חבל נחלתו ג יד

סימן יד- מכירה בחול המועד

שאלה

משתלות המגדלות צמחי נוי מוצאות את עיקר פרנסתן ממכירת עציצי נוי למתנות וכד'. הלקוחות קונים במועד בכמויות גדולות יותר לשם נתינת מתנות. והשאלה היא האם למוכרים מותר למכור במועד, אע"פ שאת התשלום יקבלו הרבה לאחר המועד?

תשובה

א

כתב הטור (או"ח סי' תקל"ט): "כל סחורה אסורה אפי' כל שהוא בין לקנות בין למכור. ואם יש לו סחורה ואם לא ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן מותר למוכרה. אבל אם לא יפסיד מן הקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח יותר משאם ימכרנה אח"כ אסור למוכרה, ואם אין לו מה יאכל או אפילו יש לו אלא שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות בריוח ויוציא יותר לשמחת י"ט מותר למכור".

מתבאר כי לכתחילה אין למכור במועד אא"כ יפסיד את הקרן, היינו השקעותיו במוצר. אולם הקלו במו"מ במועד אם תהיינה לו יותר מעות לשמחת החג. ולכן במקרה הנוכחי שהתשלום מאוחר אסור למכור במועד.

ב

עוד כתב הטור: "וכן אם באו שיירות והביאו סחורות שאינן מצויין כלל אחר המועד או יקנו ממנו (וכן אם אינו מצוי) שיבואו שיירות כאלו לקנות מהם ולמכור להם. והרמב"ן ז"ל כתב דוקא למכור להם מותר כל דבר, אבל לקנות מהם אם קונה הדבר להשתכר אסור אע"פ שהריוח ניכר שקונה בזול מהשיירא, אבל אם צריך הדבר לצורכו ודעתו לקנותו ונזדמן לו עתה מי שמוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו אחר המועד שיירא כזו דבר האבד הוא ומותר, וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה".

ובאר הב"י (סי' תקל"ט ס"ק ה') דין שיירה. ז"ל: "שם כתב הרא"ש גרסינן בירושלמי (שם) פרקמטיא אבודה שרי מיזבנינא במועד רבי יעקב בשם רבי אחא בשם רבי יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועד, לא הוה ידע דשיירתא עלתה ומוזלא עבידתא אלמא עבורי רווחא פסידא היא. משמע מהך ירושלמי אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד, כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו סחורות הרבה ומוכרין בזול ולא ימצאו אחר המועד אף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר קונין מהם ומוכרים דמניעת הריוח הוא הפסד כיון דדבר שאינו מצוי הוא עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות יו"ט (הכ"ב) וז"ל: אין עושין סחורה במועד בין למכור בין לקנות ואם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת ומכרו בזול או לקחו ביוקר הרי זה מותר לקנות או למכור. וכן פירש סמ"ג (שם) וכתב הרב המגיד בירושלמי (פ"ב ה"ג) הדא שיירתא שרי למיזבן מיניה בחולא דמועדא ונכתב בהלכות בפרק ב' (רי"ף ו סוע"א) וגם הגאונים (שערי שמחה ח"ב עמ' טז) כתבוהו".

למדנו שדין שיירות הוא חריג, ואע"פ שאין כאן איבוד הקרן נחשב לדבר האבד. ועדיין צריך לעיין האם הותרו מכירה וקניה או רק אחד מהם.

ג

מבאר הב"י את המחלוקת המובאת בטור: "ומדברי רבינו (=הטור) נראה שמותר לקנות מן השיירא אפילו כדי להשתכר ולעשות סחורה, וכן פירש הראב"ד (ספר האשכול ח"ב עמ' ) וקצת המפרשים שהעברת ריוח נקרא דבר האבד, ומכאן יצא להם שמותר להלוות ברבית בחולו של מועד. והטעם בזה לפי שאין בכל אלו מלאכה גמורה שתהיה אסורה דבר תורה אפילו ביום טוב, ואין כאן אלא מקח וממכר שאסור מדבריהם ביום טוב גזירה שמא יכתוב, ובחולו של מועד התירו מפני העברת הריוח".

מתבאר, לדעה זו, שכיון שמו"מ אינו מלאכה אף בשבת ויו"ט ונאסר משום חשש כתיבה, הותר בחוה"מ משום הפסד ריוח. ולדעה זו הותר מו"מ אף ללא הפסד הקרן.

ממשיך הב"י: "אבל הרמב"ן (חי' שם ד"ה עוד מצאתי) כתב שלא התירו לקנות מן השיירא אלא מה שהוא צריך לתשמישו ואם לא יקנהו מן השיירא ויצטרך לקנות אחר המועד יהא נפסד שלא ימצאהו בערך שמוצאו עכשיו, אבל כדי להרויח ולעשות סחורה בודאי אסור לפי שהעברת ריוח אינו כדבר האבד ולפיכך אסור להלוות לנכרי ברבית עד כאן דבריו. ולהפרע ממנו דברי הכל מותר וכן מותר לו לזקוף חובו כדי להבטיח מה שהוא חייב לו שכל זה בכלל דבר האבד הוא לדברי הכל עכ"ל הרב המגיד. וכל זה כתב ג"כ נמוקי יוסף (ד' ריש ע"ב) וכתב (ו' סוע"א) שטעם הירושלמי דקאמר הדא שיירתא שרי מיזבן מינה במועדא משום דאף ע"ג דבדבר של טורח מיקרי הרוחא ואסור, מכל מקום מידי דליכא טרחא כגון מקח וממכר מיקרי דבר האבד, לפי שכל עסקי סחורה היא שקונה בשעת הזול ומוכר בשעת היוקר". עולה, כי לפנינו מחלוקת האם קניה משיירה הותרה לגמרי, מפני שהעברת רווח מותרת ביחס למו"מ במועד, או שכל שהותר הוא קניה לצורכו והותר לקנותו בזול במועד, אבל לשם סחורה אסור לקנות משיירה במועד. ולפי"ז אסור למכור לשיירה במועד. והביא הב"י מהמרדכי, ריב"א והגהות מימוניות שכתבו כרמב"ן.

ד

עוד מביא הב"י מתשובת הריב"ש. וזו תשובתו (סי' ש"כ) בשלמות:

"עוד שאלת, כי היריד במקום ההוא בא ברוב השנים בחול המועד, אם יוכלו למכור ולקנות מהם; ואמרת, שראית רוב מ"ש בזה המחברים ז"ל, ורובם מסכימים שצריך שיהיה פוחת מן הקרן, כפי מה שמצאו בירושלמי, ושאודיעך דעתי. תשובה: דבר זה אינו מוסכם בירושלמי, אבל מחלוקת אמוראים הוא שם; שכך כתוב שם (מ"ק פ"ב ה"ג): הדא שיירתא, שרי למיזבן מינה בחולא דמועדא; הוה ידע דשיירתא אזלא ומוזלא עבידתיה; אמר רבי מונא: אין ידע דהוה מזבין ופחות מן קרנא, יזבן, ואי לא, לא יזבן. אמר רבי יוסי בר רבי בון: אגרא וקרנא קרן הוא; אין ידע דהוה מזבין ופחית מן קרנא, מזבין, ואי לא, לא מזבין; ופי': פחית מן קרנא, דרבי יוסי ב"ר בון, ר"ל: מן השכר, שהוא מכלל הקרן לפי סברתו, כי הוא חולק עם ר' מונא. וכן פירש זה הירושלמי הר"י בן גיאת ז"ל בהלכותיו; וסמך על דברי רבי יוסי ב"ר בון, כמו שהוא מן הדין, להקל בדרבנן, כי אין בזה מלאכה גמורה. וכן הביא (=הרי"צ ן' גיאת) תשובה לרבינו האי ז"ל, בענין שיירה של חוגגים הבאה בחולו של מועד, ויש במה שנמכר להם שכר, וכשנמנעין, באין לידי הפסד וחסרון שכר; וכן במה שהם מוכרים, אם אין לוקחין מהם, אי אפשר ליקח כמותו לאחר מכאן; והאריך לומר, כי מותר, משום דבר האבד. גם הראב"ד ז"ל כתב בפירוש, דלגבי פרקמטיא, שאין בה מלאכה, אלא שאסרו חכמים משום עובדין דחול, עבורי רוחא הוי כדבר האבד; וגם, שהקלו בו משום שמחת יום טוב, דאי מטי ליה רוחא במועד, מיתהני מיניה במועד, דשתי קונדיטון ואכיל פטימן ומוקיר למועדא שפיר; כמ"ש ז"ל בפירושיו. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. וגם הרמב"ן ז"ל, שחלק על הראב"ד ז"ל, ואמר שלא התירו לקנות מן השיירה בחול המועד אלא דברים שהוא צריך להם לצרכו ולתשמישו, וכיון שאם לא יקנה עתה מן השיירה סחורה בזול, על כרחו יש לו ליקח לאחר המועד ביוקר, הפסד גדול הוא זה. אבל לקנות מן השיירה סחורה כדי להשתכר בריוח, אסור, דהעברת ריוח לאו דבר האבד מיקרי, אלא מבטל כיסו הוא; כמו שתמצא דבריו ז"ל בארוכה בספר תורת האדם. מ"מ, אין נראה שיקפיד במכירה, להצריך שיהיה נפסד בקרן; דכיון שהפרקמטיא בידו, והוא מוציא (צ"ל: מוצא) עתה מי שקונה אותה ביוקר ולריוח גדול, ולאחר המועד לא יתנו לו כל כך ריוח, אין לך הפסד מן הקרן גדול מזה; שהרי עתה שוה סחורתו כמה שנותנין בה; וזהו דעת רבי יוסי ב"ר בון דירושלמי. איברא, שהר"ם מקוצי ז"ל כתב בספרו, שאפי' למכור צריך שיהיה פוחת מן הקרן; ונראה, שפסק כרבי מונא, או שהיה לו נוסחא אחרת בירושלמי, או שלא היה מפרש אותו כפירוש הנכון שפירשו הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל. וגם הר"ם הנזכר, ז"ל, התיר אם מכר בריוח, כדי שיהיו לו מעות מצויות להוציא בימי המועד, ואף כשאינו פוחת מן הקרן, אלא מן הריוח לבד. ובדברים כאלה, שהם דרבנן, ויש הרבה מן המתירין, אין לחוש לגעור במקילין ולהוכיח אותם; וגם אני כך דרכי. אלא שלבא לישאל, אני אומר להם כי יש מתירין ויש אוסרין, ושראוי להחמיר כדברי הרמב"ן ז"ל; ושכן אני מחמיר לעצמי למנוע מלהלוות ברבית, כדבריו ז"ל; והשומע ישמע והחדל יחדל".

עולה מדברי הריב"ש שישנן שלוש דעות לגבי מכירה במועד ברווח שלא יזדמן לו לאחר המועד. דעת רוב הראשונים שאף ללא הפסד הקרן מותר למכור ולקנות. דעת הרמב"ן שלקנות מותר רק לצרכי המועד אבל למכור מותר (ולא כפי שהסברנו לעיל עפ"י דברי הב"י). ודעת הסמ"ג שאף למכור הותר רק אם יפסיד את הקרן.

ומסיק הב"י למסקנה: "ולעניות דעתי נראה שמאחר שהרמב"ם והרא"ש והראב"ד והסמ"ג וקצת מפרשים מתירין וכן נראה מדברי הרי"ף (ו'.) והגאונים שכתבו הירושלמי סתם דמשמע דאפילו כדי להשתכר ולעשות סחורה מותר לקנות ולמכור בשיירא יש לסמוך עליהם הלכה למעשה ולהורות להיתר במקום שאין להם מנהג קבוע לאסור".

ה

עוד מביא הב"י: "וכתב מהר"י קולון בשורש ק"ח על דבר ההלואה לגוים על המשכונות דאתריה דמר, כיון שהוא דבר קבוע לעולם באותו עיר להיות היריד תמיד בתוך חג הפסח וכן בחג הסוכות הדעת מכרעת דבכי האי גוונא שרי אפילו פרקמטיא גמורה דכדבר האבד דמי כיון שהוא עיקר מחייתם וריוח שלהם, ואם יאסר עליהם דבר זה הרי הם יורדים לחייהם ופשיטא דעדיף משיירא שנזדמנה ומבקשת לצאת. ואפילו הפוסקים החולקים ואומרים דכיון שלא בא לידו עדיין דלא מיקרי דבר האבד אפשר דבכי האי גוונא מודו דכיון שידוע הוא בלי ספק שהסוחרים באים תמיד למועד היריד הקבוע חשיב כבא לידו ודוגמא לדבר מצינו בפרק ב' דבתרא (ב"ב כ"א:) וכו'. ומכל מקום אף על פי שאנו מדמים לא הייתי אומר לעשות מעשה אם לא מכח מנהג". נראה ע"כ שנהגו בבוא שיירות לקנות מהם, ואפילו אם המכירה והקניה יוצאת תמיד במועד.

ו

וכך כתב בשו"ת מהריב"ל (ח"ג סי' ס"א): "ולפי זה יהיו שלשה חלוקות בדבר חדא יום השוק וחדא השיירות וחדא דלא באו שיירות וגם אינו יום השוק. וביום השוק הוא דקאמרינן דאם הוא ודאי דלא יחסר מן הקרן דאסור למכור, אבל בשיירות דהוא דבר שאינו מצוי אפילו דקים לן דלא יחסר מן הקרן מותר למכור דמניעת ריוח הפסד וכשאינו יום השוק ולא באו שיירות אין למכור כלל אם לא על הדרך שכתב הירושלמי וכמו שכתב הרא"ש". והסכים לעשות כדעה זו.

ז

אמנם בדרכי משה (ס"ה) כתב: "ומיהו נראה דכל זה לא שרי אלא שיום השוק בעירו או שהשיירות באו לעירו אבל שיסע בסחורתו על יום השוק למקום אחר לכולי עלמא אסור אם לא בדבר האבוד וכמו שכתבתי לעיל סימן תקל"ח". אולם סיים: "ומיהו אפשר לומר דאם לא יוכל להרויח אחר המועד כמו במועד אף כהאי גוונא שרי לדעת המתירים שסוברים דהעברת ריוח הוה כדבר האבד וכבר נתבאר לעיל סימן תקל"ח דבדבר האבוד ממש לא בעינן צנעא ומותר לעשות אפילו בפרהסיא".

ח

ופסק בשו"ע (או"ח סי' תקל"ט ס"ה): "אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כגון ספינות או שיירות שבאו, או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר, מותר לקנות ולמכור אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה ולהשתכר; והוא הדין לירידים הקבועים מזמן לזמן (ואפילו מעיר לעיר מותר ליסע בכה"ג) (ד"ע) (=רמ"א); אבל מקומות שיש להם יום השוק יום אחד בשבוע, אינו מותר למכור ולקנות ביום השוק שבתוך המועד, שאין זה דבר האבד, שאם אינו נמכר ביום השוק שבתוך המועד ימכר ביום השוק שלאחר המועד. הגה: ותגר שקונה מזה ומוכר לזה וחוזר וקונה ומוכר, מותר, דהוי דבר האבד (כל בו)".

ובמשנה ברורה (סי' תקל"ט ס"ק י"ט) הוסיף ומקורו בתשובת הרש"ל: "וה"ה לירידים הקבועים וכו' — וכן יומא דשוקא הנקרא קרסנ"י טאר"ג שהוא דבר דלא שכיח ובא מזמן לזמן ואפשר דה"ה כשחל שבוע שלפני פסחם בחוה"מ וידוע דאז קונים הרבה חשיב כיומא דשוקא דלא שכיח (ח"א)".

ט

ולגבי נסיעה למכור, העיר בביאור הגר"א על הגהת הרמ"א שמותר להביא מעיר לעיר, עפ"י דברי הרמ"א "ואפילו מעיר לעיר בדבר האבד שרי".

ובביאור הלכה (סי' תקל"ט ד"ה ואפילו מעיר) באר: "אע"ג דזהו בודאי הוי טרחא מרובה ובסימן תקל"ז מבואר דהרוחה אסור לטרוח בשבילה, צ"ל דמיירי באיש שעסקו ומחייתו תמיד לנסוע על ירידים וכיון דחייו ופרנסתו תלוי בזה הכל הוא בכלל דבר האבד ושרי".

מסקנה

עפ"י רוב הפוסקים מותר למכור במועד אם לאחר המועד לא יצליח למכור את אותה סחורה באותו רווח. ומותר אף לנסוע ולמכור כיון שנחשב לדבר האבד.