חבל נחלתו ג ל
סימן ל
דיני אילן זכרי
שאלה
מה הם דיניו של אילן זכרי?
ביאור השאלה
הפרי בצמח נוצר מפרח מופרה. ברוב עצי הפרי, גדלים פרחים שבהם חלק מהפרח נקבי (עלי, שחלה) וחלקו זכרי (אבקנים) בהפריה ביניהם נוצר הפרי ובו הזרעים של העץ. ישנם מינים שהעץ מגדל שני מיני פרחים: זכרי ונקבי ואז ההפריה מפרח זכרי לפרח נקבי, או מפרחים בעצים אחרים. במינים מועטים (מעצים שפרים נאכל) ובזנים מועטים ישנם שני סוגי עצים: עץ זכרי המגדל פרחים זכריים בלבד, ועץ נקבי המגדל פרחים נקביים בלבד ורק הפריה בין שני סוגי העצים מבטיחה גידול פירות תקינים. בחלק מהמינים — ללא הפריה, הן העץ הזכרי והן העץ הנקבי נותנים פירות, אולם פירות אלו אינם ראויים למאכל*. (ישנה גם תופעה של גידול פירות ללא הפריה שאינה שייכת לדיון הנוכחי).
השימוש בעצים הזכריים למטרות פרי (לא לנוי, לבניה וכד'), הוא בעיקרו להפריה לשם קבלת פרי, וכן במינים מסויימים משתמשים בכנות זכריות להרכיב עליהן עצים נקביים, לשם מניעת מחלות שהכנות הזכריות עמידות להן.
השאלה העיקרית היא: מה גדרו של האילן הזכרי, האם הוא עץ סרק או עץ מאכל?
ומהגדרה זו עולות השאלות בהלכות הבאות:
א. האם צריכים למנות שנות ערלה לעצים זכריים אלו, או שאי"צ בכך?
ב. האם ניתן לקחת אבקה מפרחי העצים הזכריים ולהאביק בה עוד בשנות הערלה?
ג. האם מותר להרכיב עץ נקבי על עץ זכרי?
ד. אם מותר להרכיב, האם צריך למנות שנות ערלה מזמן ההרכבה או מזמן הנטיעה של העץ הזכרי?
ה. האם חוזרים עליו מעורכי מלחמה (אם הוא אחד מחמישה עצים)?
ו. מה דין קציצתו בשביעית?
ז. האם עוברים בהשחתתו/כריתתו כעץ פרי, או שאין עוברים, כעץ סרק?
התייחסות חז"ל לעץ זכרי
חז"ל הכירו שיש עצים שהם חד-מיניים זכריים או נקביים (תמר, חרוב, תות), וזקוקים לשני המינים לשם יצירת פירות. לדוגמא בבראשית רבה (פר' מ"א אות א') מובא: "א"ר תנחומא מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות, עבר דקלי אחד וראה אותה, אמר תמרה זו צופה מיריחו, כיון שהרכיבו אותה עשתה פירות". וכן בזוהר חדש (כרך א' (תורה) פרשת כי תשא דף ע"ה ע"ב): "דבש דא תמר דכליל דכר ונוקבא".
אמנם התיחסות חז"ל לעץ אינו מצד שהוא עץ זכרי המפרה בן מינו המניב פירות, אלא מצד תנובת פירותיו שהיא ירודה בכמותה ואיכותה, אולם יש לה ערך בפני עצמה. כאמור בעירובין (כ"ח ע"ב): "וכפניות — הרי הן כפרי לכל דבריהם, אלא שפטורות מן המעשר — התם בדניסחני".
ופירש רש"י: "בדניסחני — דקלים זכרים שעושין כפניות, ואינם נעשים תמרים לעולם, וכפניות הוא גמר פירן, ולוקטים אותן בניסן, והנהו אוכלא נינהו, וכי קאמר רב — בדקלים נקיבות, שכפניות שלהן נעשים תמרים, הלכך אכתי לא גמר פירי הוא". וכן כתב רש"י בפסחים (נ"ג ע"א): "בדניסחני קץ — תמרים של דקל זכר, ואינן מתבשלין בו עולמית, וגודרין אותן בניסן והן מתבשלות מאליהן בכלי כפות תמרים, ולעולם הן קטנות, הלכך, ר' אילעאי לא אפסיד מידי"*.
אלא שאין בדברים אלו לתת פתרון לשאלותינו מה דין העץ מצד עצמו, בעיקר בימינו, שאף אם יש לו פירות אין להם שימוש והם אינם נקטפים.
נראה לענ"ד, שצריך לדון על עץ זכרי בכל הלכה בפני עצמה. היינו, לגבי כלאים לפי גדרי כלאים, לגבי ערלה בפני עצמה, וכן בשאר הלכות, ועפ"י גדרי כל הלכה לברר מה דינו של האילן הזכרי באותה הלכה.
הרכבה בעץ זכרי
עץ זכרי נחשב מינו של העץ הנקבי, וע"כ אע"פ שאין לו פירות או שהם פירות סרק ואינם דומים לפירות העץ הנקבי המופרים, הוא מותר בהרכבה עם העץ הנקבי. ראיה לכך אפשר להביא מדברי המשנה בפסחים (פ"ד מ"ח) "ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם ואלו הן שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום". מפרש רע"ב: "מרכיבין דקלים — ענף רך של דקל זכר מרכיבו בדקל נקבה שהזכר עושה פירות והנקבה אינה עושה פירות". (ופירושו עפ"י פירוש רש"י). היינו הוא הבין שהמדובר בהרכבה כבכל עץ פרי. פירוש זה נסתר מהמציאות. ראשית, בדקלים (תמר) לא מתבצעות הרכבות והן אינן נקלטות. כמו"כ, לפי פירוש זה, לא מובנת מה הבהילות של אנשי יריחו להרכיב דוקא בי"ד בניסן, הרי הרכבות מתבצעות בכל השנה.
ונראה לבאר כאן עפ"י פירוש הגאונים המובא בערוך (ערך נסן): "כיצד יתברך שם בורא כל העולם כרצונו כך ברא את הדקלים זכר ונקבה ובלעדי השני האחד לא יצליח, והיאך הוא מעשיהן בהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרין הן כעדשין מביאין הכפניות ומסביבין בעוקץ ידה מהן ומזהמין אותן וכורכין לה אגד, והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאה פירות נאין. ובלבד שלא תאחר זמנן אפילו יום אחד שאם תשהא הרכבת דקל יום אחד יפסדו פירות הדקל ואותן התמרים שאיחרו בלא הרכבה לא יצליחו. ואם יצטרכו הדקלים הרכבה יום י"ד בניסן על שהקב"ה חס על ממונן של ישראל והדבר ידוע שצריכין הרכבה באותו יום י"ד וידוע שאם יעבור זמן אפילו יום אחד יופסדו, לפיכך אלופינו הורונו במאירת עינים מרכיבין דקלים כל היום — יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור, וזהו טעמו בתוספתא פסחים פ"ג מרכיבין דקלים בערבי פסחים כל היום".
וכן בקצרה בפי' הרמב"ם למשנה: "והוא שמרכיבין הזכר על התמרות, וזה מפורסם אצל עובדי האדמה וזהו ענין מרכיבין דקלים".
לפי הגאונים אין מדובר בהרכבה (אע"פ שכך מכונה הדבר) אלא המדובר בהאבקה. ודרכם היה לחתוך את הפרח הזכרי ולנעוץ אותו בסמוך לפרח הנקבי, ובצורה זו להפרות את הפרחים. ולפי"ז אין ללמוד מכאן לגבי היתר הרכבה. אולם אפשר ללמוד עפ"י השם 'הרכבה' שזהו מינו של העץ הנקבי וע"כ יהיו מותרים בהרכבה זע"ז.
במצב זה חידוש מסויים: מחד העץ הזכרי הוא כעץ סרק מפני שלפירותיו אין שימוש (לפחות בימינו), אולם מאידך, בניגוד לעץ סרק הוא מותר בהרכבה עם מינו שהוא עץ פרי*. מצב זה מעלה את השאלה על מניין שנות ערלה בהרכבה, על כך נדון להלן.
ראיה להגדרה זו לגבי כלאים — שעץ זכרי אף שאנו מתייחסים אליו כעץ סרק, הרי לגבי הרכבה הוא מינו של העץ הנקבי מדברי המשכנות יעקב (סי' ס"ו הובאו עיקרי דבריו בפתחי תשובה סי' רצ"ה ס"ק ב'). בעל לבושי שרד כתב שאין להרכיב תפוח ע"ג תפוח יערי משום שהוא עץ סרק. ואף המין הטוב שבהם אינו דומה לתפוח בטעמו ובצורת פריו וכו'.
ומשיב עליו המשכנות יעקב: "ובאמת אינו כן אלא שמא אחרינא הוא ופרי א' הוא גדל כמין תפוח יערי ולא זהו ממש וכלשון הפוסקים שכתב מין תפוח יערי. ומ"ש הלבו"ש כיון שמשונין הרבה בטעמן הלכו בהם אחר טעם הפרי ז"א דהרי הרמב"ם בפ"ג מהל' כלאים לא כתב טעם זה רק על אותן שהם ב' מינים חלוקין בשמן ובטבען רק מפני שווי ודמיון העלין וצורתן היה עולה על הדעת להתיר, על זה כתב שהלכו בזה אחר טעם הפרי הואיל ורחוקין זה מזה ביותר הוו כלאים, אבל אין זה ענין לאותן שהם מין אחד לגמרי בודאי לא גריעי מזונין שאין ראויין למאכל אדם כלל ואינן כלאים עם חטים, וכן תאנים ובנות שוח שהן תאנים מדבריות והן רעות מאד הם מין אחד, וכן שקדים מרים ומתוקין וכן ענבים ובאושים ודלעת עם הרמוצה כו' ומ"ש הלבו"ש מדברי הט"ז דמינים הגרועים מיקרו אילני סרק ז"א, שאין כוונת הט"ז שיהיו נקראים ממש אילני סרק רק לענין ברכה לא חשיבי וגם עיקר דעת הט"ז שם צ"ע".
בלא התערבות במחלוקתם, לגבי שאלה דידן, סיוע מדברי המשכנות יעקב לדברינו. כשם שחטים וזונין צביונם שונה והם מין אחד, ק"ו שאילן שהוא המין המפרה מבְּרִיאתו את הצמח הנקבי יחשב למינו* ומותר עמו בהרכבה.
וכן עולה מדברי הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כ"ד, עמ' מ"ז): "ומד' ירושלמי דסוטה הנ"ל, דנקיט בפשיטות אילן מאכל ע"ג אילן סרק שהוא מין במינו, יש לדון בדברי לבושי שרד סי' רצ"ה, דפשיטא ליה דתפוח גנה ע"ג תפוח יערי חשוב מין בשאינו מינו, מפני שהיערי נחשב אילן סרק, והביא ראיה מד' ט"ז או"ח סי' ר"ג סק"א. והנה כל עיקר ראיתו הוא, די"ל דמיקרי אילן סרק, אבל מה שהוציא מזה, שע"כ הם כלאים זה בזה, משום הא דקיי"ל דאילן מאכל ע"ג אילן סרק אסור להרכיב, כשו"ע שם סעיף ג', לפי מה שבארנו אינו מוכרח כלל. דהא דאסור להרכיב מאכל ע"ג סרק וסרק ע"ג מאכל מיירי בסתם, אבל כשידענו שהוא מין במינו שפיר דמי. ואפילו אם נפרש דמין במינו דירושלמי מיירי בשוה בעלין, וכפי המבואר מירושלמי כלאים פ"א ה"ה מ"מ מדין ק"ו נלמד, שהוא הדין כששוה ע"י מה שיש לו פירות מזה המין עצמו, שהרי במין אחד אינו מועיל שום שנוי, כמש"כ במשכנות יעקב בתשו' ס"ו, שהשיג בזה על הלבוש"ר והובא בפ"ת סק"ב".
שימוש בפרי ערלה בעץ זכרי
הזכרנו לעיל שלגבי ערלה משתמשים בעץ זכרי לשם האבקה. האבקה ניטלת מהפרחים הזכריים. איסור ערלה אינו נוהג בפרחים. וע"כ אף אם העצים הזכריים היו מניבי פרי נאכל והיה חל עליהם איסור ערלה — מותר ליטול אבקה מהם ולהכין ממנו תמציות ריח וצבע ותבלין לאוכל וכד', וממילא מותר ליטול אבקה מעצים זכריים ולהאביק בהם פרחים נקביים (ע"ג עצים לאחר שנות ערלה). כמו"כ מותר ליטול ענפים מעץ זה ולהרכיבם או להרכיב עליהם בשנות ערלה, מפני שאין זה שימוש בפרי אלא בעצים בלבד.
לגבי מנין שנות ערלה בהרכבת רוכב נקבי ע"ג כנה זכרית (מאותו מין). מחד העץ הזכרי אינו נותן פירות הראויים לאכילה (ואף אם בזמן הש"ס היו פירותיו משמשים לאכילה, בימינו אין הם משמשים כלל). ומאידך הוא מותר בהרכבה. לשם בירור שאלה זו צריך להגדיר האם עץ זכרי יחשב אילן סרק או אילן מאכל. ורק לאחר מכן ניתן לדון לגבי הרכבה עליו.
הקביעה שכל אילן זכרי הוא עץ סרק אינה מוחלטת. ראינו לעיל שלפחות לגבי תמר אף לאילן זכר ישנם פירות שהיו נאכלים בדוחק, וממילא הרכבה באילן כעין זה (בדקל, כאמור, אין הרכבות), לא תחייב במניין שנות ערלה מחדש.
גדר עץ סרק
לאבחנה אם האילן הוא אילן סרק ישנה משמעות במספר הלכות כגון: שביעית, ברכות הנהנין, תרו"מ וצריך לעיין האם המגדיר את האילן כאילן סרק הוא הערך הסוביקטיבי שנותן האדם המגדל/נהנה מהאילן או שיש לכך הגדרה אוביקטיבית. כמו"כ האם הקריטריון אחיד בכל ההלכות, או שהוא משתנה בכל אחד מהם וממילא מה ההשלכה על האילן הזכרי.
כתב בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' מ"ד): "ואם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר הנקרא תמרחינא או יאסמין או כלף מותר להריח בו או לאוכלו דקרא כתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא: ואעפ"י ששנינו לענין שביעית הוורד והכפר והקטף יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, שאני שביעית לפי שנוהגת אפי' באילן סרק אבל לענין ערלה עץ מאכל אמר רחמנא. ולענין הוורד לדעת האומרים שמברכים עליו בורא עצי בשמים לפי שעיקר נטיעתו להריח הדבר ברור שמותר להריח בו דלאו עץ מאכל הוא; אבל לדעת האומרים דמברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות לפי שעיקר נטיעתו לעשות ממנו מרקחת יש לספק אם אסור להריח בו כיון שהוא ערלה. וכבר נשאלתי על אילן כייר שנבאר אם נוהג בו ערלה והעליתי כיון שאינו מאכל בריאים לאו עץ מאכל הוא אלא עץ לתרופה ולא עדיף מנוטע לסייג ולקורות שאעפ"י שיש בהם פירות אין ערלה נוהגת בו. הוורד ג"כ אע"פ שהוא למאכל אינו מאכל בריאים ולפיכך אין ערלה נוהגת בו ומותר לאוכלו וכ"ש להריח בו ואע"פ שיש מקצת בריאים אוכלים מרקחת הוורד אין אוכלין אותו למזון כשאר פירות אלא לשמירת הבריאות הילכך אין זה עץ מאכל. וא"ת הרי כפניות של ערלה אסורים אע"פ שהם סמדר הרמב"ם ז"ל תירץ קושיא זו וכתב אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהם כפרי כלומר כיון שדרך העולם לאכול אותם הרי הם כפרי ואסור ולא חשיב כסמדר אלא כבוסר דנוהג בו ערלה. ובירושלמי אמרו דאתיא כר' יוסי דאית ליה דערלה נוהג בסמדר. ורבינו שמשון ז"ל כתב אין מרכיבין אותם בזקנה דילמא אתי למיכל כפניות שבו ע"כ. ולא גזרו אלו באלו שהן ראויין לאכילה קצת אבל בסמדר לא גזרו. כללא דמלתא אין לך דבר של ערלה שיהיה אסור להריח בו אלא אילן הנטוע לפירות מאכל ומריח בפירות עצמו* אפילו בעודם בוסר ולא בעודם סמדר".
עולה מדברי הרדב"ז כי הגדרת עץ סרק נובעת מהרגל בני אדם לאכילת פירותיו. ואם פריו נאכל נאסר לגבי ערלה. הקביעה היא סובייקטיבית לפי האדם, אבל עץ שפריו משמש לריח אין לו ערלה וממילא מותר לאכול את פריו. והסתפק בוורד מפני שיש הנוטעים אותו לשם אכילה ויש שלשם ריח, והביא ראיה מברכתו. וכן בכפניות לאוכליהן, לפי הרמב"ם הם כפרי וע"כ נאסרים בערלה. והברכ"י (סי' רצ"ד סכ"ג) הביא את דברי הרדב"ז והסכים להם.
השו"ע (או"ח סי' ר"ג ס"ד) פסק: "על פירות שמוציאין אילני סרק, שהכל". וכן בסעיף ה': "בני אסא, אף ע"ג דבישלן והויין כפירות, אינו מברך אלא שהכל". משיג על דבריו הט"ז (ס"ק א') שלא מקום גידולם קובע אלא טיבם לאכילה. ומביא ראיה שהסנה הוא אילן סרק וכולו מלא קוצים, ואעפ"כ פסק השו"ע בה"ב שמברך עליו בפה"א, ובב"י הביא דעות הסוברות שמברכים עליו בפה"ע. ומסיק: "ונ"ל דלא אמר כאן אלא במינים גרועים הרגילים להיות בעץ היער כגון תפוחים קטנים ואגסים קטנים וה"ה בני אסא שהם אינם ראויים לאכילה כשהם חיים אין לברך עליהם אלא שהכל אפילו אם בשלם". מונח בתוך דבריו שעצי היער הם עצי סרק וזה הוקשה לו. אולם מסקנת דבריו מתבקשת, שהקובע הבלעדי הוא האם פריו נאכל ללא הכנות מיוחדות או לאו. וכ"נ מהש"ך (ס"ק ב) שהסיק: "אבל דבר שטוב לאכילה כמו אותן שכתבתי לעיל פרי גמור הן ואע"פ שגדלין על אילני סרק".
מתבאר כי גדר אילני סרק לגבי כלאי הרכבה הוא סובייקטיבי ואילנות שפעם היה פרים נאכל וממילא התחייבו בערלה, היום פטורים מערלה.
מנין שנות ערלה בהרכבה על עץ זכרי
ערלה בהרכבה
מנין שנות ערלה בהרכבה בכלל שנוי במחלוקת, כיצד מונים האם לנטיעה הראשונה או מזמן ההרכבה, וכמובן שייך לסוג הכנה האם היא עץ סרק או מאכל וכד'.
בירושלמי ערלה (פ"א ה"ב) חלקו בכך. "תני גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה. ערלה מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו. רבי שמעון בן לקיש אמ' בלבד דברי' שהן באין במחשבה כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודה, אבל ערבה כנטוע בארץ רבי יוחנן אמר אפילו ערבה". ר"י ור"ל נחלקו האם מרכיב על אילן סרק מתחייב בערלה משעת הרכבה. לפי ר' יוחנן אפילו מרכיב על עץ סרק מונה לערלה משעת נטיעת עץ הסרק. וממילא ההרכבה עצמה פטורה מערלה. לפי ר"ל אם מרכיב (נכרי) על עץ סרק מוחלט (ערבה) חייב בערלה מההרכבה. ור"ל מסייג זאת שאם הרכיב על עצים שנאכלים ע"י הדחק* (חרובי צלמונה וחרובי גידודה), בהם מונה משעת נטיעה, אבל אם אינם נאכלים כלל (ערבה) מונה משעת הרכבה. אף שבדר"כ הלכה כר"י כאן פסקו הראשונים כר"ל ואליבא דסוגיות הבבלי.
בפרשת ערלה שבפר' קדושים נאמר בספרא: "ונטעתם פרט למרכיב ומבריך". ומשמעותם שבמבריך ומרכיב אין כלל ערלה. כתב על כך בפירוש הר"ש לתו"כ: "אבל בהרכבה באילן זקן אין שם דין ערלה, א"נ דחיוב ערלה כגון שמבריך ומרכיב באילן סרק דחשיב כמו שנוטע בקרקע, כגון שנטען מתחילתן לסייג ולקורות ולא לשם פירות, דבהנהו ראשונות אין בהם דין ערלה כדתנן בערלה, וכדמוכח בפרק משיח מלחמה (סוטה מג) ועתה הרכיבם* וחייב בערלה. וכן תני בתוספתא מי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שישראל [אינו] רשאי לעשות כן חייב בערלה, וכשפירשנו משנת ערלה תמהני אמאי נקט אילן סרק אבל השתא ניחא לן, כי באילן מאכל אין לאסור להרכבה משום ערלה כמו שפירשנו".
עולה מדבריו כי מונים משעת הרכבה רק במרכיב ע"ג אילן סרק, כאשר הוא כולל באילן סרק אף עץ מאכל שחשב עליו לסייג ולקורות וע"כ אין בו דין ערלה והרכיבו במינו. (וזו הרכבה המותרת לישראל).
הרמב"ן (חידושים לראש השנה ט' ע"ב) כתב: "ובפ' משוח מלחמה (מ"ג ב') לענין עורכי המלחמה תניא חללו פרט למבריך ומרכיב, והוינן בה והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב. ומתרצינן א"ר ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות, דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה, ומאי שנא ילדה בזקנה (פרש"י) [דבטלה] ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה, התם בזקנה אי מימליך עלה לאו בת מיהדר היא הכא בת מיהדר היא מידי דהוי אעלו מאיליהן דתנן עלו מאיליהן חייבין בערלה, ומהך סוגיא שמעינן דכל מקום שהזכירו הרכבה לעשותה כנטיעה לערלה ולרבעי אינן אלא בשהרכיב יחור של מאכל בילדה שנטעה לסייג ולקורות ודעתו על ההרכבה שתהא למאכל, [אבל לא בשהרכיב בזקנה בין שהיא למאכל] בין שהיא לקורות שמונין להרכבה זו משעת נטיעה ולא משעת הרכבה זו, דהא אפי' מחשב על הראשונה אינו מונה לה משעת מחשבה אלא משעת נטיעה".
מתבאר שהרמב"ן והר"ש (על הספרא) חלוקים בדין מרכיב ע"ג אילן מאכל שחשב עליו לסייג ולקורות. הרמב"ן סובר שדוקא אם הרכיב על ילדה שחשב עליה לסייג ולקורות חייב במניין שנות ערלה מההרכבה, ובכל מקרה אחר במרכיב ע"ג אילן מאכל אין מניין שנות ערלה מחדש. אבל הר"ש סובר שבכל אילן סרק בין אם זו מהותו (בלי להתחשב בשאלת האיסור וההיתר ומי המרכיב) ובין אם חשב עליו לסייג ולקורות מתחיל עם ההרכבה למנות מחדש שנות ערלה. (ועי' ברמב"ן שם שהאריך בסוגית הירושלמי וגירסותיה והבאנו רק מעט מדבריו). הרשב"א בחידושיו לראש השנה וכן הר"ן (על רי"ף ר"ה) סבר כר"ש על הספרא, ולעומתו הריטב"א כתב כרמב"ן.
המאירי הביא שלש דעות: דעה אחת במרכיב על עץ שניטע לסייג חייב במניין שנות ערלה משעת הרכבה, דעה שניה הסוברת שכל שניטע לסייג מונים לפי הכנה ולא משעת הרכבה, אם מכיון שהכנה ראויה לתת פירות ממילא בטלה ההרכבה בה, ואם מפני שמחשבתו על פירות ההרכבה גורמת להימלכות וחזרה בו אף לגבי הנטיעה הראשונה מסייג לפירות. ולפי דעה זו רק בהרכבה ע"ג סרק ימנה משעת הרכבה. ודעה שלישית הסוברת שבהרכבה אין כלל ערלה מחמת ההרכבה אלא מחמת הנטיעה עליה הרכיב. וכדעה זו פסק הגר"א (סי' רצ"ד ס"ק מ"ח).
ערלה בהרכבה על אילן זכרי
עפ"י הדעות השונות צריך לבאר מה יהיה הדין במרכיב ע"ג אילן זכרי. גדרו של אילן זכרי (שאין נהנים מפירותיו, בניגוד לזמן הש"ס לגבי כפניות) הוא במצב ביניים בין אילן סרק לאילן מאכל, מחד אין אוכלים את פירותיו, ומאידך הוא ממינו של אילן המאכל ומותר בהרכבה עמו. והשאלה היא האם צד ה'אבהות' שלו יחשיב אותו מספיק כאילן מאכל שההרכבה עליו לא תחייב במניין שנות ערלה.
לכאורה, לא יחשב כנוטע ע"ג אילן סרק אלא כנוטע ע"ג אילן מאכל. וניתן ללמוד זאת מפסיקת הרמב"ם (הל' מ"ש ונ"ר פ"י ה"ב): "הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות לא לפירות ה"ז פטור מן הערלה, נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב, נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי". היינו הראויות של העץ למאכל מספיקה כדי שלא ימנו שנות ערלה להרכבה.
אלא שבניגוד לאילן מאכל ששינוי מחשבתו מחייבו בערלה (או מתיר אכילת פירותיו ללא מניין לאחר שנות ערלה), ושינוי המחשבה מוכיח שבכח — העץ כבר היה חייב בערלה, ולא הוכרח למנות לו מצד פטור צדדי של סייג וקורות. לעומת זאת בעץ זכרי אין פירות שיוכל להתחייב והרי זה כאילן סרק שאינו יכול לחשוב עליו למאכל, ורק בגלל מחשבת הרכבת החייב עליו יתחייב, וכי מה משמעות לספירת שנות ערלה בעץ שהוא פטור. היינו, לא המחשבה בסייג וקורות מחייבת, אלא הראויות לפירות ובלשון הסוגיא בסוטה (מג ע"ב): "אי ממליך עלה בת מיהדר היא דהא מעיקרא לפירי קיימא מידי דהוה אעלו מאיליהן". או בלשון ר"ל בירושלמי: "בלבד דברי' שהן באין במחשבה כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודה".
ודומה הדבר למנתק ילדה מזקנה, וכי יעלה על הדעת שאם חשב בשעת ההברכה שעוד שנתיים ינתק את ההברכה יספרו לה עם ניתוקה רק שנה אחת? והלא פסק הרמב"ם (שם הל' ט"ו) שמונים לו משעת פסיקתו ג' שנים. וה"ה לכאן שמחשבתו על הרכבה על עץ זכרי לא תהפוך אותו מִסרק למאכל.
וע"כ נראה שיתחייב להתחיל למנות שנות ערלה מזמן ההרכבה, כמו במרכיב מאכל ע"ג סרק (עי' רמב"ם שם הל' י').
וכבר כתב הרב זצ"ל במשפט כהן (סי' כ"ד) שיש אילן שהוא מחד נחשב בן מינו ומותר בהרכבה ומאידך נחשב כאילן סרק. (ודן מדוע לא תרצה הגמ' שישנו מרכיב שמונים לו שנות ערלה משעת הרכבה עיי"ש עמ' נ"א-נ"ב).
חזרה מעורכי מלחמה
לשון הגמ' במסכת סוטה (מ"ג ע"ב): "תנו רבנן: כרם — אין לי אלא כרם, מנין לרבות חמשה אילני מאכל ואפילו משאר מינין? תלמוד לומר: אשר נטע. יכול שאני מרבה הנוטע ארבעה אילני מאכל, וחמשה אילני סרק? תלמוד לומר: כרם! רבי אליעזר בן יעקב אומר: כרם כמשמעו. לא חילל, ולא חיללו — פרט למבריך ולמרכיב. והא אנן תנן: אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב! אמר רבי זירא אמר רב חסדא, לא קשיא: כאן בהרכבת איסור, כאן בהרכבת היתר". ולפי"ז הנוטע כרם בן חמש גפנים (וכן שאר עצי פרי) ולא חללו חוזר מעורכי מלחמה. לגבי כרם זכרי אינו חוזר עליו מעורכי מלחמה כיון שנחשב לאילן סרק. ואף מי שנטע כרם זכרי בכוונה להרכיב עליו עצים נקביים, כל זמן שלא הרכיב אינו חוזר עליו.
חזרה מעורכי מלחמה לגבי מרכיב — אם הרכיב בהיתר לפחות חמישה אילנות אשר מונה להם משעת הרכבה — חוזר עליהם מעורכי מלחמה. (ובסוגיא בסוטה ג' דעות מהי הרכבת היתר). לגבי מרכיב על עץ זכרי כיון שההרכבה היא הרכבה מותרת, וכיון שמונים משעת הרכבה חוזר עליו מעורכי מלחמה. (ועי' בדברי הרב זצ"ל במשפט כהן שם מדוע לא העמידו הרכבת היתר במרכיב בבן מינו יערי וכד').
קציצת אילן זכרי בשביעית
בפסחים (נ"ב ע"ב): "רבי אילעאי קץ כפנייתא דשביעית. היכי עביד הכי? לאכלה אמר רחמנא, ולא להפסד! וכי תימא: הני מילי — היכא דנחית לפירא, אבל היכא דלא נחית לפירא — לא. והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי דערלה אסירי, הואיל ונעשו שומר לפירי. ושומר לפירי אימת הוה — בכופרי, וקא קרי להו פירי! — רב נחמן דאמר כרבי יוסי דתנן, רבי יוסי אומר: סמדר אסור מפני שהוא פירי. ופליגי רבנן עליה. — מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: ומי פליגי רבנן עליה דרבי יוסי בשאר אילנות? והא תנן: מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו. ובית הלל אומרים: החרובין משישרשרו, והגפנים משיגריעו, והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו. ואמר רב אסי: הוא בוסר, הוא גירוע, הוא פול הלבן. פול הלבן סלקא דעתך? אלא אימא: שיעורו כפול הלבן. ומאן שמעת ליה דאמר: בוסר — אין, סמדר — לא, רבנן. וקתני: שאר כל האילנות משיוציאו. אלא רבי אילעאי בדניסחני קץ".
ופרש רש"י (פסחים נ"ג ע"א): "בדניסחני קץ — תמרים של דקל זכר, ואינן מתבשלין בו עולמית, וגודרין אותן בניסן והן מתבשלות מאליהן בכלי כפות תמרים, ולעולם הן קטנות, הלכך, ר' אילעאי לא אפסיד מידי".
היינו עפ"י הגמ', אף בעת שפירות דקל זכרי היו נאכלים, היה מותר לקוץ את פירותיו מכיון שהפירות אינם מבשילים מאליהם, וכש"כ בזמננו כשהפירות אינם נאכלים מותר לקוץ.
ואף ענפיו מותרים בקציצה, כאמור בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' ק' אות ג'): "דתנן שם (=שביעית פ"ד מ"י) מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית וכו' ושאר כל האילן משיוציא, וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו עכ"ל, ועי' בש"ס (פסחים נ"ב, נ"ג) בהא דאמר ר' אילעי קץ כפנייתא דשביעית, ועפי"ד מתני' והגמ' שם, כתב הרמב"ם שם (פ"ה הי"ז וי"ח), מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהי' פרי וכו' ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו וכו' ואין קוצצין הכפניות בשביעית מפני שהוא הפסד פרי, ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא שיציץ מותר לקוץ אותן כפניות עכ"ל. ומוכח דגם דקל של תמרים אם אין הפסד פרי מותר לקוץ לעצים בשביעית משום דאין דין שביעית באילן גופי' כנ"ל, והרי בדקלים של תמרים יש גם לולבים, היינו כפות תמרים, דהנאתן וביעורן שוה כיון דעושים מהם מכבדות לכבד הבית, א"כ אם חל ע"ז איסור שביעית, הי' אסור להסיק עמהם, דהוי אין הנאתן וביעורן שוה, וסתמא לעצים היינו להסקה, ומדסתם ולא פירש משמע דהכל מותר להסקה ש"מ דאין חילוק בעצים בין הנאתן וביעורן שוה או לא ואין בכולן קדושת שביעית, ואף דכמובן שאין הכרח לומר כנ"ל, מ"מ לצרופי יש להכרעת הרמב"ם כהירושלמי".
וא"כ, אילן זכרי שפירותיו הם כעצים, אין בהם קדושה ומותר לקוצצו בשביעית.
ברכה על פירות אילן זכרי
פירות אילן זכרי כיון שאין הם כפירות רגילים ונאכלים בדוחק, מעלים שאלה לגבי ברכתם.
כתב הטור באורח חיים (סימן ר"ב): "בוסר כל זמן שלא הגיעו לכפול הלבן מברכין עליו בפה"א דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי מברכין עליו בפה"א". וכ"נ שעל פירות האילן הזכרי אף האוכלן מברך בפה"א. וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' ר"ב ס"ב).
בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' רפ"ח) דן במיוחד בפירות האילן הזכרי: "בבואי לתחום מצרים ראיתי פרי יוצא באילני התמרים הזכרים והוא כעין כפות ונקרא בל' ערבי גומאר ולא ידעתי מהו לענין הברכה וחפשתי שרשו לראות אם הוא הפלאמיטו שהביא מרן בסי' ר"ד [=שו"ע סי' ר"ד ס"א]. ומצאתי להרב בעל הלכות גדולות דף ז' ע"ד וז"ל כפניות דנסחי דקראו להו כופרי מברכינן עלייהו בפה"ע דכיון דלא עבדי פירי אחריני היינו פרייהו וכו' עי"ש. שוב ראיתי הרב בעל הערוך בערך נסן דהביא האי דבה"ג ושם האריך בשורשי התלמוד עיין פ' בכל מערבין כ"ח ע"ב סוגיית הגמ' ולרש"י דקאמר התם דקתני מטמאות בדנסחני דקלים זכרים שעושים כפניות ואינם נעשים תמרים לעולם, וכפניות הוא גמר פרים ולוקטין אותם בניסן והנהו אוכלא נינהו וכו' עי"ש נראה משם ומשמע דהן הן הגומא"ר שאני דן עליו. ומאחר שזהו פרים ואוכלא נינהו לענין עירוב מברכינן עלייהו בפשוט בפה"ע. ולא כמו שעלה בדעתי מעיקרא לברך בפה"א ורציתי לדמותו לבוסר דכיון שלא הגיע לפול הלבן מברכינן עליה בפה"א (באו"ח סי' ר"ב ס"ב) דהתם שאני שסופו להיות גדל ולהעשות פרי אבל הני אין גדלים יותר וזהו פרים. ולא עוד כיון שכן ליכא ספקא דברכתייהו בפה"ע עיין פ' כיצד מברכין ל"ו. ולבקיאות ראשון דנראה דסותר קצת ממאי דמקשי להו (ב"ק נ"ט:) אליעזר זעירא וקאמר והא הוו תמרי מוכרחים אנו לומר דהאי כופרא דשאל עליה זעירא הוא על כופרא דנקבה דודאי סופו להיות תמרי אבל כופרא דזכרי דלא הוו תמרי לעולם הוא הוא פרייהו עיין בערוך ערך כפר נמצא דאינו הפלאמיט"ו שהביא מרן ואותו פלאמיטו הוא ממש ראש האילן דנתוסף משנה לשנה ולהיות חדש הוא רך ויפה לאכילה אבל אינו פרי ולכן ברכתו שהכל, ועל הכופרא דהנקבות עדיין לבי נוקפי מה נברך אם נדמה אותו לבוסר או נאמר פסק מרנא דכתב ושאר אילנות משיוציאו פרי מברכין עליו בפה"ע או נאמר שהכל".
למסקנה נראה לנהוג כטור, והאוכלם יברך עליהם בפה"א.
נטילת לולב מדקל זכר
לגבי נטילת לולב, אין הבדל האם הלולב מדקל זכר או נקבה, וע"כ יוצאים בו י"ח כמו בלולב מדקל נקבה. בספר "כשרות ארבעת המינים" לרב י"מ שטרן (עמ' קס"ט, ק"ע) כתב שניתן להבחין האם הלולב מעץ זכרי עפ"י רוחב הלולב, המדרגות שבין העלים וצבע הלולב. בבירור שערכתי עם מומחים לדקלים ולולבים התברר כי זני הדקל רבים וההבדלים בין הזנים גורמים שלולב זכרי מזן מסויים דומה ללולב נקבי מזן אחר. כמו"כ לגבי הצבע הם טענו שדוקא הזכרי ירוק יותר (בניגוד לנכתב בספר כשרות ארבעת המינים). מספר הלולבים הזכריים לעומת הנקביים הוא בהתאם ליחס בנטיעתם, והוא מועט (כ-%), וההבחנה ביניהם שמורה בעיקר למומחים (בניגוד למצולם בספר הנ"ל).
איסור בל תשחית בכריתת אילן זכרי
נראה שאין איסור דאורייתא בהשחתת אילן זכרי, כיון שהוא עץ סרק, וכשם שאין איסור בקציצתו בשביעית כך אין איסור בהשחתתו. אולם יש בו איסור דרבנן בהשחתה ללא צורך. עי' רמב"ם הל' מלכים (פ"ו ה"ח-י).