חבל נחלתו ג סב
סימן סב- למי רווח השבתת חממות ע"י הצבא?
שאלה עריכה
לפי הוראת צה"ל, הושבתו שורות חממות הגובלות בגדר ה"מערכת" (הגובלת עם ערים פלסטינאיות), בכמה מישובי גוש קטיף. הצבא שילם סכום שנתי לבעלי החממות. הסכום גבוה לעתים מהרווח הצפוי, וניתן ללא שום סיכון, וללא שום השקעה.
חלק מהחממות היו מוחכרות. למי מגיע התשלום על השבתת החממות, האם לבעל החממה אשר החכירן או לחוכרים?
צדדי השאלה עריכה
בשאלה שלפנינו ישנו צד להחמיר על השוכר, והוא שמטרת שכירותו לא יוצאת כלל לפועל. אלא, הוא נשאר מחזיק בקרקע לשם הוצאת הרווח מההפקעה. וצריך לדון אם אין ראוי שהשכירות תיבטל, ותחזור ליד המחכיר, והחוכר בגלל אפקעתא דמלכא יצא מהעיסקה, והמחכיר יהא זכאי לכל הרווח. כמו"כ מכסת המים שאף היא נחכרה באותה עיסקא גם היא תחזור לבעליה המשכיר, והוא ישכירה לאחרים.
אולם מאידך, משרד הבטחון מפצה בתשלום עבור הגידולים שאותם הוא משבית, היינו גידולי החוכר, וע"כ בחממה שגדלו ירקות הוא משלם לפי הרווח הנקי לגידול ירקות, ואינו משלם לכסות נזק של גידול פרחים וכד', ונמצא שתשלומו הוא תשלומי נזק וביטול כיסו של השוכר ולא של המשכיר.
מכת מדינה וסברותיה עריכה
נזק כללי שאין למונעו נחשב בדר"כ למכת מדינה. וע"כ אילו היה מדובר בהשבתה ללא תשלום היה ההפסד של המחכיר כדין מכת מדינה. וכדברי המשנה (ב"מ ק"ה ע"ב): "המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו. ר' יהודה אומר: אם קיבלה הימנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכורו".
וכאן זו מכת מדינה היוצאת מהמדינה עצמה, ואין כאן חוסר ביבול, אלא הפסקת כל היבול. וכדברי הגמרא בהמשך (ק"ו ע"ב): "ההוא גברא דקביל ארעא למיזרעה בהו תומי אגודא דנהר מלכא סבא בזוזי. איסתכר נהר מלכא סבא. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר, מכת מדינה היא, זיל נכי ליה. אמרו ליה רבנן לרבא, הא אנן תנן: רבי יהודה אומר: אם קבלה הימנו במעות — בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכורו! — אמר להו: לית דחש לה לדרבי יהודה". ובמקרה הנוכחי (אילו היתה השבתה ללא תשלום) אף ר' יהודה יודה שנגזרה הגזירה על המעות, בניגוד למכת טבע, בה אין קשר בין התחייבותו למעות לבין מכת הטבע.
וכעין זה כתב במחנה אפרים (הל' שכירות סי' ו'): "והשתא איכא למיבעי בשוכר בית לזמן ובתוך הזמן באו עובדי כוכבים ודרו בה למי הוי פסידא. והיכא דנלקחו בתים הרבה לא קא מיבעיא לי דכה"ג הוי ודאי מכת מדינה דהוי פסידא דמשכיר".
"רווח מדינה" עריכה
אבל במקרה שלפנינו אין כאן הפסד מוחלט של השכירות, כמכת מדינה, אלא להיפך — רווח, והרווח אינו יוצא מתוך פעולתו של השוכר, אלא כעין "רווח מדינה" שאין לומר בו מזלו של זה או זה גרם. והשאלה היא למי מגיע הרווח, האם למשכיר — בעל החממות, או לשוכר — חוכר החממות.
ואולי, במקרה כזה תהיה מחלוקת בין ת"ק לר' יהודה. לת"ק כיון שהשכירות אינה יוצאת לפועל חזרה למשכיר והוא יקבל את הרווח. ואילו לר' יהודה כשם שבשכירות במעות ולא ביבול הוא אומר שלא נגזרה מכת המדינה על המעות אלא על הגידולים ואומרים לשוכר: 'מזלך גרם'. ה"ה במקרה ההפוך יכול השוכר לטעון, מעותי גרמו שהנכס ברשותי, וע"כ הרווח כולו שלי. ונראה שכיון ש"לית דחש להא דר' יהודה" לגבי מכת מדינה, נדחית דעתו לגבי מזלו של שוכר גרם, וע"כ אף כאן יאמרו לו כיון שאין הרווח תוצאה משכירותך, אין לך חלק ברווח, והוא כולו למשכיר.
רווח מעלמא בשוכר ומשכיר עריכה
מה הדין ברווח שהגיע לחצר מושכרת שלא בהשתדלות אחד הצדדים — השוכר או המשכיר?
כתב הרמב"ם (הל' שכירות פ"ו ה"ה) במסקנת הסוגיא בב"מ ק"ב ע"א, לגבי שוורים שבאו מעלמא והשאירו זבלם: "הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל בו להוציאו ואם יש שם מנהג הולכין אחר המנהג, בד"א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים". היינו לפי הרמב"ם רווח שבא מעלמא, נקנה למשכיר ולא לשוכר. ואע"פ שהחצר משועבדת לשוכר לפעולותיו בה, ויש לו בה קנין פירות. וכ"פ השו"ע (סי' שי"ג ס"ב).
והראב"ד השיג: "א"א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמרא העמידוה בחצר דמשכיר (ושוורים דאתו מעלמא פי' חצר דמשכיר) דלא אגירא לשוכר, דאי אגירא ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו עכ"ל".
היינו, הראב"ד (וכ"פ רש"י בב"מ) מעמיד את הגמרא דוקא בחצר שאינה מושכרת, אבל בחצר מושכרת, והזבל בא מעלמא, הזבל לשוכר ולא למשכיר.
שכירות ליומא ממכר או לא עריכה
הרמב"ם והראב"ד נחלקו בשאלת הב"י (סי' שי"ג): "ומכל מקום יש לתמוה על דברי הרמב"ם ז"ל דכיון דקיימא לן (ב"מ נ"ו ע"ב) דשכירות ליומיה ממכר הוא, חצרו של שוכר הוא וזוכה לו, ולא היה לו לקנות למשכיר". והגר"א בביאורו (סי' שי"ג ס"ק ה') העיר שהשו"ע במקו"א פסק שלא כרמב"ם בשאלת שכירות ליומא האם היא מכר או לאו.
בסי' ר"ס ס"ד פסק השו"ע: "ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר, אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית, זכו בהם שניהם. (הגה: דהוו כשנים השותפין בחצר) (טור)". והסביר בבאה"ג (אות ר') שפסק השו"ע ששכירות ליומא ממכר היא, וע"כ כיון ששניהם דרים בבית זוכה לשניהם. והדגיש אף הוא שבסי' שי"ג פסק השו"ע כרמב"ם ששכירות ליומא לאו ממכר וע"כ רק המשכיר קונה.
ושיטת הש"ך (חו"מ סי' ר"ס ס"ק י"ד וט"ו, וסי' שי"ג ס"ק א') שפרט לאונאה, בכל מקום אמרינן ששכירות ליומא אינה כמכר, וע"כ השוכר אינו קונה רווח שבא מעלמא. ולכן לדעתו גם במקרה שבסי' ר"ס הכל למשכיר. ואף שהטור הביא זאת מתשובת הרא"ש שפסק שהם כשותפין, וסבר כרש"י, הש"ך חולק עליו.
אבל הגר"א (סי' ר"ס ס"ק י"ג) פסק כשיטת רש"י והראב"ד, ששכירות היא כמכר לזמן, והכל לשוכר.
נמצא שמחלוקת ראשונים ואחרונים בשאלה העומדת לפנינו ברווח שבא מעלמא.
וכיון שהדבר בספק, צריך לדון עפ"י כללי ספקות בקרקעות. ולגביהן קי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת, וע"כ לכאורה המשכיר זכאי לרווח שבא מעלמא. אלא שהיינו דוקא בספק בגוף שכירות הקרקע עצמה, אך כאן הספק הוא ספיקא דדינא שיש הסוברים כך ויש הסוברים כך, ואין אחד מהם תפוס ברווח הבא מן החממות. וע"כ מספק ראוי שיחלוקו, כעולה מתוס' (ב"מ ב' ע"א ד"ה ויחלוקו, ב' ע"ב ד"ה ומה התם, וב"ב ב' ע"א ד"ה לפיכך), ואף שכאן הוא ספיקא דדינא והתם ספק לבי"ד, כיון שכל צד אחר יהיה בו הטיה לאחד הצדדים נראה שכך עדיף.
זה נהנה וזה לא חסר עריכה
אלא שיש לחלק בין המקרים שדנו בהם למקרה שלפנינו. במקרים שדנו בהם הרווח בא מעלמא, הזבל או הצבי השבור והגוזלות אין להם ולא כלום עם השימוש בחצר לא של המשכיר ולא של השוכר. אבל בשאלה שלפנינו הרי התשלום ניתן כפיצוי על השבתת החממות, ואלו ביד השוכר, והרווח הממוני המתלווה לכך הוא בגדר זכיה על ביטול כיסו ועמלו בחממה. ונראה ע"כ לדמות זאת לשוכר בית שהשכירו לאחר ביותר מדמי שכירותו למשכיר הראשון. (וכאן הטענות של ריבוי דיורין, אין השוכר רשאי להשכיר, אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אינן שייכות, שהרי ההשבתה באה בעל כרחו ע"י המדינה שסמכותה לכך. ואין כאן הפרת חוזה בכך שמעביר את החממות לידי אחר ללא רשות המשכיר מאותו טעם.) ועל כך הביא המחנ"א (שכירות סי' י"ט) מדברי הנ"י (ב"ק דף ט' ע"א מדפי הרי"ף).
וז"ל הנ"י: "היכא שהמשכיר שכרה מבעלה בזול והוא שכרה לאחר ביוקר, נחזי אנן: אם לא היה רשאי לשוכרה לאחר, כגון שהיו מרובים בני ביתו של זה האחר, שורת הדין נותנת שיתן מותר השכירות שהרויח לבעל הבית, דהאיך יעשה זה סחורה בביתו של חבירו, כדאמרינן פרק המפקיד (דף ל"ה ע"ב) דקי"ל כר' יוסי דאמר גבי השוכר פרתו של חבירו והשאילה לאחר ומתה תחזור לבעלים הראשונים, כלומר שהבעלים הראשונים מקבלים דמיה ולא השוכר, דכיצד השוכר יעשה סחורה בפרתו של חבירו וה"ה הכא. ומיהו אם היה רשאי לשוכרה כגון שהתנה עמו הוא, או שלא היו בני ביתו של זה האחר אשר שכרה לו מרובים ממנו, נראה שהריוח למשכיר זה (= לשוכר הראשון) שהרי בשעה ששכרה לו הבעה"ב בסך זה ולא התנה עמו כלום יכול להשכיר, וכיון שהדין נותן שיכול להשכירה כדאמרינן, מה נשאר עליו שיערער? אי משום שקשה עליו מה שמרויח זה, וכי מי לא עסקינן שאפילו היה מרויח מן המשכיר עצמו שלא היה מוצא כ"כ בזול מאחר, אפ"ה משלם שכרה לו בכך, ומה לי ריוח זה מה לי זה. ועוד דזה נהנה וזה אינו חסר ולא דמי לפרה דר' יוסי שאין השוכר רשאי להשכיר וכש"כ להשאיל כך נראה לי".
עולה מדבריו שבמקום שהשוכר רשאי להשכיר הוא נוטל את רווחו לעצמו אפילו שדמי השכירות שהוא נוטל גבוהים מדמי שכירותו למשכיר הראשון. וה"ה במקרה שלפנינו, כיון שהתשלום הוא פיצוי על כך שהצבא אומר לו: אל תעבוד בחממה, וכאילו הוא שוכרו ממנו לתקופת ההשבתה — התשלום שייך לשוכר ולא למשכיר. וה"ה לגבי מכסת המים אשר נשכרה עם החממה, אף היא נשארת ביד השוכר ולא ביד המשכיר (במידה ואין הצבא משבית החממה משלם אף עבור אי-הוצאתה*).
בין הפקעה להשבתה עריכה
יש לחלק בין הפקעה להשבתה.
כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ד ה"ו) לגבי מלך ישראל: "ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן, שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו".
היינו המלך רשאי להפקיע* משדות ישראל ובתשלום, לצורך אכילת עבדיו. וא"כ ק"ו לצורכי מלחמתו. ועי' בלח"מ שהסביר ברמב"ם שהמלך מותר דוקא באכילת פירות אך לא בהפקעת הקרקע לצורך עבדיו. ובראשונים הסברים אחרים לאיסור אחאב בכרם נבות (עי' נו"כ בהל' מלכים שם ותוס' סנהדרין כ' ע"ב), ולפי חלקם אין רשות למלך להפקיע קרקעות לצרכיו הפרטיים אלא אך לצורכי המלכות, בכ"ז לגבי המקרה שלפנינו ודאי שהמדינה מותרת בהשבתת החממות, ועושה כדין בתשלום הפירות הראויים לצאת מהן. ואין זו הפקעה אלא השבתה ואכילת פירות.
אמנם, אם המדינה היתה מפקיעה לגמרי את החממות בתשלום, הוא היה שייך למשכיר ולא לשוכר, והאחרון פטור מתשלומי שכירותו, אבל כאן שאין זו הפקעה אלא השבתה לזמן מסויים נראה שכל זמן החכירה התשלום לשוכר.
מסקנה עריכה
הפיצויים מגיעים לשוכר החממות, כיון שהמדינה המשביתה את החממות נחשבת לשוכרת מהשוכר והיא משלמת לו בעבור הפסדו.