חבל נחלתו ג יג
סימן יג- יום טבוח בימינו
א עריכה
המשנה במסכת חגיגה (פ"ב מ"ד) מלמדת: "עצרת שחל להיות בערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת ובית הלל אומרים אין יום טבוח אחר השבת. ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת, ואין כהן גדול מתלבש בכליו ומותרין בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת".
היינו: לפי ב"ש שמביאין שלמים ביו"ט ואין סומכים עליהם אבל לא עולות — מביאים את עולות הראיה (ולפי רש"י אף שלמי חגיגה) לאחר יו"ט, מפני שאינם קרבים ביו"ט, ויום ההבאה נקרא 'יום טבוח'. אולם לפי בית הלל שמביאים שלמים ועולות ביו"ט וסומכים עליהם אין לעצרת יום טבוח, אלא במידה וחל שבועות בשבת (ואצלנו, לפי סידור הלוח ש'לא בד"ו פסח' אין זה אפשרי), ואז מכיון שלא ניתן להקריב קרבנות יחיד בשבת — יום טבוח הוא ביום ראשון. במקרה כזה, קובעת המשנה, אע"פ שיום טבוח הוא ביום ראשון ולכאורה צריך להיאסר בהספד ותענית — אין הוא נאסר, כדי להוציא מדעתם של הצדוקים שלפי סילופם את תורה שבע"פ קבעו שעצרת-שבועות תמיד יחול ביום ראשון. וע"כ אף כהן גדול אינו יוצא (או שאינו עובד כלל לפירושים אחרים) בבגדי כהונה (שמונה בגדים), אלא בבגדי חול להדגיש שאין זה חג אלא יום חול, והקרבת הקרבנות היא משום תשלומים של החג.
עולה לכאורה, שלגבינו, הפוסקים כבית הלל (ועפ"י סידור הלוח), אין חוששים כלל ליום טבוח.
ב עריכה
עפי"ז טעון הסבר מקרה המתואר בהמשך הסוגיא (חגיגה י"ח ע"א): "ומותרין בהספד ותענית שלא לקיים את דברי האומרין עצרת אחר השבת. והתניא: מעשה ומת אלכסא בלוד, ונכנסו כל ישראל לסופדו, ולא הניחם רבי טרפון, מפני שיום טוב של עצרת היה. יום טוב סלקא דעתך? אי ביום טוב, מי קאתו? אלא אימא: מפני שיום טבוח היה! — לא קשיא: כאן — ביום טוב שחל להיות אחר השבת, כאן — ביום טוב שחל להיות בשבת". ר' טרפון אסר לאנשי לוד להספיד ביום טבוח כשיו"ט לא חל בשבת, והלא לפי ב"ה אין כלל יום טבוח. ואיסורו של ר' טרפון הוא לפי ב"ש*טו.
אמנם המעשה יתיישב לפי דברי הראבי"ה (מסכת חגיגה סי' תת"ו) שכתב: "מפרש מורי אבי הטעם מה שמשמע (שאסור) בהספד ותענית לאחר עצרת לולי שלא לקיים וכו', משום דגרסינן בפרק בתרא דמועד קטן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא מנין לאחר עצרת שאסור בהספד ובתענית עד שבעה ימים שנאמר (דברים ט"ז ט"ז) בחג המצות ובחג השבועות מקיש חג שבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג שבועות יש לו תשלומין כל שבעה, אפילו לאחר חורבן, כדמוכח התם. ומה שמותר בהספד ותענית הני מילי יום טבוח כשחל להיות אחר השבת התירו מפני הצדוקין הא לאו הכי אסור, ואפילו כשחל לאחר השבת לא התירו אלא אותו היום ותו לא. ושמעתי דלא נהוג אבא מרי ליפול על פניו בתחינה עד שבעה ימים אחר עצרת ומהאי טעמא הואיל שאסורין בהספד ותענית. ונראין הדברים, דהא אפילו במלאכה אסורי להו, אילולי דרשא דרבי אליעזר בן יעקב, דאמרינן בשמעתן"
היינו לפי הראבי"ה (וכן הביא רעק"א על הרמב"ם [הל' כלי מקדש פ"ו] בשם האגודה) ששה ימים אחר העצרת אסורים בהספד ותענית משום תשלומין של עצרת להבאת קרבנותיו, ורק כשחלה עצרת בשבת התירו בהספד ותענית משום הצדוקים. (ומותרים בימים אלו במלאכה*טז). והמעשה בלוד ארע באחד מששת הימים שלאחר העצרת וע"כ אסר עליהם את ההספד.
וכעין דבריו כתב המאירי בפירושו למשנה: "וב"ה אומרים אין לה יום טבוח, פי' לא שיאמרו שאם לא הוקרבו ראיות בי"ט שלא יהא יום טבוח שלהם אחר השבת, שאף הם מודים שיש לעצרת תשלומים כל שבעה אלא שהם אמרו שאין צריך בזה. ומכל מקום בכל שאר ימי טבוח הן של עקר הן של תשלומים היו נוהגין איסור בהספד ובתענית. ויום טבוח קורים אותו היום שהיו קרבנות ראיה וחגיגה קרבין בו או קרבנות הראיה לבד".
ג עריכה
אמנם הרי"ד (חגיגה י"ח ע"א) כתב על המעשה בלוד: "ומיכן מוכיח שאסור להתענות במוצאי חג שבועות אפילו בזמן הזה דהא ר' טרפון בימי חורבן הוה". וכן נכדו (מובא בשלטי גבורים, תענית ו' ע"ב, לשון ריא"ז): "יו"ט של חג השבועות אע"פ שהוא מן התורה יום של אחריו אסור בהספד ותענית מפני שיום טבוח הוא. אבל אם חל בשבת מותר שלא לקיים דברי הצדוקין שאומרים שאין יו"ט של עצרת חל לעולם אלא אחר השבת".
ולולא דמסתפינא היה נ"ל שהרי"ד פרש את המשנה בצורה שונה. שהרי לכאורה קשה מדוע נקטה המשנה "עצרת שחל בער"ש" ולא עצרת לאחר השבת, היינו אף בשאר ימים, כפי שתרצה את המעשה בלוד? אלא מכאן שב"ה קבעו שאין יום טבוח דוקא כשעצרת חל ביום ששי, מפני שאז ניתן להקריב קרבנותיו בעצרת ובשאר חמשת ימי התשלומים שלאחר השבת אין הבאת קרבנות מרוכזת דוקא ביום מסויים. אבל אם חל עצרת בשאר ימי השבוע יום טבוח הוא היום שלאחריו. ולפי"ז אף לב"ה ישנו יום טבוח ולכן אסר להם ר' טרפון להספיד בו. ומר' טרפון שהיה לאחר החורבן ואעפ"כ אסר, למד הרי"ד אף לימינו. וראיה לפירוש זה במשנה שהנה בירושלמי נחלקו אמוראים מי מקבל את עורות עולות הראיה בעצרת שחלה לאחר השבת. והלא לפי ההבנה שלב"ה אין יום טבוח כלל במה נחלקו? על כרחך אף לב"ה ישנו יום טבוח בו רוב ישראל היו מביאים קרבנותיהם, ובו עבדו כל המשמרות, לפחות משום הצורך של ריבוי הקרבנות. וכאן עולה השאלה האם יום זה יחשב כיו"ט, או כיום חול רגיל שכהן העובד שלא במשמרתו אינו נוטל בעורות העולות.
ד עריכה
הב"י (או"ח סי' תצ"ד אות ג') הביא: "כתב האגור בסימן תרסה כתב ה"ר ישעיה (תוס' רי"ד חגיגה יח. ד"ה לא, פסקי רי"ד שם) שאסור להתענות במוצאי חג שבועות אפילו בזמן הזה, וזהו אסרו חג אמרה תורה עשו אסר לחג (עי' סוכה מה:) ובירושלמי (ע"ז פ"א סוף ה"א) קורא לאסרו חג בנה דמועדא פירוש בן המועד, ואסור לומר צידוק הדין כי אם ביחיד ע"כ. וכן כתב הה"ר יעקב ן' חביב ז"ל בספר עין יעקב בפרק ב' דחגיגה (הכותב יח.) אהא דמייתי התם מעשה ומת אלכסנדראי בלוד ובאו כל ישראל לספדו ולא הניחן רבי טרפון מפני שיום טבוח היה"*יז.
וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' תצ"ד ס"ג): "אסור להתענות במוצאי חג השבועות".
כתב בברכי יוסף (או"ח סי' תצ"ד אות ד') שמקורו של האגור בשבלי הלקט ושם הוסיף בדברי הרי"ד: "וכבר פירשנו שגם שאר ימים טובים שוין בזה מדברי קבלה כמו שמפורש בעזרא, ואולי יש להקל ולהתיר מפני שאנו עושין יו"ט שני ימים, ואין לשנות המנהג הפשוט בישראל".
שבה"ל והאגור הסבירו את הרי"ד שאסר בהספד ותענית לא רק משום יום טבוח אלא משום אסרו חג. ואין הטעמים זהים. מקורו של אסרו חג הוא מנהג, כפי שיבואר להלן, והוא נוהג בכל הרגלים, לעומת זאת יום טבוח הוא רק בעצרת ובשאר רגלים התשלומים הם בחוה"מ. ונראה שהרי"ד ונכדו הריא"ז לא הסבירו את הגמ' בחגיגה משום אסרו חג. וקצת קשה על הב"י איך חיבר בין יום טבוח לאסרו חג, ואיך הביא את שני הנימוקים, ולא עמד על הסתירה ביניהם. ועוד שלא הזכיר דין אסרו חג לגבי פסח וסוכות. (והרמ"א הזכירו בסי' תכ"ט). וכן ראיתי שכתב הרב חיד"א בברכי יוסף (תצ"ד, ד') שהרי"ד, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא סברו את הדין של אסרו חג המובא בירושלמי, והאגור לא סבר כמותם והוסיף את הדין של אסרו חג. ועי"ש שהאריך בסוגיא.
ה עריכה
אף הלבוש (תצ"ד, ג') הביא את שני הטעמים וחיבר ביניהם.
ז"ל: "במוצאי יו"ט דשבועות הוא אסרו חג, ואסור להתענות בו מפני שהוא אסור בחג ודבוק בו, וסמכוהו אקרא (תהילים קי"ח כ"ז) אסרו חג בעבותים, אמרה תורה עשו איסור לחג (עי' סוכה מ"ה ע"ב). והוא נקרא יום טבוח. כדי שלא לקיים דברי הצדוקים. והיינו דוקא כשחל בשבת היו חוששים לזה, אבל כשחל בשאר ימי השבוע היו עושין אותו כיו"ט לאוסרו בהספד ותענית. ובזמן הזה לא חיישינן לצדוקים מפני שאינם מצויים בינינו. ונוהגין איסור הספד ותענית לעולם בין כשחל בשבת בין כשחל בשאר ימות השבוע". (וקצת נראה מדבריו שפרש במשנה כפי שפרשנו בדברי הרי"ד).
ו עריכה
המשנה למלך (הל' כלי מקדש פ"ו ה"ט-י). ניסה לתרץ את הסתירות בין המקורות השונים. וז"ל:
"ועוד אני תמה שראיתי למרן בשולחנו הטהור טור א"ח סי' תצ"ד שפסק דאסור להתענות במוצאי חג השבועות, ובשאר ימים טובים לא אסר להתענות ביום שאחר יו"ט. משמע דס"ל דנשתנה יום שאחר שבועות משום דהוי יום טבוח ומטי בה מהך דר' טרפון. ולא ידעתי לדידן דקי"ל כב"ה מה הפרש יש בין יום שאחר החג לשאר ימי התשלומין. וראיתי להחכם בעל מגן אברהם שכתב דהטעם שאסור להתענות במוצאי חג שבועות הוא משום דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת. ודברים אלו הם שלא בדקדוק דאדרבה היכא דחל בשבת מותרים בהספד ובתענית מפני הצדוקין כדתנן במתניתין. ואדרבה יש לתמוה על מרן דלמה לא ביאר שאם חל עצרת בשבת שיום ראשון מותר בהספד ובתענית.
וסבור הייתי לומר פירוש אחר בהך מילתא דר' טרפון, דמה שמנע ההספד ביום שאחר עצרת לא היה מפני הקרבן שהרי אינו זמן חיוב להקרבת קרבן לכל ישראל, אלא מטעם שכל יום שאחר יו"ט אסור בהספד ובתענית ובירושלמי קורא אותו בנה דמועדא וכמ"ש מרן בטור או"ח סי' תצ"ד. ובפ"ד דסוכה דף מ"ה אמרינן כל העושה איסור לחג מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח ופרש"י בשם י"א שהוא יום שאחר החג. ובזה הוה ניחא לי הא דכתיב בנחמיה סי' ט' וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בצום ובשקים כו' ויש לדקדק דאמאי לא נאספו ביום כ"ג אלא ודאי משום דהיה אסרו חג ולא רצו לגזור בו תענית". ומקשה על פירושו בנחמיה מתוס' בר"ה ומוסיף: "ואף שמדברי התוס' נראה שדין זה אינו אלא מנהג, מ"מ אפשר דבימי ר"ט כבר נתפשט מנהג זה. ובגמרא הקשו לר' טרפון דאף דנימא שכל יום שאחר י"ט יהא אסור בתענית מ"מ ביום שאחר עצרת אינו אסור בתענית מפני הצדוקין שהרי אפילו בזמן הבית שהיו מקריבין קרבנות ביום שאחר העצרת והיו אסורין בהספד אפ"ה התירו מפני הצדוקין ותרצו דעובדא דר"ט היה כשחל עצרת בימי החול, ואף שמדברי המקשה נראה דס"ל דטעמיה דר"ט שמנע ההספד היה מפני שהיה יום טבוח דקאמר אלא אימא שיום טבוח היה, י"ל דלעולם המקשה לא ידע דין זה דאיסור התענית באסרו חג". וממשיך ומיישב את הגמרא לפי הסבר זה.
מתבאר מדבריו שהמעשה בלוד ואיסורו של ר"ט היה מפני אסרו חג, ולא מפני יום טבוח. ונראה שלדעת המל"מ יום טבוח אינו נוהג בימינו. אמנם אין בכך לישב לגמרי את דעת השו"ע שהרי לא הזכיר אסרו חג לגבי ימים טובים אחרים. ויותר נראה להסביר בדעת הב"י כלבוש ומצד שילוב שני הטעמים. וע"כ בשאר י"ט שקיים אך הטעם של אסרו חג לא הזכיר כלל. וכ"נ שהבינו המגן אברהם (סי' תכ"ט ס"ק ח') שכתב: "בב"י כאן משמע שמותר להתענות בו וכ"מ ססי' תצ"ד דדוקא אחר שבועות אסור משום שהוא יום טבוח, וכ"מ בתענית דף י"ח ע"א דלא כב"ח. מיהו בתו' ר"ה דף י"ט ע"ב משמע דהמנהג שלא להתענות". והבין המג"א בב"י שעיקר איסורו משום יום טבוח.
ז עריכה
אולם הגר"א הסביר את פסק השו"ע לגמרי משום אסרו חג. ז"ל: "כמ"ש בפ"ד דסוכה כל העושה איסור חג כו' וכפי' השני של רש"י. ובירושלמי קורא לאסרו חג בנה דמועדא וז"ל הירושלמי פ"א דע"ז סוף הלכה א': חברייא אמרו טעמא דר"י משום בריה דמועדא כו' א"ר יודן מסייע לנה דאמרו חברייא וביום עשרים וארבעה לחודש נאספו כו' ולמה לא אמר בכ"ג משום בריה דמועדא. אין נימר דהוה בשבתא לית יכיל דאת מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשבא. ומה בה. ולית ר' הונא מקיל למאן דמעביר ליה מן אתריה, א"ר יוחנן בר מרייא אנא חשבתיה ולא הוה בשבתא. ובפ"ב דחגיגה מעשה ומת אלכסא בלוד ובאו כו' ולכן כ' כאן". וכדוגמת המשנה למלך פרש הגר"א את המעשה בלוד משום אסרו חג ולא משום יום טבוח. וסיום דבריו "לכן כתב כאן" נראה שר"ל כי בעצם דין אסרו חג הוא כללי לכל הרגלים, אלא שהב"י קבעו כאן משום שהמעשה בלוד היה בעצרת, ואין כונת הב"י לצמצמו דוקא לשבועות.
ח עריכה
עולה למסקנה כי שתי שיטות אחרונים להסברת פסיקת השו"ע, האחת המשלבת את שני הטעמים של יום טבוח ואסרו חג, והשניה הנסמכת על אסרו חג בלבד. ולמעשה אין מחלוקת, שאין מתירים בגלל יום טבוח וחשש הצדוקים בהספד ותענית, אלא אוסרים אסרו חג לגמרי בהספד ותענית. ולגבי אמירת תחנון — אשכנזים וספרדים (שכנה"ג סי' תצ"ד הגה"ט אות ו') נוהגים שלא לומר עד י"ב (ועד בכלל. ויש נוהגים עד י"ג ועד בכלל וטעמם משום ספיקא דיומא [שכנה"ג סי' קל"א הגב"י אות י"א]).
ט עריכה
אולם מצאתי בספר גן המלך (סימן קי"ג, לבעל הגינת ורדים) שכתב: "טור א"ח סי' ת"ך כתב הרב ב"י בסוף הס' משום הג"א שמר"ח סיון עד עצרת אין מצדיקין על המת דרך הליכה וכן ביום טבוח שהוא אסרו חג עצרת ור' יואל הנהיג כן כל ז' שעצרת יש לה תשלומין כל ז'. ולעד"נ דיום טבוח שחל להיות באחד בשבת אין ראוי לעשות לו שום חומרא כלל ולאו דוקא יום טבוח אלא אפי' כל יום א' בשבת שיבא לאחר חג שבועות ראוי לזלזל ולהקל בו כדי שלא לחקות את הצדוקין שאומרים שחג שבועות יהיה בא' בשבת כדאיתא בפ"ב משנה ד' שאם חל להיות יום טבוח אחר השבת שמותרין בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת".