חבל נחלתו א סג
<poem> ~סימן סג
ברכת אחר להפרשת תרומה באילם
א. העיכוב בהפרשת תרו"מ ע"י אילם שנינו במס' תרומות [פ"א מ"ו]: "חמישה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה: האילם". והסבירו המפרשים עפ"י הירושלמי משום שאינו יכול לברך. ובחגיגה [ב' ע"ב] נכתב: "המדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אילם - זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם". ולגבי אילם כיון שהוא כפקח הרי תרומתו תרומה. (ועי' רעק"א על המשנה שם שמכאן הוכיחו שתרומה ניטלת במחשבה וללא דיבור), וצריך לבדוק האם אחר יכול לכתחילה לברך עבורו והוא יתרום. נאמר במסכת ר"ה [כ"ט ע"א]: "תני אהבה בריה דר' זירא: כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא". וברש"י: "אע"פ שיצא מוציא - שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות. חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך". וכן פסקו להלכה הרמב"ם [ברכות פ"א ה"י] והשו"ע [או"ח סי' תרצ"ב ס"ג]. לפי"ז אילם יכול לתרום ע"י ברכת אחר עבורו, שהרי ברכת הפרשה היא ברכת המצוות, ומה שהמשנה בתרומות מנתה אותו בין אלה שיתרמו רק בדיעבד היינו משום שלא שכיח שיהא תמיד אחר לידו שיוכל להוציאו, או משום שיגיע מכך להפרשה ללא ברכה. ב. קביעת האור זרוע וספיקו על מסקנה זו קשים דברי האור זרוע אשר כתב [הל' שחיטה סי' שס"ז והו"ד בקצרה בהגהות אשרי ריש חולין]: ."והאילם והערום לא ישחוט לכתחילה מפני שאינם יכולין לברך כדתנן פ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, ואמרי' עלה בירושלמי יש מהם מפני הברכה. ואמר פרק עד כמה בבכורות [כ"ז ע"א] אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה, וע"כ מברכת להפריש חלה. דהא ליכא למימר שקוצה חלתה ואחר מברך על גבה דא"כ אילם ג"כ יתרום ואחר יברך על גביו. אבל היכא ששנים שוחטים אחד מברך על שניהם כדתניא בתוספתא דברכות עשרה שהיו עושין עשר מצוות אחד מברך לכולם. מיהו איני יודע אם ה"ה אילם אם יוצא בברכת אחר כששניהם שוחטים הואיל ואילם עצמו אינו ראוי לברך". מדברי האור זרוע עולים שני דברים שאינם מתאימים עם המסקנה לעיל. ראשית אילם אינו יכול לצאת בברכת אחר העומד איתו ומברך והאילם מפריש (כדין נידה שאינה יכולה להפריש חלה ואחר יברך על גבה). ועוד האו"ז נשאר בספק האם כשאחר שוחט בצידו ומברך יוצא האילם בברכת השני, או שכיון שאינו יכול לברך לא יוצא בברכת השני וע"כ גם לא ישחוט לכתחילה. ג. שומע כעונה באילם האחרונים הבינו את ספיקו של האו"ז שכיון שאילם אינו יכול לענות ע"כ אין כאן דין שומע כעונה. הסיוע לדברי האו"ז מכך שהמשנה בתרומות לא נתנה דרך להפרשת אילם אלא פסקה שאינו מפריש לכתחילה. והאחרונים [ב"ח ריש יו"ד ובהג' הב"ח על רא"ש ריש חולין, גר"א או"ח תקפ"ט ב', ועוד] דחו הסתפקותו של האו"ז וקבעו שיוצא בברכת אחר השוחט וכד'. וכן בשו"ת שאגת אריה [סי' ו'] מוכיח שאילם השומע יכול לצאת בקריאת שמע של אחר אף לדעת הסובר הרהור לאו כדיבור, ואין אומרים בו: כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ובגלל שאינו יכול להוציא בשפתיו אף אינו יוצא ע"י אחר המשמיעו. שתי ראיות הביא לדבריו: א. החיוב בתקיעת שופר על מי שחציו עבד וחציו בן חורין אע"פ שאף את עצמו אינו מוציא, והדרך היחידה היא ע"י שמיעה מבר חיובא. ב. מצאנו שחציו עבד וחציו בן חורין יוצא ידי חובת קריאת מגילה אע"פ שאף לעצמו אינו מוציא. בסיום דבריו הביא את דברי האו"ז וכתב שכבר הוכיח שיוצא בברכות אחר. ד. הצורך לעשיית המצוה אף ע"י אחר הסברי האחרונים עונים לשאלה השניה על האור זרוע, אבל עדיין נשארו קשים דבריו הראשונים לגבי נידה שאינה יכולה לקוץ חלתה ואחר יברך (ומוכיח זאת מאילם), והרי אלו ברכות מצוות שלמדנו לגבן שאפילו יצא י"ח מוציא לאחר ומברך עבורו. ומדוע נזדקק לכך שאף אחר ישחוט או יפריש חלה ויברך להוציא את שניהם? שלשה תירוצים נאמרו על כך באחרונים, וכדלהלן. . במצוות שהן רשות אין ערבות הב"ח כתב: "אבל אחר שאינו שוחט אינו יכול לברך על מה שחבירו שוחט ואם בירך הוה ליה ברכה לבטלה כדין שאר ברכת הנהנין.". הב"ח פרש את האור זרוע שמחלק בין שני סוגי מצוות: מצוות שהן חובה על כל אדם ובהן "אם יצא מוציא",. וע"כ יכול גם לברך עבור אחר שמקיים את המצוה. הסוג השני של מצוות, הוא מצוות שהן רשות, כלומר שרק אם נכנס למצב של חיוב מקיימן; בהן אין אומרים: "אם יצא מוציא",. ואינו יכול לברך עבור מצוה שאחר מקיימה, שכן לא היה מחוייב להכניס את עצמו למצב של חיוב ולכן אין ערבות לכך. הסברה לכך היא שהברכה נגררת אחר המצוה, וכיון שאין ערבות לקיום המצוה ממילא גם אינו יכול לברך עבורו. שחיטה והפרשת תרו"מ הן מצוות מן הסוג השני, וע"כ עליהן הסתפק האו"ז. (וקצת קשה מציצית שהאו"ז הזכירה בפירוש [הל' ראש השנה] שאם יצא מוציא, אע"ג שאין היא מצוה חיובית אלא אם יש לו בגד בן ד' כנפות חייב בה). לפירוש הב"ח הצטרפו הש"ך [סי' א'], הפר"ח [סי' א' ס"ק ג'], הגר"א [יו"ד סי' א' ואו"ח סי' תקפ"ט ס"ב], שו"ע הרב [יו"ד סי' א' ס"ק מ"ו] ועי' בכף החיים [אות קס"ד] שהביא עוד הרבה אחרונים. לאור האמור יוצא שאחר יכול לברך עבור אילם השוחט רק אם הוא עצמו שוחט. ולכאורה מדברי השו"ע לא משמע כן. השו"ע [ס"ז] פסק: "השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפילו לכתחילה אם אחר מברך". והעתיק מלה במלה לשון הטור. אמנם הפר"ח [שם] הסביר דבריו כאחרונים המנויים לעיל. ז"ל: ."מדלא קאמר ואחר מברך משמע דמיירי שהאחר מברך בלאו הכי דהיינו ששוחט ג"כ הא לאו הכי אינו יכול לברך לפטור חבירו משום דאין כאן חיוב לברך כשאר מצוות ודמיא לברכת הנהנין שאינו מוציאו חברו משום דלא לתהני ולא לברוך, ה"נ לא לשחוט ולא לברוך, וכ"כ האחרונים ז"ל". . במצוה שהיא רשות יש ערבות אולם הדרישה [אות ז] חלק וכתב על פסק הטור: ."ויש מקשים איך הוא שוחט ואחר מברך הא קי"ל דבברכת הנהנין אין אדם יכול להוציא אחר. יש לומר דאותו האחר נהנה ג"כ משחיטה זו כגון שיאכל מן הבהמה. ובלאו הכי נמי לא קשה מידי דלא אמרו אלא בברכת הנהנין דהברכה מרומז בה ההנאה כגון המוציא לחם מן הארץ או כגון בורא פרי העץ (ובכה"ג אינו מוציא אחר), משא"כ בברכה דעל השחיטה והוה כברכת המצוה וברכת ציצית ותפילין וגם השחיטה אינו מעיקר ההנאה". עולה מדבריו שהבין את הטור כפשטו שאחר מברך והאילם שוחט. ומסתבר שכן יפסוק אף לגבי הפרשת תרו"מ ע"י אילם. וטעמו כפשט הגמ' בר"ה שלא חילקה בין מצוות. וכשיטתו כתב בים של שלמה [חולין פ"א סי' ד']. ועי' רעק"א [תרומות פ"א מ"ו] שקצת משמע מדבריו שסובר כן. אבל הב"ח כתב עליו בקונטרס אחרון: ."מהרו"ך (=פרישה) הבין דאותו אחר עומד על גביו ומברך ברכת השחיטה ואינו שוחט, והאריך בדברים שלא הוה ליה לרב כמוהו לכתבן, כי הדבר פשוט דהכי קאמר אם אחר ג"כ שוחט ומברך כמ"ש בחיבורי ע"ש". ומקור מחלוקתם נראה כפי שכתבנו לעיל האם יש דין ערבות למצוות כגון שחיטה והפרשת תרו"מ שהן מצוות קיומיות ואין חובת גברא לעשותן, ואחר המצוות נגררות ברכות המצוות. ונראה שהדרישה הבין שהטור פליג על האו"ז אף בקביעתו לגבי ערבות במצוה שאינה חיובית וע"כ הסבירו כן. וכן נראה שהבין הב"י ז"ל: ."וקשה לי על הרא"ש כיון דגמר מתרומה לאינו שומע דלא ישחוט לכתחילה אמאי לא גמר מינה לנשתתק נמי דלא ישחוט לכתחילה, וכדמפרש בירושלמי טעמא דאילם לא יתרום? ויש לומר דטעמא דהרא"ש דמתניתין דתרומות לא תני תקנתא, אבל אין הכי נמי שאם בירך לו אחר כיון שהוא שומע - לכתחילה נמי תורם". מכך שהשמיט הב"י שהאחר צריך אף הוא לתרום נראה שסבר שתורם בברכת אחר בלא שהאחר שוחט. . במצוות שאינן בגופו תקנת חכמים שיעשה אחר ולא אילם הט"ז [ס"ק י"ז] כתב פירוש אחר לדברי האו"ז, והסביר שחילק בין מצוות שמחויב בגופו כגון תפילין וכדו' לבין מצוות שיכולות להיעשות ע"י שליח. במצוות שבגופו, אין תקנה אצל אילם אלא בברכת אחר, ובהן אחר יברך והאילם יעשה; לעומת זאת, במצוות שיכולות להיעשות ע"י אחר בין בשליחות או בלעדיה, חכמים לא התירו לכתחילה ברכה באחד ועשיה באחר כשאחד (השליח) יכול לעשות שתיהן, וע"כ אחר יקיים את המצוה ויברך עליה. הרא"ש, לפי הט"ז, מסכים לפסיקה זו, אלא שהתיר ברכת אחר בשחיטה מפני שהיא ברכת השבח ולא ברכת המצוות, כעין ברכת להכניסו במילה לפי ר"ת וברכת הארוסין, וע"כ גם אחר יכול לברך עליה, שאין בהן אדם המחוייב אלא מצב המחוייב בשבח לבורא (וע"כ הרב מברך ברכת האירוסין ולא החתן). אבל ברכת הפרשת תרומה היא על המצוה, והמצוה יכולה להיעשות ע"י אחרים, וע"כ אילם לכתחילה לא יתרום, שהרי אחר יכול לעשות עבורו את ההפרשה ועימה את הברכה. (חילוקו בין שחיטה להפרשת תרו"מ נראה מלאכותי, ועי' הגהות רעק"א שם שהקשה מ"ש הפרשת תרומה משחיטה, וכן השיג עליו בפר"ח ועי' בס' תורת הארץ פ"ב אות א' והלאה). עולה לדבריו שבתרומה אילם לא יתרום לכתחילה בברכת אחר, ובשחיטה (כאשר האחר אינו שוחט לעצמו) נחלקו, הרא"ש מתיר משום שזו ברכת שבח, והאו"ז אוסר משום שמשווה אותה לתרומה. ה. המסקנות למעשה אמנם בשו"ע מבואר שיכול האילם לתרום לכתחילה על סמך ברכה של אחר, אך נראה ממרבית האחרונים שחששו לדברי האו"ז, שאילם לא יתרום בברכת אחר אם אין הלה מפריש לעצמו. ואך העירו [עי' כף החיים או' קס"ה, קס"ו] שאם בכ"ז אחר ברך לו יקיים האילם את המצוה כדי שלא תהא הברכה לבטלה ויצא ידי דעת הדרישה והט"ז (שבדיעבד יוצא בברכת אחר). וכן אם המדבר ברך על שחיטה ושחט בהמה ואילם שחט עוף, ועתה נתחייב האילם בכיסוי הדם יברך לו אחר והוא יכסה כדי שלא תבוטל המצוה וברכתה.