירא גאון שהובאה בטור (סי' שס"ח):

"שאלה לרב שרירא גאון. ראובן שנאבדו כליו או נגנבו או נטלום לסטין, ובאו ליד עכו"ם וקנאם ישראל אחר ממנו בפחות משויים ובא הבעלים ותבעום מיד זה שקנאם, וא"ל כבר נתיאשת מהן. והשיב ראובן יש לי עדים שלא נתייאשתי וחפשתי אחר הכלים עד עתה ועוד כי מנהג אצלינו כל מי שיאבד ממנו ממון בין בגניבה בין בלסטין ויפול ביד ישראל אחר שיחזירנו לבעליו ויטול מה שהוציא עליו, ואתה בא לשנות המנהג. ואם המחזיק טוען נתייאשת, והתובע טוען לא נתייאשתי ואשבע שלא נתייאשתי, ואין עדים בדבר במה יתברר שנתייאש.

תשובה. אם הבעלים מרדפין אחר הכלים שנאבדו לו ודאי לא נתייאשו וזה שקנאם צריך להחזירם, ואם אמר בעל הכלים דברים שניכר מהן שנתייאש אין לו לחזור על הקונה לתבעו, ואם אינו ניכר או נודע מדבריו שנתייאש ואינו מרדף אחריהם ואומר לא נתייאשתי והקונה אומר נתייאשת אין סומכין לא על דברי זה ולא על דברי זה ואין כאן שבועה אלא בית דין אומדין ופוסקין את הדבר אם ראוי ליאוש אם לא. ואם רואין הדבר שראוי ליאוש מעמידין ביד הקונה ואם רואין הדבר שאין ראוי ליאוש מוציאין מהלוקח. לפיכך אם נתברר הדבר שבעל הכלים היה מרדף אחריהן לא הוי יאוש וחייב הקונה להחזירן אף על פי שלקחן בפחות הרבה משוויים וכן אם הציל בלא כלום חייב להחזירם בחנם. והלוקח מן הלסטין אם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים הראשונים ואם נתכוין לקדם הבעלים וליקח בזול הרי הדבר מסור ללב ומן השמים נפרעין ממנו. ומה שכתבת שיש מנהג במקומכם שהקונה מהלסטין וגנבים מחזיר לבעלים ונוטל מה שהוציא, אם בודאי כך הוא, חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגם דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וכ"ש בדבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבה לפיכך עשו כמנהגכם ולא תשנו ושלום".

עולה מתשובת רב שרירא גאון ומהרמ"א שפסק כדבריו, שצריך להשיב את הגניבה אע"פ שהיה יאוש ושינוי רשות. וא"כ הזוכה ברכב לכאורה צריך להשיבם למי שהיה רשום על שמו.

נכסים שנפלו ביד מלכות אחרת אי"צ להשיבם

אולם כ"ז נאמר בסתם גניבה וגזילה, אבל במקרה שלפנינו הגניבה הועברה לשטחי הרשות הפלסטינאית, ולכן אין זו גניבה רגילה, אלא כממון שנפל ביד מלכות אחרת.

כך כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קל"ו):

"ראובן שלח ספרים בספן אחד מעבר לים, והספן ההוא נלכד, ובאו אניות אבה ושללו הכל ובזזו איש לו ומכרו כל השלל בעיר אחת, ובא שמעון וקנה מהשלל ההוא ובתוכם קנה ספר אחד והלך לו. ולאחר ימים ושנים בא ראובן ומצא הספר ההוא והכירו כי הוא שלו. וכי שמעון אמר לראובן תן לי כאשר קניתיו ותקחנו וראובן אומר כי לא יתן שום דבר כי הוא הכיר ספרו ויקחנו חנם אין כסף.

תשובה: אם הבוזזים הם שבאים ממלכות שיש חירום בינה ובין המלכות של הנבזזים זכה הלוקח במקחו ואין לבעל הספר דין עליו כלל". ומביא ראיות מגיטין וסנהדרין.

וחיזק דבריו ר' יוסף בן אבא (בתשובה שלאחריה בשו"ת התשב"ץ). ודן בענין מצד קנין מלחמה שלרשב"א אף יאוש אינו נצרך. ובתוך דבריו כתב: "ומה שראיתי שנשאו ונתנו בזה הענין המכיר כליו וספריו ביד אחר ואם ספרים הם עשויין להשאיל ולהשכיר. אינו ענין לנדון הזה שהרי בעל הספר הוא מודה ששבאים נטלוהו וכיון ששבאים נטלוהו זכה בו והלוקח מהם לקחו בהיתר ויפה דן מי שדן שזה דומה ללסטים ישראל".

וכן נראה מדברי המהר"ם מרוטנברג שהובאו בב"י וברמ"א (חו"מ סי' שס"ח, מתוך שו"ת הרשב"א ח"א): "אם השר לקח כל אשר לראובן ואח"כ לקח כל אשר ללאה וכשנתפשר עם ראובן נתן לו הכל ולאה תובעת את שלה, עיין בתשובת הרשב"א סימן אלף וק"ה תשובת הר"ם". והרמ"א הוסיף בדרכי משה: "ופסק דזכה ראובן בכל כי כבר נתייאשה לאה". והמהר"ם דן בתשובתו מצד יאוש בלבד, ופסק שלא כרב שרירא גאון, אלא אין מנהג החזרה, לפחות לא במקרה זה, וע"כ מי שהגיע הממון או הרכוש לידיו פטור מהחזרתו לבעליו קודם שנפל לידי השר.

ז"ל מהר"ם: "אבל עכשו כל שר ושר במלכותו הוא כמו מלך ומי יאמר לו מה תעשה ודאי מיאש טפי מבלסטים ישראל דמיאש מרה מינה משום דאמרי מי יימר. כל שכן וכל שכן דמן השר דאין לך מי יימר גדול מזה. וקנה ראובן כל המטלטלין שנטל השר מלאה ונתנם לו כמו גנב וגזלן וירדן שנטלו מזה ונתנו לזה".

וכן בשו"ת משפטים ישרים (ח"א סי' שפ"ז): "כשנכנסה בלשת לעיר. יש רצו לדון שכל מה ששללו או"ה יחזירום לבעלים בדמים מועטים שלקחו אם הדין אמת או לא. תשובה אין זה כלום ובפי' אמרי' בסנהדרין פ' חלק".

וכוונתו לנאמר בסנהדרין (צ"ד ע"ב): "אמר להם נביא לישראל (=ישעיהו, בעת מפלת סנחריב לפני חומות ירושלים): אספו שללכם, אמרו לו לבזוז או לחלק? (רש"י: "לשלל כל אחד ואחד לעצמו או לחלוק ביחד אותו ממון שנשאר מחיל סנחריב. ל"א: לחלוק לאחרים מה שאנו שוללים אבל אנו אסורים באותו שלל, שממון עשרת השבטים מעורב בו דאיכא משום גזל".) אמר להם כ'אוסף החסיל', מה אוסף החסיל כל אחד ואחד לעצמו, אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו. אמרו לו: והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו? אמר להם: 'כמשק גבים שוקק בו' מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה — אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים מיד טיהר".

וכך כתב על כך המאירי (סנה' צ"ד): "ממון של ישראל שנמסר ביד גוים אע"פ שלא כדין בא לידם הואיל ונתיאשו ממנו מותר לכל אדם".

ומצאתי בשו"ת ויקרא אברהם (חלק חו"מ סי' מ"ו) שכתב: "ובולשת שנכנסה לעיר שדרכם לאבד ולקרוע הא ודאי מייאשי הבעלים והוי ראוי גמור כ"כ בס' זכות אבות דנ"ג". ויסוד דבריו ממ"ש מרן בסי' רס"ח והרשב"ש סי' מ"ז.

ע"כ נראה שהמכונית לא שייכת עתה לא לזה ולא לזה, ואף שהמשטרה משיבה דוקא למי שרשומה על שמו, זכה מן ההפקר. ואין לבעל הרכב עליו כלום. ואמנם המקורות שהבאנו דברו שהנטילה מיד הבעלים היתה בכח, וכאן נעשה בגניבה, ויכול הטוען לומר זהו אך בכיבוש מלחמה. ובכיבוש מלחמה נחלקו הראשונים אם צריך יאוש או שהוא קנין בעצמו. וכאן נסמכנו על יאוש וא"כ לשיטת הראשונים הסוברים שהוא קנין בפני עצמו לא יצאנו י"ח.

אולם, המעיין בדברי התשב"ץ יראה שאף בלא להתבסס על קנין מלחמה, בעצם זה שיש חירום בין שתי הממלכות והיאוש שבא בעקבותיו גורם ליציאת החפץ מיד בעליו. וע"כ החזרת המכונית ע"י המשטרה אינה מדין השבת גניבה, ואין מי שבא לידו צריך ליתנה לחבירו.

האם חוק המדינה להשיב נחשב כדינא דמלכותא

אמנם עדיין צריך לדון מצד דינא דמלכותא דינא. שהרי עפ"י חוק המדינה מחזירים את הרכב שנתפס ברשות הפלסטינאית למי שהרכב רשום על שמו. ולפי"ז מי שהרכב רשום על שמו פיקטיבית, (ובעצם היה שייך לאחר) מוטל עליו להחזירו, לאחר שקבלו מן המשטרה, לבעליו.

(ואף שיש הטוענים שאין דדמ"ד בא"י למלכות ישראל, הנה דבריהם נתפרשו שלא כהלכה עי' בשו"ת באהלה של תורה ח"ד סי' י"ז. וע"כ צריך לדון האם דינא דמ"ד במקרה דנן.)

ועי' בתרוה"ד (סי' ש"ט) שכתב בתוך דבריו: "ואפ"ה היה צריך שמעון להחזיר לראובן החגורה מטעם דדינא דמלכותא דינא, דהכי דייני עתה דצריך להחזיר לבעלים כ"ד הגנוב מרשות הבעלים או מה שהאומנים והשומרים מוכרים מרשות עצמן משל אחרים, ואפי' לאחר יאוש ושינוי רשות דקני נמי כמו שינוי מעשה".

וכן בתשובת רבנו גרשום שהובאה במרדכי (ב"מ ריש פ"ב) כתב: "כך דעתי נוטה שאין בדברי שמעון ממש, כי מה שטוען אבידת נהר מותרת אינה טענה שהרי לא הציל הוא מן הנהר, אלא העובד כוכבים הצילה, ומושלי העיר כבר צוו להחזיר ודינא דמלכותא דינא. וגם מפני תקנות הקהלות צריך שמעון להחזיר האבידה לראובן אפילו אם נתייאש ראובן דהפקר בית דין הפקר".

וע"כ נפסק בשו"ע (סי' שס"ח שהובאו דבריו לעיל), שכל אבידה חוזרת אף לאחר יאוש.

ואעפ"כ נראה לענ"ד שאין לומר כאן, דינא דמלכותא דינא, ומכמה טעמים.

(א) התשב"ץ ור"י בן אבא המובא בתשובה, סביר להניח שהכירו את תשובות הגאונים ורבנו גרשום ואעפ"כ לא נקטו כמותן, משמע שמנהג הקהילות שיש להחזיר אבידה אף לאחר יאוש לא היה נקוט בידם. וכן הראנו לעיל מתשובת מהר"ם שאינו סובר שצריך להשיב לאחר יאוש. ואולי חילקו בין רכוש שעבר למלכות אחרת, לרכוש שעבר לאחר באותה מלכות.

(ב) דינא דמלכותא, עליו דן תרוה"ד, הוא דוקא שכן הדין באותה מלכות לגבי גניבות וגזילות שבתוכה. אבל לא לגבי מלכות אחרת.

ולכן יש לחלק כפי שהרחבנו לעיל, בין אבידה לבין מלחמה או מעבר לרשות שלטונית אחרת, שאין יד ישראל תקיפה בהם. וכאן לא שייך דינא דמלכותא, וכי יעשו תקנות במדינת ישראל למצב אם נכבוש את פולין ונזכה בנכסי יהודים שנגזלו מהם בשואה?! וההתיחסות של המדינה ושליחיה — המשטרה, לרכב כגנוב, היא ע"מ להסתיר מעיני הציבור שבעצם הרכב עבר לשלטון אחרים ואין לה כח לכפותם להשיבו. ומצד האמת הרכב אינו רכב גנוב אלא הוא שלל מלחמה.

ועי' בדברי הגרצ"פ פרנק בתשובותיו על מרור מכפר שאול (או"ח ח"ב סי' ע"ד) ובתשובתו על טבילת כלים ממלחמת השחרור (יו"ד סי' ק"ט) שכתב שאע"פ שהממשלה קוראת לו "רכוש נפקדים", כיון שהמציאות היא שהרכוש נתפס בקנין מלחמה, יצא מיד הנפקדים (הערבים) ושמירת הממשלה עליהם מוכחשת מתוכה. גם במקרה הנוכחי המכונית נחשבת לשלל מלחמה ולא לרכוש גנוב.

(ג) עוד נראה שאין לומר דמ"ד בדבר שהוא לא שכיח. שהרי כמה מכוניות חזרו שלמות מהרשות הפלסטינאית? מעט שבמעט. וא"כ לא שייך לקבוע לכך דין ברור. ורובן החוזרות, הולכות לסוכנויות הביטוח, ומיעוטן לבעליהן. וכאן בגלל שאין למכונית ביטוח חוזרת לבעלים.

זכיה בהפקר מיד אחר

על בירור זה נשאלתי, אף שלפי דעתי אין המכונית שייכת לבעליה, ואף למי שהיתה רשומה על שמו, בכ"ז אינה שייכת למי שבא ונטלה. וא"כ הוא קבלה בטעות ועליו להחזירה למדינה שנתנה לו אותה.

ולענ"ד, אין הדברים נכונים. מפני שכאשר המכונית היתה ביד המשטרה, הם החזיקוה עבור בעל המכונית, מצד קביעת המדינה המוטעית שהיא של בעליה הקודמים. אבל מצד האמת היא אינה שלו והיתה כהפקר בידם, ולא קנויה לאף אחד. והמשטרה לא קנתה אותה מפני שהתייחסה לרכב כאילו הוא של אחרים, ולא התכונה לזכות בו לעצמה. ואף לא זכתה בה בעבור בעל המכונית, ראשית מפני שלא עשתה בה פעולת קנין עבורם, ועוד מצד דינא דמלכותא דעת הפוסקים (רבנו יונה שטמ"ק ב"ב נ"ד ע"ב וכן רשב"א גיטין י' ע"ב בשמו ועי' דבר אברהם ח"א סי' א' עפ"י הערה באנ"ת ערך דינא דמלכותא) שאפשר להפקיר ממון על ידו אבל אי אפשר לזכות עבור אחרים מצד דינא דמלכותא.

וניתן ללמוד דין זה שהרכב היה הפקר בידם, ממציאה בכותל ישן (ב"מ כ"ה ע"ב), שתוס' (כ"ו ע"א ד"ה דשתיך) ורא"ש (פ"ב סי' ט') כתבו שאין חצרו קונה לו בדבר שאין עתיד להמצא. וכאן עפ"י טעותם לא התכונו לקנות. וברא"ש הביא שדומה ללוקח מן התגר פירות ומצא בהם מעות הרי אלו שלו "ולא אמר קנה להו תגר, כשהיו ברשותו כיון דאין עשויין להמצא". ובהג"א הביא מראבי"ה שלא זכה כשקנה את הבית במעות בכתליו מפני ש"אז לא העלה על לבו לקנות המטמון הלכך לא זכה אלא בדבר שרצה לקנות".

ומביא עוד בהג"א: "ומעשה אירע בא' שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים, אך בחוץ היה מחופה בבדיל. ופטרו ה"ר אליעזר ממיץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף. והודה לו ר"ת". אף במעשה שלפנינו כיון שכשנתפס הרכב ע"י צה"ל, נתפס עבור בעליו, ומצד האמת הוא שלל מלחמה ואינו קניינו, נמצא שהרכב כהפקר; וכשנטלו, מי שזמנוהו לקחתו, הרי הוא כזוכה מן ההפקר. ואין מוטל עליו להחזירו.

וכן ניתן ללמוד מהמגביה מציאה לחברו (ב"מ ט' ע"ב): "היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי, נטלה ואמר: אני זכיתי בה — זכה בה, אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום". וברש"י: "לא אמר כלום. ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות הויא ליה הפקר עד דמטא לידיה דהאי, וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קנייה". אף במקרה דילן, הראשון — המדינה לא התכונה לקנות, ואף מי שהעבירה לו את הרכב — המשטרה, מחזיקה ברכב בהנחה מוטעית שהרכב של פלוני, וע"כ כשנתנה אותו המדינה לאלמוני ועשה ברכב פעולת קנין קנאו.

דינא דמלכותא בניגוד לדין תורה

בהחשבת המכונית שעברה לרשות הפלסטינאית והוחזרה, כרכוש גנוב, דנו לעיל מצד דינא דמלכותא. אולם יש לעיין, אף אם יש כח למדינה להחיל על המקרה דינא דמלכותא, הרי דין זה נוגד את דיני תורה, שכן הם מחשיבים זאת כרכוש גנוב, ואנו כשלל מלחמה.

וכבר כתב הש"ך (חו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט): "היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה, ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ולא מיבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך, ולא בין איש לחבירו, וכן הסכים בשלטי הגבורים פרק חזקת הבתים סוף דף קפ"ט (הובא פסקי ריא"ז ה"י סי' ל"ו) וז"ל, ונראה בעיני שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו כגון המכסים והמסיות וכיוצא בהן, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין לנו לדון אלא על פי תורתנו, כמבואר בקונטרס הראיות ובפ"ק דגיטין (פסקי ריא"ז ה"ב סי' ז') ובפרק גט פשוט (שם ה"ה סי' כ'), עכ"ל. אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל". (והאריך מאד עי"ש).

וא"כ צ"ע לעניות דעתי, הבסיס החוקי לדינא דמלכותא, אשר יוצא כנגד דין תורה, ואומר לדידנו אין זה שלל מלחמה אלא סתם גניבה. ודברי הש"ך מקובלים עפ"י תשובת הרשב"א שהובאה בב"י (סוף סי' כ"ו).

חובת השבה לפנים משורת הדין

נשאלת השאלה האם לפנים משורת הדין צריך להשיבו לבעליו הקודמים שקנאו ורק רשם את הרכב ע"ש אחר. העיון נחלק לשנים: א) האם צריך להשיב לפנים משורת הדין. ב) האם כופים על לפנים משוה"ד.

מתשובת משפטים ישרים שהובאה לעיל משמע שבשלל מלחמה אין חובת השבה אף לפנים משורת הדין. וכן התשב"ץ בתשובתו מחשיב השבה כזו למי שדעת חכמים נוחה הימנו, אבל אינו מחשיב זאת כחובה אף לפנים משוה"ד.

ובאשר לכפיה על לפנים משוה"ד, המרדכי ריש פ"ב דב"מ כתב שראב"ן וראבי"ה כתבו שכופים על לפנים משורת הדין, אם הוא יכול ואינו עני. אמנם הרא"ש (ב"מ פ"ב סי' ז) כתב שאין כופים על לפנים משורת הדין. וכ"פ בשו"ע .(חו"מ סי' רנ"ט ס"ה): "אע"פ שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן. (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין)". והש"ך (סי' רנ"ט ס"ק ג') הביא שאם המוצא עשיר כופים אותו על לפנים משוה"ד.

אמנם, בנ"ד כיון שאין זו אבידה אלא שלל מלחמה, וספק גדול האם יש חובת השבה אף לפנים משורת הדין, ודאי שאין כופים את מי שנטל את המכונית. ואם מעצמו רוצה להחזירה למי שנגנבה הימנו, תבוא עליו ברכה.

ישרות התורה מול היושר האנושי

והנה המשיבים שואלים: אין זה מוסרי, כיצד יאכל הלה וחדי במה שחברו השקיע בו ממון, ונפסד.

וכדי לברר שיושרה של תורה גבוה מהבנתנו ראיתי להביא סוגיית בבא בתרא (קמ"ט ע"א) המספרת: "איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? אי בירושה — לאו בר ירושה הוא; אי במתנה — מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה; אי במשיכה — ליתנהו גביה; אי בחליפין — אין מטבע נקנה בחליפין; אי אגב קרקע — לית ליה ארעא; אי במעמד שלשתן — אי שלח לי לא אזילנא. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי: אמאי? ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא! אדהכי נפק אודיתא מבי איסור. איקפד רבא, אמר: קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי".

מתבאר שרבא רצה להחזיק את המעות לעצמו על אף שלאיסור גיורא היה בן, (ואף שאינו בר-ירושה). ומצד מוסרנו נראה רבא כנוטל ממון שאינו שלו. ואע"פ שרב מרי לא היה יכול ליורשו סו"ס הוא אביו — והניחו יתרם לעולליהם. ואע"פ שהוא היה נוטל מהפקר בכ"ז נראה לנו שהיה צריך להעביר את הממון לרב מרי בנו של איסור גיורא.

ועוד הקשו הראשונים מסוגיית קידושין (י"ז ע"ב): "דתנן: לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו — לא יחזיר לבניו, ואם החזיר — אין רוח חכמים נוחה הימנו. והתניא: רוח חכמים נוחה הימנו! לא קשיא: כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה, וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה". ותירוצי הראשונים בין אם רוח חכמים נוחה הימנו ובין אם לאו, סוף סוף הצד המוסרי במקרה זה נראה לנו מעוות. (עי' בתוס' קידושין, ובריטב"א).

והתירוץ הנראה ביותר לענ"ד. שרבא החזיק עפ"י הדין, וראה בכך את קו היושר, ואע"פ שלנו לא נראים הדברים.

וכעין דברַי מצאתי בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג — חו"מ סימן ט"ז): "ולכאורה קשה אמאי קפיד רבא במה שלימדו את איסור שיודה וכו' כדי שיקבל רב מארי הכסף, הא אית ליה לאהדורינהו משום רוח חכמים נוחה הימנו וכדאמרינן הכא בגמ' דקידושין. וסיים הריטב"א ותירץ די"ל דצורבא מרבנן דדחיק ליה שעתה שאני. ע"ש. וחזינן מהכי דברים מופלאים דשפיר העדיף רבא הענין של רוח חכמים נוחה הימנו ע"מ לקבל זה הממון שיכול לקבלו ע"פ הדין כיון דהוה צורבא מרבנן ודחיק ליה שעתה ויוכל ללמוד, ולא חייש כלל לא להנות מאחרים ולא לענין רוח חכמים נוחה הימנו, ואפילו עדיפא מהכי עבד שהקפיד ולא רצה שיגלו לרב מארי התקנה שיוכל לקבל את כספו".

למדנו, שלפעמים הנראה לנו כמוסרי וכישר אינו כשכלה של תורה. וכן במקרה דידן כיון שהמחזיק החזיק בהפקר שהעבירה לו המשטרה, אינו מחוייב להעביר את המכונית ליד בעליה הקודמים, אף לפנים משוה"ד.

תשובת הרב הגאון יעקב אריאל — רב העיר רמת גן

הנחת שגניבת המכונית הוא שלל מלחמה ולכן פקעה בעלותם של הבעלים ממנה.

לענ"ד הדברים עדין צ"ע:

א. הגנבים אינם לוחמים. הם מנצלים את מצב המלחמה לגנוב. ואומנם יוצאים על תבן וקש אפי' בשבת כדי למנוע הסלמה שתהא למלחמה, אך גנבת התבן והקש היא עדין גנבה ממונית לכל דבר, ולא חלים עליה דיני כיבוש.

ב. הדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוס' בגיטין ל"ח א' אם כיבוש מלחמה קונה מצד עצמו או מדין יאוש. ולרש"י שהוא מדין יאוש חלים עליו כל הדינים של זוטו של ים שלמרות היאוש יש תקנת הקהילות להחזיר. ואין הבדל בין יאוש מלחמה ליאוש אחר.

ג. יתכן שתקנת הקהילות לא פשטה בכל מקום, אך הרמ"א מביאה להלכה בסי' רנ"ט ס"ז. ואם יש כיום תקנה כזו במדינת ישראל היא מחייבת, ובודאי שלפנים משוה"ד עליו להחזיר את הגנבה לבעליה.

ד. איננו יודעים מה היו מניעיו של רבא באיסור גיורא, יתכן שהיה זקוק לכסף לצרכי ישיבתו...

תשובת המחבר

לגבי הערת הרב בהערה א'. שהגנבים, לפחות במוצהר, אינם לוחמים (אע"פ שהיו מקרים שונים.) הבאתי את תשובת התשב"ץ העוסקת בדיוק באותו מצב. השוללים בספינה אינם לוחמים, אלא יש חירום בין מדינתם למדינת בעל הספרים. וע"כ עונה התשב"ץ כפי הובא לעיל.

וראיה נוספת שנזכרתי בה: בספר שופטים (ט', כ"ה) "וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך, ויגד לאבימלך". וברש"י (שם): "ואותם המארבים היו גוזלים כל אשר עבר עליהם לומר שיצאו מתחת רשותו ואין להם מושל והיו עושים הישר בעיניהם". היינו, הם גזלו את "בני מדינתו" של אבימלך, ובכך הדגישו כי יצאו מתחת רשותו ואין הוא אדונם. אף לגבי דידן, אמנם הם אינם גונבים מטעמים מלחמתיים, אבל בהעברת הרכב לרשות שאין למדינת ישראל שליטה בה, הם הופכים זאת לשלל מלחמה.

לגבי הערה ב' נלענ"ד שרוב הפוסקים הכריעו שלא כרש"י כפי שעולה מתש' התשב"ץ ובן דורו שם, וכן עולה מבירורי בספר חבל נחלתו ח"ב סי' כ"ג עי"ש.

לגבי הערה ג', אין תקנת הקהילות עוברת אוטומאטית למדינת ישראל. טעם התקנה נראה שהוא כדי שהגנבה לא תצלח. הרמ"א הביאה אף בסי' שנ"ו ס"ז (עפ"י מקורה מתרוה"ד סי' ש"ט), והש"ך (חו"מ סי' שנ"ו ס"ק י') העיר: "דהכי נהיגי עכשיו כו' מכח דינא דמלכותא כו' — ואף ע"ג שהוכחתי לעיל סימן ע"ג סי"ד באריכות דלא אמרינן דינא דמלכותא מה שהוא נגד דין תורתינו מ"מ דיינין הכי שפיר בלישנא דהכי נהיגי עכשיו כלו' דגם בישראל נהיגי כן ובת"ה א"ש טפי דכתב דהכי דייני עתה כו' ואע"ג דמנהג גרוע שהוא נגד דין תורה לא אזלינן בתריה וכמש"ל סי' ע"ב ס"ק ל"ה וכמה דוכתי י"ל דהאי מנהג הוא שנתקן כך ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות ועוד דגם בדינא דמלכותא הוא כן ודוק". וא"כ הש"ך רואה בתקנה כזו תקנה נגד דין תורה. ובקצות החושן (שנ"ו ס"ק ו') קיבל דבריו, ודן לגבי מקדש בגזל, וסיים: "וה"ה הכא כיון דקונה אותו קנין גמור ביאוש ושנוי רשות אלא דכופין את הלוקח לעשות לפנים משורת הדין ולצדק משלו, והכא מפני תקנת הזיווג אין כופין אותה להחזיר הקידושין וז"ב". ועולה שתקנת דינא דמלכותא היא מפני לפנים משוה"ד, ודנו בה בדברינו לעיל.

תשובת הרב הגאון דב ליאור רב עיר קרית ארבע — חברון

קבלתי את הקונטרס שלך אודות רכב שנגנב לרשות הפלסטינית ואחר כך הוחזר בכיבוש מלחמה. לענ"ד צדקת בדבריך שאין לדון כאן מצד החזרת רכוש גנוב לאחר יאוש, אלא יש כאן שלל מלחמה ועליו לא חלים כל התקנות.

בקיצור אין שום חובה על המקבל להחזיר את הרכב לבעליו האחרונים.