חבל נחלתו א סד
<poem> ~סימן סד . פריעת חובות ממעשר עני שאלה האם ניתן לפרוע חובות ממעשר עני, השאלה אמורה הן לנותן המעשרות והן לעני המקבלם, כשבעלי החובות יכולים להיות הן של בעה"ב (הנותן), והן של העני. תשובה בתוספתא פאה [פ"ד הט"ז] ברייתא וז"ל: "מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו את הגמולין". הבריתא הובאה ברמב"ם [מת"ע פ"ו הי"ז] וכן בטור [יו"ד סי' של"א] כלשונה. ברייתא זו היא מקור למחלוקת גדולה בין הראשונים. נקודת המחלוקת היא למי מכוונת הברייתא באיסורים הכלולים בה ומה חומרתם. ברייתא זו שוה בלשונה לנפסק לגבי דמי שביעית ומעשר שני [תוספתא שביעית פ"ז ה"ו], בהם נפסק באותן מטבעות לשון ובאותו סדר: "אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן גמולין". והובאו הדברים בירושלמי [מע"ש פ"א ה"א, דמאי פ"ג ה"א] וברמב"ם [מע"ש פ"ג הכ"א, שביעית פ"ו ה"י]. אלא שההשוואה מוקשית — בשביעית טעם האיסור משום "לאכלה ולא לסחורה", ובמע"ש משום שהוא ממון גבוה [פי' הרש"ס לירו' מע"ש, מהר"י קורקוס לרמב"ם שמיטה ויובל, חסדי דוד לתוספתא שביעית]. בשניהם אין חשיבות ביד מי המעות, קדושתם אינה מתיחסת למחזיק אותם (גברא) אלא לחפצא עצמו, כמו כן לא קיים שעבוד נכסים עליהם מחמת האיסור הרובץ עליהם. לעומת זאת, במעשר עני אם האיסור יתפרש בבעל הבית, האיסור איסור גברא על הנותן ולא על העני, וקשה הלשון השוה בין הדינים שבאה לכאורה להצביע על זהות בסוג האיסור. ואילו אם יתפרש על העני אפשר להסביר זאת כאיסור חפצא, אולם צריך טעם לכך. (ואם כאיסור גברא מטעם כלשהו תהא קשה השואת הברייתות). הפרישה [ס"ק ל"ה] כתב בהסבר הברייתא: "פי' המפריש גופא, אבל העני עושה בו מה שירצה". וכן באר החכם צבי [נוספות סי' ט']. ובש"ך [סוף סי' של"א ביו"ד] כתב: ."ולפי שאמרה תורה ובא הלוי והגר וגו' ואכלו משמע שיאכלנו בחנם כי הוא שלהם, ולפיכך אמרו חז"ל: אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין, כגון שחברו עשה עמו חסד וזה בא לשלם לו גמולו, אל ישלם לו ממעשר עני שהוא כמו פורע בו את חובו". (ולכ' יש בדבריו סתירה למה שיובא מדבריו להלן). טעם האיסור על הנותן נראה כעין האיסור: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין" [ביצה י"ט ע"ב], ומחמת שמוטל על האדם לתת מ"ע לעניים אינו יכול להיפטר על ידו מחובות נוספים המוטלים עליו (אף כאלו שהם בגדר גמילות טובה ואף אם הוא עני). הטעים במקצת את האיסור הצפנת פענח [מתנ"ע פ"ו הי"ז] וז"ל: "ור"ל אם הוא עני, רק מחמת דלהזהיר לעני על שלו, וגם המלוה הוא עני, וה"א דהחיוב הוא רק שצריך להוציאם מרשותו". אבל מעת שבא המ"ע ליד העני מותר לו לעשות בו כפי רצונו. דברים אלו חולקים על השו"ע. השו"ע [סי"ב] פוסק לגבי צדקה: "מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולים להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה. הגה: אם לא שכתב בקבוצו שחייב לאחרים דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם". ומקורו באו"ז [צדקה י"א] ובשיטת הראבי"ה שם הנסמכת על מעשר עני. למדנו מהשו"ע לגבי מ"ע שאין בעלי חובות יכולים לכפות את העני לפרוע חובותיו ממעשר זה. ומשמעות הדברים שאין שעבוד נכסים על מעשר עני. אמנם אם העני ירצה לפרוע — רשאי. הגר"א [יו"ד רנ"ג ס"ק י"ח] חלק וכתב: ."אבל בהגהות מרדכי [פ"ק דב"ב סי' תקנ"ט] חולק ע"ז וכתב דההיא ברייתא קאי על בע"ה וכן עיקר. וז"ל התוספתא סוף פאה: מ"ע אין פורעין ממנו מלוה. ובהדיא שנינו במתני' סוף ביכורים ולמה אמרו (הבכורים כנכסי כהן שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה) כו' ובע"ח גובה בחובו כ"ש במעשר עני". פי' לדבריו: מ"ע ביד נותן הוא אמנם ממון שאין לו בעלים מוגדרים והרי הוא כממון השבט, אבל אסור לו להשתמש בו לצרכיו אף כאלה שיש בהם שיירי מצוה. אולם ביד העני הוא ממונו וע"כ חל עליהם שעבוד. ראיית הגאון היא מק"ו מביכורים (אע"פ שאין ללימוד זה ראיה מוכחת). והסכים לדעתו תלמידו בעל פאת השולחן [סי' י"ב אות כ"ז בסופה]. וכבר הביא ראיה זו ר' דוד ממינצבורק שהו"ד באו"ז הנ"ל. אמנם רבינו שמחה [או"ז שם] הסובר שאין על העני שום הגבלות, וכן בעלי החובות באים ופורעים ממנו. כשהתייחס לברייתא זו כתב: "וההיא דתוספתא דפאה. דמיירי בבעה"ב קודם שבא לידו של עני משום דכתיב ביה נתינה ואפי' אם דעתו של עני לפרוע לא יצא בעה"ב ידי נתינה, אא"כ תבוא ליד העני תחילה". ונלענ"ד שכוונתו לא בבע"ח של בעל הבית, אלא בבע"ח של העני, וטעם האיסור משום שלא היתה נתינה לידו של עני, ואם בעה"ב מעביר ישירות לידו של בעל חובו הוא ביטל בכך מצות נתינה, על אף שקיים את הוצאת המעשר מרשותו. רבינו שמחה הוסיף על הגמ"ר: אף אם בעה"ב פורע את חובותיו של העני — אינו יכול לעשות כן מצד שלא יקיים מצות נתינה. וכל זאת בנוסף למגבלות כלפי בעל חובותיו עצמו שאסור מחמת שצריך לתת מ"ע. רבינו שמחה עצמו הביא ראיה נוספת שהמדובר באיסור על בעל הבית: ."ותנן בפ' כל הגט [גיטין ל' ע"א] המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש מחלקן עליהם מפריש עליהם בחזקת שהם קיימין, ופריך בגמ' ואע"ג דלא אתו לידיה מכלל דאי אתא לידיה דעני מגבי ליה שפיר בחובו דהכי שפיר טפי, ושמואל דמוקי לה נמי במזכה לו ע"י אחר איכא למימר דחוזר המלוה וגובה מאותו אחר מדר' נתן". (וביחס לבעית הנתינה עי"ש באו"ז). לפי שיטה זו קיימים שעבודים על מ"ע ואם בע"ח אינם יכולים לגבות מבעה"ב את המ"ע (לאחר שהוקנה לעני מסויים) ה"ז מטעם חובת הנתינה (לרבינו שמחה). אבל הראבי"ה [או"ז שם] כאמור לעיל, למד מברייתא זו על כך שאין כופים לעני לפרוע חובותיו ממעשר עני ומצדקה. וכדברי הראבי"ה פסק האו"ז עצמו, וכ"מ מהגהות מימוניות [מלוה ולוה פ"ב אות א']. וראיה לכך שמוכרחים לומר שהאיסור הוא אצל העני כתב בתומים [סי' פ"ו ס"ק ג'] "והיינו ע"כ בשכבר הגיע ליד עני דמקודם הוא ממון שאין לו תובעין". שיטת הראבי"ה (שנפסקה בשו"ע) היא שהן בעה"ב והן העני לא יכולים לעשות את כל הכלול בברייתא מכפיה, בעה"ב משום שאינו שלו (וחל עליו חיוב נתינה) ואלו העני משום שהממון הניתן לו אינו משתעבד כלל, אולם העני אם ירצה יוכל לפרוע לו. הרחיב את ענין השעבודים הש"ך [חו"מ סי' פ"ו ס"ק ג'] שאף הוא מסביר את הברייתא בעני. הש"ך מתרץ את השאלה: כיצד הרמב"ם פסק מחד כת"ק דקידושין [ט"ו ע"א] שמוכר עצמו אין מעניקים לו, ומאידך שקיים שיעבודא דר"נ, כשבסוגיא עולה שת"ק דהתם לית ליה שיעבודא דר"נ. ותרץ הש"ך בתירוצו השלישי: ."אלא הרמב"ם מפרש בעלמא בכל מילי דצדקה כגון מעשר עני ושאר צדקה נמי לא ס"ל כרבי נתן, דהדבר ידוע דהענקה הוא מדין צדקה. הלכך לא אצטריך לו למעוטי ב"ח דעלמא ושאר צדקה נמי לא ס"ל כרבי נתן בהא, כדתניא בתוספתא דפאה: מעשר עני אין משלמין בו החוב ופסקה הרמב"ם בפ"ו מה' מתנות עניים. א"כ היינו דקאמרינן בעלמא לא ס"ל כר"נ כנ"ל ברור". לגבי מעשר עני למדנו שאין שיעבודא דר"נ, וסובר שכ"פ הרמב"ם. (וחולק הש"ך בכך על רבינו שמחה שמפורש כתב במלוה מעות לעני להיות מפריש עליהן מחלקם, לפי דעת שמואל — שמזכה להם ע"י אחר, גובה ממי שזיכה על ידו בשעבודא דר"נ). אלא שאף לפי שיטת הראבי"ה השואת לשון הברייתות לשביעית ומ"ש קשה, שהרי בשביעית ומ"ש זהו איסור חפצא כללי, בעוד שבמ"ע — ממון גברא זה הוא שאינו משתעבד. ונראה שזה הביא לשיטת הר"ן. ז"ל הר"ן [שו"ת סי' ב']: "ואשכחן בתוספתא דמסכת פאה מעשר עני. הרי שמעשר עני אע"פ שאינו קודש אינו כחול להשתמש ממנו כחול גמור וכדין הדיוט גמור". והו"ד בשו"ת מהרשד"ם [יו"ד סי' רי"א]. עולה מתשובת הר"ן שסבר להשוות בין שביעית ומ"ש למ"ע שאכן יש בו מעין קדושה או לפחות איסורים המונעים שימוש לכל דבר, ועניים הזוכים בו הם כזוכים משולחן גבוה. וכ"כ בערוה"ש [יו"ד סי' רנ"ג ס"ק כ'] "מ"מ הכא התורה נתנה לו להעני רק לאכילה ושתייה ואין לו רשות לשנות". וכן כתב בהבנת האיסור הרדב"ז שיובא להלן. הבנה זו מוסיפה על הראבי"ה שמלבד בע"ח שאינו גובה מ"ע מחמת שעבודים, אף העני מוגבל בשימושו במ"ע ואינו רשאי לפרוע חובותיו וחידוש גדול בדבר. מהמשנה בגיטין [ל' ע"א]. שהוזכרה לעיל, עולה שבע"ח במקרה של הלואה מוקדמת גובה חובו ממ"ע. וקשה לשיטת הראבי"ה והר"ן. והוסיף על הקושי רבינו שמחה: ."ולא תימא דוקא כשהלוון על מנת להפריש עליהן מחלקן אבל הלווהו סתם לא, דגרסי' התם בירושלמי: אתא עובדא קומי ר' אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר ליה הפרש עליהו מחלקי, אמר ליה: לא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש — כשהלוון ע"מ כן הא לא הלוון ע"מ כן לא, אמר ר' זעירא אפי' לא הלוון ע"מ כן. חיליה דר' זעירא מן הדא: וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות וכו' שנויה בתוספתא דדמאי". ומוכיח מירו' ותוספתא שגובים חובות ממ"ע עוד בהיותו ביד נותן המעשר כש"כ לאחר נתינתו, ואפילו שלא מחמת תנאי מוקדם. והרדב"ז שיובא לקמן תרץ את הקושיא. הכפתור ופרח [פמ"ד] הסיק ממשנה זו סייג לשיטת הראבי"ה, וז"ל: "תוספתא מ"ע אין פורעין הימנו מלוה וחוב. זהו במעשר עני שהגיע לידו, (וכשיטת הראבי"ה שבעני דוקא), אבל שלא הגיע הא אמרינן לעיל המלוה את העני מפריש עליהן מחלקן בצדקה". לכאורה הכפו"פ חולק על הש"ך וסובר שיש שעבודא דר"נ במ"ע, אמנם אם הגיע ליד העני א"א לגבות ממנו. פירושו לא יוסבר לפי הר"ן שאם יש איסור מדוע קודם שבא ליד עני יהיה מותר לפרוע מהם חובות ואח"כ אסור. ושיטתו צריכה עיון רב. ונראה בדוחק להסביר את דעתו שבניגוד לר"ן שלמד שמחמת צד האיסור שבדבר אין שעבודים, הרי לכפו"פ השעבוד קיים והאיסור קיים, וע"כ אם הוכר שמו של עני על המעשר קודם שהגיע לידו יכול בע"ח לתפסם בחובו (כעין תפיסה מחיים באשה לכתובתה). ולאחר שהגיע ליד העני העני לא יכול לפרוע בהם חוב מצד האיסורים, ועדיין צ"ע. הרדב"ז [ח"ד קנ"ט] חולק על שיטה זו ונראה שסבר כר"ן: "הרי אתה רואה דעד כאן לא פליגי (הראבי"ה ורבינו שמחה) אלא כשבאו לידו (של העני) אבל בנידון דידן שעדיין הם ביד הגבאי אין בעל חוב גובה מהם (לדעת שניהם). וראיתי מי שכתב שאם לא הגיע ליד העני מלוה גובה ממנה וראייתו מהא דתנן פרק כל הגט המלוה את הכהן וכולי, ולדידי אין משם ראיה חדא דהמלוה גופיה הוא תפוס בחובו, (ובכך מתורצת אף ראיית רבינו שמחה), ותו משום תקנת הכהן והלוי והעני מותר, ואיהו נייח ליה בהכי אבל בעלמא לא. וקל להבין". הרדב"ז סבר כר"ן שיש כאן איסור שימוש בנכסים, אף ע"י העני ולצורכו האישי וע"כ לא חילק בין ביד בעה"ב להגיע ליד העני, ואף החמיר בכך. וכן כתב בתשובתו בהמשך: "ותו דמי פסיקא להו דתוספתא איירי בעודה ביד בעה"ב, והלא סתמא היא שנויה בכל גוונא משמע אפילו הגיע ליד העני". סיכום עולה שיש מח' גדולה בראשונים ואחרונים על מי חלה המניעה שאין פורעין חוב ממ"ע. הגמ"ר, וכ"כ הפרישה הגר"א והחכ"צ סברו שהאיסור חל על בעה"ב הנותן בלבד. וכלפי בעלי חובותיו שלו, ומטעם דבר שבחובה שצריך לבוא מהחולין. רבינו שמחה ורבינו דוד ממינצבורק סברו שהאיסור חל על בעה"ב הן כלפי בעלי חובותיו והן כלפי בעלי חובות של עני. והטעם משום חובת הנתינה, וע"כ ברצון העני אפשר לגבות מבעה"ב ומשעבודא דר"נ. הראבי"ה והאו"ז כתבו שהאיסור חל על בעה"ב ואף על העני, ואין שעבודי בע"ח על מ"ע, אמנם העני רשאי לפרוע אם ירצה. הכפו"פ כתב שדוקא בעני לא ניתן לגבות ממנו אבל מבע"ח ניתן לגבות (ונדחקתי בהסברו). והר"ן ומהרשד"ם והרדב"ז כתבו שהן בעני והן בבעה"ב אי-אפשר לפרוע מצד ש"מוקצה" למצות אכילתו של עני, וממילא לא קיימים שעבודי בע"ח עליו.