חבל נחלתו ג כט
סימן כט
כנה אחת לכמה מינים
שאלה
כמעט כל הפרי הנאכל בארצנו בא מעצים מורכבים*, חלקו מהרכבות מותרות, וחלקו מהרכבות אסורות* — כלאי אילן. במשתלות, השתלנים בוחרים כנות מתאימות ומרכיבים עליהן את עץ הפרי הרצוי. בחירת הכנה* (=החלק התחתון של השתיל) נעשית לפי התאמתה לרוכב ורווחיותה הכלכלית, ולא עפ"י ההלכה.
נוצרים מצבים בהם כנה אחת משמשת להרכבת כמה מינים של עצי מאכל, (כגון לאפרסק, שזיף, שקד ומישמש, וכן בפרי הדר למצויים בעניין). האם מצב זה מותר מבחינה הלכתית*, או שכנה ממין אחד המשמשת לכמה מינים אחרים, הוא מצב אסור מצד ההלכה?
א. הקריטריונים להרכבה מותרת*
בירושלמי (כלאים פ"א ה"ה) על המשנה: "הצנון והנפוץ החרדל והלפסן ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (פ"א מ"ה), הובאה המימרא: "א"ר יונתן יש מהן שהילכו אחר הפרי, ויש מהן שהילכו אחר העלין. הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי. הלפת והנפוס הילכו בהן אחר העלין. התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים? א"ר יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי".
המדובר בכלאי זרעים, היינו זריעה בסמיכות, והובאו שלשה קריטריונים: פרי, עלים וטעם הפרי. הרמב"ם וכן הגר"א למדו ששלושת הקריטריונים האלה לקולא, ודי באחד מהם כדי להתיר את האיסור. אולם האחרון (טעם הפרי) מכריע להחמיר ולאסור אפילו במקום ששני הקריטריונים הראשונים דומים. הר"ש למד להחמיר, שצריכים את שלושתם* ע"מ להתיר כלאים. עפ"י הבנתם יחלקו הראשונים אף בהבנת הגמרא בשני המקרים הראשונים: לרמב"ם — לפת וצנון מותרים וכן לפת ונפוס, לר"ש — שניהם אסורים. צנון ונפוס אסורים לפי המשנה והסבירו שהלכו אחר טעם הפרי.
האחרונים מדייקים בדברי הרמב"ם. הרמב"ם (הל' כלאים פ"ג ה"ה) כתב: "וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אע"פ שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין".
הרב זצ"ל (משפט כהן סי' כ"ה) בתשובה, שאוסר בה הרכבת אשכולית על תפוז (=תפוה"ז בלשון הרב) מסביר מהו "הטבע", וסובר שיש כאן גורם נוסף בקריטריונים להיתר הרכבה. וז"ל:
."ובפרט שכאן הטעם של האשכוליות רחוק ביותר מטעם תפוה"ז, וכבר פסק הרמב"ם בפ"ג דכלאים ה"ו, שאם הטעם רחוק ביותר זמ"ז אין מועיל גם שיווי בעלים ובמראה הפרי. ומה נאמר כאן, שמראה הפרי ג"כ אינו שוה, והטעם משונה ביותר (את העלין לא היתה לי שעת הכושר לבדוק, אבל אפילו יהיו שוין ג"כ א"א להקל מפני השינוי הגדול שבטעם, וכמש"כ). ובפרט שמסדר הגידול ניכר שהם סוג אחר, שתפוה"ז מאחרין את הוצאת הפרי, והאשכוליות מקדימין להוציא בשנה הראשונה. ואע"פ שחילוק זה לא נזכר בחז"ל ובפוסקים, ואם הי' שיווי גמור באחד משניהם, בעלין או בפירות, היו יוצאין מכלל כלאים אם לא הי' שינוי גדול בטעם, אבל בנ"ד ששינוי הטעם הוא גדול ודאי חזי לאיצטרופי סימן זה, שמראה שהם מינים שונים, מכח הגידול המשונה בטבעם. ונראה שזאת היא כוונת הרמב"ם במש"כ שם אע"פ שהם שני מינין בטבען, ועל איזה טבע מכוין, מוכרחין אנחנו לומר, שהשינוי הזה שבטבען הוא חוץ משלשת הסימנים שחושב שם אח"כ, ששנים מהם מפרט בהלכה זו הלכה ה' שהם עלין ופרי, ואח"כ בהלכה ו' מפרש הוא את הענין של הטעם לגבי שינוי, ובודאי אין כונתו במה שאמר שהן שני מינין בטבען על הטעם, שאם היה מתכוין לכך הי' צריך לומר בלשון מפורש בטעמן, ומדקאמר בטבען מוכח, שעל שינויים בדברים טבעיים אחרים הוא מתכוין, שהשינויים הללו עושין את המינים לשנים מחולקין, וע"ז מועיל שיווי העלין ותואר הפרי, רק בתנאי שלא יהי' טעם פרי זה רחוק מפרי זה. וכיון שבנ"ד האשכוליות ותפוה"ז הם שני מינים בטבע הגידול שלהם, שזה ממהר ליתן פריו וזה מאחר, ודאי אפילו אם יהיו דומין בעלין או בפרי, ג"כ לא יהי' מועיל לעשותם למין אחד לגבי כלאים, וממילא גם לגבי מעשר, וק"ו שבמראה הפרי אינן דומין, כמבואר לכל בוחן".
מתבאר כי הרמב"ם דייק שדוקא שני מינים יזדקקו לשלושת סוגי הסימנים אבל מין אחד בטבעו אולי לא יזדקק לכך. (ועי' להלן בדברי המשכנות יעקב).
וכדבריו, בסגנונו, כתב החזו"א (כלאים ג', ה'):
."ויש לעי' לפי' הר"מ כיון דצנון ולפת הפירות שוות, ולפת ונפוס אין הפירות שוות, איך יתכן דצנון ונפוס הפירות שוות הלא צנון ולפת אחת הן? י"ל דצנון הוא אמצעי בריחוק שבין לפת לנפוס והלכך הוא משתוה ללפת ולנפוס, ובעלין נפוס האמצעי בריחוק שבין צנון ללפת והלכך הוא משתוה לשניהן, ובטעם לפת הממוצע בין צנון ונפוס, ולפר"ש כולן שוין בעלין, וצנון ונפוס שוין גם בפירי ולפת אינו שוה בפירי לא עם הצנון ולא עם הנפוס.
ודאתאן עלה זכינו לפרש דברי הר"מ שפירש שצנון ולפת ב' מינים הן ואפ"ה הותרו, וכן לפת ונפוס, והוא ענין מחודש, ובפשוטו כל שהתירו חכמים מין אחד הוא, וכל מש"כ לעיל עדין לא הספיק, אבל הדבר היותר מוכרח דאם איתא דצנון ולפת חד מינא ולפת ונפוס חד מינא, ע"כ צנון ונפוס חד מינא אף שהן רחוקין בטעמן, והר"מ פירש. והוכרח לפרש דהתירו כאן ב' מינים ובזה שפיר יש לומר דצנון ולפת שהן שוין אינן כלאים. אבל צנון ונפוס שהן רחוקין הרי הן כלאים.
אבל הר"ש דפירש דכל המותרים הן מין אחד הוכרח לפרש דהא דאמר צנון ולפת הלכו אחר הפירי היינו לחומרא דאי צנון ולפת ג"כ חד מינא ע"כ גם צנון ונפוס חד מינא".
עולה, עפ"י הרמב"ם, שיתכן מצב שמין אחד יהיה מותר עם שני מינים אחרים, אע"פ ששני המינים אסורים זב"ז (כשם שצנון ונפוץ אסורים, ומותרים במין שלישי). עפ"י הבנתו כי אין המינים עצמם קובעים, אלא הדמיון בפרי בעלים וכד'. ויכול להיות אילן שיתן כנה לזה ולזה, אע"פ ששני מיני "הרוכבים" אסורים זב"ז.
אבל לפי שיטת הר"ש צריך להסיק לאיסור, שהרי מין שאפשר להרכיבו על שני מינים שונים, שהם עצמם כלאים זב"ז, עניינו שדומה למין אחד בעלים ולמין שני בפרי וכד', ולר"ש שצריך להיות דומה בכל ממילא יהיה אסור בשניהם.
ב. קביעת הטעם
כאמור לעיל, טעם הפרי, הוא גורם מרכזי בקביעת היתר ההרכבה, לפי הרמב"ם. בפתחי תשובה (יו"ד סי' רצ"ה ס"ק ב') הביא מחלוקת המשכנות יעקב והלבושי שרד האם מותר להרכיב את תפוח המאכל על התפוח היערי. הלבו"ש סבר שאסור משום שטעמו של האחרון חמוץ מאד, וא"כ אין להרכיבם זע"ז. ואילו המשכנ"י סובר שהסימנים: עלים, פרי וטעם ניתנו דוקא להרכבת שני מינים אבל במקום שהמין אחד עפ"י שם וטבע העץ, אף שהטעם רחוק מותרת ההרכבה זע"ז.
בעקבות המחלוקת הזו חידש הגר"ש ישראלי (ארץ חמדה ספר ב' מדור ג', ה') במהות הבנת סימן הטעם. וז"ל: "מתוך זה נראה לומר, שיסוד המושג טעם רחוק וקרוב הוא אחר לגמרי, ואין הרוחק תלוי בדרגת המתיקות או החמיצות. שזה אינו נקרא רחוק מטעם, אלא גוון אחר בטעם, ורוחק לא יוצדק להקרא אלא במה שסוג הטעם הוא אחר. לדוגמא — התפוח והאגס, שההבדל ביניהם איננו בדרגת המתיקות, אלא בטעם היסודי שהוא אחר אצל זה מאצל זה. והמתיקות או החמיצות ומרירות, אינה אלא גוון של הטעם היסודי. דרגות המתיקות וכו' יכולים רק להוות גווני מין, אבל אינם יכולים להשפיע על עצם קביעות המין". והדבר הטעון לימוד והבחנה מה הם טעמים יסודיים שונים. וצ"ב.
ג. ראיות מסוגיות הש"ס
בירושלמי (כלאים פ"א ה"ב) על המשנה (כלאים פ"א מ"ב): "הקשות והמלפפון אינם כלאים זה בזה רבי יהודה אומר כלאים". נכתב בגמרא: "אמר רבי יודן בר מנשה דברי חכמים אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של קישות ונוטעה והיא נעשית אבטיח. אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ונוטעה והיא נעשית מלפפון. רבי יודה אומר עיקרו כלאים. אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ומעה אחת מפיטמא של תפוח ונותנן בתוך גומא אחת והן נתאחין ונעשין כלאים. לפום כן צווחין ליה בלישנא יונא מולפפון. נישמעינ' מן הדא הקישואין והאבטיחין והמלפפונות אינן כלאים זה בזה רבי יהודה אומר כלאים".
המחלוקת בין ת"ק לר' יהודה היא כיצד נוצר המלפפון*. לפי ת"ק (אליבא דהגר"א בשינוי גירסא), המלפפון הוא בן כלאים של קישוא ואבטיח, אמנם כיון שהם מותרים בהרכבה אין בכך איסור. לפי ר' יהודה הוא נוצר מתפוח .(אילן!) ואבטיח. הגר"א כתב בביאוריו: "אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של קישות ומעה אחת מפיטמה של אבטיח ונוטעה והיא נעשית מלפפון. פי' וא"כ הוי מלפפון מין קישות ולפיכך אינו כלאים עם קישות". היינו כיון שיצירת המלפפון מן הקישות (בהכלאה עם מין אחר), הוא מותר עם "אביו" ואינו כלאים בו.
השאלה המתבקשת היא האם בכל כלאים כן, או שדוקא כאן כיון ששני הצדדים מותרים זב"ז, אף בן התערובת מותר בהם; אבל במקום ששני מינים האסורים בכלאים הוכלאו ונוצר מין שלישי, הוא יהיה אסור עם שני הצדדים בגלל הצד השני האסור המעורב בו.
כתב על כך החזו"א (כלאים ב', ט"ו): "נראה דאין זה כללא דכל שבא מב' מינים חשיב כלאים במולידיו, וכההיא דאמרו בירו' פ"ק ה"ז, דמרכיב זית על תמרה אין הזית נפגם עיקר פריו אלא שהתמרה ממתקו, מסתבר שאין זית זה המורכב כלאים בשאר זיתים ומעשרין מזיתים אלו על שאר זיתים. ונראה דכל הרכבה שהפרי דומה לאחד ממולידיו והשני לא שינה צורת הפרי אף שהשפיע בו, דינו כפרי שהוא נדמה לו". וכך מסיק, לפחות לפי הרמב"ם, שהדמיון (בעלים פרי וכו') קובע.
עוד בירושלמי (כלאים פ"א ה"ד) "תני גוי שהרכיב אגוז על גבי פרסק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו ייחור והולך ונוטע במקום אחר מה נפק מינהון קדריה פרסקיה. הרכיב תריד על גבי דרכון אע"פ שאין ישר' רשאי לעשות כן נוטל הימינו זרע והולך וזורע במקום אחר מה נפק מינהון כורבי לבנון. זרגון ולפת מה נפק מינהון פטר פיטרה סילינון. לוזון ובוטמין מה נפק מביניהון פיסטקין. זיתין ורימין מה נפק מביניהון שיזפין".
המדובר כאן בהרכבות אסורות שהרכיב נכרי, ובבן כלאים הנוצר* מהם, והיתר זריעתם וקיומם. לא בואר האם מותר להרכיבם עם המינים שנוצרו מהם. אולם במשנה ד' נאמר: "השיזפין והרימין אע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז". היינו השיזפין אשר נוצרו מהרימין, כמבואר בבריתא, אסורים עם אביהם. לפי' הר"ש לעיל הדברים מובנים. לפי' הרמב"ם צ"ל שהריחוק באחד מהקריטריונים גדול, וע"כ אין להרכיב זע"ז.
ד. בירור המינים בימינו
כתב הרמ"א (יו"ד סי' רצ"ה ס"ו): "ומ"מ הואיל ואין רוב העולם מכירין רוב המינין, טוב ליזהר מכולן (ב"י בשם סמ"ק)".
אמנם בדורנו התירו ואסרו לפי בדיקת המינים. כ"כ החזו"א (ג', ו'): "נראה דאף בדורותינו רשאים החכמים לסמוך על הכרעתם בצורות המשתנות איזה מהן מין אחד ואיזה מהן ב' מינים, בין כשהנידון במין אחד שנברא בצורות מתחלפות ובמהות ומזג אחד, ובין בנידון דמיון הפירות והעלין שהתיר הרמב"ם, ואצ"ל אם שינוי צורתן מפני שינוי המקומות".
ושם אות ז' כתב: "ולימון ואתרוג ואשכוליות ותפו"ז יש להסתפק בהן אם הן מין אחד מצד השתוותן בטבען והן גדילין על כל מים, ר"ל שצריכים השקאה ואין הגשמים מספיקין להם והם מתקיימין במחובר משנה זו לחברתה שחונטים החדשים ושל אשתקד קיימים וכן יש להסתפק בהשתוותן במראה ותבנית שהתיר הר"מ אפילו ב' מינין". (אמנם הרב קוק זצ"ל אסר במיני ההדר שמזכיר החזו"א, כמובא לעיל).
המשמעות לדורנו רבה. בעזרת הכלאות והנדסה גנטית נוצרים מינים רבים, אשר מהם בוררים השתלנים את עצי הכנות להרכבות. ולכן כל עץ המשמש ככנה למינים מסויימים צריכים לגדלו עד שיתן פירות, ואז להביא את עליו, פריו הבשל ואת כל נתוני הגידול (כפי שבדקם הרב קוק זצ"ל) לפני גדולי הפוסקים המצויים בהלכה זו, והם יכריעו בכל מין ומין האם מותר להרכיבו על מינים אחרים ואלו מהם.
מסקנה
לפי שיטת הר"ש (וכן נראים דברי הראב"ד בהשגה כלאים פ"א ה"ו) נראה שאין מצב בו מין אחד מותר בהרכבה עם כמה מינים (כשהגדרת המין היא הלכתית ולא ביולוגית), על אף דמיונו בצדדים מסויימים. לפי שיטת הרמב"ם הנהוגה למעשה, מותרת הרכבה של מינים רבים על כנה ממין אחר, ובלבד שהפוסקים הכריעו שהם זהים בחלק מסימניהם וטעמם אינו שונה מהותית זמ"ז.