חבל נחלתו ג לא
סימן לא
פירות ערלה בשווקים
מו"מ עם הרה"ג יעקב אריאל
הקדמה
עקב המצב הרוחני בעמנו בימינו, מגיעים פירות ערלה לשווקים. עלינו לעשות את כל הניתן כדי שהחנויות, השווקים, וכל נק' המכירה יהיו נקיים מפירות ערלה, בגלל האיסור החמור בכך. אמנם עתה לאחר שהמצב נוצר צריך לברר האם ניתן לקנות פירות בשווקים ללא ידיעה ודאית כי הפרי איננו ערלה.
הפירות מגיעים משני מקורות עיקריים: האחד פירות מנטיעות ערלה שנטעו כהשלמה למטעים בוגרים, והשני פירות ממטעים המניבים בגיל צעיר ובהם כל הנטיעות ערלה. הפירות מגיעים לשווקים ברובם הגדול מרשתות שיווק כגון תנובה או סיטונאים אחרים, ומיעוטם ישירות ממגדלים המוכרים בשוק את תוצרתם, או שמוכרים לבעלי דוכנים. מעבירי הפירות מהמטעים לערוצי השיווק השונים הם בעליהם או הקונים השונים.
מחלוקת אחרונים גדולה כיצד לנהוג בימינו לגבי פירות ערלה המגיעים לשווקים. שורש המחלוקת היא כיצד להתייחס לפירות אלו. האם לראות אותם במטע כ"קבוע" ולאחר העברתם למקומות אחרים כפרשו מן הקבוע, וכיון שרוב הפירות הם חולין ולא ערלה, בכל פרי הנקנה בשווקים ניתן לומר "כל דפריש מרובא פריש" (מנחת יצחק ח"ז סי' צ"ו, יביע אומר ח"ו יו"ד סי' כ"ד), או שצריך לראות את המטעים בכל ארץ ישראל כתערובת אחת גדולה, וע"כ כל זמן שכמות פירות הערלה בכלל מדינת ישראל גדולה מאחד ממאתים — כל הפירות מאותו מין אסורים (הגרי"ש אלישיב עפ"י הבטאון של המכון לחקר החקלאות עפ"י התורה). וישנה דעה שלכתחילה אסור לקנות כל פירות שאין ידוע שאינם פירות ערלה (הגר"מ אליהו ס' "התורה והארץ" ח"א).
נבדוק את הטענות לאיסור ולהיתר לגבי הפירות.
מרובא פריש לפי דיני ביטול ברוב או די ברוב
צריך לעיין האם הקביעה כי "כל דפריש מרובא פריש" משמעותה, כי אין בו דין קבוע אלא נוהגים בו דיני ביטול ברוב, וע"כ את שדינו חד בתרי בטל בכך, והבטל אחד במאה או אחד במאתים יהיה מותר רק במאתים ולא חד בתרי, מפני שחזר דינה של התערובת להיות כדיני ביטול ברוב. או שיש כאן דין חדש שאף אותם אשר בטלים ברוב של אחד ומאתים אם פרשו ממקום הקביעות מותרים כמו הרוב.
ונראה עפ"י המקרים אשר הובאו בש"ס ועפ"י הפוסקים, שדין "פריש" הוא דין חדש ואין לדון בו מטעם ביטול ברוב. ראיה לכך הסוגיא בזבחים (ע"ב ע"א-ע"ג ע"ב) העוסקת בזבחים שנתערבו בהם חטאת המתה או שור הנסקל, והדין מצד ביטול ברוב הוא שימותו כולם. בדין זה אין ביטול ברוב וע"כ הו"א הש"ס לדון מצד "פריש" מלמד על היתר מסוג אחר. וכן לגבי פרישת עמוני משאר נכרים להתגייר (ברכות כ"ח ע"א), או עכו"ם שפירש שאינו מי' שבטים, או שתוקי שפרש (קידושין ע"ג ע"א). בכל הדינים הללו אין דין ביטול ברוב, אלא רוב להיתר ומיעוט לאיסור.
וכן נראה ללמוד מתשובת הרדב"ז (ח"א סי' תק"פ) לגבי היתר שתיית יין בא"י מכרמים שיש בהם חשש ערלה, שמשתמש בטעם של כל דפריש, ז"ל: "הקדמה ז' כל דפריש מרובא פריש למדנו מהקדמה זו דכיון שאינו לוקח ממקום קביעותו, אע"ג דיש שם כרם ידוע של ערלה מותר. והכי משמע מהירושלמי שכתבתי למעלה דלא נקרא ספק ערלה שאסור בא"י אלא היכא דאית ביה תרתי: שהכרם כלו ערלה, וענבים נמכרים חוצה לו. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וממה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק עשירי: אפי' ראה ענבים יוצאים מכרם ערלה וכו', משמע שהכרם כלו ערלה מדלא קאמר מכרם שיש בו ערלה, וכן פי' הרשב"א והריטב"א ז"ל. משמע דדכוותה נקרא ספק ערלה דאסור בא"י. אבל לא היה הכרם כולו ערלה אלא שיש בו קצת נטיעות של ערלה אפילו שהיו הענבים נמכרים חוצה לו מותר דאין זה ספק משום דאזלינן בתר רובא ורובא זקנות נינהו.". ומשמע שאינו חושש לכמות של פחות מאחד ממאתים.
עפי"ז נראה לחלק בין שני הגדרים: ביטול ברוב ו"כל דפריש". בפרישה מתייחסים לפרט הזה בלבד ולא לכל התערובת*, בעוד שבדין ביטול ברוב מתייחסים לכל התערובת. וע"כ בביטול צריך להכשיר את כולה, בעוד שבפריש באים להכשיר פרט זה בלבד. וכן לגבי "קבוע" אין מתייחסים לכל התערובת אלא לאותו פרט שהופרש ממקום הקביעות. ולפי"ז הן "קבוע" והן "פריש" — הן דרכי הכרעה לגבי פרט מתוך רבוי פרטים, אבל אין בהם הכרעה לגבי כלל הפרטים אא"כ פרשו כולם.
וכן כתב בשו"ת גינת ורדים (חיו"ד כלל א' סי' י"ד): "ואף על גב דדין ביטול ברוב שהכל נעשה היתר ודין היתרו של פורש שניהן נלמדין מפסוק דאחרי רבים להטות, הנה שניין דא מן דא. דהיתרו של ביטול ברוב הכל נעשה היתר, והיתרו של דכל דפריש לא סגי אלא כשיהיה הפורש פורש מתוך רוב של היתר, כאשר ביאר הב"י. וא"כ כשנתפזרו כולן, או כשפירשו א' א' שלא בפנינו, אם נבא להתירם מטעם כל דפריש לא יתכן, שלא מן השם הוא זה. אכן אם נבא להתירן מצד ביטול ברוב שהכל נעשה התר ש"ד, אכן הפרש שיש בין זה לזה מבואר, שההיתר שמצד כל דפריש הוא היתר משופה ואין בו צד חומרא כלל, לא כן בהיתר שמצד ביטול ברוב שחז"ל הטילו עליו חומרו' כנודע בדין יבש ביבש".
עפ"י דברים אלו יבוארו דברי הבית יוסף (יו"ד סי' רצ"ד בדק הבית) שכתב: "ובתרומת הדשן כתב בדין זה בסימן קצ"ג: ואיכא למידק הרי תקנו לדרים בחוצה לארץ אבל הדרים בארץ ישראל היאך יהיו מותרים לאכול ענבים ולשתות יין שהרי ספק ערלה בארץ ישראל אסור, ומבריך ומרכיב בארץ ישראל אסור, כרבנן דפליגי ארבי אליעזר בן יעקב וערלה אף בשל ע"א אסורה כמו שנתבאר. וי"ל דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן בפרקא קמא דערלה (מ"ו) ומייתי לה בפרק הניזקין (גיטין נ"ד:) נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבה בנטיעות הרי זה לא ילקוט ואם ליקט יעלו באחד ומאתיים ובלבד שלא יתכוין ללקוט, רבי יוסי אומר אף יתכוין ללקוט ויעלה באחד ומאתיים והלכה כרבי יוסי, משום דאמוראי מפרשי טעמיה וכן פסק הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות (הכ"ה), ועל פי זה יש להתיר דמסתמא לנטיעה אחת של ערלה יש מאתיים של היתר, ועוד יש להתיר מטעם אחר משום דקודם שיעברו שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין. אך למבריכים אם אינם פוסקים אותם מאביהם עד שהם נפסקים מאליהם ואז ודאי עושה יין טוב — צריכים אנו לטעם ראשון".
בדברי הב"י שני טעמים להתיר שתיית יין בא"י, האחד של ביטול ברוב של אחד במאתיים, והשני שפירות הערלה הם דקים וקלושים ואינם ראויים לעשיית יין. והנה הב"י לא הזכיר לא טעם קבוע ולא טעם כל דפריש, אלא רוצה להתיר מטעם ביטול ברוב.
בשו"ע, בהלכה המקבילה כתב השו"ע (יו"ד סי' רצ"ד סי"ז): "אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה, מותר לשתות יין מגפני העובדי כוכבים, משום דספק ערלה מותר. ואפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה, מותר, משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בחוצה לארץ. ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי העובדי כוכבים, משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו. ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה, יש להתירה משום דקודם שיעברו עליה שני ערלה אינם עושים פירות, ואם עושים, הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין".
הגר"מ אליהו שליט"א (במאמר ב"התורה והארץ" ח"א בעריכת הרב י. פרידמן) הוכיח מהשמטת הטעם הראשון (ביטול באחד ומאתים), שלפי הב"י כל הפירות שיש במינם פירות ערלה אסורים בכל מדינת ישראל משום קבוע. ואחר בקשת המחילה הדברים אינם נכונים. הב"י לא הזכיר כלל לא דין קבוע ולא דין פריש, מפני שהוא דן על כל התערובת, ונוטלו מן הכרמים האדם מישראל ושותהו, וע"כ אין שייך לדון מצד פריש כשהוא המפריש והוא השותה. כמו"כ אין לדון כאן מצד קבוע, שהרי הוא נוטל את כל המרכיבים של האיסור וההיתר. אף אין ללמוד את הטעם הראשון שהושמט משום קבוע, שהרי הב"י דן מצד ביטול ברוב ולא מצד קבוע. והסברנו לעיל את החילוק בין שני סוגי ההלכות. וע"כ אין להוכיח מדברי הב"י לגבי השאלה העומדת לפנינו. (כמו"כ בבדק הבית הוא לא התעלם מהטעם הראשון, ונזקק לו בהברכות הנפסקות מאליהן, ולא התייחס לשאלה זו בשו"ע).
כל הפירות הקבועים — היתר ואיסור — פרשו, האם נחשב קבוע?
אחת הטענות להקל היא שאין כאן פרישה של מיעוט מתוך כלל האיסור וההיתר הקבועים במקומם, אלא כל הפירות מועברים לשווקים, ושם מתערבים ביניהם (או שמתערבים עוד לפני כן במרכזי מיון ושיווק), וע"כ אין זו פרישה. נעיין בסברא זו עפ"י הסוגיות השונות.
בברכות (כ"ח ע"א) הובאה משנת ידים (פ"ד מ"ד) ונתוספו לה מספר טענות אגב הדיון: "דתנן: בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבא בקהל? אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבא בקהל; אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבא בקהל. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר: (דברים כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'! אמר לו רבי יהושע: וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר: (ישעיהו י') ואסיר גבלות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כאביר יושבים, וכל דפריש — מרובא פריש. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר: (ירמיהו מ"ט) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' — וכבר שבו. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: (עמוס ט') ושבתי את שבות עמי ישראל — ועדיין לא שבו. מיד התירוהו לבא בקהל".
לפני בלבולו של סנחריב היו עמון ומואב מוכָּרִים במקומם. לאחר הבלבול, לכאורה, אי"צ לטעון "כל דפריש" אלא לומר שבטלו ברוב נכרים הראויים להתגייר. וראיית הש"ס שכל גר נקרא פורש מן הרוב מלמדת שכיון שהקביעות בטלה, כל הפורש מהתערובת נחשב שמרובא פריש, ואע"ג שידוע בודאות שהאיסור מעורב בתוך רוב ההיתר.
ביומא (פ"ד ע"ב) כתב רש"י שאם פרשו כולם מתוך קביעות של ט' נכרים וישראל אחד כיון שאין הולכים בפק"נ אחר הרוב — מפקחין. ז"ל: "הא דפרוש כולהו — הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת — מפקחין, ואף על גב דניידי (ליה) לא אזלינן בתר רובא". ודוקא בגלל חומרו של פק"נ אע"פ שפרשו כולם מפקחין, אבל בשאר ספיקות כיון שהולכים אחר הרוב, אם פרשו כולם אע"ג דאיתחזק איסורא כיון דניידי נחשבים כפרשו והולכים אחר הרוב.
והרא"ש (יומא פ"ח סי' ט"ו) באר להיפך לגבי פק"נ, ואעפ"כ באר אף הוא שבפרישת הכלל נפסקה הקביעות. ז"ל: "פירוש הא דפריש כולהו מאותה חצר שהיו שם בשעת עקירתן, נכנס אחד מהן לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחין, דכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש. והא דפריש מקצתייהו, שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין, דכיון שנשארו אחרים קבועים במקומן כמחצה על מחצה דמי, וספק נפשות להקל".
מתבאר, כי אם כל האיסור וההיתר נעקרו ממקומם, שוב אין המצב נחשב "קבוע", וע"כ אמרינן כל דפריש מרובא פריש לחומרא ולקולא. ועי' לקמן בדברי הרשב"א מתורת הבית שכתב במפורש שאע"פ שכל הפורש יצא מן הקבוע, נחשב כפריש ולא כתערובת או כקבוע.
רוב נוסף במקום שאליו פרש
טעם נוסף להיתר המצב משום "כל דפריש" הוא משום שכמעט בכל שוק או מרכול לשם מגיעים פירות ערלה, מגיעים פירות היתר נוספים מאותו המין שלא ממקום הקביעות הקודמת של פירות הערלה. נמצא שיש כאן תרי רובי ויותר, וע"כ אפילו היו הפירות הראשונים בגדר "קבוע" כיון שהיתר ואיסור הועברו יחדיו, הרי עם הפירות שהגיעו ממרכזי שיווק אחרים יש כאן רוב נוסף להיתרא.
כך עולה מדברי הסוגיא בכתובות (ט"ו ע"א): "אלא, הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה, ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא, ולא אחר רוב סיעה גרידתא, מ"ט? גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר. ורוב העיר נמי, אי דקא אזלי אינהו לגבה, כל דפריש מרובא פריש! לא צריכא, דקא אזלא איהי לגבייהו, דהוה ליה קבוע, וא"ר זירא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומי בעינן תרי רובי? והתניא: תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח — ספיקו אסור, ובנמצא — הלך אחר הרוב! וכי תימא, בשאין דלתות מדינה נעולות, דקא אתי לה רובא מעלמא, והא א"ר זירא: אע"פ שדלתות מדינה נעולות! — מעלה עשו ביוחסין".
וברש"י:
."ופרכינן — רוב העיר נמי אי עקר הבועל מביתו ואזל לגבה הוה נייד וקי"ל כל דפריש מרובא פריש.
ומשני — איכא דקאזלא לגבייהו כו' ולא גרסינן מאי איכא, יש שהולכת היא אצלו והוה ליה קבוע, הלכך אפילו ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסול כרבי יהושע, ומשום תרי רובי אכשרה דליכא למיגזר מידי".
משמע שאם בנוסף לפרי שפרש ממקום הקביעות ישנו רוב נוסף להיתר, הרוב הנוסף מכריע את הספק של הקבוע.
פרש ע"י ישראל ומקום נפילת הספק
אחת השאלות הקשות היא אם נלקח מן הקבוע ע"י אדם אחר ולא ראינוהו בפרישתו האם לאחרים נחשב פירש או כקבוע. האם אי-ראייתנו את הפרישה גורמת שאין זה נחשב קבוע, וע"כ אין זה משנה אם המפריש הוא אדם או בעל חיים, ואוסרת רק ראיית הפרישה ע"י הנהנה. או שאם הפריש את האיסור מן הקבוע אדם המצווה באותו איסור הפרישה אסורה, אע"פ שלא ראינו זאת.
תוספות בפסחים (ט' ע"ב ד"ה היינו תשע חנויות, וכן) מעלים את השאלה. תוס' מקשה: "ואם תאמר כי אתא עכבר ושקל מהני ציבורין אמאי חשיב ליה קבוע מאי שנא נמצא בפי עכבר מנמצא ביד נכרי, דבפ' גיד הנשה (חולין צ"ה ע"א ושם) פריך לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור מבנמצא הלך אחר הרוב ומשני שנמצא ביד נכרי, ואומר ר"י דהכא מיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות, אבל אם לא ראינו הוה ליה כפירש ואזלינן בתר רובא". היינו אף שידוע לנו שפרש ע"י עכבר כיון שלא ראינו — מותר.
והמאירי (חולין צ"ה ע"א) כתב:
."כלל גדול בתלמוד כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אף בדברים שאינם חשובים הואיל ומקום האיסור נודע כמו שיתבאר למטה, ודבר זה דוקא בשלקח הוא מן הקבוע, אבל אם לקחה שלא במקום קביעותא כגון שפרשה חתיכה אחת משם על ידי איזו סבה ומצאה, או שלקח אחד מן הקבוע ונפלה מידו או שהניחה באיזה מקום חוץ למקום קביעותא ובא זה ומצאה, או אפילו לקחה בחזקת היתר מיד הלוקחה ממקום קביעותא מותר, הואיל ופירש יש לדון שמן הרוב פירש. ואפי' לא היו עוד שם מקולין בעיר שיש לדון על כל פנים שמאותם המקולין יצאה וכמו שאמרו בכיוצא בה בראשון של כתובות ט"ו א' אע"פ שדלתות מדינה נעולות. ומ"מ בתוספות כתבו שאין הדברים אמורים אלא כשלא ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין שנמצא שלא נפל לנו הספק בקבוע, אבל אם ראה הוא עצמו אותה חתיכה בשעה שהיא פורשת מן המקולין אע"פ שבשעה שבאה לידו כבר פרשה הרי מ"מ נולד לו הספק בשעה שהיא פורשת מן המקולין והרי היא קבועה באותו זמן, וכל שנולד לו ספק בקבוע הרי זה אסור".
היינו המאירי מביא שתי דעות אחת המתירה לאחר פרישה אפילו ראינו את הפרישה, והשניה כתוס' בפסחים.
וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (בית רביעי שער שני): "ובנמצא הלך אחר הרוב כלו' אעפ"י שכל הבשר הנמצא בעיר מן המקולין הוא פירש, אפ"ה כיון שלא נולד לנו הספק בקבוע אלא בפירש הריני אומר כל דפריש מרובא פריש. ואעפ"י שהיו דלתי מדינה נעולות שא"א לבא שם בשר כשר מחוצה לה וכדאמרינן בשילהי פ"ק דכתובות, ודוקא בשלא ראינוהו בשעה שפורש מן הקבוע, אבל אם ראינוהו שפורש מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע שהרי נולד לנו הספק בקבוע".
והנה בתשובתו החשובה של הגר"ע יוסף (יבי"א ח"ו סי' כ"ד) הביא את הספק הנ"ל ואת דברי הרשב"א שהבאנו, וכנגדן את דברי תוס' בפסחים, ובחולין (צ"ה ע"א ד"ה הכא) והרוקח (סי' ת"פ) שאם הפרישה היתה ע"י גדול מישראל אף לאחרים נאסרת, אע"פ שלא ראינו שהפריש, וכאילו התפשט עד לשם מקום הקביעות, אבל לא מצאתי כדבריו. ולהיפך, כל הראשונים ציינו שכיון שפרש כשראינו נאסר, אבל אם לא ראינו משמע שלא נאסר.
פרש ביד עבריין מישראל
כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' צ"ו): "אכן ראיתי לאיזה גדולי זמנינו שפקפקו בהיתר זה, דבזמניהם הכרמים והשדות היו בידי עכו"ם, וכיון דפריש בידי עכו"ם, הוי כמו שפירש שלא בפנינו, דאמרינן דמרובא פריש, וכמ"ש המבי"ט בתשו' הנדפס בגליון השו"ע (יו"ד סי' רצ"ה) לענין כלאי הכרם עיי"ש, אבל כהיום הזה דרובם ביד ישראל, והמה או שלוחיהם מביאים מהשדות להשווקים בכה"ג לא אמרינן דמרובא פריש, ועי' בכ"ז ביו"ד (סי' ק"י סעי' ג') עיי"ש".
עונה המנחת יצחק: "אמנם לענ"ד נראה, דהא דאמרינן דבלקח ישראל מן המקום הנגמר, אז אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה, וכיון שאסור לו אסור לכל העולם אשר לקחו ממנו כמ"ש הפוסקים, כ"ז שייך דווקא היכא דלקח מן הקבוע, ואין ידוע מאיזה מהם לקח, בזה דווקא אם הישראל הלוקח בעצמו לא יודע מאיזה מקום לקח, ע"כ כיון שנעשה הספק אצלו ונאסר לו מטעם קבוע, אסור לכל, אבל אם ברור לנו שהלוקח מן הקבוע ידע מאיזה מקום לקח ויודע אם מהיתר או מאיסור לקח, אלא שאנחנו לא יודעים (ולא משכחת לה אלא בחשוד לאכול איסורים דאם לא כן אמרינן מסתמא לקח מכשרות), א"כ הספק נולד רק אצלנו, ואז כבר פירש ממקום הקביעות, אמרינן כל דפריש מרובא פריש". ומוכיח דבריו מדברי יד יהודה על השו"ע. וכן מוכח מדברי הרשב"א לעיל.
ומאריך המנחת יצחק לצדד להיתר, שאם למי שהפריש לא היה ספק שלוקח ממקום האיסור-הקבוע, והספק נוצר למי שקיבל את מה שהפריש, כיון שהספק נוצר שלא במקום הקביעות אלא במקום אחר הוי פריש ולא קבוע.
מיעוט המצוי
שאלוני, מדוע לא נחוש למיעוט המצוי. היינו, אם ידוע לנו כי מצויים בשווקים יותר מעשרה אחוז (10%) פירות ערלה ממין או מזן מסויים, כמות הגורמת להתפשטות פירות הערלה בכל השווקים וחברות השיווק שאין פירותיהם תחת פיקוח של נקיות מערלה. (ולפי טענת מומחים די בחמישה אחוזים כדי שהפירות יופצו בכל השווקים הנ"ל).
1) ראשית, החשש למיעוט המצוי נראה שהוא מדרבנן. וע"כ במקום שחכמים לא הטילוהו, אין זה פשוט להטילו מעצמנו. כאמור במשנה ברורה (סי' נ"ה ס"ק ל"א): "ועיין בפמ"ג (א"א ס"ק ז') שמאריך בזה ומסיק דמשום דהוא מיעוט המצוי ע"כ החמירו מדרבנן לענין דאורייתא כמו לענין בדיקת הריאה". והיינו להחזיק קטן שהגיע לכלל שנותיו לגדול. שלמצוות דרבנן מוחזק כגדול, ולמצוות דאורייתא אינו נחשב כגדול עד שיביא ב' שערות. והיינו מדרבנן ומשום מיעוט המצוי, אך מדאורייתא מוחזק כבר כגדול.
וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת חו"מ סי' נ"ט) שמיעוט מצוי הוא חומרא דרבנן במקרים מסוימים: "אבל בספק אם כלו ונגמרו שערו נלענ"ד דלדעת הרמב"ם ההורגו נהרג עליו. ובר מן דין אפילו אם נימא שההורגו אינו נהרג עליו היינו מדרבנן שחששו בזה למיעוט המצוי כמבואר בדברי התוס' שם במסכת נדה דף מ"ד ע"ב דמן התורה ודאי אזלינן בתר רוב ולדות וא"כ איך נימא להתיר להרוג ולד בידים להציל את אמו והרי מן התורה ההורגו שופך דם גמור הוא והורג נפש שלם"*.
2) ועוד, בדרך כלל אין חוששים למיעוט המצוי אלא בדבר שאפשר להבחין בריעותא או בצד האסור שבו במקום לומר שבטל ברוב. היינו בדר"כ אמרינן שמיעוט בטל ברוב, ובמיעוט המצוי אמרינן שאינו בטל אוטומאטית אלא בודקים כל יחידה ויחידה אם יש בה ריעותא והיא שייכת למיעוט האסור.
דוגמא לדבר, כתב הבית יוסף (יו"ד סי' פ"ד אות ז'-ח'): "כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רע"ד) עדשים ופולין וזיתים בלי ספק הרחש מצוי בהם במחובר ולפיכך אע"פ שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי מיעוט המצוי, וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא אפילו על בדיקת הרוב והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב עכ"ל". וכ"כ הש"ך (שם ס"ק כ"ח).
וכ"כ בשו"ת שיבת ציון (סי' כ"ט): "והרי הרמב"ן וכן הרשב"א והר"ן בריש מסכת חולין דוחין דברי בעל המאור בשתי ידים וכולם שוים לטובה והסכימו דאם השוחט לפנינו צריכין לבדוק אותו אם יודע הלכות שחיטה ולא מטעם חומרא כ"א מדינא חוששין למיעוט המצוי היכא דאיכא לברר הספק". וכדבריו נראה בביאור הגר"א ביו"ד (סי' א' ס"ק ד').
לגבי מקרה דידן, כיון שאי אפשר לברר אילו הם פירות הערלה, ואין בהם לעומת אחרים שום ריעותא, בדיקה לא תעזור כלל, וע"כ, התייחסות לפירות בתור מיעוט מצוי לא תועיל.
3) אפשרות נוספת לגבי מיעוט מצוי היא שמשאירים את הפרט שלפנינו במצב ספק עד שיתברר. כאמור במס' שבת (קל"ה ע"ב): "תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ששהה שלשים יום באדם — אינו נפל. הא לא שהה — ספיקא הוי". ומספק מניחים אותו עד שיעבור ל' יום באדם או ח' בבהמה. וכתבו תוספות (עבודה זרה מ' ע"ב): "דודאי רשב"ג לא חייש למיעוטא כדמשמע הכא וההיא דנפל שאני דהוא מיעוט המצוי דנפלים שכיחי ושם ודאי יש לחוש כדאמרינן (יבמות דף קכ"א.) גבי ראוהו נופל למים שאין להם סוף או ראוהו גוסס דאשתו אסורה אע"פ שרוב גוססין למיתה, וחיישינן למיעוטא מפני שהוא מיעוט המצוי, וההיא דבכורות מיירי שראינוה חולבת קודם לידה דודאי הוחזקה מן המיעוט אבל ודאי בשאר בהמות חלב פוטר וכן הלכה". היינו בטובע במים שאין להם סוף, או בגוסס אין מחליטים אותו כמת לגבי נשואי אשתו, וכן בהמה שנתנה חלב קודם שהמליטה אינה נחשבת כמבכירה. אין זה מתייחס לכל הכלל כולו, אלא לפרט שיצא מכלל המקרים, ומשאירים את ההתיחסויות אליו בספק.
וכך כתב בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן א אות כ"ז): "ולכאורה יש לעיין ביסוד ההיתר כיון דאפשר שיאסרנה שלא כדין אם ימצא פגומה והיא נפגמה במפרקת. הלא בדיקת ריאה מסירכא נמי לדעת האומרים טרפות סירכא מספק. וכן הוא בש"ע (סי' פ"א). א"כ למה יצטרך בדיקה. אך יש לחלק כמו שחילקו התוס' נדה (מ"ד ע"ב) בעגלים פחותים מח' שאסור לשוחטם ולא אזלינן בתר רובא משום דהוי מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא, ע"כ החמירו חכמים עכ"ל. והנה הוסיפו טעם ודבר ההוה הוא. היינו ששוחטים תמיד עגלים ואם יהי' מותר לשחוט פחותים מבני ח' ובתוכם ישחטו כמה וכמה עגלים פחותים מבני ח' שבתוכם מיעוט נפלים המצוי ויאכלו גם הנפלים שהם מיעוט המצוים. כן אני אומר בסירכות שאם לא יבדקו אחר סרכות יאכלו גם הבהמות שיש בהם סירכות והוא מיעוט המצוי. והם ספק טריפות ויאכלו גם הספקי טריפות". וע"כ ממתינים בבהמה עד שיעברו ח' ימים.
4) אפשרות אחרת לגבי מיעוט המצוי היא עשיית תקנה קבועה לשם תיקון הבעיה שהמיעוט מעלה. ודוגמא לכך בדברי תוספות (שבת י"ג ע"א ד"ה רבא) לגבי תקנת דמאי: "והא דחשו הכא טפי למיעוט מבמקום אחר משום דהויא מיעוט דשכיח טובא והיו הרבה נכשלים". וע"כ תקנו שכל הפירות שבאו מעם הארץ צריכים תרומת מעשר ומעשרות. אולם לגבי מקרה דידן, אין בכוחנו עתה לתקן תקנה על הציבור שכל הפירות יחשבו כפירות ערלה. ועוד איזו תקנה תוכל לתקן את הפירות, הרי אם הם יוחלטו לערלה נמצא שאי אפשר יהיה לאכול אף אחד מהם וע"כ כולם יאסרו.
5) אולם הנראה לי ביותר כתירוץ לשאלה זו, שיש לחלק בין דין מיעוט מצוי לדין כל דפריש. כל דפריש אומרים במקום שהיה קבוע ושוב פרש, או הופרש ממקום הקביעות והספק התעורר שלא במקום הקביעות, במקרה זה לא שייך כלל דין מיעוט המצוי. כדברי הרא"ש (חולין פ"ז סי' ל"ג): "ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא היכא שהאיסור ידוע במקומו כי ההיא דתשע חנויות דליכא למיחש דילמא שקיל איסורא כדפרישית לעיל (סימן כ)".
לעומת זאת מיעוט המצוי אומרים במקום שפרש שלא מתוך קביעות של היתר ואיסור ידועים, אלא מתוך כלל פרטים בתערובת שרובם היתר ומיעוטם איסור, ואף הם לא נבדקו כל אחד לפני שהתערבו, אלא אפיונם הוא שרובם היתר ומיעוטם איסור והם מעורבים ביניהם, ואע"פ שבדר"כ אזלינן בתר הרוב, כאן חשים למיעוט אם מצד תקנה שעשו לגביו, אם מצד השארתו כספק, ואם הנחתו עד לבדיקה.
והראיה לכך היא שאפילו בשלוש חנויות ששתים מוכרות בשר כשר ואחת בשר נבלה ונמצא בשר שלא במקום הקביעות אמרינן כל דפריש, ומתירים לאכול את הבשר. וכאן לכאורה אין לך מיעוט מצוי יותר מזה, שההסתברות היא של שליש איסור, ואעפ"כ אומרים בזה כל דפריש. הא קמן שכיון שהתורה התירה כל דפריש אין לאוסרו.
והנה החת"ס בתשובתו (יו"ד סי' ע"ז) משתמש במונח שפרש מהרוב כדי לבאר לגבי פירות מתולעים בהבהרת מיעוט המצוי. אולם כאמור לעיל, הביטוי מושאל ואינו שייך לגבי מקרה זה.
6) סיבה נוספת להתיר שכיון שפירות אלו הותרו מחמת כל דפריש מרובא פריש, שוב אין לאוסרם ולומר עדיין אותו פרי אסור, שכיון שהותר נקבע שהוא היתר וע"כ אין לאוסרו.
וראיה מדברי הרא"ש (חולין פ"ז סי' ל"ז) שכתב: "ועוד ראיה מפרק התערובת (דף עג ב) דדבר שהותר ע"י ביטול אינו חוזר ונאסר דפריך הש"ס ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומשני שמא יבואו עשרה כהנים ויקריבום בבת אחת ופריך אטו מגיסא אסירא. מגס הוא כלי שמקטירין בו החלבים, כלומר אחרי שהותרו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעתן יאסרו הכא נמי אחרי שהותרו ביבש ונהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר להאסר ע"י בישול". ועי"ש שהאריך.
מכל הסיבות הללו נראה לענ"ד שאין לערב ולהכניס לסוגיא שאנו עסוקים בה את החשש של מיעוט המצוי.
טעמי איסור נוספים וסתירתם
כתב הרב י' פרידמן ב"התורה והארץ" ח"ד בתשובתו בשם הגר"מ אליהו בתשובה על השגות כי הנטיעות נחשבות קבוע וע"כ הרי זה כנוטל מן הקבוע. ולענ"ד אין לשאלה זו כל חשיבות לגבי נושא דידן. הרי מדובר שהקוטפים את הפרי מהעצים יודעים שפירותיהם ערלה, בין במטעים שהם כולם ערלה, ובין במטעים שיש בהם נטיעות השלמה שהם עדיין ערלה*. דיוננו אינו על הפירות במחובר או על הנטיעות, אלא על אותם פירות כשהגיעו לשווקים. פירות אלה אינם מחוברים והם ניידי דרך כמה וכמה מרכזי שיווק, אשר בהם מתערבים עם פירות הערלה עוד הרבה פירות שאינם ערלה, וע"כ צריך לדון על הפירות מצד כל דפריש ולא מצד קבוע.
כמו"כ לא ניתן בתנאי השוק שלנו לעקוב ולברר מה הם פירות ערלה ומה הם פירות חולין רגילים. ראשית המגדלים המשווקים פירות מעלימים מידע זה במתכוין, והם מסמנים את פירותיהם בסימוני פירות היתר. כמו"כ הם אורזים אותם בצורה שתסתיר את היותם ערלה וע"כ אין אפשרות לברר את האיסור. וכש"כ הדבר לגבי פירות ערלה של נטיעות-השלמה שהם עוד בקטיף מועברים באותם מיכלים של שאר הפירות לאריזה, וא"כ לא ניתן לזהותם כלל. מכך עולה שהספק לצרכן נוצר במקומות השיווק, ולא במטעים ובפרדסים.
אין בכל סוגי ההטעיות להוריד את האחריות מההשגחות השונות שלא יגיע פרי ערלה לשווקים. תפקיד המשגיחים למנוע כניסת פרי זה, אבל גם אם הם הוטעו או נעלם מעיניהם הרי הדיון הוא באשר לפירות ערלה שחדרו לשווקים בלא ידיעה. וע"כ אין להביא ראיה מדברי הראי"ה קוק זצ"ל אשר כתב במשפט כהן (סי' י'): "ואם הקילו רבותינו בספיקות כשהיה המדובר על דבר פירות של גויים, שלא היה אפשר לברר את הדבר, לא נוכל להקל להעלים עין מן האיסור שבזמננו, שב"ה הפירות הם של ישראל ויש בידינו לברר הדבר והמיעוט הוא מיעוט דשכיח, ועל כן אנו נוהגים ובאים להצריך תעודת הכשר מאיש נאמן שאלה הפירות שהם מביאים יצאו משני ערלה ובזה נציל מהכשל באיסור את הקונים, וגם בעלי הכרמים והפרדסים שיהיו זריזים לבער את הערלה על ידי תלישת הפרחים ולא יבואו לידי תערובות ולא לידי מכשול". ברור שהגראי"ה קוק זצ"ל כתב למציאות ימיו בהם היתה יכולת להשגיח בשלמות, ולמנוע את הגעת פירות הערלה לשווקים. אולם במציאות ימינו, שהפרי מוחדר בכל מיני אופנים (להוציא יקבים שבהם ישנו קשר רציף בין בעל הכרם לבעל היקב) ומגיע כפרי כשר לשווקים אין אפשרות שלמה למנוע את הגעת הפרי, אולם אעפ"כ כלל הפרי מאותו מין לא נאסר*.
תשובת הרה"ג יעקב אריאל
נושא זה כבר העלית לפני כמה חודשים ואז עיינתי בו ולא שלחתי לך את תגובתי כי אני מסופק בכמה דברים בה. אומנם אני עדיין מסופק בדברי אולם אני מוסר לך את הרהורי בנושא זה, מבלי להסיק מהם הלכה למעשה, לעיונך בבקשה שתעיר את הערותיך, ומינך ומיני יתקלס עילאה, ואולי נזכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בנושא מעשי וחמור זה.
יפה חילקת בין הליכה אחר הרוב לבין ביטול ברוב. ערלה בטלה רק ביותר מ-200. בד"א בפרי המעורב בודאי בתוך פירות אחרים. אך בהליכה אחה"ר כגון במוצא פרי ויש שתי חנויות מוכרות כשרה ואחת ערלה פרי זה הוא כשר ואין צורך ב-200. וכך הבנתי גם תמיד מהרדב"ז שהבאת. ושמחתי לראות שגם אתה הבנת כך את הרדב"ז.
והנה הקונה מחנות ואינו יודע מאיזו חנות קנה הפרי אסור, משום שיש לו דין קבוע וכמחצה על מחצה דמי. ואסור מהתורה אפילו לשיטת הרמב"ם שספקא דאורייתא לקולא מדאורייתא. ונמצא שקונה מחנות חמור יותר מתערובת שבה יש פחות מאחד מ-200 ערלה שאיסורה רק מדרבנן ומדאורייתא חד בתרי בטל. וקשה, איך יתכן שתערובת בה נמצא בודאי איסור קלה יותר מקונה בחנות?
וצ"ל שהיא הנותנת, מכיון שהספק נולד בחנות שהיא קבועה והחנויות ידועות לנו איזו מוכרת כשר ואיזו לא, ספק בקבוע חמור יותר מספק בתערובת שאיננו מזהים מהו האיסור ומהו ההיתר.
ועיין פרמ"ג (הביאו ערוה"ש יו"ד קט כ) שאם יש 9 חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת כשרה ולקח 3 חתיכות מ-3 חנויות ועכשיו שלושתן מעורבות בידו הולכין אחר הרוב מדין ביטול ברוב (אם החתיכות אינן ראויות להתכבד) כי ברור לנו ששתיים מהחתיכות כשרות ורק אחת אולי טרפה. אולם ערוה"ש חולק עליו וסובר שמכיון שכל חתיכה וחתיכה שהוא לוקח מהחנויות אסורה מהתורה מדין קבוע גם כל 3 החתיכות הן חפצא דאיסורא ואין כאן ביטול ברוב היתר אלא שהוא מסופק אם בכה"ג גזרה התורה דין קבוע. ולענ"ד יש להוסיף לדבריו (ואולי זוהי כוונתו) שמכיון שקבוע הוא חידוש (וכמו שכתב הר"ן על הרי"ף פ' גיה"נ) אין לך בו אלא חידושו, ורק כאשר לקח חתיכה אחת ואינו יודע מאין לקח היא אסורה מספק. אך כאשר יש כאן ודאי ביטול ברוב היתר אינו בכלל איסור קבוע.
ומכאן גם לבעיית הערלה.
אם נניח שיש דין קבוע בערלה, בגלל שמקור הפרי הוא ממטעים קבועים, הפרי המגיע לשווקים הוא מעורב, חלקו ספק, שלא ידוע מהיכן הגיע ולכן אסור מדין קבוע, וחלקו היתר כי ידוע שנקטף ממטעים שאין בהם חשש ערלה. ובשווקים התערבו אלו באלו. אם רוב הפרי מזן זה אינו ערלה, לפי הפרמ"ג הולכין אחרי הרוב ויתכן שאין צורך בפי 200 היתר, כי הפירות שהתערבו היו ספק מדין קבוע ולא ערלה ודאי. אלא שאיננו יודעים אם רוב התערובת היא מהיתר ודאי או לא וא"כ לכל היותר יש כאן ספק ספקא ספק היתר, ואת"ל שאינו מההיתר הוא עצמו רק ספק בגלל היותו מהקבוע. והדבר יהיה תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א בשולחן ערוך יורה דעה (סימן קי סעיף ד):
."רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה, ומיעוט מוכרות בשר נבילה, לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות ואינה ניכרת, בטילה ברוב משום ספק ספיקא.
"הגה: ויש אוסרין בכה"ג, משום דכל מקום דאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה, והואיל וספק הראשון אסור מן התורה ואין כאן עוד ספיקא להתיר, רק תערובת, לא מקרי ספק ספיקא (ארוך כלל כ"ה). והכי נהוג".
וכתב הש"ך ס"ק כו:
."מיהו בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפסד מרובה וכה"ג כיון דמהרש"ל פג"ה סי' צ"ד פסק נמי כהרשב"א וגם דעת הר"ן ויש פוסקים דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן".
ואפשר א"כ לסמוך על הש"ך בשעה"ד ולפסוק כמרן המחבר שספק קבוע שהתערב מותר.
מיהו צ"ע אם גם בערלה אמר כן שהרי ערלה חמורה שאסורה בהנאה ובטלה רק ביותר מ-200. ושמא לא גזרו שערלה לא בטלה ברוב אלא בערלה ודאית אך בספק ערלה לא גזרו. ואולי הא גופא תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א הנ"ל, האם קבוע דין ודאי יש לו ואין לצרפו לס"ס, או שמא דין ספק יש לו ויש לצרפו לס"ס. ועוד, אם לא מדובר בפירות שהתערבו בעצמם אלא במשטחים גדולים כגון ארגזי קרטון של אפרסקים וכדו' יש להם חשיבות ואינם בטלים ברוב וצ"ע.
המוצא פרי ואינו יודע מהיכן הוא, למרות שידוע לנו שיש בארץ מטעי ערלה, הספק הוא בפרי הנמצא ולא בקבוע ולכן נלך אחרי הרוב ואין צורך ביותר מ-200. אך אם אדם קטף פרי ואיננו יודעים מהיכן קטף, הספק הוא בקבוע ואז אפילו יותר מ-200 לא יתירו וכמחצה על מחצה דמי. וא"כ ממנ"פ אין להתחשב ב-200 אלא רק כאשר התערב פרי ערלה בתוך פירות כשרים.
וא"כ הדבר תלוי, אם הפרי נשאר ארוז באותו מיכל שבו נארז הפרי לראשונה ואיננו יודעים אם המשק הוא כשר או לא הרי זה כאילו פירש לפנינו ויש כאן קבוע והפרי יהיה אסור אפילו אם אחוז הערלה בארץ הוא פחות מ-200. אך אם המיכל אינו מזוהה וכגון שהחליפו מיכלים או שלכתחילה ארזו במיכל שאינו מזוהה או במיכל משומש אין כאן קבוע אלא פריש והולכים אחרי הרוב ואז די ב51% פרי כשר כדי להכשיר את הפרי.
ובזאת אני מסכים עם הערתך על נימוקו של הגר"מ אליהו שליט"א. אולם עם זאת יש לקבל את הצד העקרוני שבפסיקתו. הב"י עוסק בתערובת של ביטול ברוב ואילו המציאות בה דן הגר"מ אליהו היא בהליכה אחה"ר. אולם נלענ"ד שכוונתו לומר כמש"כ, שהקונה פרי במיכל מזוהה ורק אינו יודע אם המשק ממנו הגיע הפרי כשר או לא הרי זה כפורש לפנינו ואם יש בארץ אפילו משק אחד שיש בו ערלה אסור לאכול פרי הנקנה בשוק.
אתה טוען שהלוקח מן הקבוע הוא או הפועל הגוי הקוטף את הפרי, או ישראל המעבירו ממקום למקום והוא במקרים רבים מי שאינו שומר מצוות (כי חזקה על שומר מצוות שלא יכשיל את הציבור בערלה). דינם של אלו אינו כמי שלקחו מן הקבוע אלא כנמצא. משום ששאלת האכילה לא התעוררה אצלם, כי אינם חייבים, או אינם זהירים, באיסור ערלה, אלא רק אצל הלקוח הבא לקנות וא"כ מבחינתו הוא כנמצא שהולכים בו אחרי רוב.
לענ"ד אם הפרי נארז באריזה מזוהה דינו כאילו ראינו בעינינו שהוא נקטף ולא איכפת לנו מי קטף ומי הוביל. וכמש"כ תוספות פסחים (ט ע"ב):
."ואם תאמר כי אתא עכבר ושקל מהני ציבורין אמאי חשיב ליה קבוע מאי שנא נמצא בפי עכבר מנמצא ביד נכרי, דבפ' גיד הנשה (חולין צה. ושם) פריך לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור מבנמצא הלך אחר הרוב ומשני שנמצא ביד נכרי, ואומר ר"י דהכא מיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו הוה ליה כפירש ואזלינן בתר רובא".
ידיעה ברורה נחשבת כראיה בעינינו. מבחינתנו הפרי נחשב קבוע עד הרגע שאיבד את זהותו. ואם איבוד הזהות נעשה לכתחילה ע"י המוכר נראה לי שהפרי אסור. כמתבאר להלן.
אתה טוען שבשווקים ובמרכולים יש נוסף לפרי הקבוע גם פרי כשר. אולם הא גופא קשיא, איך נוצרה תערובת זו? המוכר לקח פירות מזוהים ממקומות שונים וביטל את זהותם ע"י שערב את כולם לתערובת אחת. נניח שבתערובת זו יש יותר מפי 200 פרי כשר, או שמכיון שבתערובת אין ודאי ערלה אלא ספק ערלה ולא גזרו כאן ביטול ב-200 דווקא. א"כ דינו כמי שביטל איסור לכתחילה שקנסוהו וכל התערובת אסורה. ולא רק למוכר עצמו אלא גם ללקוחות, שהרי למענם הוא ביטל את הפרי. וכמו"כ אם התערובת לא נעשתה בפירות עצמם אלא במשטחים שלמים הם חשובים ואינם בטלים ברוב.
אלא שאני מסופק אם בכלל יש דין קבוע בפירות ערלה. אמנם ידוע לנו שיש בארץ מטעי ערלה, וכמו שכתבנו הספק הוא על הפירות המזוהים אם נלקחו מאותם מטעים וא"כ הספק הוא בקבוע. אולם עם זאת איננו יודעים אם קטפו מהם פרי היום. שהרי לא בכל יום קוטפים, אלא לכל מטע יש זמן שקוטפים ממנו וייתכן שהיום לא קטפו ממטעי הערלה, וא"כ יש ספק אם בכלל יש כאן קבוע. גם משק מזוהה עדיין אינו קבוע, כי באותו משק תיתכן אפשרות (והיא מצויה) שיש עוד מטעים שאינם ערלה. וא"כ למרות שידוע לנו מהיכן הגיע הפרי, אולם מכיון שהפרי נארז במעורב אבדה זהות הערלה ואין כאן קבוע.
יפה אמרת שהחשש למיעוט המצוי הוא רק ברוב או חזקה שיש בהם ריעותא מסויימת ואפשר לברר את הדבר, שם תיקנו חכמים לא לסמוך על הרוב והחזקה עד שיתברר הדבר. אולם במקום שאין אפשרות לברר סומכים על הרוב או החזקה. כגון בטרפות הריאה, סתם בהמות בחזקת בריאות הן ויש מיעוט שיש בהן טריפות. וכן בציצית עיין מג"א (סי' ח ס"ק יא) שכתב:
."הרא"ש כתב דנהגו שלא לבדקן דאוקי אחזקתייהו אלא שהחרד על דבר ה' יש לו לבדקן. אך נ"ל דמ"מ חייב לבודקן משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים לבררו כמ"ש בי"ד סי' א, ולפי טעם זה אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל עם הצבור רשאי ללובשו בלא בדיקה". (ועיין גליון מהרש"א יו"ד סי' א).
וא"כ בשעה"ד כשאין לו זמן לברר הוא יכול לסמוך על הרוב למרות שיש מיעוט המצוי של ערלה. ובפרי שאינו מזוהה שאינו יכול לברר ניתן לסמוך על הרוב לכתחילה.
אולם נלענ"ד שכאשר יש אפשרות לקנות פירות במקום מושגח אין לקנות מן השוק ולסמוך על הרוב, במקום שיש מיעוט המצוי. כי קניה במקום מושגח דומה לאפשרות לברר ואין לסמוך על הרוב במקום שאפשר לברר.
העולה מדברינו — אם נכונים הם — שיש לפרסם את אחוזי הערלה, ובמקום שיש 10% ערלה, שהוא מיעוט המצוי אין לקנות פירות אלו מהשוק, אלא רק בחנויות מושגחות. אך פירות שאין בהם אחוז כה גבוה של ערלה אפשר לקנותם בשוק ולסמוך על הרוב.
בד"א בפירות לא מזוהים כגון שאינם ארוזים באריזתם המקורית. אך פירות שנשארו באריזתם המקורית יתכן שיש בהם דין קבוע ואין לקנותם בשוק אפילו אם אחוז הערלה הוא פחות מ1/2% דהיינו פחות מ-200 משום כל קבוע כמחצה על מחצה ודין ביטול ב-200 נאמר רק בתערובת. (אם כי הסתפקנו אם יש כאן קבוע כי לא ידוע לנו שהיום קטפו פירות ערלה ואולי ניתן לסמוך על כך בשעת הדחק).
תשובת המחבר
א. עיקר הערתו של הרב אריאל התבססה על מחלוקת השו"ע והרמ"א בסי' ק"י ס"ד על קבוע שהתערב, האם נחשב לספק ספיקא או שאין תערובת מצטרפת לספק. ולפני שאדון האם זה המצב לאשורו אגיב על הפסיקה בהלכה זו.
השו"ע אינו בודד בהתבססו על דברי הרשב"א. כ"כ בכנה"ג (הג' ב"י סי' ק"י סכ"ד) אף בשם הלבוש, ולעומת זאת הט"ז הסכים לרמ"א.
ב. במצב הנוכחי ויבואר להלן, ישנם כמה וכמה תערובות וכך כתבו הפוסקים:
הפר"ח סיים (סו"ס ד'): "באופן דקבוע דאורייתא ודרבנן שוין דלא מבטלי ברובא וסגי להו בשני תערובות והכי נקטינן". ובמקרה הנוכחי ישנם יותר משני תערובות.
וכך פסק בזבחי צדק (סי' ק"י ס"ק ל') "ואם הוא קבוע דאורייתא כגון דניכר האיסור במקומו ונטל מן הקבוע ונתערב באחרות אין להתיר אלא דוקא בג' תערובות דהיינו דנטל מן הקבוע ונתערב באחרים ואח"כ נפל א' מן התערובת ונתערבה באחרות מותר".
ג. לענ"ד, במצבי תערובות ערלה שלפנינו הספיקות והתערובות מרובים.
לגבי הספיקות, אם נניח, לשם דוגמא, שעשרה אחוז מהפירות מזן זה ובשנה זו הם ערלה, ראשית ערלה זו עצמה מסופקת, אולי המגדל נטע שתילים בגוש שהיו מונחים על אדמה, וממילא הם כבר לאחר שנות ערלה .(ובספק זה אף בעל המטע אינו יודע). ואף אם הם בודאות גדלו על מצע מנותק, מנלן שהיום (או בימים שלפני המכירה) קטפו מאותם מטעים, שמא קטפו רק בשבוע הקודם, והיום כל התוצרת בשווקים וברשתות השיווק נקיה לגמרי מערלה.
לגבי התערובות, בדרך כלל המפריש מן הקבוע (=הקוטף מן המטע) הוא נכרי, ורק בעל המטע יודע שהפירות ערלה. מהמטע הפרי מועבר לבתי מיון ואריזה שם הוא מתערב פעם ראשונה בפרי היתר המובא ממגדלים אחרים וממטעים אחרים שאינם ערלה, ומקבל סימן זיהוי של בית האריזה ולא של המגדל ובתוך אותו ארגז מונחים פירות ממגדלים שונים. משם עפ"י רוב הוא מועבר למחסני שיווק המשווקים את הפירות לרשתות השיווק או לשווקים ואז הוא מתערב פעם שניה. ובפרי המאוחסן בקירור לעונות אחרות ישנה בדר"כ תערובת נוספת של פירות נוספים ממקורות אחרים. וע"כ רק אם המגדל הוא הממיין והאורז וחותם שמו עליהם ומעביר ישירות למקומות המכירה ניתן לומר שפרש ממקום הקביעות ושמר על איסורו, אבל במקרים האחרים והם רובא דרובא אי אפשר לדעת את מקור הפרי, והיו כאן כמה וכמה תערובות.
וכיון שרשתות השיווק המסודרות מנסות למנוע כניסת פירות ערלה לחנויות, המגדלים שפירותיהם ערלה מסתירים את מקור הפירות ומשווקים אותם תחת שם בדוי ובאריזות שאינן מזהות. נוצר מצב שדוקא ההקפדה על נטילה מהמותר גורמת לחוסר היכולת לזיהוי מקור הפרי, ואין לנו אלא לומר: "אמר רבי לעזר צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהן שאילולא הרמאין שבהן היה אחד מהן תובע צדקה מן האדם ולא נותן לו מיד היה נענש" (ירושלמי פאה פ"ח ה"ח). ובאותה מידה הרמאים גורמים שאי אפשר לאסור את כל הפירות מחמת פירות הערלה.
וע"כ הספיקות מרובים עוד לפני שהתערבו הפירות שפרשו מן הקביעות בפירות האחרים שבשווקים. ואף הרמ"א יודה שבכה"ג הפירות מותרים.
ומצאתי ראיה לדברי מדברי הרדב"ז (שו"ת ח"ו סי' ב' אלפים רס"ח):
"שאלת על מעשה שהיה בסרכא שנחלקו שני בעלי תורה אם היתה סירכא או לא ואי אפשר לברר הדבר שנחתכה הריאה ונתערב הכבש עם אחרים אם נאסור הכל מפני הספק או לא:
תשובה אם פירש הבשר מן החנות לא תבעי לך דקי"ל כל דפריש מרובא פריש אלא אם הוא מותר לקחת ממקום קביעותו דקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. תחלה דע שלא נקרא פירש אלא א"כ לא ראינוהו שפירש אבל אם ראינו שפירש מן הקביעות הרי הוא כקבוע וסברא הוא שאם פירש בפנינו לא הפסיד הקביעות, ואעפ"י שכל קבוע כמחצה על מחצה אין אסורו אלא מדרבנן דמן התורה חד בתרי בטיל. עוד דע כי איסור הסרכות בלא נפיחה אינו אלא מן המנהג כאשר כתב הרמב"ם ז"ל נמצא דאפילו תימא שזו סירכא כדעת האוסר אינה אלא מן הספק שמא לא היתה עולה בנפיחה וטרפה או שמא היתה עולה וכשרה וכתב הרשב"א ז"ל ויראה לי שהלוקח מן הקבוע שלא אסרו אלא בזמן שהיא בפני עצמה אבל אם נתערבה באחרות ואינה נכרת בטלה היא ברוב משום ספק ספיקא עכ"ל. וכוונתו שאעפ"י שהיא חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים שאם היא ודאי מן האיסור אינה בטלה. הילכך בנ"ד כיון שאין הטריפה בפני עצמה אלא שהחתיכות מעורבות מותר, ואע"ג דלא אמרה הרב אלא בדיעבד אבל ליקח לכתחלה מן הקבוע אסור. מ"מ למדנו שאין הקבוע אסור מן התורה. הלכך בנ"ד דאיכא כמה ספיקות מותר לכתחלה ליקח מן הקבוע. חדא ספק היתה סרכא ספק לא ואת"ל סרכא שמא לא היה שם נקב והיתה עולה בנפיחה ואת"ל שלא היתה עולה בנפיחה כל חתיכה וחתיכה תלינן דמן ההיתר היא, ואע"ג דממה נפשך האיסור בכלל כבר בטל ברוב ואם לא שנתערב לא הייתי מתיר לקנות ממנו לכתחלה אע"ג דאיכא תרי ספיקי שכן נראה מלשון הרשב"א שלא התיר לכתחלה אלא בדיעבד אף על גב דהוי ספק ספיקא כך נראה לי".
אף במקרה שלפנינו מרובים הספיקות והתערובות, וע"כ נראה שאף הרמ"א יודה שהתערובת מותרת.