חבל נחלתו א צט

סימן צט- הצלת ממונו בממון חבירו

שאלה

לראובן עפו רעפים מגגו ברוח חזקה ונשברו. לשמעון בית בבניה ועל ידו ערימת רעפים שישתמשו בהם עוד מספר שבועות. שמעון אינו בביתו, ואי אפשר ליטול רשותו. האם מותר לראובן לקחת רעפים ע"מ לשלם ולשים על גגו ללא נטילת רשות או לאו?

הקדמה

יש מספר מושגים הלכתיים מיצרניים שצריך לברר את המפריד ביניהם. ישנה מצות השבת אבידה, וע"כ אילו שמעון היה כאן, היתה עליו לכאורה המצוה לשים בעצמו את הרעפים על בית ראובן, כדוגמת מים שבאים על קרקעו של חבירו ויכול לעצור בפניהם שלא ישטפוה. וא"כ רשותו אינה מועילה ואינה מורידה*. אולם מאידך הרי אם יטול הוא שואל שלא מדעת שהוא גזלן, ומציל עצמו בממון חבירו, והגמ' אומרת בב"ק [ס' ע"ב] שאסור להציל עצמו בממון חבירו.

הסוגיות בש"ס

בבבא קמא [פ"א ע"ב] הגמ' עוסקת בתנאי בית דין (=תקנות חברתיות בענייני ממונות) ומקשה:

"ותו ליכא? ווהא איכא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה! דתניא, רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: תנאי ב"ד הוא, שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחיל שלו, ונותן לו דמי שוכו של חבירו; ותנאי ב"ד הוא, שיהא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו (כשנסדקה חביתו של בעל הדבש), ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו; ותנאי ב"ד הוא, שיהא זה מפרק את עציו וטוען פשתנו של חבירו (כשחמורו של בעל הפשתן מת), ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ! — ביחידאי לא קאמרינן".

המקרים הללו מופיעים במשניות בפרק עשירי של ב"ק. בדף קי"ג [ע"א]: "ומהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את סוכו ע"מ ליתן דמים, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף קוצץ ונותן את הדמים". ובדף קט"ו מביאה מקרה שופך יינו להציל דובשו של חבירו, ומציל חמורו של חבירו בנהר ומניח את שלו, ובשני המקרים אם לא התנה בפירוש אין לו אלא שכרו (שכר כלי ושכר פעולתו — רש"י).

ונראה בפשטות שאין הנפסד (בעל הדבש או בעל החמור הטובע) יכול לדרוש מהשני להפסיד את שלו. וצ"ע מדוע.

פסק הרי"ף: אסור להציל ממונו בממון חברו

פסק הרי"ף [ב"ק מ"א ע"ב]: "חזינן מאן דאמר הני כולהו הלכתא נינהו, ואנן לא סבירא לן הכי, דקי"ל כמתני' דאין לו אלא שכרו" ומביא את הגמ' מסוף פרק מרובה שכולן כיחידאי, וע"כ כולהו לאו הלכתא נינהו. והנ"י כתב שכן סברו כל האחרונים.

בס' ההשלמה הביא את פסק הרי"ף וכתב:

"ואע"ג דתניא בפרק מרובה התועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד, שאני אבדת גופו מאבדת מקומו. אלא ודאי עיקרא דמילתא הכי הוא דכל אדם יש לו להציל עצמו באונס חברו ואפילו שלא בפני בעל הממון כההיא דמפסג ועולה דלא בפני בעלים אלא חייב להחזיר הממון לבעלים אחר ההצלה. כל זה שאמרנו באונס גופו אבל באונס ממונו אין לו להציל ממונו בממון חברו אפילו על מנת שיחזירנו, והיינו דלא קיי"ל כר"י בנו של ריב"ב".

פשרת הראב"ד: מותר כשבעל הממון לפנינו

מוסיף בעל ההשלמה:

"והרב ראב"ד תירץ דהא דלא קיי"ל כר"י בנו של ריב"ב, הני מילי שאין בעל הבית שם ואין לו לבעל הדבש לשפוך יינו של חברו להציל את דבשו. אבל לעולם אם היה בעל היין שם יש לו להציל דובשנו של חברו, ומתנה בפני בעל הדבש או בפני בית דין אם הם שם ליטול את יינו מתוך דבש חברו. וגם בעל הדבש יכול לכוף את בעל היין אם הוא שם שישפוך את יינו ויטול את יינו מתוך הדבש. וטעמא דמילתא שחייב להחזיר את אבדת חברו, אבל ממונו אינו חייב בחזרת אבדה שהאיש מצווה על השבת אבדה ואין ממונו מצווה".

עולה שלפי דעת הראב"ד ישנו חילוק אם בעל הממון לפנינו או לאו. אם הוא לפנינו הוא מצווה בהשבת אבידה וע"כ אפשר אף לכוף אותו לשפוך את יינו או לתת את חמורו — אבל תמורת תשלום מלא. אבל אם אינו לפנינו ורק ממונו כאן, אין החיוב של בעל הממון ."עובר" גם לממונו וע"כ אסור ליטלנו.

שיטת תוס' ורא"ש: מותר להציל ממונו בממון חבירו

תוס' [פ"א ע"ב ד"ה ונוטל] כתב:

"ונראה לר"י דההיא דלקמן שבעל היין שפך את יינו מדעתו שיכול לומר בעל הדבש למה שפכת אני הייתי דוחק ומציל. אבל הכא מיירי שבא בעל הדבש לשפוך את היין שתנאי בי"ד הוא שאין בעל היין יכול לעכב אלא שופך יינו של חבירו בע"כ של חבירו אלא שנותן לו דמי יינו מתוך דובשנו, והשתא הוי כעין ההיא דנחיל של דבורים שקצצו בע"כ של חברו להציל נחילו".

היינו אם ה"משיב אבידה" שפך מדעתו ללא התניה בפני בי"ד אינו נוטל את כל מה שהפסיד כיון שבעל הממון הנפסד טוען הייתי דוחק ומציל את שלי. אבל אם בעל ממון הנפסד תובע מהשני לשפוך או ששופך בעצמו נוטל כל הפסדו ויש כח ביד הנפסד לשפוך משום תנאי בית דין.

וכן הרא"ש בפ"ז [סי' י"ח]. הביא את דברי התנאים שנוטל כל מה שהפסיד מתוך מה שהציל. ובפ"י [סי' ט"ז] כתב על דברי הרי"ף: "ומה שהביא ראיה ממשנתנו דאין לו אלא שכרו לאו ראיה, דהתם מיירי כששפך מעצמו ותנאי בי"ד כשבעל הדבש תובע שישפוך בעל היין את יינו שלא יהא רשאי למחות". והברייתא לא שנתה דבריהם מפני שלא רצתה לשנות דברי יחידים. וכן מסביר בדברי ר"י בן ריב"ב את קציצת הסוכו.

וכן המרדכי [סי' ע"ט] כתב: "תנאי בי"ד שיהא זה שופך את יינו ומציל את דובשו. פי' ר"י רשאי בעל הדבש לשפוך את היין, אבל בעל היין אם שופך את היין מדעתו יכול לומר בעל הדבש לא מרצוני נעשית ולא הייתי שופך כי הייתי דוחק ומציל ואין לו אלא שכרו".

שאלת תרומת הדשן ותשובתו

בתרוה"ד [חלק א' סימן שט"ז] הביא שאלה ותשובה העוסקות בענייננו.

"שאלה: ראובן היה לו סוס בביתו ויצא לשוק, ובא שמעון לביתו של ראובן ולקח הסוס לרכוב עליו מהר עבור חוב אחד שאם לא ירכוב עתה עבורו יהא בודאי נפסד, והחוב הוא בערך מאה לטרין ושום סוס אחר לא נמצא לו, אמרה אשת ראובן לשמעון: אל תקח הסוס כלל כי בעלי ג"כ צריך לרכוב עליו מיד עבור עסק א' שיש לו עם נכרי א', ואם לא ילך היום יהא הכל נפסד בודאי. אמר שמעון כמה הוא העסק י' ליטרין אני צריך לסוס הזה עבור ק' ליטרין אפרע מיד לראובן עשרה ליטרין העסק שלו אם יהא נפסד ואקח הסוס, וכן לקח אותו ע"מ לפרוע ג"כ שכרו, כי הסוס עומד להשכיר לכל ונאנס בדרך, חייב לשלם שמעון דמי הסוס לראובן או לאו?

תשובה: יראה לפום ריהטא פשיטא הוא דחייב, דכיון דאמרה לו אשת ראובן דבעלה צריך לו לעצמו ואין דעתו כלל להשכירו עכשיו, א"כ הוי שמעון שכיר שלא מדעת ונקרא גזלן, כמו שואל שלא מדעת דמ"ש, כיון דהשתא ודאי לא ניחא ליה לראובן בשכירות. וכ"ת טעמא מאי דלא ניחא ליה משום הפסד עסק שלו, הא הבטיחו שמעון וקבל עליו לפרוע לו, נראה דמ"מ נקרא גזלן כדגרסינן פ' הכונס [ב"ק ס' ע"ב] מהו לאיחלופי שעורים דישראל בעדשים דפלשתים כדי להאכיל את בהמתו, ומפרש התם באשירי דעדשים עדיפי משעורים טפי, ומסיק התם דאסור משום חובל רשע גזילה ישלם אע"פ שישלם גזילה היא. וה"ה נ"ד נמי דמ"ל אם נטל ממון חבירו שלא מדעתו ע"מ לשלם, ומ"ל אם מקלקל ע"מ לשלם שהרי עסק של ראובן בודאי היה מקולקל ונפסד אם לא ירכב היום. אמנם כי דייקינן מצינו למימר דלא מיקרי גזלן כה"ג בלקיחת הסוס, ואדרבה ברשות ב"ד נטלה, דתנינן פרק מרובה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר תנאי ב"ד הוא שאם נסדקה לאחד חבית של דבש שופך את יינו של חבירו כדי להציל דובשו ונותן לו דמי יינו, ומפרשים התוס' התם בשם ר"י וכן באשירי בפ' הגוזל בתרא דכופהו לשפוך את יינו כדי להציל את הדבש, וכיון דמצי למכפייה כל שכן דמצי למיטליה שלא מדעת. וא"כ נ"ד נמי הואיל ואינו מקלקל את של חבירו אלא בשביל להציל את שלו שהוא מרובה טפי, מסתמא דעל כה"ג נמי התנו ב"ד. וה"ה והיא הסברא דחובל רשע איירי שאינו עושה בשביל להציל את שלו, דאכה"ג לא התנו ב"ד. ואע"ג דרב אלפס וסמ"ג פסקו דלא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב, באשירי דחי ראיות של רב אלפס, ובטור חושן כתב בהדיא דאשירי פסק כר"י וכן כתב בא"ז דר"ח פסק כר"י, וגם ראבי"ה דחה ראיות דרב אלפס. אמנם בתוס' פ' מרובה [ב"ק פא ע"ב תד"ה ונוטל] כתבו דרבנן דמתני' דפ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ד ע"א] דפליגי בקוצץ את סוכו, פליגי נמי בשופך את יינו דחד טעמא הוא. משמע מדבריהם דפליגי נמי אתנאי ב"ד, ולא מדינא משום דזה נהנה לחוד כמו שרצה האשירי לומר פ' הגוזל בתרא ע"ש, ולפ"ז מסתמא הלכה כרבנן. ומהשתא נ"ד לפי דברי הפוסקים כר"י, א"כ ברשות לקח שמעון בשכר והו"ל שוכר שפטור באונסין, אבל לרב אלפס חשיב שוכר שלא מדעת והוי גזלן וחייב".

הפסיקה להלכה

הטור [חושן משפט סימן רע"ד] כתב:

"רבי ישמעאל אומר עוד תנאי ב"ד, שמי שברח לו נחיל וישב לו על אילן חבירו שיכול להציל נחילו ולקוץ הענף ויתן לו דמי ענף והרואה את חבירו שיש לו חבית של דבש שנסדקה וקרובה להפסד והוא יש לו חבית של יין וחבירו אומר לו שפוך יינך ואמלא חביתך דבשי הנפסד ואפרע לך דמי יינך שחייב לעשותו, וכן אם יש לחבירו חמור טעון פשתן ומת חבירו ולו יש חמור טעון עצים אומר לו לפרוק עציו ולהציל פשתנו והוא יפרע לו דמי עציו שחייב לעשותו. וכתב רב אלפס שאין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי ישמעאל, וכ"כ הרמ"ה. וא"א הרא"ש ז"ל פסק כדבריהם".

והרמ"א [חושן משפט סימן רע"ד] הביא שתי הדעות להלכה.

ז"ל: "מי שהיה לו נחיל של דבורים ויצאו וישבו על אילן של חבירו, י"א דיכול לקוץ ענף כדי להציל נחילו ונותן דמי ענף לבעל האילן [טור בשם אביו הרא"ש], ויש חולקין [שם בשם הרי"ף והרמ"ה]".

ושו"ע הרב [הל' שאלה ושכירות ה"ו] פסק: "ומ"מ אם אירע לאדם איזה הפסד פתאום רשאי ליטול חפציו של חבירו שלא מדעתו להציל בהם שלו ולשלם לחבירו מה שקלקל ויפסיד חפציו ואפילו אם יפסידם לגמרי. ואם חבירו כאן חייב חבירו לעשות כן כשזה מבקש ממנו וזהו תנאי מתנאים שהתנה יהושע עם ישראל כשהנחיל להם את הארץ. ויש חולקים בזה וי"ש יחמיר לעצמו בדבר שאין בו הפסד. (ומ"מ אם אירע לו הפסד פתאום לא יציל שלו בקלקול חפציו של חבירו שלא מדעתו אע"פ שמשלם לו אם בעל נפש הוא לחוש לסברא האחרונה אא"כ ידוע לו שלא יקפיד עליו חבירו)".