חבל נחלתו א צח
סימן צח- מבטל כיסו של חבירו
שאלה עריכה
באחד הישובים הוה עובדה, ובשעה שבע וחצי בבוקר, אחד מחברי המושב העמיד את רכבו לרוחב שער הישוב (בגלל תרעומת על בעל משרה בישוב שמקשה עליו בהכנסת עובדים), בצורה שאין יוצא ואין בא. ניזקו מכך אנשים רבים, חלקם, אשר נצרכו להיכנס לישוב, המתינו מחוץ למושב, כמה וכמה המתינו בתוכו והיו צריכים לצאת לעבוד בחוץ.
האם מי שניזק בגלל איחור לעבודתו יכול לתבוע נזקיו מהסוגר את שערי הישוב?
תשובה
א עריכה
במס' ב"ק [פ"ג ע"ב] נאמר במשנה שהחובל בחבירו חייב בחמישה דברים: נזק צער ריפוי שֶׁבֶת ובושת. הגמרא [פ"ה ע"ב] כותבת שחייבים כל אחד מן התשלומים אפילו כשלא חלה חובת התשלומים האחרים. ומסיקה: "שֶׁבֶת — דהדקיה באינדרונא ובטליה". מפרש רש"י: "סגרו במסגר". עולה, שמי שסגר את חבירו בחדר ובגלל זה הוכרח להיבטל מעבודתו, הסוגר חייב בתשלומים, וזהו שֶׁבֶת ללא חיובים אחרים. לפי"ז התורה חידשה שחופש עבודתו של אדם הוא כחלק מגופו, וכשם שמי שפגע בגופו של חבירו חייב בנזקי גופו, כן מי שמנע את יכולת העבודה של חבירו חייב בתשלומים. וכן פסק הרמב"ם [חובל ומזיק פ"ב ה"ג]: "אסרו בחדר נותן לו דמי שֶׁבֶת בלבד".
וכן מפורש ברבנו חננאל [אוצר הגאונים לב"ק]: "'דהרזקיה באידרונא ובטליה', פירוש: כלאו בחדר ובטלו ממלאכתו שחייב לשלם לו בטילתו". וכ"כ הערוך [ערך הרזק]. וכ"כ במאירי ובפסקי הריא"ז [פ"ח ה"ב אות י"ב]. יוצא מדבריהם שהתורה חייבה על הפסד עבודתו (אבל לא על עצם ביטול חופשו). ואע"פ שהמלאכה עצמה אינה דבר בעין שניזק שהרי שכרו הוא תמורה לעבודתו, ואפילו מי שעובד לשם המלאכה עצמה כגון עובד בביתו, הרי הנזק הוא בגרמא, וההיזק לא היה במלאכה עצמה. בכ"ז התורה חידשה שאף על נזק של שֶׁבֶת בגרמא חייבים בתשלומים*.
ב עריכה
אבל הרא"ש בב"ק [פ"ח סי' ג'] כתב: "ומסתברא דמיירי שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בנזקין הוי, כמו פורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה ונאבדה דאמרינן לעיל בפ' הכונס [דף נ"ה ע"ב] דפטור מדיני אדם. ומה לי פורץ גדר ונאבדה ומה לי גודר בפניה ומתה ברעב. וכה"ג כתבו התוס' בפרק אלו הן הנשרפין [סנהדרין דף ע"ז ע"א] גבי כפתו במקום שסוף חמה לבוא או סוף צינה לבוא דפטור, שאם הביאו ממקום אחר וכפתו שם חייב*".
היינו הרא"ש מצריך כדי לחייב בתשלומים מעשה של המזיק בניזק, ומצמצם או כולא שאינו מביא את הניזק למקום, אלא אך מונעו שלא יוכל לצאת מהמקום, אינו נחשב כעושה מעשה וע"כ פטור מתשלומים. וכן הטור [סי' ת"כ אות י"א] כתב כאביו [הרא"ש]. ודבריהם צריכים בירור. וכי מה הנ"מ בין הכניסו לחדר ובין סגר עליו כשהיה בתוכו, בשניהם, לענין הביטול ממלאכה, הוא גרמא בלבד*?
באבן האזל [רמב"ם שם] תרץ שהשוואת הרא"ש למצמצם היא לחיובא, שאם עשה בו מעשה בגופו אע"פ שפעולתו היא צמצום, מעשהו מחשיבו כאחראי על סוף החמה לבוא והיא נחשבת כחיציו, וכן הסגירה. והביא ראיה לכך מהיש"ש בב"ק שם, ודבריו צ"ע מצד הסברא.
ונראה לומר שהבנת הרא"ש בשֶׁבֶת היא כרמב"ם ור"ח. ואף אם כלאו כשיצא לחופשה, או אפילו הזיקו כשהיה בשנת שבתון ולא עבד משלם שבתו על פוטנציאל העבודה שאיבד בשעת ההיזק. אולם בניגוד למשתמע מן הרמב"ם שכיון שכך החיוב הוא על גרמא — ביטול עבודתו כתוצאה מנזקו — אף בתשלום שֶׁבֶת. בפני עצמה משלם על גרמא. לעומת זאת לפי שיטת הרא"ש ותוס' אינו משלם על גרמא אא"כ עשה מעשה בגופו של ניזק, ואע"פ שבעצם ההיזק הוא עדיין גרמא. וע"כ מחייב הרא"ש דוקא אם עשה מעשה בגופו של חבירו — היינו הכניסו, אבל על הכליאה בלבד שהיא מעשה בבית אינו מתחייב משום גרמא.
השו"ע [סי' ת"כ סי"א] פסק כרא"ש וחיזק את דבריו בביאור הגר"א. ואף ששאר הראשונים לא הזכירו תנאי זה, כיון ששאר הפוסקים לא חלקו על השו"ע נראה שהלכה כמותו, וע"כ המתעכבים מעבודתם, כיון שסוגר הישוב לא עשה מעשה בגופם, אינם יכולים לתבוע תשלום על הפסד עבודתם. ועדיין צריך לדון מה דינו לגבי אלה שהיו עסוקים במלאכתם בפועל. והוא עצרם באמצע עבודתם.
ג עריכה
בסוגיית "זה נהנה וזה לא חסר" [ב"ק כ'-כ"א] נחלקו הראשונים מה הדין אם גר בבית חבירו העומד להשכרה אבל המתגורר אינו עומד לשכור, האם משלם על מגוריו או לאו. כתב על כך הרא"ש [פ"ב סי' ו']: ."פר"י דה"ה בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור כיון דלא נהנה אע"פ שגרם הפסד לחבירו. דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא. ורב אלפס כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואע"ג דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. וכדבריו מוכח בשמעתין: 'שלחוה בי רבי אמי, אמר: וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו', משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב. ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא. ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה, ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו, או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו. אבל זה אע"ג שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחינם מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד וכ"נ".
עולה מדברי הרא"ש בשנית, שהחיוב על ביטול ממלאכה שייך רק ע"י מעשה, ורק אם "אוכל" חסרונו של חבירו חייב אף על חסרון שבא מחמת גרמא — עפ"י הרי"ף.
ד עריכה
בטור [סי' שס"ג אות ו'] כתב:
"ורב אלפס כתב אם עומד החצר להשכיר צריך ליתן לו שכר אפילו אם הדר לא היה צריך לשכור, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל. והרמ"ה הוסיף לומר דאפילו לא היה דר בו כיון שעומד להשכיר וגזלו ממנו חייב, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב על זה דפטור".
וכ"כ רבנו ירוחם [מישרים נל"א ח"ב] כטור: "והסכימו המפרשים שאם גירש חבירו מביתו ונועל הדלת בפניו ולא הניחו לדור בו ולא לשוכרו פטור כי הוא גרמא בנזקין".
השו"ע [שס"ג ס"ו] פסק כרי"ף, והרמ"א הוסיף שאם גזל חצרו ולא דר בו פטור ולהוציא מדעת הרמ"ה.
אולם הב"ח [סי' שס"ג] מקשה על הב"י שכרמ"ה עולה מסגרו באדרונא, וע"כ המגרש חבירו מביתו חייב. וכתב שכ"פ הרמב"ם והנ"י. ומבין שזו מחלוקת ראשונים בין הרא"ש והרמב"ם, לפי הרמב"ם זהו גרמי וחייב, ולפי הרא"ש זהו גרמא. (ולכאורה חולק על הבנת הב"י שכל הראשונים סוברים כרא"ש). ולפי דבריו מה שנפסק שהתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה ולא בטלו שפטור מתשלום משום שנוח לאדם שלא יבטל עבדו [שס"ג ד'] היינו דוקא כשהעבד בטל ממלאכתו אבל אם מבטלו ממלאכת בעה"ב כגון שסגרו בחדר חייב בתשלום [וכ"כ בפרישה]. עוד יצא הב"ח להסביר שיטת הרא"ש ולחלק לפי הרא"ש בין הכניסו וסגרו בבית, לבין מגרש חבירו מביתו שפטור (לרא"ש), מטעם שסגרו בבית ההיזק מתחיל מייד בעוד שגרשו מן הבית ההיזק מתחיל לאחר זמן.
הקצות [שס"ג ג'] חולק על הב"ח ועל הראיה לשיטתו מעבד. הוא טוען שרק בנזקי אדם באדם משלמים שֶׁבֶת, וע"כ המגרש ונועל פטור מפני שהשבת היא לחנות כלומר הוא ניזק בממונו ולא ניזק בעצמו. וכן על עבד חייבים בשֶׁבֶת (לרבו), וע"כ המבטלו בידים חייב בתשלומים.
נראה שלפי שתי השיטות, מי שמנע מחברו בידים לעשות מלאכתו חייב ב.שֶׁבֶת., וע"כ מובילי סחורות או מסיעי נוסעים שסוגר השער עיכבם, יכולים לתבוע הפסדם ממנו, מדין שֶׁבֶת.
ה עריכה
הרא"ש [ב"ק פ"ב סי' ו'] הוסיף בתוך דבריו לגבי מגרש חבירו מביתו ונועל הדלת, נימוק נוסף: "ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור". היינו המונע רווח ממוני מחבירו פטור מתשלומים.
ז"ל הירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ג]: "תני הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית (שכר) ואמר לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת. א"ר יצחק: הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו?" ונשאר הירושלמי בשאלה.
הפני משה פרש טעם התשלום בשדה משום שהרווח מצוי. והשדה יהושע פרש משום שברי היזיקא. לעומת זאת בספינה וחנות אין הרווח ודאי.
בהגה"מ [שלוחין ושותפין פ"ז אות ב'] וברא"ש [ב"מ פ"ה סי' ס"ט] הוסיפו על מקרה זה: "והא דאמרינן באיזהו נשך ההוא דיהב ליה זוזי לחבריה למזבן חמרא ופשע ולא זבן משלם ליה כדאזיל אפרוותא דזולשפט — מיירי שהתנה לו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם כל ההפסד". ולפי דעתם אין לחייב משום מבטל כיסו של חבירו אא"כ התנה על כך בפירוש, ואין המבטל אלא גרמא לנזקו הממוני של חבירו.
אולם במרדכי [ב"ק הגוזל קמא סי' קכ"ה] חלק על כך וכתב: "המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת זהו במקום שאין מרויח בו אבל אם מרויח בו חייב ליתן לו, וכן הורה לנו רבינו אליעזר בר' יהודה".
הרמ"א בחו"מ [סי' רצ"ב ס"ז] פסק שברווח ודאי חייב המונע חבירו ליתן לו מה שהיה ראוי להרויח, אמנם הש"ך כתב שרש"ל חלק ופסק שהמבטל כיסו של חבירו אי"צ ליתן לו. וכן נטיית רוב הפוסקים.
ולפי"ז אם תפס ואמר קים לי, והוכיח שרווחו בטוח אין מוציאין מידו. לגבי המקרה שלנו נראה שכל המעוכבים ע"י אותו סוגר דלתי הישוב אינם יכולים לתבוע משום מבטל כיסו של חבירו, ואעפ"כ מי שהיה לו עסק ברור של רווח ותפס אין מוציאין מידו.
ו עריכה
אלא שכל הדין צ"ע בזמננו.
כתב הטור [חו"מ סי' א']:
"אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדיינים בטלים מן התורה כדכתיב לפניהם. היינו סמוכים ודרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנו הדיוטות אנו לפיכך אין הדיינין מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן. ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס כגון הודאות והלואות. אבל במידי דלא שכיח אפילו אית ביה חסרון כיס כגון אדם שחבל בחבירו אין דנין אותו".
עפי"ז לכאורה נפל פיתא בבירא שהרי תשלומי שֶׁבֶת הם נזקי אדם באדם.
ממשיך הטור: "וכתב הרמב"ם אבל ריפוי ושֶׁבֶת דנין אותו וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות ריפוי ושֶׁבֶת בבבל. ומדברי א"א הרא"ש זצ"ל יראה שאין דנין אותו". כלומר מחלוקת בין הראשונים האם שבת כלול בדבר ששכיח ויש בו חסרון כיס או שכל תשלומי אדם באדם אינם נידונים לאחר שבטלה הסמיכה.
מכריע הב"י: "וכן נראה (כרא"ש) שהוא דעת הרי"ף. ומ"מ לענין הלכה כיון שהרי"ף והרא"ש לא ביארו דעתם והרמב"ם ביאר דבריו וכתב שכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת וריפוי בבבל הכי נקטינן".
והצטרף לדעתו הב"ח. וכ"פ בשו"ע [ס"ב]. אמנם הרמ"א כתב: "וי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין. ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם".
ולמעשה נראה שראוי לנהוג כשו"ע וע"כ אותם שהופרעו באמצע עבודתם חייב המזיק לשלם נזקם. ולגבי אחרים אם תפסו לכאורה אין מוציאים מידם. .