חבל נחלתו ב טז
סימן טז
גדר חיוב נשים בתקיעת שופר
א. נפסק להלכה (או"ח סי' תקפ"ט) שנשים פטורות מתקי"ש משום מ"ע שהזמן גרמא. אבל יכולות לתקוע ונחלקו השו"ע והרמ"א האם מברכות או לאו.
ננסה לברר להלן מה הם הגדרים ההלכתיים לתקיעת שופר של נשים, ומי מוציא אותן ידי מצות השופר.
ב. 'חיובן' נלמד בגמרא [ראש השנה ל"ג ע"א] כך: "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. הא נשים — מעכבין. והתניא: אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב! — אמר אביי: לא קשיא; הא — רבי יהודה, הא — רבי יוסי ורבי שמעון. דתניא, [ויקרא א'] דבר אל בני ישראל — בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות רשות".
ופרש רש"י: "תינוקות הוא דלא מעכבין — דבעי לחנוכייהו. הא נשים מעכבין — דפטורות לגמרי, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכי תקעי — איכא בל תוסיף. בני ישראל סומכין — דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וגו' וכתיב בההוא ענין וסמך ידו וגו' — סומכות רשות — אלמא, אף על גב דפטרינהו קרא — ליכא איסורא, והוא הדין למצות עשה שהזמן גרמא".
מרש"י משמע שההיתר לתקיעה הוא משום נחת רוח לנשים כמו בסמיכה. ואע"פ שתקיעה בסתם אסורה משום שבות — התירו לנשים.
ג. כתב הרא"ש [ר"ה פ"ד סי' ז']: "ובעל העיטור כתב מסתברא דאין אחר תוקע להן אלא הן בעצמן. ונהגו באשכנז לתקוע לנשים יולדות קודם שתקעו בבהכנ"ס כדי שיוציא התוקע א"ע. וראבי"ה כתב כיון דנשים סומכות רשות ועבדי סמיכה בהקפת ידייהו אע"ג דדמי קצת לעבודה בקדשים ה"ה בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה מותר לתקוע להם, ואפי' מי שיצא כבר, ומותר נמי להוציא את השופר בר"ה לבהכנ"ס כדי לתקוע להן. וכן נ"ל דלא גריעה אשה מקטן שלא הגיע לחינוך דמתעסקין בהן כדי שילמדו כ"ש לנשים דמכוונות למצוה מתעסקין בהן כדי שילמדו".
נראה מדברי בעל העיטור שביחס לאנשים יש בתקיעה לנשים בלבד דררא דאיסורא, וע"כ אסור לתקוע להוציאן אלא הן יתקעו בעצמן. (ומוסיף הרא"ש שלכן באשכנז כשתקעו למי שלא הגיעה לביה"כ תקעו להן קודם התקיעות בבית כנסת, והתוקע הוציא את עצמו י"ח). ונראה מדבריו שכיון שהתקיעה היא רשות לגמרי, נהי שמתירים אותה לנחת רוח לנשים אולם אין בה צד של ערבות שצריכה לשמוע מן המחויב בדבר, ואולי אף שום גדר הלכתי אחר, ואולי יכולה לשמוע מקטן וממתעסק ומאשה.
וכדברי בעל העיטור כתב היראים [סי' תי"ט]: "ואם יצא לא יתקע לנשים ולתינוקות דנשים פטורות דהו"ל מ"ע שהז"ג ונמצא תוקע לבטלה, אבל הן יתקעו לעצמן דכיון דאין בתקיעה איסורא דאורייתא. הלכך משום נחת רוח דנשים ותינוקות שרינן להו עד שילמודו". וכן הרוקח [סי' ר"ב]: "וכן הנשים אם תוקעות לעצמן אין מעכבין דדמי להא דאמרינן בפרק בתרא דעירובין ובחגיגה בפ' אין דורשין נשים סומכות רשות".
ד. אמנם מדברי הראבי"ה (שהביא הרא"ש) משמע שיש בתקיעה בשביל נשים דבר מצוה, אף עבור אנשים, וע"כ מוציאין את השופר לרה"ר ביו"ט ואין זו הוצאה שלא לצורך. וכן מי שיצא יכול לתקוע עבור נשים. ונראה מדבריו שתקיעה לאשה היא כתקיעה לאיש — בדרגתה.
וצריך לשאול, לפי הראבי"ה, איך אשה תוציא את חברתה הרי מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח. וניתן לומר שעם הרשות לתקיעה, באה מעין ערבות וע"כ יכולה 'להוציא' את חברתה. וכמו"כ איש 'מוציאה' (בין אם יצא ובין אם לאו). אולם ניתן לומר שאשה כיון שאינה מחויבת במצוה אינה מוציאה את חברתה י"ח. וכל אחת יכולה לתקוע לעצמה או לשמוע ממי שהוא בר חיובא.
ה. הטור [או"ח סי' תקפ"ט] כתב: "אנדרוגינוס מוציא את מינו שאם זה זכר גם זה זכר ואם זו נקבה גם זו נקיבה" משמע מדבריו שאשה 'מוציאה' את חברתה, ועולה שאם מחייבות עצמן יש להן מעין ערבות להוציא אחת את חברתה. ובניגוד לרש"י [כ"ט ע"א] שכתב: "ואי בתר נקבות אזלת — שניהן פטורין".
ו. אף הברכה, לסוברים כר"ת ומתירים ברכה, מלמדת שהחובה שהאשה מכניסה את עצמה הופכת לגבה כחיוב, וע"כ אף יכולה לברך עליה. ובחיי אדם כתב שנשים שצריכות לאכול קודם התקיעות — תאכלנה, משום שבמקום חולי לא קבלו על עצמן.
ז. בשו"ת שאגת אריה (סי' ק"ד) הסיק, בניגוד לשיטת העיטור, שעדיף שאיש יוציא אשה ולא היא תתקע לעצמה או לנשים אחרות. משום שלאיש הואיל והותרה תקיעה לצורך הותרה אף שלא לצורך. לעומ"ז לאשה לא הותר וע"כ תקיעתה אסורה משום שבות של תקיעה ביו"ט.