חבל נחלתו א סה
<poem> סימן סה
~היתר חדש מיין ושמן במקדש
שאלה האם הבאת עומר בפסח ושתי הלחם בשבועות קובעים אף לגבי יין ושמן לנסכים ומנחות וגורמת לאסור הבאתם קודם שבועות, או שאין עומר ושתי הלחם מתירים אלא תבואה למנחות, ויין ושמן אין זמנם מוגבל? א. בירור יסודות השאלה המשנה במנחות [ס"ח ע"ב] קובעת: ."העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר". איסור הבאת מנחות קודם העומר הוא בלאו [ל"ת קפ"ט-קצ"א, הל' מאכ"א פ"י ה"ב]. איסור הבאה קודם לשתי הלחם הוא בעשה, על מנת ששתי הלחם יהיו הראשונים לכל המנחות שבמקדש [רש"י עה"מ ד"ה קודם, סה"מ מ"ע קכ"ה]. אע"פ שהעומר ושתי הלחם מן התבואה בלבד (עומר — שעורים, שתי הלחם — חטים). בכ"ז אין להביא ביכורים מכל שבעת המינים קודם שבועות, ואם הביא פסולים [ביכורים פ"א מ"ג, רמב"ם ביכורים פ"ב ה"ו]. ועל כן נשאלת השאלה על שמן הבא בתוך המנחות ועל היין הבא לנסכים, האם הם כשרים להבאה מן החדש שביכר קודם להבאת העומר ושתי הלחם*. ב. הסתירה במסכת מנחות בגמרא במנחות [פ"ד ע"ב]. מובאת ברייתא וז"ל: "קרבן ראשית — שתהא ראשית לכל המנחות, וכן הוא אומר: בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. מנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן? ת"ל.". הקרבן שמדובר בו הוא שתי הלחם ועולה שהוא צריך להיות קודם אף לנסכים. מפרש רש"י [ד"ה מנין שתהא].: "שלא יביא נסכים מן החדש ובכורים מפירות תמרים וזיתים".. ויותר בברירות ברש"י כת"י: "שלא יביא נסכים יין מן החדש ובכורי פירות האילן קודם לשתי הלחם". ברייתא זו מופיעה בספרא [ויקרא פרשה י"ב ח']. ומסביר עליה הראב"ד: "ומנין שיקדמו שתי הלחם אף לנסכים ג"כ מיין חדש ולבכורים פירות האילן — כי בכורי כל אשר בארצם אינה אלא מן הזרעים שבארץ, אבל פירות האילן לא, ושמא יביא ביכורי פירות האילן קודם לשתי הלחם ת"ל".. מדבריהם עולה שנאסר להביא קודם לשתי הלחם הן נסכים והן ביכורים*. מן המשנה שהובאה לעיל: ."אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר". אין ראיה ברורה מפני שאפשר לטעון שעוסקת רק בתבואה ולא בשמן ויין לנסכים. אולם מהמשך הסוגיא במנחות (על המשנה). עולה להיפך. נאמר: "יתיב ר' טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם? אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט". ובהמשך: ."אמר רב נחמן בר יצחק: לדברי יהודה בן נחמיה נסכים ביכורים (נ"א: נסכי בכורים). שהקריבם קודם לעומר כשירין, פשיטא! מהו דתימא התם הוא דהותר מכללו אצל הדיוט אבל הכא דלא הותר מכללו לא? קמ"ל כל שכן הכא דלא איתסר כלל"! ניתן היה לטעון שדברי רנב"י על דברי יהודה בן נחמיה מצטמצמים לביכורים ולא לנסכים, אמנם לפי רש"י מימרת רנב"י עוסקת בשאלתנו, ומסקנתו שנסכים מיין שביכר קודם לעומר מותרים משום שלא נאסרו כלל באיסור חדש. ומוסיף עליו בשטמ"ק [אות ח'].: "ומתניתין דקתני גבי מנחת בכורים: 'ואם הביא פסול' בבכורים של תבואה מיירי שצריכים להתיר משל עומר". אמנם ברבנו גרשום בסוגיא הזכיר את הברייתא מדף פ"ד והסביר שע"כ דוקא לדברי יהודה בן נחמיה הוסקו דברי רנב"י, ומשמע שהלכה כברייתא מדף פ"ד. הסבר מיוחד בסוגיא הציע בפירוש המיוחס לרשב"א למנחות. לפירושו ר"ט הסתפק האם האיסור במקדש הוא מכח האיסור להדיוט או שהוא איסור עצמי לגבי מקדש. אם הוא נובע מכח האיסור להדיוט הרי רק דברים שנאסרו להדיוט קודם לעומר אסורים לגבוה קודם לשתי הלחם. אבל אם האיסור הוא איסור עצמי הרי נאסר גם שמן ויין, ומכיון שהוא איסורעצמי אין הבדל בחומרתו בין קודם לעומר לאחרי העומר. ולפי"ז מוסבר מדוע רנב"י הסיק דוקא לדברי יהודה בן נחמיה. בהמשך נשאר הפירוש (המיוחס לרשב"א). בספק, האם כיון שר"ט שתק הודה לדברי יהודה בן נחמיה או שר"ט עמד בדעתו. ג. מחלוקות הראשונים בבאור סוגיית הנצה או חנטה בהמשך [ס"ט ע"א]. שאל רמי בר חמא האם שלב הגידול הקובע שחייב לקדם בפירות האילן קודם הבאת שתי הלחם (דוגמת השרשה אצל תבואה לפני העומר). הוא הנצה, או חנטה של הפרי (רש"י מסביר שהנצה קודמת לחנטה)., ונשארה בתיקו. שאלתו יכולה להתייחס או לביכורים או אף לנסכים. רש"י הזכיר אך פירות האילן ומשמע שדוקא ביכורים. מהשטמ"ק [אות א' בשם תו"ח]. משמע שהשאלה מתייחסת אף לנסכים, ומסביר שעל אף שהסיק רנב"י שקודם לעומר כשרים היינו בדיעבד! וכן רבנו גרשום כתב במפורש שהשאלה מתייחסת הן לגבי ביכורים והן לגבי נסכים. אולם, בהתאם לשיטתו לעיל, היתר נסכים תלוי לגמרי בשתי הלחם, וע"כ אם לא הנצו או חנטו קודם לשתי הלחם אסור להביא מיין ושמן זה עד שתי הלחם הבאים*!. ד. שיטת הרמב"ם וביאורה הרמב"ם כתב בהל' אסורי מזבח [פ"ה ה"ט].: "אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר. ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו". ובהלכה י': "כל המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחלה שהרי נאמר בהן 'בכורים לה ואם הביא כשר". וחוזר על הדברים בקצרה בהל' תמידין ומוספין [פ"ז הי"ז].: "כבר בארנו שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא בכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול, ולא יביא קודם להבאת שתי הלחם ואם הביא כשר". מדברי הרמב"ם משמע שנסכים שהובאו מן החדש קודם לעומר פסולים. אולם לא כן הבין מהר"י קורקוס [אסו"מ שם]. שהביא את מסקנת רנב"י, וכתב: "ומכאן יתבאר שמה שכתב רבנו ואם הביא פסול לא קאי אנסכים מן החדש פירוש נסכי יין, דעומר ביין מאי עבידתיה. ולא הוצרך רבנו לפרש כי דבר ידוע הוא דאיסור חדש לא שייך אלא בחיטין, וכאשר נתבאר בגמרא דלא אתסר כלל, ולכך גבי שתי הלחם לא הזכיר נסכים. ומ"מ עוד יתבאר [מעה"ק רפ"ב]. שגם הסולת הבא עם הקרבן נקרא נסכים". עולה מדבריו שהבין ברמב"ם שאין יין ושמן תלויים בהיתר חדש במקדש כלל. לעומת דבריו הברורים של מהר"י קורקוס הבין תוס' יו"ט [מנחות פ"י מ"ו]. את הרמב"ם להיפך. לפי דעתו הרמב"ם לא פסק כרנב"י מפני שר' טרפון חלק על יהודה בן נחמיה, ואף ששתק, כבר תוס' כתבו שידע בעצמו את תשובת יהודה בן נחמיה. ואף שהמשנה היתה קשה לר' טרפון הרמב"ם פסק כמותה מפני שכך סתמה רבי יהודה הנשיא. תמך בשיטת התויו"ט — ערוך השולחן [העתיד אסו"מ סי' נ"ח ט', י"ד],. ומחדש שנסכים הוקשו למנחות וכשם שבמנחות עומר ושתי הלחם מתירים אותן כן לגבי נסכים. (לפי הפוסקים שלא כרנב"י ואף נסכים אסורים מן החדש קודם שבועות, עולה שאלת הנצה וחנטה, אמנם הרמב"ם פרש את השאלה לגבי תבואה. עי' תמידין ומוספין פ"ז ה"כ, ועי' באריכות במנ"ח מצ' ש"ז, ועי' מהר"י קורקוס). מסקנות עולה להלכה שהשאלה אם יש דין חדש בנסכים נשארה בספק וחלוקים בה ראשונים ואחרונים. שיטת רש"י — אין דין חדש בנסכים. שיטת רבנו גרשום — יש דין חדש בנסכים ובביכורים והנצה או חנטה קודם לשתי הלחם היא הקובעת מה מתירים שתי הלחם. שיטת הרמב"ם (והראב"ד בפי' לספרא). — נחלקו נושאי כליו מה שיטתו. שיטת פירוש המיוחס לרשב"א נשארה אף היא בספק. ויהי רצון שיתקיימו בנו בקרוב דברי הנביא: ."וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".