חבל נחלתו ב נד

<< · חבל נחלתו · ב · נד · >>

<poem> סימן נד . נטילת שכר עבור עשיית מצוות הקדמה חיינו שזורים בקיום מצוות, חלקן מצוות הכתובות במפורש בתורה, חלקן מצוות של גמילות חסד*, וחלקן מקיימות את מצות ישוב א"י, מי בחקלאות, מי בבנית בתים, מי על משמרתו בצה"ל, ומי בפעולות אחרות. והשאלה הקשה היא על אלו מצוות מותר ליטול שכר ועל אלו אסור, ותחום זה טעון הגדרה. לדוגמא כותבי ס"ת תפילין ומזוזות שהן בודאי נוטלים שכרם על כתיבתם, וישבו עליהם בתעניות שלא יתעשרו [פסחים נ' ע"ב] ואע"פ שמקיימים מצוה בכתיבתם, ומטעם שעוסקים במצוה פטורים מק"ש ומתפילה [סוכה כ"ו ע"א]. או הבונה סוכה או מעקה לאחרים לא שמענו שאסור ליטול שכר אע"פ שעסוק במלאכת מצוה. ואפילו מוכרי תכלת לציצית פטורים מק"ש משום שעסוקים במצוה [סוכה שם]. וכן קוברי המת והמתעסקים בקבורתו נוטלים שכר [שו"ת יהודה יעלה ח"א יו"ד סי' רס"ז] וכן השוחטים נוטלים שכר, ובלניות המקוה העומדות על הטבילה. וכן לשעבר היו סופדות בשכר כפי העולה מכתובות [מ"ח] שלפי כבוד האשה היה בעלה חייב בסופדות ובחלילין. על אלו מצוות מותר לאדם ליטול שכר על עשייתן, ועל אלו אסור לו? א. כללי נטילת שכר על עשיית מצוות בתלמוד בבלי [בכורות כ"ט ע"א] במשנה: "הנוטל שכרו לדון — דיניו בטילים, להעיד — עדותיו בטילין, להזות ולקדש — מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה. אם היה כהן מטמאהו מתרומתו — מאכילו ומשקו וסכו, ואם היה זקן — מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל. גמ'. מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא (דברים ד') ראה למדתי אתכם וגו' — מה אני בחנם אף אתם בחנם. תניא נמי הכי: כאשר צוני ה' אלהי — מה אני בחנם, אף אתם בחנם. ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר — תלמוד לומר (משלי כ"ג) אמת קנה, ומנין שלא יאמר, כשם שלמדתיה בשכר — כך אלמדנה בשכר — תלמוד לומר: אמת קנה ואל תמכור". היינו הגמ' לומדת מן המשנה כי אין לקחת שכר על שום עשיית מצוות. ונראה להטעים את הציווי: יותר מדי אנו רגילים בחיינו כי לכל יש מחיר — שווה ערך ממוני. באה התורה ומדריכה כי ישנן מצוות פעולות שערכן גלום בתוכן ואין לקנותן בממון. לא השכר עיקר אלא העשיה לעצמה לו ולאחרים. ממשיכה הגמרא: "להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה. ורמינהו: המקדש במי חטאת, באפר חטאת — הרי זו מקודשת, אע"פ שהוא ישראל! אמר אביי: לא קשיא, כאן — בשכר הבאה ומלוי, כאן — בשכר הזאה וקידוש; דיקא נמי, דקתני הכא להזות ולקדש, והתם קתני, המקדש במי חטאת ובאפר חטאת, שמע מינה". ונשנתה הסוגיא בקידושין [נ"ח ע"ב]. טירחא וברש"י בקידושין [נ"ח ע"ב]: "בשכר הבאה — האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא היא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומקודשת, ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל, והתורה אמרה (דברים ד) ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו', מה אני בחנם אף אתם בחנם (נדרים דף לז)". למדנו כי פעולות שיש בהן מצוה אבל קשורות בטורח הגוף אין מחייבין אותו לעשות בחינם. ועדיין צריך לדון האם הקלו בהן כיון שהן קודמות לגוף המצוה (כמו הבאה ומילוי), או אף אם הן המצוה עצמה מותר ליטול שכר טירחא (כמו בניית מעקה וסוכה), וצ"ע. ובס' בית מאיר [סי' תקפ"ה] כתב לגבי נטילת שכר על התקיעה בר"ה שנחשבת לטירחא, ומשמע שעל טירחא אף בזמן מצוה מתיר ליטול שכר. והגאון הרב עובדיה יוסף [ח"ה או"ח סי' כ"ה] הסבירו בטירחא שקודם קיום המצוה. שכר בטלה בתלמוד בבלי [כתובות ק"ה ע"א]: "קרנא בתורת אגרא הוה שקיל. ובתורת אגרא מי שרי? והתנן: הנוטל שכר לדון — דיניו בטלין! הנ"מ אגר דינא, קרנא אגר בטילא הוה שקיל. ואגר בטילא מי שרי? והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין; ה"ד? אילימא אגר דינא, דינו דין? והתניא: הנוטל שכר לדון — דיניו בטילין! אלא אגר בטילא, וקתני: מכוער הדיין! הני מילי בטילא דלא מוכחא, קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל, דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא. כי הא דרב הונא, כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו: הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי, ואידון לכו דינא". עולות מן הסוגיא שלוש אבחנות*: א) אסור ליטול שכר על קיום מצוה אפילו עושה עבור אחרים (דיין בבי"ד). והעושה כן דינו בטל. ב) הנוטל שכר בטלה ומוכח שהתבטל ממלאכה אחרת — מותר ליטול ודינו דין*. ג) הנוטל שכר בטלה ואין בטלתו מוכחת דינו דין אבל מכוער הדבר. וישנה אבחנה נוספת אותה כותב הרא"ש [בכורות פ"ד סי' ה']: "והא דאמרינן (שם) שני דייני גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומוכח התם דבלא אגר בטילה דמוכח שרי, שאני התם דכל עסקיהם היו בזה ולא היו יכולין לעסוק בשום מלאכה. ואי אפשר למות ברעב והיו צריכין ליטול כדי פרנסתם. וכן אילא ביבנה שהתירו לו חכמים ליטול שכר לפי שהכל היו מביאין אליו בכוריהן כל היום והיה צריך להיות בטל מכל מלאכה". וכ"כ תוס' בבכורות [כ"ט ע"א ד"ה מה אני]. וחילוק נוסף שמשיב אבידה שהתנה על שכרו נוטל כפועל בטל. בשיטה מקובצת [בבא מציעא ל"א ע"ב] כתב: "והאי כפועל בטל דהכא לא הוה כפועל בטל דמסכת בכורות דתנן דמי שבטל ממלאכתו לדון נוטל שכרו כפועל בטל דרצה לומר כפועל בטל לגמרי. ואם תאמר מאי שנא הכא דשקיל כפועל בטל של אותה מלאכה והתם לא שקיל אלא כפועל בטל לגמרי. יש לומר דשאני הכא משום דמחייב בכל ענין ואפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ה' מה אני בחנם וכו' שאין לו ליטול שכר טרחו כלל משום הכי לא שקיל אלא כבטל לגמרי אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון הילכך שרי ליקח שכר בטלו דאותה מלאכה דבטל מינה כדפירשתי. תלמיד הר"ף". היינו אם עושה המצוה מחוייב לגמרי ואין יכול להשתמט נוטל שכר מועט, אולם אם הוא יכול להשתמט לגמרי נוטל שכר כפועל באותה מלאכה שהתבטל ממנה. ובעוד פיסקא שם חזר על חילוק זה: "ויש אומרים דאמרינן גבי הבטל ממלאכתו לדון שנוטל שכרו כפועל בטל ממש דיינינן ליה דכיון דשורת הדין יש לנו ללמוד ולדון בחנם משום מה אני בחנם די לו שנתן לו כפועל בטל ממש וכשומר קישואין מה שאין כן בזו שהרי פטור לגמרי משום אפס כי לא יהיה בך אביון וכן כתבו במקצת התוספות והראשון יותר נכון בעיני". ב. חומר האיסור האיסור על נטילת שכר מצוות הוא מהתורה, אמנם הקנס לדיין לבטל את דיניו מדרבנן. וכן כתב הרמב"ן [קידושין נ"ח ע"ב] לגבי הנוטל שכר לדון שדיניו בטלים, ואם החזיר את שכרו דינו קיים למפרע. ובאר את טעם הדין: "שאין זה פסול לא מתחלתו ולא בסופו, אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם ואע"פ שנטל משניהם". וכ"כ בשמו הר"ן [על הרי"ף סופ"ב בקידושין]. וכן בתויו"ט עה"מ בקידושין הוסיף: "וכתבו התוס' דמקרא ממש לא נפקא ליה. דהא לא שמעינן מיניה היכא דעבד בשכר דלא מהני. אלא אסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד". ונראה שקנס חכמים שייך דוקא במקום שהפעולה היא של "חלות" אבל פעולה מעשית כגון בנית מעקה — לא מסתבר שחכמים יבטלו את העשייה, ויאמרו כי אי עביד לא מהני. ורק בפעולות שעיקרן מחשבה קנסו חכמים כגון בקידוש והזאה. רבינו עובדיה מברטנורה בפירושו על המשנה [בכורות פ"ד מ"ו] דן בכך הלכה למעשה: "וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד*, עדותו בטלה"*. תלמיד הרמ"א, התויו"ט, ענה על בקורת הרע"ב [בכורות פ"ד מ"ו ונתינת גט אחד כו']: "ומהר"ר משה איסרלש ז"ל בהגהותיו לש"ע א"ה סי' קנ"ד כתב עליו שאינו כלום. כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. ואינו ראיה כי סדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. וכן העדים הואיל ומתנין עמהם שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו. מכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה. ע"כ. ואני אומר עוד דעל העדים מעיקרא לאו קושיא. כי הא דכתב ב"י ח"מ ס"ס כ"ח בשם תשובה להרשב"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד. ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר. ודומיא דנוטל שכרו לדון שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתו. ע"כ. והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כן שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין. אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדון. זה אינו בכלל המצוה. שכשאינו קבוע. היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר. ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך. ובזה יוכל להתנות גם כן על החליצה שאף מהרמא"י הנ"ל החמיר לאסור בחליצה. כמ"ש בר"ס קס"ט. והתוס' כתבו דאפילו מי שיש לו אם מניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתברא דחשיב בטלה דמוכח. וכך העלה הכ"מ בפ"ג מהל' תלמוד תורה. ומסיק עוד דקיי"ל כל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו [ר"ל הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה פ"ד ממסכת אבות שלא ליטול שום דבר כלל] ואחריו נוהגים ליטול שכרן מן הצבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים ומלמדים מצוייה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר ע"כ (לשון הכס"מ)"*. למדנו מדבריו כמה אבחנות לגבי רשות ליטול שכר. ונדון במה שהזכיר לגבי עדים עפ"י הרשב"א שדוקא עדים שכבר חלה עליהם עדות מכח ראיה בעבר מצווין לבוא ולהעיד, אבל אם זמנום לבוא ולהעיד יכולים ליטול שכר*. ובשו"ת משיב דבר [ח"ב סי' נ"א] כתב כי רע"ב ורש"י חלוקים עם השו"ע, הרמ"א והתויו"ט. הרע"ב מבין כי זהו איסור הגורם לעובר בו וליטול שכר, להיות לגזלן. ואילו הם מבינים, וכך פסקו להלכה, שזהו איסור בעלמא, אבל אם התנה ליטול שכר חייבים לשלם לו. ז"ל הנצי"ב: "משא"כ איסור ליטול שכר מצוה אינו אלא בשעת פסיקת שכר כדי לעשות מצוה, אלא חובה לעשות בחנם שנאמר כאשר צוני וגומר מה אני בחנם כו' אבל אחר שכבר פסק שכר שוב אין איסור לקבל שכר, מש"ה חובה גם לקיים הבטחתו במקום שאין שם הטעם של משטה אני בך, ונמצא דאחר שעבר על פסיקת שכר בשביל עשית מצוה דומה לאחר שעבר על לקיחת רבית דבשניהם מה שעבר עבר, ושוב אין מוציאין זכותו ממנו, רק ברבית דאורייתא כתיב וחי אחיך אהדר ליה, זהו דעת הרמב"ן והשו"ע ולא כהרע"ב, ומזה יש ללמוד דבכוונה לא הביא המחבר באה"ע (סי' קנ"ד) לשון הרע"ב רק כתב כי הרע"ב קרא תגר כו' ולא כתב הלשון שהמה גזלנים, והוא משום דבזה פשיט דלא קיי"ל כהרע"ב כמו שפסק ביו"ד לענין הרופא, ורק מכ"מ איסור יש בזה לבקש שכר לעשות מצוה, ואשר מזה יש לחוש על הכשר הגט כמו בהא דדינא בטלים, וע"ז השיב הרמ"א בהגהתו יפה. ולכאורה אינו מובן סברא זו וכי בשביל שהיה מחויב לעשות המצוה בלא פיסוק שכר והוא עבר על מ"ע זו וביקש שכרו אינו חייב לשלם לו? וכי העושה מלאכה לחבירו בשבת א"צ לשלם שכרו משום שעושה עבירה? אלא ודאי ס"ל לרש"י וסיעתו דפי' הדרשה מה אני בחנם כו' היינו שאסור לקבל שכר, וכהרע"ב, אבל אנן לא קיי"ל כרש"י לענין חליצה כמבואר באה"ע (סי' קס"ה), מש"ה לא קיי"ל כרש"י והרע"ב ביו"ד (סי' של"ו) לענין רופא, ואין בלקיחת מעות עבור מצוה שמץ גזל, אלא איסור בקשת שכר, אבל אחר שכבר לא רצה לעשות מצוה בלא שכר, אין בלקיחת המעות משום גזל ולא כהרע"ב ז"ל". היינו לפי הנצי"ב, להלכה, עוברים על האיסור בשעת פסיקת השכר בלבד, ולאחר מכן מותר ליטול שכר על קיום המצוה לפי מה שפסק. ג. מצוות שרשאי ליטול עליהן שכר ר' יוחנן בגמרא בנדרים [ל"ז ע"א] סבר ששכר פיסוק טעמים מותר ליטול (וכ"פ הרמב"ם בהל' נדרים פ"ו). וכתבו תוספות בטעמו: "שכר פיסוק טעמים — וסבר דפיסוק אינו צריך אלא מדרבנן ולא שייך לומר מה אני בחנם אף אתם בחנם". היינו האיסור על נטילת שכר חל רק על איסורי תורה, ולא על איסורי דרבנן. ובספר תשב"ץ קטן [סימן תקכ"ה] הביא היתר יותר כולל: "ירושלמי דנדרים אלה המצות אשר צוה ה' וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם. יכול אף שכר מלמדים ושכר סופרים ת"ל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים חקים ומשפטים בחנם אבל לא שכר מלמדים ושכר סופרים מכאן ראיה שמותר ליקח שכר לימוד". (ונראה שהרמב"ם לא סבר כירושלמי זה). חילוק חשוב כתב הרמב"ן [תורת האדם שער המיחוש — ענין הסכנה] והוא מקורו של הנצי"ב: "ולענין שכר רפואה נראה לי דמותר ליטול מהן שכר בטלה וטרחא, אבל שכר הלמוד אסור, דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו. ואמרי' לענין מצות (בכורות כ"ט א') מה אני בחנם אף אתה בחנם. הלכך שכר החכמה והלמוד אסור דהו"ל כשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הטרחא מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר. וכן שכר בטלה מותר כדתנן (שם ב') אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. וכן מי שיש לו סממנין וחבירו חולה צריך להן, אסור לו לעלות בדמיהן יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבה מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים. ויש מי שסבור דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבדה, ולפיכך אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, שאם היה בטל מן הסלע והתנה עמו נותן לו את הסלע. ולא מסתברא דכיון דמדמינן לה לחליצה, דע"מ שתתן לך מאתים זוז דלא רמיא עליה חיובא ממש למיחלץ, ואי כניס לה לאו איסורא עביד, ש"מ דלאו משום חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מיחייב אינש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמים, הא בשכר רופא ששוה כל כסף הוא חייב ליתן כל מה שהתנה לו, ואע"פ שמצוה עליו לרפאות אף בורח נמי מצוה עליו להציל, אלא כל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לזה ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין ממנו חיוב שלו, שאין זה כדין ריבית שיוצאה בדיינין (ב"מ ס"ב א') דרחמנא אמר וחי אחיך עמך אהדר ליה דליחי עמך". למדנו מדברי הרמב"ן שרופא עוסק במצוה של השבת גופו של החולה, וע"כ מצווה לרפאות בחינם, או ליטול שכר בטלה וטירחא. אעפ"כ אם התנה על שכר חייבים לתת לו. ואע"פ שאצל דיין ביטלו דיניו על לקיחת שכר, כאן לא נענש, ואף רשאי ליטול שכר משום שכל מצות עשה המוטלת על כו"ע ולא רצה לקיימה אלא תמורת ממון — נוטל ממון עליה. וכן פסק בשו"ע [יו"ד סי' של"ו ס"ג] וברמ"א [שם] וכן באר הגר"א [על אתר] בניגוד להסבר הריטב"א לגבי מעבורת. וטעם זה שייך אף למוהל שאינו רוצה למול שכתב הרמ"א [יו"ד סי' רס"א] עפ"י תשובת הרשב"א שכופים אותו למול בחנם אם אין לאבי הבן כדי לתת שכרו. ובציץ אליעזר [ח"ה רמת רחל סי' כ"ד] הביא משו"ת תשובה מאהבה [ח"ג יו"ד סי' ת"ח] שאף רופא כופים לרפאות בחנם אם אין רופא אחר והוא רוצה רק בשכר. ד. גדר המצוות שאסור ליטול עליהן שכר לאחר שהסוגיות מוצעות לפנינו, צריך לעיין בשאלות שהעלנו לעיל כיון שהרבה מאד בעלי מקצועות נוטלים שכר גבוה, והמותר להם ליטול בשכרם הוא רק טירחא ובטלה, ממילא מה שהם פוסקים לעצמם שכר גבוה יש בו צד איסור. וכאלה המקדישים את כל זמנם לעבודת המצוה כמפקדים בצבא מובן שהמדינה פסקה להם שכר בטלה גבוה כגוזרי גזירות* שבביהמ"ק, אולם כאלה שהם פסקו לעצמם: כפסיכיאטרים ורופאים ורבנים לחופות ומוהלים למילות — איני יודע היתרם לכך.