חבל נחלתו ב נה
<poem>
סימן נה
. טיסת כהנים מעל בית קברות שאלה בעת ביקורי בירושלים עיה"ק ת"ו, ראיתי מודעות גדולות של בד"צ העדה החרדית אשר בו הם מודיעים על איסור לכהנים לטוס בטיסות הנכנסות והיוצאות משדה התעופה בלוד, מפני שהמטוסים עוברים מעל בית הקברות בחולון. וכיון שהודעה זו קשה מאד לביצוע, ונושא זה אינו חדש, וכבר דנו בו רבים מגדולי הפוסקים, עיינתי בו ולהלן סיכום דעות הפוסקים שעסקו בכך, עם מה שהתחדש לי. א. טומאת קברים מטוס העובר מעל בית קברות נטמא ונטמאים נוסעיו מטומאת הקברים שתחתיו. וצריך לדון בטומאה זו. ז"ל הרמב"ם [הלכות טומאת מת פ"ב הט"ו]: "הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה, שנאמר או במת או בעצם אדם או בקבר, ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכותליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ יהיה כולו מטמא במגע ובאהל". וכ"כ בהקדמתו לפה"מ לסדר טהרות. וכן בגמ' ברכות [י"ט ע"א]: "אמר ר"א בר צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל". ובהמשך: "דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן". ובתוס' [ד"ה רוב] כתב שראש הארון פתוח וע"כ אין נחשב כקבר סתום. אבל אם סתום ובפנים פותח טפח מטמא כל סביביו ולמעלה בוקע ועולה. וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם [עמ' קל"ט הוצ' מוהר"ק]. וכ"פ הטור [יו"ד סי' שע"ב]: "וזהו דוקא בימיהם שהיו קוברין בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח אבל האידנא שכולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל שכנגדו טמא מן התורה". ואף בקבר שבקרקע ואינו בנוי, אם מעל הטומאה ישנו אהל טפח על טפח אבל ללא פתח יציאה לטומאה (במת שלם ד' על ד' טפחים, ובכזית טפח על טפח). הרי הוא מטמא מעל הקבר. ואף המצבה אינה חוצצת מפני הטומאה. אולם הפנ"י [ברכות שם] כתב ששיטה זו חולקת על שיטת רש"י שהטומאה היחידה הבוקעת ועולה היא דוקא טומאה רצוצה כשאין אהל טפח מעליה. אבל אם יש אהל טפח בתוכו טמא, אבל מעליו ובצדדיו טהור. ואף תוס' בכמה מקומות כתבו כרש"י. וכ"כ הראב"ד והרשב"א וכן רבינו יהונתן בעירובין [ז' ע"ב מדפי הרי"ף והו"ד בחלקת יעקב יו"ד סי' רי"ח אות ד'], ועוד ראשונים*. והנה בקברים שלנו, אין מקפידים לשייר גובה טפח מעל המת, אם לא נקבר בארון. אלא, עושים מדרגה בחפירה בקרקע, או ששמים בלוקים של בנין, ועליהם משעינים את הכיסוי מעל המת ואותו מכסים בעפר. וא"כ לכאורה הוי טומאה רצוצה שבוקעת ועולה כנגדה. אולם, נראה כי בחלק מהקבר ישנו חלל של טע"ט, וע"כ יש כאן אהל הטומאה ולא טומאה רצוצה, ולשיטת החולקים על תוס' והטור אינו מטמא מעליו. ועוד נלענ"ד, שלאחר כשנה, ברוב המקרים, כבר יש חלל טפח מעל העצמות*, וא"כ רובא דרובא של הקברות אשר המטוס טס מעליהם אינם מטמאים מעליהם — לשיטה זו. והביאה ערוה"ש [סי' שע"ב סע' ג']. ויש שטענו שאף לשיטה זו צריך לחוש לשקיעת קברים, וע"כ חללים אשר מקודם היו של טפח על טפח ויותר הצטמצמו והפכו לטומאה רצוצה. ונראה שסברה זו צריכה ראיה או בדיקה סטאטיסטית ועד שלא תוכח אי"צ לחוש לה. ואפילו נחוש לה, היא בגדר ספק, והמטוס הוא רה"ר לענין טומאה וספק טומאה ברה"ר טהור (חולין ט', רמב"ם הל' אבות הטומאות פט"ז). אולם יש לחוש לטומאת אהל במאהיל על קברים מצד דין גולל. באהלות [פ"ב מ"ד]. "הגולל והדופק מטמאין במגע ואהל ואינן מטמאין במשא". ובפירוש גולל, רש"י [שבת קנ"ב ע"ב, כתובות ד' ע"ב] כתב שהוא כיסוי הארון. ובתוס' [כתובות ד' ע"ב] הביא מדברי ר' דוד מנצינבורק שלרש"י מטמא רק על פני האדמה ולא כשטמון בקבר. והרמב"ם כתב בפה"מ שהוא כיסוי המת, וכ"נ מפי' רבינו האי גאון, וכן בערוך [ע' גלל הראשון]. וכן תוס' סוכה [כ"ג ע"א ולא לקבר] כתבו שהוא כיסוי חלל הקבר, וכ"נ מהרמב"ן [חולין ע"ב ע"א] וכ"כ הרע"ב [אהלות פ"ב מ"ד]. אולם תוס' [ברכות י"ט ע"ב ד"ה מדלגין, שבת קנ"ב ע"ב ד"ה עד שיסתם, כתובות ד' ע"ב ד"ה עד, סנהדרין מ"ז ע"ב ד"ה משיסתום] בשם ר"ת, חלקו וכתבו שהוא מצבה — כיסוי הקבר שנמצא ע"ג האדמה. וכ"כ הר"ש והרא"ש באהלות, והריטב"א [הו"ד בשטמ"ק כתובות ד' ע"ב]. והביא מחלוקת זו הטור [יו"ד סי' שע"ה]. והש"ך [סי' שע"ג ס"ק י"א] כתב משם הב"ח שנקטינן כרש"י. ולכאורה לשני הפירושים האחרונים המאהיל על הגולל נטמא בטומאת מת. וע"ע בפי' הגר"א לאוהלות שאין נ"מ בטומאת אוהל של גולל מפני שכשמחובר לקבר מטמא משום קבר סתום כשאין לו פותח פתח של ארבעה טפחים. וכשפרש אינו מטמא*. אולם לגבי שאלתנו, נראה כי אין נ"מ ממחלוקת זו, מפני שפרט לר"ת* נקטינן שאין כהן נטמא בטומאת מת שנזיר אינו מגלח עליה. וכיון שעל גולל ודופק אין הנזיר מגלח ממילא אף כהן אינו מוזהר עליה. וכ"פ הטור [יו"ד סי' שס"ט]*. העולה מדברינו שלשיטת חלק מהראשונים קבר שיש בתוכו אהל של טפח על טפח אינו בוקע ועולה, וע"כ כהן שהאהיל עליו אינו נטמא. ורק אם הטומאה רצוצה בוקעת ועולה. ויש בדרך זו צד להקל בטיסה מעל קברים, ולא ראיתי שהתחשבו בה להלכה, וצל"ע מדוע. הדיון מכאן ולהבא יעסוק בשאלה לפי הדעות שהקברים מטמאים, אם בטומאה רצוצה ואם כקבר סתום. ב. אהל זרוק נחלקו התנאים [עירובין ל' ע"ב] אם אהל זרוק שמיה אהל. רבי סבר שלאו שמיה אהל וע"כ אינו חוצץ מפני הטומאה, ור' יוסי ב"ר יהודה סבר ששמיה אהל וע"כ מביא את הטומאה תחתיו וחוצץ מפני הטומאה. רוב הראשונים סברו שהלכה כרבי וע"כ אהל זרוק לאו שמיה אהל, וע"כ כיון שהטומאה עולה למעלה אין המטוס חוצץ. אולם הרשב"א וכן הריא"ז [עירובין, ולא ראיתי שהזכירוהו] סברו שהלכה כריבר"י וע"כ אהל זרוק חוצץ מפני הטומאה. (עדיין לא תמו בכך כל הבעיות ונדון בכך להלן). תוס' [שם ד"ה ומר] סובר שאף לריבר"י אהל זרוק חוצץ רק בעמידתו, אבל בזריקתו אינו חוצץ. מתוך כך מקשה תוס' כיצד היו מועילות דלתות ע"ג שוורים בתינוקות השואבים מים לטהרת כהן העושה פרה אדומה [פרה פ"ג מ"ב] לפי ריבר"י, ומתרץ ר"ת שיסבור שלא היו דלתות על השוורים, אלא השוורים שכריסן רחבה הצילו את התינוקות מקבר התהום (וכ"כ תוס' בסוכה כ"א ע"א). עוד מביא תוס' בשם הר"ש משאנץ שדוקא ע"י שוורים הדלתות מועילות. אולם לא כל הראשונים מסכימים לדברי תוס'. הרשב"א מדייק שרש"י סבר שלמ"ד אהל זרוק שמיה אהל אפילו כשנע חוצץ. וכ"כ הריטב"א. ובסוף דבריו כתב לגבי הדלתות: "ויש לתרץ עוד דלא אמרי' אהל זרוק לאו שמיה אהל אלא בדבר שהוא כלי דכשהוא קטן מקבל טומאה, ומפני שהוא עשוי לנחת הוא דטהור, וכיון דכן כשמטלטל ולא עביד נחת הוי כשאר כלים. אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אפילו כשהן זרוקין אינם מקבלים טומאה וחוצצין"*. ולחילוק זה מסכימים, לדעתו, אף רבנן ורבי שסוברים שאהל זרוק לאו שמיה אהל. וכן המאירי בתירוץ אחד סבר שמעיקר הדין אהל זרוק חוצץ (מן התורה) ורק בעירובי תחומין "אין סומכין על טורח יתר כ"כ. ר"ל שאין מתירין לערב על סמך טורח זה". ובשו"ת שבות יעקב [ח"א סי' פ"ה] כתב שהרמב"ם אשר פסק בהל' טומאת מת שאהל זרוק לאו שמיה אהל היינו מדרבנן, אבל מדאורייתא הוי אהל וחוצץ. וכ"כ בגליון מהרש"א [יו"ד סי' שע"ב]. והפנ"י [סוכה דף כ"א] כתב זאת אליבא דרבי (במחלוקתו עם ר"י בר"י), שאף לדעתו מן התורה אהל זרוק חוצץ, ורק מדרבנן אינו חוצץ. משמעות הדברים לגבי מטוסי נוסעים חשובה מאד. במטוסי נוסעים (להבדיל ממטוסי ומסוקי קרב שם המבנה בעייתי וטעון בירור מיוחד), החלל של כל ה"צינור" ממנו בנוי המטוס מחולק לתא עליון ותא תחתון. החלוקה היא לאורך כל המטוס מראשו עד קצהו האחורי*, כשבחלק העליון יושבים הצוות והנוסעים, ובחלק התחתון נמצא המטען. שני החללים האלו אטומים (עם מעברי חירום סגורים ונעולים) והכניסה לכ"א היא מבחוץ (אף מערכת דחיסת האויר למטוסים המגביהים טוס היא שונה). המחיצה המחלקת את ה'צינור' לשני חלקים עשויה עץ* (מצופה שטיח). ובעצם לפנינו פשוטי כלי עץ המחלקים את החלל. כשמעליה יושבים הנוסעים. וע"כ הטומאה העולה אינה בוקעת לחלק העליון. אם לפי הרשב"א והריא"ז שאהל זרוק שמיה אהל, אם לפי הרמב"ם עפ"י השבות יעקב, והמאירי שמדאורייתא אהל זרוק שמיה אהל וכש"כ פשוטי כלי עץ. ואם לפי הריטב"א שבפשוטי כלי עץ* כו"ע מסכימים שחוצצים. בציץ אליעזר [חי"ב סי' ס"ב], בקול צופיך (עמ' תכ"ה, לגר"י גרשוני) ובעוד אחרונים הביאו את קושיית המשנה למלך [הל' טו"מ פי"א ה"א] ואת מסקנותיו להלכה. המל"מ מקשה את דברי הרמב"ם אהדדי. בהל' טו"מ [פי"א ה"ה] פסק הרמב"ם שהנכנס לארץ העמים "בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל". אבל בהל' נזירות [פ"ה הי"ח] פסק לגבי נזיר שנכנס באהל המת "בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו ה"ז לוקה שתים אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא, שהרי טומאה וביאה באים כאחת". וכן בהלכות אבל [פ"ג ה"ו] כתב: "כהן גדול אינו מטמא לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא, וכן אינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא, הא למדת שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, כיצד נגע או נשא לוקה אחת, נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה באין כאחד, הרי זה לוקה שתים משום לא יבא ומשום לא יטמא". והסתירה היא שאם אהל זרוק אינו אהל אין צריך לתלות את טומאת הכה"ג והנזיר בפריעת מכסה התיבה אלא בכניסה עצמה כבר נטמא. המל"מ תרץ שני תירוצים אשר שמשו רבות את האחרונים שדנו בנושאי מאהיל על מת בכל מיני דרכים. תירוץ ראשון: "ונראה לי דעד כאן לא אמרינן דאהל זרוק לא שמיה אהל ולא חשיב הפסק אלא דוקא במאהיל על המת דאז לא חשיב הפסק כיון דהוה אהל זרוק, אבל בנכנס באהל המת דאינו מאהיל על המת אלא גזירת הכתוב היא דחשיב כל אויר הבית כאילו הוא מלא טומאה, ומשום הכי נטמא בהפסק כל דהו שאינו נכנס בו האויר מהני. ואפשר דכל הני דתנן במסכת אהלות דאינם חוצצים היינו דוקא למי שמאהיל על המת, אבל להפסיק בינו ובין האויר אפשר דמהני, משום דאנן לא בעינן אלא שלא יכנס בו אויר אותו הבית". עפי"ז מטוס הטס מעל קבר כיון שאינו מאהיל על המת עצמו (הקבור באדמה), אלא כבי' נכנס באהל המת, בכך שעובר מעל האוהל, אינו נחשב כאהל זרוק וחוצץ מפני הטומאה. (אמנם עדיין צריך לחוש לשאלות האחרות)*. וכן הביאו בצי"א [שם אות ז'] ובקול צופיך משו"ת שו"מ [מהדו"ג ח"ב סי' מ"ג] בהסתמך על דברי המשנה למלך [הל' טו"מ פי"א ה"א] שאהל זרוק לא חוצץ דוקא המאהיל על המת, אבל במאהיל על אהל המת (=אהל המשכה) גם אהל זרוק חוצץ. ובשו"ת צי"א הסביר שהוי אהל המשכה מפני שבין הקרקע לרצפת הרכבת (בתשו' השו"מ) יש יותר מטפח. וכן הדין במטוס שלכאורה יש שתי מחיצות בין הקרקע לאדם שבתוך המטוס (תחתית הצינור, והרצפה של חדר הנוסעים). עוד מביא השואל ומשיב [שם סי' מ"ב ומ"ג] שכל שדרכו לנוע אין הוא נחשב זרוק אלא קבוע, וע"כ סבר שרכבת אינה אהל זרוק אלא קבוע. והגר"י גרשוני הביא לכך ראיה מתוס' סוכה [כ"א ע"ב ד"ה שאין לה קבע]. ועפי"ז אף מטוס חוצץ מפני הטומאה*. בארץ צבי [לרה"ג אריה צבי פרומר, סי' צ"ג] מביא יותר משבעה היתרים (אשר הוא מגדירם כדחוקים) לטיסת כהן מעל בית קברות בשעת הדחק (ויוזכרו ההיתרים בקצרה בפרקים השונים). ביחס לאהל זרוק מביא הארץ צבי בהיתר הראשון: אהל זרוק שיש ביכולתו להוליכו באויר, לפי הרמב"ם, לכו"ע הוי אהל. ובהיתר השני: בספק טומאה אף אהל זרוק חוצץ (עפ"י המאירי בעירובין). ובשו"ת ציץ אליעזר [חי"ב סי' ס"ב] הביא מדברי חי' השפת אמת לסוכה [כ"א] ותפא"י [אהלות פ"ח אות י'] שאהל זרוק למ"ד אינו אהל אינו מונע מהתערבות האויר (כגון באה"ע) עם אויר האהל, אבל חוצץ מטומאה שתחתיו שלא תבקע למעלה. והרב וולדנברג סבור שהוא יסוד נכון לסמוך עליו [אות ג]. ג. כלי מתכות אחד הקשיים הוא כיצד מטוס יכול לחצוץ מפני הטומאה והלא הוא עשוי מתכת ומקבל טומאה ודבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה. (כ"כ הרמב"ם טו"מ פי"ג ה"ד). בשו"ת ציץ אליעזר [חי"ב סי' ס"ב] הביא מדברי הגרצ"פ פרנק ביו"ד סי' ר"פ בהערות שבסוף הספר. שם הוא מסיק עפ"י הרמב"ם [טו"מ פי"ג ה"ד] שאף שהאוהל נטמא ומביא טומאה לכל שמתחתיו — חוצץ מפני הטומאה. וכן הביא מן הר"ש פ"ח מ"א באהלות שכתב: "ואע"ג דכל הני מקבלי טומאה. מ"מ חוצצין בפני הטומאה אם נטויים כאהלים. דאהל שאני דאע"ג דמקבל טומאה מציל על הטמאה מלהיות בוקעת ועולה בוקעת ויורדת". וכ"כ הרא"ש בפירושו שם. ולפי"ז מסיק שרצפת רכב החוצצת מפני הטומאה, מצילה על היושב עליה*. בארץ צבי מביא בהיתר השלישי להניח פשוטי כלי עץ מתחת לכהן ובכך הוי חציצה מן הטומאה. (ולעיל כתבנו שבכל מטוס רצפת תא הנוסעים והצוות מחומר שאינו מקבל טומאה). ומשיב שם האר"צ מדוע אינו נחשב למדרס. עוד מוסיף האר"צ בסברא שגם אם גג המטוס המאהיל על יתר המטוס ועל הפשוטי כלי עץ מעביר את הטומאה למקום ישיבת הכהן, בכ"ז כיון שצריך שהות זמן בין בקיעת הטומאה להתפשטותה, והמטוס טס במהירות אין זמן לטומאה להתפשט. ומוסיף (לאחר ההיתר השביעי) שישנה בעיה כיון שהמטוס ממתכת אינו חוצץ מפני הטומאה. וישנה מח' רמב"ם וראב"ד [כלים פ"ד ה"ד] לגבי כלי מצופה מתכת האם טהור (רמב"ם) או טמא (ראב"ד). ומסכם האר"צ: "ולענין הלכה יש להתיר בשעה"ד גדול גם בזה משום דבר שאינו מתכוון ול"ה פ"ר כאמור אם יסכים לזה רב גדול מובהק". והחזו"א [יו"ד סי' רי"א אות ט'] כתב: "ובאוירון יש בו משום אהל זרוק ל"ש אהל, וזמנין דמקבל טומאה וכמו שנסתפקנו לעיל, וכש"כ אם הוא כולו מתכת, ואסור לכהן ליסע בן בשעה שעובר על ביה"ק, אלא שלדעת ר"ש פ"ד דטהרות שהבאנו לעיל, בפורח אין בו משום מאהיל, אבל הדבר צ"ע כמש"כ טהרות סי' ד'". בקול צופיך מביא הגר"י גרשוני מסדרי טהרה להרה"ג גרשון חנוך העניך מראדזין שהביא על המשנה בכלים ובשבת שספינה טהורה. ומביא מתורת כהנים שספינה טהורה מפני שאין לה תוך. ותמה על התו"כ. ומביא מתוס' רי"ד שבספינה עיקר המחיצות להבריח מים הן עשויות וע"כ אינה נחשבת ככלי שיש לו תוך. והסדרי טהרה נשאר בספק מה יהיה הדין בספינה של מתכת, ועפי"ז אף הגר"י גרשוני נשאר בספק לגבי מטוס ממתכת. הגר"מ פיינשטיין [יו"ד ח"ב סי' קס"ד] כתב (בהתייחס לטיסת כהן במטוס שהמת בתא המטען והכהן בתא הנוסעים) שכיון שכל המטוס כלי אחד ממתכת אין החציצה ביניהם מועילה כדי לא להעביר את הטומאה מהתא התחתון לתא העליון. ונראה שסבר שתקרת התא התחתון שהיא רצפת העליון ממתכת, וכאמור אין המציאות כן. וממילא יש מקום לדון על החציצה שהיא כעין פשוטי כלי עץ. עוד הוסיף [שם] הגר"מ פינשטיין טעם מחודש: "אך יש לעיין דאולי רק אלו מיני מתכות שנאמרו בקרא ששה מינים שהם זהב וכסף ונחשת וברזל ובדיל ועופרת הם מקבלין טומאה ולא מינים אחרים. וקצת היה נראה כן מדהוצרך הקרא להחשיבם בפרטיות ולא בכלל אך כל דבר מתכות, וכלפי שמיא גליא שאיכא עוד מיני מתכות שלכן פרטן להשמיענו שרק אלו מק"ט ולא מיני מתכות אחרים. והעראפלאן (=מטוס) כמדומה שאינו מששה מיני מתכות אלו, אבל אפשר שגם מין מתכות זה אינו מין אחר אלא שהוא נעשה מתערובת ממינים אלו, וצריך לחקור לידע זה. ואם יתברר שהוא מין אחר שהיה רצון השי"ת שיתגלה בדורות אלו האחרונים היה נוטה יותר שלא מקבלי טומאה. דלבד ממה שפרטן ראיה שאין למילף למיני מתכות אחרים דהם ששה כתובים הבאים כאחד. הנה גם בלא זה אין למילף דיני טומאה למין חדש דכל דיני טומאה הם גזה"כ, וראיה קצת מהא דכלי זכוכית לא מק"ט מדאורייתא אף שהם ניתכין כמתכות ולא אמרינן שיהא להן דין כלי מתכות כאלו שבקרא, אבל מ"מ צ"ע לדינא, ואם הוא מתערובות מיני מתכות אלו טמא בפשיטות ואם הוא ממין אחר ויש בו תערובות גם ממינים אלו אזלינן בתר רובא כדתנן בפי"א מכלים". ד. טומאת מדרס שאלה אחרת שהתקשו בה האחרונים היא שמטוס טמא מדרס מפני שמשמש לישיבה וכל הטמא באחת הטומאות אינו חוצץ מפני הטומאה. ועל זה מביא בציץ אליעזר הנ"ל מהחזו"א [יו"ד סי' רי"א אות ח'] שאין במקרה זה טומאת מדרס מפני שלא נכנס לצורך ישיבה אלא לשם מעבר ממקום למקום. וע"כ אין הכסאות נחשבים כמיוחדים למדרס. עוד מביא הצי"א מספר ."ברכת רצה" שכתב שכיון שכל המטמא מדרס מיטמא למת, לפי"ד הרמב"ם, אינו אלא מדרבנן, וגם הסוברים שהוא מדאורייתא היינו במיוחדים למדרס אבל לא בראוי למדרס וע"כ חוצץ מפני הטומאה. וכעין דבריו כתב בשו"ת מלמד להועיל [ח"ב סי' קל"ג אות ד']. ה. מטלטל מלא וריקן בתשו' הציץ אליעזר [שם] הביא מס' גדולי תרומה שערער על היתר מעבר בכלי תעבורה מעל קברים. ומטעם שכלים הבאים במידה טהורים משום שאינם מטלטלים מלא וריקן כפי שלומדים משק. אולם כלים המטלטלים אפילו גדולים וזהו שימושם לא יהא להם דין כלים הבאים במידה. על כך מביא צי"א מהחזו"א [שם] הסובר שדוקא טלטול ע"י שוורים נקרא טלטול, אבל טלטול ע"י גרמא של אדם כגון מכונית או מטוס לא יחשבו כמטלטלים לעקור דין כלים הבאים במידה. ו. ספק טומאה ברה"ר בשו"ת חלקת יעקב [יו"ד סימן ר"ט] פותח לדון מצד ספק טומאה ברה"ר*, ובמטוס בדר"כ יש בכל חדר שלשה אנשים. ושוב חושש שמא אין בכל חדר ג' אנשים וכן נשים אינן נחשבות לענין זה להחשיב את המקום כרה"ר. וע"כ דן מצד טומאה ברה"י שבה אף בספיקות מרובים כהן עובר. ושואל שהקברות הם קבוע וכמחצה על מחצה דמי. וע"כ אסור לכהנים להיטמא. ולאחר דיון כתב בסימן ה': "והנה ראיתי "בירחון" תשובה נדפסת בשם הגאון ר"מ אריק שהביא בשם הגאון הר"מ בנעט, ואני מצאתי כן גם בקובץ להל' שבת פ"ז ה"ז, לישב קושיית הר"ש מקינון [ספר הכריתות חלק ה' סי' ר'] דמשה"כ לא אסרינן משום קבוע בנחל איתן, דכל קבוע הצריך לרוב לא הוי קבוע. ובעגלה ערופה יש חששא דלמא טריפה ולא נאסר הנחל איתן, רק דאזלינן בתר רובא ותרתי לא אמרינן קבוע ורובא. וא"כ בני"ד נמי צריכין אנו לרוב דדילמא לאו אביו הוא ולא הוי כהן"*. ז. קבוע ויחוסי כהנים ובסעיף ז' מסכם: "והנה לענין דינא בני"ד כיון דיש סברא לומר דקבוע הצריך לרוב לא דיינינן לי' לקבוע וכאן יש כמה ספקות, שמא לאו אבוה ואינו כהן, ואף דיש לאם חזקת כשרות מכל מקום שמא אמו נאנסה מפסול או עכו"ם והיא זונה והוה חלל, ואף דכאן ג"כ יש חזקת כשרות דאם שהיא כשרה לכהונה כהאי דתוס' כתובות ט' ד"ה ל"צ, מ"מ יש עוד ספק דלמא אחת מאמהותיו נתחללה וכהאי דתוס' ב"ב נ"ב ב' ד"ה דברים באמצע הדיבור וז"ל אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכו' אבל הכא שאינו אומר פלוני גנבם אלא שהם גנובים מהימן שפיר, דכמה גנבים יש בעולם וכו' עכ"ל התוס'. א"כ הכ"נ כשאנו דנין על אשה פלונית שמא נתחללה י"ל נעמידנה על חזקת כשרות, אבל על אחת מאמהותיו עד אהרן הכהן שפיר יש ספק שמא אחת מהן נתחללה מכהונה דכמה נאנסים יש. ועי' כתובות ל"ו ב' גבי אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו, משמע קצת היפך סברת התוס' הלזו, ויש לחלק. ועי' באו"ח סי' תנ"ז במג"א ס"ק ט' שאין מחזיקים אותו ככהן ודאי שמא נתחללה אחת מאמהותיו, וכ"פ רש"ל ומהרי"ל עכ"ל. ובמג"א סימן ר"א ס"ק ד' למה אין ניזהרין עכשיו להקדים כהן ואפשר דאין אנו בקיאים ביחוסי כהונה. ועי' באע"ז סימן ו' ובבאה"ט ס"ק ב' דאין כופין כהנים בזמן הזה משום דכהני ספק הם. ובס' חבצה"ש אע"ז סימן י"ד באריכות לענין כהני ספק בזה"ז, ועי' דג"מ יו"ד סי' שע"ב דעת המל"מ בדעת הראב"ד דכהנים בזה"ז כיון דבלאה"כ טמאי מתים אינם אסורים לטמא מה"ת, והוא מדחה זאת דאינם בלאו, אבל איסור תורה יש, ויש בזה אריכות לצרף שיטה זו לענין מת עכו"ם". ח. מעמיד המקבל טומאה לאחר פרסום הדברים הושגתי ע"י רבנים מארגון ."כנפי יונה" כי הרצפה במטוסים נשענת על קורות מתכת הנעשות לחיזוק המטוס וע"כ הולכים אחר המעמיד וא"כ יש כאן אהל המק"ט. אמנם העובדות נכונות, אך מסקנתם לילך אחר המעמיד אינה נכונה. במספר מקומות [שבת ט"ו ע"א, שם נ"ט ע"ב, ר"ה י"ט ע"א, יומא ע"ב ע"א, ע"ז ע"ה ע"ב] דנו לגבי מקרים שונים האם הולכים אחר המעמיד, כשמשמעות המונח "מעמיד" משתנה בין הסוגיות (עי' תוס' שבת ט"ו ע"ב ד"ה ורבי מאיר). הראשונים והאחרונים השליכו מסוגיות אלו לגבי דיני טבילת כלים, דיני מקואות ולגבי טומאת כהנים בזה"ז. ויעויין ברא"ש [ע"ז פ"ה סי' ל"ה] שכתב: "יש שהיו רוצין לומר שכלים שיש להם חשוקים של ברזל. כגון דלי שמעמידין אותו שצריך טבילה לפי שהכל הולך אחר המעמיד. ולא נהירא דמנ"ל דהלכה כרבנן דר' נחמיה בפרק במה אשה (דף ס' ע"א) דאמר הכל הולך אחר המעמיד. דילמא כר' נחמיה קי"ל דלא אזיל בתר מעמיד. דסתם משנה דבמה אשה מוקי התם כר' נחמיה". ובש"ך [יו"ד סי' ק"כ ס"ק י"ב] כתב שטובלים ללא ברכה. וכך הכריע החתם סופר [יו"ד סימן ר"ו] בהסבר דין מעמיד: "והנלע"ד בזה דג' מחלוקו' יש רבנן בתראי ס"ל הכל הולך אחר המעמיד אפי' שיהיה המעמיד משמש את העץ כגון חשוקי' של דלי שאין ספק שהדלי עיקר והחשוקי' משמשים לו מ"מ כיון דהחשוקי' מעמידי' אותו הוה ליה דין כלי מתכות דכללא כיילי הכל הולך אחר המעמיד, אמנם ר' נחמי' ומחלוקתו היינו תנא קמא שלו תרווייהו ס"ל הכל הולך אחר עיקר הכלי והמשמש בטל לגבי העיקר אפי' יהיה המשמש מעמיד את כל הכלי כגון חשוקי' של דלי. אך בכלי ששניהם צריכי' זה לזה כגון סולם ושליבותיו אם כן צריך הכרע איזה נקרא עיקר הכלי ואיזה נקרא משמש בהא פליגי, תנא קמא דר"נ ס"ל המעמיד יכריע ועמודי הסולם עיקרים והשליבות משמשי' את העמודים ולר"נ אין מעלה כלל בהעמדה אלא בתר עיקר פעולת הכלי וכוונת תשמישו אזלי' ובסולם הלך אחר שליבותי' וכן נמי בטבעת וחותמו דתרוייהו צריכי אהדדי לרבנן הולך אחר מעמיד והחותם משמש לטבעת ובטל לגבי' משא"כ לר"נ וסתם מתניתין דכלים אתי' כתנא קמא דר"נ אבל לא כרבנן בתראי אדרבא סתמא דלא כוותיהו מדאתי עלה דטבעת מטעם מתכת המשמש העץ ואם כן בסוכה כ"א ע"ב הנ"ל דדומה ממש לחשוקי דלי לא אזלינן בתר המעמיד". היינו למסקנה הולכים אחר עיקר הכלי למלאכת תשמישו ולא אחר מעמידיו. ובכלי ששני מרכיבים לעיקר תשמישו בכך נחלקו שוב ת"ק ור"נ. אבל לתרוייהו אין הולכים אחר מעמיד שאינו עיקר תשמיש הכלי, אלא שהוא לחיזוק והעמדת הכלי. וכן פוסקים. ועל כן התמיכות טפלות למשטח (שהוא עיקר התשמיש) אשר אינו מקבל טומאה. ועי' בט"ז [יו"ד סי' שע"א ס"ק י'] שסבר שהולכים אחר המעמיד, והשיגוהו הש"ך [נק' הכסף שם], והפ"ת [סי' שע"א ס"ק ו' וס"ק י'] בשם הפנים מאירות והנו"ב. ט. סיכום בשו"ת חלקת יעקב [יו"ד סי' ר"ט] סיכם: "מכל הלין טעמי ובצירוף דלא אפשר ולא קמכוין, והעיקר דרוב פעמים הנוסעים הם ג' גברי והוי לענין טומאה רה"ר, יש להתיר לכהנים לנסוע באוירונים. ואף דבס"ט ברה"י לא מהני כמה ספקות כמבואר במשנה טהרות, מכ"מ לענין ספק קבוע הצריך לרוב ויש סברא דאין לך אלא חידושו יש להתיר. וכה ראיתי בארעא דרבנן סי' ע"ה מביא תשו' שבות יעקב סימן פ"ה דאהל זרוק מדאורייתא שמי' אהל, ורק מדרבנן לא שמי' אהל, וכן דעת הפנ"י סוכה פרק הישן ובקובץ להרמב"ם הל' עירובין פ"ו הל' י"ז עי"ש — ויש צד גדול להתיר. וכמדומה שהעולם אינם ניזהרים ויש להם על מה שיסמוכו". וכ"כ האר"ץ בהיתריו: בהיתר הרביעי: הולכים אחר רוב מקומות ורובם אינם בית קברות. בהיתר הששי: הטומאה במטוס היא ספק טומאה ברה"ר וספיקו טהור, ויש סוברים שבספק טומאה אין טומאת אהל. בהיתר השביעי: עצם נסיעתו מעל הקברים הוי דבר שאינו מתכוין ואינו פסיק-רישיה. ובהערה ב' לאותה תשובה סיכם: "דאוהל שאני דאע"ג דמקבל טומאה מציל על הטומאה מלהיות בוקעת ועולה עי"ש, ואם כן קם ההיתר דאוירונים חוצצין לכו"ע מן התורה". ונראה להוסיף על דבריו, שאע"פ שישנם רבים מגדולי הפוסקים המחמירים ועפ"י דבריהם ניתן לאסור, בכ"ז ישנם פוסקים רבים וסניפים רבים להתיר. הוספת הרה"ג יעקב אריאל — רב העיר רמת גן לענ"ד יש להעיר מנקודת ראות נוספת: באהלות [פ"ח מ"ה]: "אלו לא מביאין ולא חוצצין. והדולג ממקום למקום, והקופץ ממקום למקום, והעוף הפורח, וטלית המנפנפת". ופירשו התוס' בנזיר [נ"ה ע"א ד"ה והתניא] שטלית המנפנפת ודומיה אינם אהל משום שהם באויר לגמרי ורגליהם אינם נוגעים בארץ ול"ד לשידה תיבה ומגדל שרגליהם נוגעות בארץ ולכן יש להם דין אהל למ"ד אהל זרוק שמיה אהל. וא"כ מטוס אינו חוצץ ואינו מביא את הטומאה. מיהו התפא"י בבועז שם כתב: "מיהו נראה לי פשוט דדוקא לחוץ או להיות אהל דבעי קבע לפיכך אדם הדולג או קופץ אינו מביא ואינו חוצץ, הא האדם והטלית בעצמן נטמאו מיד שהאהיל כרגע". וצ"ע במי שטס במטוס אם ג"כ דינו כאדם הדולג. כי אפ"ל שהמטוס אמנם נטמא אך כהן הנמצא במטוס לא נטמא בטומאת אהל שהרי אהל זרוק באויר אינו אהל ורק המטוס עצמו נטמא, אך לא מה שבתוכו. ולכל היותר יש כאן נגיעה במטוס הטמא, אולם זו טומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכהן אינו מוזהר עליה. וצ"ע אם המצאותו של הכהן במטוס נחשבת לדולג. כי יתכן לומר שאין דינו כדולג כי המטוס חוצץ בינו לבין הטומאה, אלא שחציצתו אינה מביאה ואינה חוצצת לענין טומאת אהל, אך להחשיב את הכהן הטס במטוס כדולג בעצמו יתכן שלא. ועי' ר"ש [טהרות פ"ד מ"ג] שמשמע מדבריו שאדם הקופץ מעל למת אינו נטמא. ועי' חזו"א [טהרות סי' ד' אות י"ג] שתמה מאי שנא כזית מן המת שנזרק על הכלים שמטמא עיי"ש. וצ"ע במש"כ התפא"י שהאדם עצמו נטמא, כיצד נטמא האדם עצמו? אהל אין כאן, מגע אין כאן, טומאה מנלן? ומה הסברה שהוא אהל רק לעצמו והרי אהל זרוק באויר ל"ש אהל? ואולי זו טומאה מדרבנן. וצ"ע. ואם זו רק טומאה מדרבנן יש אולי לישב את קושיית החזו"א על הר"ש מאי שנא כזית מן המת הנזרק על הכלים שמטמא לכלי שנזרק מעל למת שאינו מטמא, שפה גזרו ופה לא גזרו. ועדיין צ"ע. עכ"פ אם נניח שטומאה זו היא מדרבנן, וכמש"כ יש ספק אם האדם היושב במטוס נטמא, ואפשר לצרף ספיקות נוספים שהעלו הפוסקים וא"כ יש מקום להקל בכהן הנוסע במטוס. תשובת המחבר דברי התפא"י שהביא הרב אריאל עולים אף מדברי הראשונים. היינו שהטלית עצמה או אדם הדולג נטמאו. וע"כ מטעם זה אדם הטס מעל קברים והמטוס עצמו נטמאו. ברייתא מפורשת בתוספתא ספ"ג דטהרות: "כל הנתלים וכל הנגררין ספיקן טמא מפני שהם כמונחין, כל הנזרקין ספיקן טהור חוץ מכזית מן המת, וכל המאהילין שהן מטמאין מלמעלה כלמטה. ואם היתה טהרה נזרקת ע"ג כזית מן המת טהורה". ובארה הגר"א: "כל הנתלין — פי' אם הטומאה נתלית במקום אחד או נגרר על הארץ הוי כמונח ולא הוי ספק טומאה שאין לו מקום. וכל הנזרקין — פי' אם הטומאה נזרקת. שהן מטמאין מלמעלה כלמטה — דהיינו שהטומאה בוקעת ויורדת לפיכך הוי כמונח על הארץ. היתה טהרה נזרקת ע"ג כזית מן המת טהורה — פי' אף שהטומאה קבועה לפי שאין בה דעת לשאול". היינו כל הברייתא עוסקת בספיקות ובהן יש להבחין בין טומאה שיש לה מקום קבוע לטומאה שאין לה מקום. כמו"כ טהרה שספק האהילה מעל כזית מן המת טהורה, משום שאין בה דעת להישאל. וטלית ומטוס דינם כטהרה אם ספק האהילה. אבל אדם הדולג מעל כזית מן המת וספק האהיל טמא. אבל אם האהילו בודאי הן טלית והן מטוס והן אדם הדולג — טמאים. ברייתא זו הובאה בנזיר [ס"ד ע"א] במעט שינוי מהתוספתא וללא הסיום לגבי טהרה שנזרקה מע"ג כזית מן המת. וכתב עליה רש"י [ד"ה ה"ג חוץ מכזית]: "כלומר חוץ מכזית מן המת שזרק ע"ג אדם או טהרות. ובין שזרק טהרות על כזית מן המת או האדם עצמו דלג עליו וספק הוא אם האהיל עליו שספיקו טמא לפי שמטמא מלמעלה כלמטה הואיל והוא מטמא שלא בנגיעה כגון ע"י אהל". היינו כל הספיקות הנזכרים בברייתא דינם להקל, פרט לדין כזית מן המת בין שהאהיל על האדם ובין שהאדם האהיל עליו. וכ"כ התוס' [שם ד"ה והמאהיל] וכן כתב הרא"ש בביאורו לנזיר על אתר, וכ"ד המאירי. (ואותה ברייתא הובאה בירושלמי נזיר פ"ט סה"ב ושם הפנ"מ, כנראה עפ"י רש"י, כתב שאדם שדלג מעל טומאת מת וספק האהיל — טמא). לרש"י ולתוס' קשיא הסיפא של הבריתא בה נאמר: "טהרה נזרקת ע"ג כזית מן המת טהורה". שהרי פרשו שהמאהיל טמא מספק, ובסיפא משמע להיפך. ונראה שפרשו כדרכו של הגר"א שהסיפא אף היא עוסקת בספק, וטהורה מפני שאין בה דעת לישאל (וכ"כ החזו"א, שהביא הרב אריאל, באפשרות אחת). ולפי דברי הגר"א ורש"י וסיעתו לא דמיא לטלית ודולג שאין חוצצין ואין מביאין, אבל בודאי טומאה נטמאים. וכן סובר התפא"י אותו הביא הגר"י אריאל. והנה אותה ברייתא עצמה הביא הר"ש בפירושו למס' טהרות ([פ"ד מ"ג] משם הביא הרב אריאל). המשנה עצמה עוסקת בספיקות של טומאת שרץ שטיהרוה במקום שהטומאה אינה במקום מוגדר, ועל כן טיהרוה חכמים. ומפרש הר"ש: "אם היתה טהורה נזרקת ע"ג מת טהורה דדמי לעוף הפורח ולקופץ ממקום למקום שאינו מביא טומאה לאחרים כדתנן באהלות פ"ח (מ"ה) וה"ה על עצמו". וכן הרא"ש בפירושו לטהרות [פ"ד מ"ג] אף הוא הביא את הבריתא, ופרש כר"ש. ומשמע מדבריהם כמש"כ הרב אריאל, שאדם הדולג וחפץ הנזרק ומאהיל על המת — אינו נטמא כלל, לא בספק ולא בודאי. וכ"כ המנחת ביכורים עפ"י הר"ש, ותו"ח באהלות עפ"י הרא"ש. אולם דבריו של הר"ש סותרים לפירושו לתחילת הבריתא שכל המאהילין על המת מספק טמאים, ורק בספק מגע טהורים*. עוד קשה קושיית החסדי דוד: "הן אמת שדברי הר"ש נראים תמוהים, דאי מהתם לא איריא כלל, דמה ענין הבאת טומאה לאחרים לקבל טומאה בעצמו, דודאי להביא טומאה לאחרים בעינן אהל גמור, שיהיה קרוי אהל, דהיינו שיהיה בו פ"ט, ושיהיה אהל המתקיים, משא"כ הדולג והקופץ, דהיינו נמי טעמא דר' דס"ל אהל זרוק לאו שמיה אהל, אבל לקבל טומאה מהמת כל דבר שמאהיל על המת אפילו מחט כל דהוא, אע"ג דודאי אינו אהל להביא טומאה על אחרים, מ"מ הוא עצמו נטמא מיד אפילו לא האהיל אלא רגע, ומאי נ"מ שקופץ הרי מ"מ האהיל?" החסדי דוד הקשה גם לרש"י וסיעתו שהתעלמו מפיסקא שלמה בבריתא. ומסיק לשתי השיטות: "וצ"ל חדא מתרתי: או נימא דט"ס נפל בסיפא שלפנינו, וצ"ל איפכא ואם היתה טהרה וכו' טמאה, והיא גופה קמ"ל, דכי היכי דלא שאני לן בין טומאה צפה לטהרה צפה להקל בספק מגע, ה"נ לא שאני לן בין טומאה צפה לטהרה צפה להקל בספק אהל להחמיר, וכדברי רש"י ותוס', ואם אין כאן ט"ס, מ"מ סברי רבנן דכיון דלא מייתי תלמודא להך סיפא ש"מ דלאו הלכתא היא". (וכן בירו' סוף נזיר לא הובאה הסיפא). והסיק בניגוד לדבריהם המוקשים של הר"ש והרא"ש, כרש"י וסיעתו. למסקנה, נראה שאע"פ שדברי הר"ש והרא"ש (הסותר עצמו מפירושו בנזיר!) מפורשים לטהר לגמרי באדם הדולג, כיון שדבריו קשים, וראשונים ואחרונים פליגי עלייהו, ניתן להסתמך על דבריו כסניף להיתרא בלבד. עוד בעניין טיסה מעל בית קברות לאחר שנתפרסם מאמרי בענין טיסה מעל בית קברות הושגתי ע"י רבני ארגון "כנפי יונה" (תחומין כ"ב עמ' ואילך) ואביא טעמים נוספים להיתר. א. אהל מתכת לחצוץ מפני הטומאה כתב הרמב"ם [הל' טו"מ פ"ה הי"ב]: "האהל עצמו המאהיל על הטומאה אע"פ שלא נגעה בו טומאה הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה. אבל אם היה האהל נסרין של עץ, כגון התקרה או המחצלת וכיוצא בהן, או שהיה עצם או של מתכת הרי זה טהור". היינו אהל מתכת מעל מת, אע"פ שפשוטי כלי מתכת מקבלים טומאה — אהל העשוי מתכת מביא טומאה תחתיו, הוא עצמו אינו מקבל טומאה והוא חוצץ מפני הטומאה. ב. גדר אהל בערוה"ש העתיד [הל' טו"מ סי' י"ד סעיפים ו'-ט"ז] כתב שיש מחלוקת בין הרמב"ם, הר"ש, הרא"ש והרע"ב לבין תוס' והראב"ד בהגדרת אהל לגבי טומאת גוף האהל. לאחרונים רק המחובר לקרקע יש לו דין אהל ואף שמקבל טומאה חוצץ. אבל לרמב"ם וסיעתו עצם זה שמתוח כאהל אף שהאהל עצמו נטמא מביא טומאה וחוצץ. וחזר על כך בסי' כ"ז ס"ט. ובמתכת אף אין גוף האהל נטמא. לגבי מטוס יש לכך משמעות רבה. שכן אף אם נאמר שמתכתו מקבלת טומאה בתור אהל אינו מקבל טומאה. .(ואף שהדברים מחודשים, הלא הדברים מפורשים ברמב"ם ובאחרונים שמתכת* בתור אהל אינה מקבלת טומאה, וממילא חוצצת). כלי גדול כמטוס הוא כלי הבא במידה וע"כ דינו כאהל. והנה המפרשים כתבו שכלי הבא במידה שהוא טהור ומביא וחוצץ הוא דוקא העשוי עץ, וכל הכלים המנויים במשנת כלים [פט"ו מ"א] ובמשנת אהלות [פ"ח מ"א] הם דוקא העשויים עץ. ואותם כלים הבאים במידה מביאים וחוצצים אף שאינם נטויים כאהלים (עי' תויו"ט פ"ח מ"א). לגבי מטוס נראה שיחשב כאהל של מתכת, הן בגלל גודלו, הן בגלל שמלא בפתחים. (ואין שייך מוקף צמיד פתיל שאינו אך בכלים שאינם מקבלים טומאה מגבם). וכן שידה, תיבה ומגדל הם הכלים עליהם דנו אם אהל זרוק שמיה אהל [עירובין ל' ע"ב ונזיר נ"ה ע"א]. וכבר כתבו תוס' [חגיגה כ"ה ע"א ד"ה אהל] שדינם כאהלים. ועי' במשנה אחרונה [אהלות פ"ח מ"א]. ג. אהל מעל אהל כאמור במאמרנו, הרצפה האמצעית בין תא המטען לתא הנוסעים עשויה בעיקרה חומרים שאינם מקבלים טומאה. חצי ה'צינור' העשוי מתכת שמתחת לרצפה אף הוא מהווה אהל, ואף אינו מקבל טומאה, לשיטת הרמב"ם וסיעתו שאי"צ שגדר אהל שיהיה מחובר לקרקע. עולה לפי"ז שאף אם נאמר שהטומאה רצוצה ובוקעת ועולה מן הקברים שתחת לנתיב הטיסה, אין היא בוקעת לתא הנוסעים. ואף שהמטוס קעור ואינו מתוח ישר, הנה באהלות [פרק י"ב מ"ז] המשנה מביאה עמוד שקערו יוצר אהל טפח על טפח נחשב כאהל. ז"ל: "עמוד שהוא מוטל לאויר אם יש בהקיפו עשרים וארבעה טפחים מביא את הטומאה תחת דפנו". ומטוס הקיפו גדול בהרבה. הודגש כי יש כאן שני אהלים זה מעל זה וכך כתב על כך הגר"א באהלות [פ"ד מ"א]: "משום דכל טומאה שתחת הכלי ולכלי שני כיסויין, וכסוי העליון גבוה טפח מהטומאה לא אמרינן ביה דין בוקעת, בין שהוא כלי שיש לו דין אהל לחצוץ מפני הטומאה כי הא דמגדל כגון שמחזיק מ' סאה בלח, בין שהוא כלי שאין לו דין אהל לחצוץ בפני הטומאה אלא דהוא עצמו כלי טהור מלקבל טומאה כי הא דכלי גללים דפ"ו וכוורת דפ"ט שנעשים אהלים לטמא ולא לטהר להבאת הטומאה נעשין אהלים ולא לחצוץ כדתנן רפ"ו. בכולן אם יש להן שני כיסויין וכיסוי העליון גבוה טפח מהטומאה אין אומרים בו דין בוקעת. דכל בוקעת לא אמרינן אלא היכא דבקעה כנגד הטומאה ועולה ולא מצדדין והכא אם בכלי שנעשה אהל לטהר אינה בוקעת למעלה ממנה ולתוכה מביאה אכולה משום דכי בקעה לתוכה הרי כיסוי העליון הגבוה טפח נעשה אהל ומביא את הטומאה לכל תוכה וחוצץ על שלמעלה ממנו ולא בקעה תו לעל גבו של כלי ונפיק מדין בוקעת לדין אהל לחצוץ דלא נבקע לע"ג ולהביא לכל תוכו". ד. מגדל הפורח באויר — מנותק מהקרקע הקשו עלי רבני ."כנפי יונה" שכל תיבה שידה ומגדל הפורחים באויר הכוונה שנתמכים מן הקרקע עפ"י חילוקם של תוס' בכ"ד. אבל מה אעשה ורב האי גאון והרמ"ה כתבו להיפך. ועוד ראשונים לא חילקו בהכי. כתב ביד רמה [סנהדרין ק"ו ע"ב].: "איה סופר את המגדלים שהיה שונה שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר. רב האי גאון ז"ל. הוי יודע כי זה המגדל האמור כאן אינו מגדל של בנין אלא מגדל של עץ הוא הנקרא בלשון ישמעאל כאזנה וכי ההיא דתנן בעירובין (ל"ה.) נתנו במגדל ונעל ואוקי' במגדל של עץ. וזה אשר נאמר כי היא פורח באויר אינו מצוי אלא בתורת מעשה נס או בשם או כשם שמעמידין את הברזל באבן שואבת הנקראת מגניטס. ומגדל הפורח באויר שהיו דואג ואחיתופל שונין בו כמה הלכות משנה היא באהלות פ"ד מגדל שעומד באויר טומאה בתוכו כלים שבעביו טהורין. אלו עיקרים גדולים שיכולין דואג ואחיתופל וכיוצא בהן להוציא בהן ספיקות וענפים וענפי ענפים. וזהו שאמרנו מגדל הפורח באויר לפי שכל דבר שהוא באויר שלא על עמוד ולא תלוי בחוט ולא בשלשלת נקרא פורח באויר כדרך שהעוף פורח ועומד באויר. תדע דתנן (חגיגה י.) היתר נדרים פורחין באויר אין להן על מה שיסמוכו, ובסופה שנינו הלכות שבת וחגיגות ומעילות כהררים תלויין בשערה מכלל דרישא אין להן אפי' מסמך קטן. ולמדנו שכל מקום שאומר פורח באויר לכך הן מתכוונין". ומקור דבריו תשובת רב האי גאון בתשובות הגאונים — מוסאפיה (ליק) [סימן י"ט]*. ה. צורך הטיסה לא פורש במאמר מהו צורך הכהן לטוס. וכיון שכל יציאת כהנים לחו"ל מותרת אך לצורך מצוה כלשהיא, הרי מאותה סיבה הותרה אף טומאה דרבנן לכהנים כמבואר ברמב"ם [הלכות אבל פ"ג הי"ד]: "מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אע"פ שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה, וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה". (ועיין בכ"ז במאמרי בתחומין ה'). עכ"פ יש כאן סניף נוסף להיתר אם אמנם יש ביציאתו צורך מצוה. סיכום עולה לדידן, למ"ד אהל זרוק שמיה אהל, כפי שהבאנו במאמרנו, אף אם נאמר שטומאת הקברים רצוצה — היא אינה בוקעת לתא הנוסעים. וישנם צדדים להקל לכהנים בשעת הדחק טיסה מעל בית קברות.