חבל נחלתו א נה
<poem> סימן נה
טעות גזבר-הקדש בקיבוץ ופקיעת נדר
א. המקרה והשאלות העולות סב, אשר היה תושב בקיבוץ, הפקיד בתוך פקדונות בחשבונות הקיבוץ סכום כסף. לאחר מותו, תרם בנו (יורשו) שהיה חבר בקיבוץ חלק מהכסף לצורכי בית הכנסת. הוחלט בהחלטות הקיבוץ (כגבאי ההקדש) שהכסף יוקצה לריהוט עזרת נשים, ולעי"נ אבי התורם הוצב שלט המנציח את האב. בינתיים גם התורם (הבן) נפטר. לאחר כשלושים שנה מעת התרומה, מתוך עיון בפקדונות בקיבוץ ומסמכיהם הוברר שהכסף שנתרם לביה"כ לא הוצא מעולם מתוך הפקדון. (נמשכו כספים מהפקדון לצרכי חולין אחרים אבל אותה תרומה לא הוצאה כלל). השאלות העולות הן: . האם יש כאן נדר של הבן המת, ואם כן האם הנדר חל גם על היורשים? . האם זה שנקנה ריהוט שלא מכספי הנדר מפקיע את חיוב הנדר? . האם אפשר לראות בחוסר פרעון הנדר ע"י מי שהופקד אצלו מחילה? . האם ישנו חיוב קנייני על נכסי המת? ב. הסבר שנדחה א. יש שרצו לתלות את פשיטת הבעיה בפסק השו"ע [חו"מ רי"ב, ז']: ."דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם: כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית, או: יהיה אסור עלי, או: אתננו לצדקה, אע"פ שאינו מתקדש, לפי שאינו בעולם, ה"ז חייב לקיים דברו, שנאמר: ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל', ב']; והואיל והדבר כן, אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר: כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או: כל שכר בית זה לעניים, זכו בהם העניים. הגה: וי"א דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום, דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וממילא דבריו בטלים. אבל אם אמר: כשתלד בהמתי, או: יוציא אילן זה פירות, וכיוצא בזה, אתננו להקדש או לעניים, חייב לקיים דבריו מטעם נדר [טור בשם הרא"ש]". וסיים הרמ"א: "ודוקא אם הנודר קיים; אבל אם כבר מת, אינו כלום, שהרי אינו כאן שיקיים נדרו [מרדכי פ' מי שמת]. וסברא האחרונה היא עיקר, וכן ראוי להורות". והרי המקרה דנן הוא במקדיש חוב שהוא כנודר לתת דבר שלא בא לעולם [כמבואר בב"ק ל"ח ע"ב ובראשונים], ומת קודם נתינתו. וע"כ יורשיו פטורים מנתינה. ב. אולם לענ"ד אין לדמות את המקרה למקדיש דבר שלב"ל, והשוואה זו אינה משקפת נאמנה את המציאות. הרי המדובר שהתורם כבר נתן, והממון בא כבר ליד הגבאי, וכיצד ניתן לטעון שיש כאן רק רצון לעתיד לתת כשהממון יבוא לעולם. ואין לומר שהממון היה בכיס פקדונות וממנו היה צריך להיות מועבר לכיס של צדקה אצל אדם אחר, שהרי זהו אותו כיס והמפריד בין פקדון לבין צדקה הוא רק ברישום הבעלות ובהגדרת היעוד. לכן הממון כבר בא ליד גבאי, והוא משום מה שכח מהממון ונטל ממון אחר, אבל עדיין הממון מצוי תחת ידו. ועוד, נקבעה לממון ע"י גבאי ההקדש מטרה מוגדרת, והדבר פורסם בעיתון הפנימי של הקיבוץ. ואף תלו שלט לעי"נ אביו כפי הנהוג וכפי שהמקדיש רצה, (ולפרסם עושי מצוה). המקדיש (הבן) נפטר כשתים עשרה שנה לאחר שריהטו את עזרת נשים מממון שנדב בידיעה (מוטעית) שהממון הוצא מחשבונו, והנציח את שם אביו כאמור בישעיהו: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם", וכיצד ניתן לטעון שהיתה זו רק רשות בעלמא ליטול מהפקדון שביד הקיבוץ?! וע"כ נראה שצריך לדון מטעמים אחרים. ג. סברות לחיוב א. אטען בתחילה טענות שלכאורה יכולות להיטען ואדון בהן ובחיוב התשלומים. טענות אלו קלושות יחסית למציאות עצמה אשר מחייבת יותר, אבל אף על פיהן חל חיוב על היתומים לפריעת החוב. ואח"כ אסביר דעתי בנידון. ב. נניח שאין כאן לא נדר ולא מתנה, וכביכול היו שני ארנקים של מעות אשר היו מופקדים ביד גבאי הצדקה, והלה טעה ולקח משל אחר ולא משל אביהם של היורשים, ופירסם ברבים שלקח משל פלוני לעי"נ אביו, וכי היתומים מעוניינים שיסירו את השלט, ויפרסמו ברבים שהיתה כאן טעות ופלוני לא נתן מעולם לביכ"נ. לפחות, בההיא הנאה שהודיעו בשמו שנתן מעות לביהכ"נ ופרסמו שם אביו — שיעבד האב התורם את עצמו כעין דין ערֵב. וא"כ לא הוריש לבניו נדר שבטל עם מיתתו, אלא מעין ערבות של שעבוד נכסים, וזאת אדם מוריש לבניו (עי' רמב"ם הל' גזלה ואבדה ששעבוד נכסים חל אף מטלטלין). ויילמד הדבר מגזלן שהוריש גזלה לבניו שכדברי רבא [ב"ק קי"א ע"ב]: "אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם". ואמנם לפנינו אין גזלה ולא כוונות רשעה ח"ו, אבל צד משותף של שימוש במעות שאינן שלו, המוליד לכאורה שיעבוד נכסים. וע"כ לפחות מדין ערֵב חייב. ג. ועוד, אם נמשיך ונניח שהמציאות היא כמתואר בסעיף הקודם בשני ארנקים, נראה שהגבאי נחשב כשליח שאמר לו בעה"ב קנה ממעותי, וקנה בטעות ממעות עצמו (או ממעות של אדם אחר). ובמקרה כזה פשוט שבעה"ב השתעבד מדין ערֵב להשיב לשליח מעותיו, שהרי ניחא ליה בשליחות, ואת גוף השליחות לא עקר השליח. ויילמד ממעשה זה. ר' חנינא בן תרדיון נשאל ע"י ר' יוסי בן קסמא: "כלום מעשה בא לידך?", וענה: "מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים". [ע"ז י"ז ע"ב]. ולרש"י [שם י"ז ע"ב] שני פירושים למלים 'מעות פורים', אחד שהיו מעות שנגבו לצורך סעודת עניים לפורים, והשני שהמעות היו מעותיו הפרטיות שהועיד לסעודת פורים. ומשני ההסברים משמע ששורת הדין היה יכול ליטול ממעות של צדקה ולפרוע את מה שנטל בטעות מעות פורים. ורק רחב"ת בחסידותו פרע משל עצמו. לכן גם במקרה שלנו נראה לענ"ד שהתורם חייב להשיב לגבאי מעות שהוציא בשליחותו. ואמנם התורם מת אך השליחות נעשתה בחייו. וע"כ נזקף עליו חוב בלא ידיעת השליח ומשלחו. .(ואמנם הגבאי לא הוציא על-פי המקדיש בלבד ורק בגלל שהקדיש, שהרי סו"ס היו צריכים לקנות את הריהוט לעז"נ. אולם, הקדשת התורם היה לה ודאי משקל בהכרעה לקנות את הריהוט בזמנו, מתוך ידיעה שיש כיסוי ממוני לקניה). לפי שתי אפשרויות אלה נוצר, אולי, שיעבוד על נכסי התורם שנפטר, והנכסים המשועבדים עברו לרשות היורשים. ואפילו אם אין שעבוד נכסים, יש עליו חוב להשיב את ממון השליח. וכש"כ כאן שהממון ביד השליח, רשאי הלה לתפוס וליטול את ממונו. ולעיקר דינא צריך לדון כאן מצד דיני נדרים ומצד דיני קניינים עפ"י הגדרת מצב הממון שירש הבן והקדישו. ד. נדרי הקדש בפקדון בפשטות זהו פקדון, והבן ירש מאביו פקדון ביד אחרים, והקדיש מפקדונו-ירושתו, וסוגיא מפורשת בב"ב [פ"ח ע"א] שניתן להקדיש פקדון. ז"ל הגמרא: "ההוא גברא דאייתי קארי לפום נהרא, אתו כולי עלמא שקול קרא קרא, אמר להו: הרי הן מוקדשין לשמים; אתו לקמיה דרב כהנא, אמר להו: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וה"מ הוא דקיצי דמייהו, אבל לא קיצי דמייהו - ברשות מרייהו קיימי ושפיר אקדיש". וכ"פ הרשב"ם [על אתר] שאם לא קייצי דמייהו יכול להקדיש. וכ"כ תוס' ב"ק [ע' ע"א ד"ה לא] והרא"ש [ב"ק פ"ז סי' ד']. וכן פסק הרמב"ם [הל' ערכין פ"ו הכ"ב]: "אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא". וכ"כ הב"י [יו"ד סי' רנ"ח סוד"ה כתב הרשב"א]. וע"כ מדין נדר בפקדון, ההקדש חל על פקדונו בחשבונות הקיבוץ. ה. נדרי הקדש בחוב אולם ניתן לומר שאין זה פקדון אלא הלואה. הסָב הִלווה לקיבוץ מכספו והבן ירש את ההלואה וחלק ממנה הקדיש לצדקה. וא"כ צריך לדון בפעולות אשר אותן הוא יכול לעשות בחוב. בהקדשת מלוה שביד אחרים מצינו מחלוקת ראשונים העולה מסוגית הרשאה בב"ק [דף ע' ע"א] ומובאת בטור ודרכי משה [יו"ד סי' רנ"ח ס"ק ד'] בין הרי"ף למרדכי. לפי הרי"ף והטור ועוד ראשונים (מנויים בב"י) אין אדם יכול להקדיש מלוה שנמצאת ביד אחרים להקדש. לעומת זאת לפי המרדכי הדבר ניתן. ולפי"ז, לפי הרי"ף, לכאורה לא יכל התורם להקדיש. אולם גם אם נניח שהלואה היא זו, ואינו יכול לנדור חוב שחייבים לו להקדש, הרי יכול מלוה להקדיש הלואתו במעמד שלושתן*. ומעשה מפורש בש"ס [ב"ק ל"ו ע"ב] "ההוא גברא דתקע לחבריה (רש"י: הכהו כנגד אזנו או שתקע באזנו). ושל דבריהם כסף מדינה. אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא, נתביה לעניים. הדר אמר נתביה ניהלי איזיל ואברי ביה נפשאי, א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן". היינו, הניזק היה תפוס בממונו של המזיק, והניזק בתחילה הקדיש את ה'עודף' על סלע מדינה שהגיע לו לעניים, לאחר מכן התחרט וביקש שיחזירו לו את הפלגא זוזא. ועל כך ענה רב יוסף שכבר זכו בו עניים. תוס' [על אתר ד"ה יד עניים] שאל: "וא"ת בלא יד עניים נמי מחייב צדקה באמירה כדדרשינן בפ"ק דר"ה 'בפיך זו צדקה'. וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ה"נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם, וכשאמר ניתביה לעניים הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם. וכן אם היה אומר ניתביה להקדש לא היה הקדש קונה, ונהי שאם היה אומר חוב זה לכשיבא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר אבל זה לא אמר כן אלא אמר תנהו לעניים ולא נדר". (עי"ש בפי' ר"ח הו"א שונה ברצונו של אותו מזיק שקיבל את ה'עודף'). למדנו מדברי התוס' שאע"פ שא"א היה להקדישו מפני שהיה חוב ונחשב כדשלבל"ע, ולא התחייב מצד נדר, הרי נקנה לעניים מצד גבאי הצדקה שהוא יד עניים. וכך מסכם תוס': "וא"ל רב יוסף דיד עניים אנן וזכינן בו במעמד שלשתן. ואמרינן בפ"ק דערכין: האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו, משבא ליד גבאי אסור לשנותו". (ותוס' מבינים שאי אפשר לשנותו מצד שנקנה כבר לעניים). וא"כ סלע זה אף שלא היה בעין אלא היה בגדר חוב, נקנה לעניים מדין מעמד שלושתן. וכ"כ הרי"ף [ב"ק ל"ו ע"ב]. וא"כ אף במקרה הנוכחי, מעת שאמר המקדיש לגזבר (במקרה הנוכחי — מזכירות הקיבוץ ונדרו רשום בפרוטוקולים של המזכירות): 'תנהו לבית כנסת' נקנה מדין מעמד שלושתן, ואינו יכול לחזור בו. והמזכירות היא בענין זה גם כלווה שבידו הממון וגם הגבאי הזוכה. ואל תאמר שאין המזכירות נחשבת גבאי של בית הכנסת; אלא, כיון שעליה מוטלת בנית בית הכנסת, והיא ז' טובי העיר לעניין מכירתו, היא גם יד הקדש ביכ"נ לעניין זה. ו. הפקדה בקיבוץ — הלואה או הפקדת שותף דברים שכתבנו הם אילו היה כאן פקדון או הלואה, אולם לענ"ד אין זו הלואה כפי שיבואר לקמן. א. השאלה העקרונית שממנה נגזרות ההכרעות היא גדר הפקדת ממון בקיבוץ. האדם הנודר לבית כנסת, ירש מאביו ממון המופקד בחשבון הקיבוץ. הממון לא עמד כחשבון נפרד (כגון בחשבון בבנק או בכספת בבנק), אלא הוא נרשם והוכנס לסך הממון הכללי של הקיבוץ המוחזק בבנקים, כשמותנה עליו שניתן להוציאו בעת שהמפקיד ירצה, וכן מתווספת אליו הצמדה ורבית לפי משך ההפקדה. ב. הרב הגאון יעקב אריאל בספרו 'באהלה של תורה' במאמר 'חיי ההלכה בקיבוץ' [פרק כ"א] דן בגדרה של הפקדה בקיבוץ*, בתחילה הוא נוטה לראותה כעיסקא, אולם כיון שאין הקיבוץ פטור מאחריות בחצי הפקדון הוא מכריע לראותה כהלואה רגילה הנשמטת בשביעית וצריכה היתר עיסקא. ואף שקוטנו של הרב אריאל עבה ממותני, תורה היא וללמוד אני צריך, ואדון כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע. ג. הממון שהופקד נמצא בחשבון המשותף, ומושקע בפעילות הכלכלית, היצרנית והצרכנית של הקיבוץ. הממון משמש לשם כל חברי הישוב, והמפקיד כלול בתוכם. ואין לראות בהפקדה, הלואה לגורם אחר, וע"כ אין לראות בקופת הקיבוץ אישיות ממונית בפני עצמה כמוסבר היטב במאמר הנזכר של הרב אריאל*. וכשם שהקיבוץ הוא שותפות, כן הממון הוא ממון המושקע בשותפות, עם אפשרות להוציאו בכל עת*. ההצמדה והרבית הם תנאים שבממון המתייחסים לממון המושקע בשותפות והיוצא ממנה, אבל אינם יוצרים גדר אחר להפקדה*. ד. עפ"י זה לכל חבר שיש לו ממון המושקע בשותפות, ומוגדר כממונו הפרטי, זכות להקדיש את חלקו*. ואף שבדר"כ שותף שנטל חלקו פֵּרַק את השותפות, כאן הנטילה אינה מפרקת את השותפות, אלא שארית ממונו נשארת מופקדת בקיבוץ, וכן התנו מלכתחילה בעת הקמת השותפות או הצטרפות החבר אליה. ולכן, כשם שחבר יכול ליטול את ממונו ולקנות שולחן וכסאות, כן הוא יכול להקדישו או לנדבו או לתתו מתנה. וע"כ גם במקרה הנוכחי החבר ירש את ממון אביו בשותפות, והממון אינו בגדר ראוי כדין מלוה, אלא הוא מוחזק בו, ואם הוא בכור נוטל בו פי-שנים (כדין מוחזק, עי' רמב"ם הל' נחלות ריש פ"ג]. ה. ולפי"ז הממון הוקדש, והוצא למטרות הקדשתו בחייו של התורם, ואך שכחו לרשום שפלוני נטל חלק ממעותיו בשותפות ותרמם לבית כנסת. ולמעשה, כמו בפקדון והלואה צריך להעביר את הממון מחשבון היחיד לחשבון בית הכנסת בקיבוץ. ז. מקנה הפקדתו להקדש בית הכנסת א. בטור [יו"ד סי' רנ"ח] פסק: ."אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט, לפיכך מי שנודר צדקה אי אפשר לו לחזור בו. והניח מילי בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו יש אומרים שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו". והמשיך הטור: ."ואפילו האומר חוב יש לי ביד פלוני יהיה לצדקה אם אומר כן בפני הגבאי ובפני בעל חוב זכה בו הגבאי והרי הוא צדקה, ואי אפשר לחזור בו, ואסור לשנותו כאילו כבר בא ליד גבאי". וכן עולה מתשובת מהרי"ק [שורש קס"א]. וכ"פ בשו"ע [סט"ז]. וכן בטור [סי' רנ"ט]: "האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו עד שלא בא ליד גבאי יכול לשנותו וללוותו לצרכו ויפרע אחר תחתיו. משבא ליד גבאי אסור בין לו בין לגבאי ללוותו ולפרוע אחר תחתיו". וכ"פ בשו"ע [ס"א]. ב. ובבדק הבית [יו"ד רנ"ח ו'] הביא הב"י מתשובת הרשב"א שאין אומרים 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' אצל הקדש עניים (וכן אצל הקדש בית כנסת) ולא נקנה להם אלא אם עשה קניין. וכ"נ מדברי הרשב"א על הסוגיא בערכין [ו' ע"ב] "סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה". בש"ס ובראשונים דנו מהו השינוי עליו מדובר, האם להוציא לחולין, או להשתמש לצורך אחר לצרכי מצוה ([תוס']. ולציבור מותר לשנותה אבל אך לדבר מצוה), או ללוות ולפרוע [רש"י]. בין שאר ההסברים המתייחסים לסוגיא כתב הרשב"א [שו"ת ח"א תרנ"ו]: "ועוד שבענין זה אפילו נתחרט ובא ונשאל על ההקדש ואפילו בפתחים אינו רשאי, לפי שכבר מסר הממון ביד שני האנשים האלה וכמעכשיו, ואין אחר מסירה כלום דאנן יד עניים אנן, וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שיזכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו דהוה ליה כתרומה ביד כהן דאינו נשאל עליה". ג. במקרה הנוכחי, הממון כבר היה ביד הגבאי, בפקדון או מלוה או הוכנס לשותפות (כמבואר לעיל), והנודר קבע לתת חלק מהממון שביד הגבאי לבית הכנסת, ומרגע זה והלאה הממון כבר קנוי לגבאי לצרכי ביכ"נ, ואינו צריך להקנות אותו. וע"כ גם במיתת המקדיש אינו יוצא מתחת יד ההקדש, ולא שייך שיבואו היורשים ויוציאו מיד ההקדש שהרי הממון כבר מזמן אינו שלהם. (ועי' במחנה אפרים צדקה סי' ב'). ובב"י [יו"ד סי' רנ"א ס"ק ה'] הביא מהמרדכי [פ"ק דב"ב סי' תצ"ג] ."מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו לימים ירדו קרוביו מנכסיהם וגדולים היו אומרים שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו משום דאמדינן דעתיה שאילו ידע שירדו קרוביו מנכסיהם לא היה מניח קרוביו ונותן לאחרים, וגדולים אחרים חלוקים עליהן דאדרבה אמדינן דעתיה איפכא דמידי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכי דתיהוי ליה כפרה ותלך לפניו צדקתו. אלא ודאי הואיל ובההוא שעתא עשירים היו אין להם באותה צדקה אלא כשאר עניים". ומייד אחרי דברים אלו הביא עוד מהמרדכי שם תשובת מהר"ם [פראג תתקמ"ב] על יכולת אדם לקבוע בממון שכבר בא ליד גבאי. ז"ל: ."והשיב אחר שנתן לקהל וכבר בא ליד גבאי אין לבניו וליורשיו שום כח יותר משאר עניים והקהל יעשו הטוב בעיני ה' ואדם. וגדולה מזו נ"ל אפילו בחייו אם הודיע כבר לקהל שהוא נודר כך וכך לתת ביד גבאי לעניים שבעיר ושוב העני אפילו הוא גופיה לא מצי לעכובי לעצמו". והב"י הביא ראשונים נוספים המסכימים לו. ובשלטי גבורים [ב"ב דף ו' ע"א מהרי"ף אות א'] הביא מרבית הדברים לעיל והוסיף שכל הקדש בסתמא עתה הוא לבית כנסת. ד. מסקנה לדינא כיון שהממון כבר היה ביד גבאי כשהוקדש אי אפשר אפילו לנודר עצמו להשאל עליו. ואין לו ולא ליורשיו יכולת לקבוע את מטרות ההקדש. מכל הסיבות הללו הממון הוא הקדש, ובא ליד גבאי בחיי הנודר. ח. טעויות בפקדונות הקדש אמנם במקרה הנוכחי לא הועבר הממון מפקדון המוריש להקדש שביד הגבאי, אבל הטעות היא טעות ברישום, שהרי מה ההבדל בין ממון זה לממון שהוצא לצרכי בית הכנסת מפקדון של אחר? הלא בפועל אצל זה ואצל זה לא השתנה דבר, אלא ברישום הפנימי של הגבאי (גזברות הקיבוץ) נרשם שמפקדון א' נלקח ממון לצרכי בית הכנסת והממון נלקח מממון אחר. וטעות זו כלל לא משנה, ואך צריך לתקנה. ואין זה משנה כלל שבעל הפקדון נפטר, שכיון שהגבאי מוחזק בממון והכל מודים שהנפטר הקדיש את הממון, ורק טעות הגבאי היא שלא העביר את הממון, וכיון שעדיין הממון ברשותו מדוע שלא יטול אותו? וילמד הדבר מאו"ח [סי' קנ"ג סי"ט]: "יש מי שאומר שאם נמצא אחר מיתת אדם כְּתב כתוב שהקדיש כלים ואין עליו עדים ולא מסרו לקהל אפ"ה הוי הקדש". שם ההסתפקות אם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, וע"כ אולי לא היה כאן הקדש ורק עשה זאת כלפי חוץ, אבל אצלנו אין ספק שודאי תרם והקדיש ממונו ורק בטעות הגבאי לא נטל מהכיס, וע"כ אין שום סיבה שהקדשתו תתבטל. כמו כן אין לתלות את אי השימוש בממון במחילה שהרי עד לעת האחרונה חשבו שהממון כבר נגבה, וע"כ אף אם נחשוב זאת כמחילה הרי זו מחילה בטעות שאינה מחילה — כמבואר חו"מ [רמ"א ס"ב]. וכש"כ כאן שהממון ביד הגבאי והוא אינו יודע או שחשב שכבר הוציאו והתברר לו שהממון ברשותו, וע"כ מחילה אינה מספיקה אלא רק מתנה ואף זו כמובן לא היתה כאן. כמו"כ קניית ריהוט בכספי פקדונות אחרים בודאי אינה מפקיעה את הנדר, שהרי הנדר היה לשם בית הכנסת, וההחלטה לאיזה צורך מצרכי בית הכנסת להשתמש בממון היא החלטה שביד הגבאי. ורשאי הגבאי לשנות לצורך אחר החשוב כמותו כמבואר ביו"ד [רנ"ט, ב']. מכל הטעמים הנ"ל אין שום סיבה שההקדש לביה"כ פקע, והגבאי צריך לבדוק בחשבונותיו מהו החלק השייך לבית הכנסת ומה החלק השייך ליורשי הנודר. וזכות הקדשו לבית הכנסת תעמוד לתורם ולנפטר לעילוי נשמתם. ט. גדר העברות ממון בתוך הקיבוץ אגב העיון בשאלה הנ"ל, נראה לי לעורר עוד שאלה. א. ניהול הממון בשותפות הקיבוצית הוא ברובו ברישום בפנקסי הקיבוץ, אין העברות ממון מזומן בתוך השותפות על שירותים שהחבר מקבל מתוך השותפות, אלא נעשה עליהם רישום והם יורדים מחשבונו-תקציבו. כיצד צריך להתייחס לממון כזה? האם זו הלואה, או פקדון, או ממון בעין? ב. אין זו הלואה שהרי אין החבר מחזיר ממון כבעל חוב, על מה שקנה בתוך הקיבוץ. אבל אף ממון בעין אין לפנינו. וע"כ אי אפשר לפדות עם העברות הכספים הללו בכור. יותר נראה, לענ"ד, שאפשר לדמות מצב זה לתשלום קודם הקניה, וכל רישום בחשבון של חבר נגרע מהתשלום הראשוני. דומה הדבר למי שצריך לספק מצרכים מסויימים לחברו וכבר קבל ע"כ את התשלום [ב"מ פ"ה לגבי רבית וכד'], וכל אספקה גורעת מחובו והופכת את אספקת המצרכים להחזר הלואה. דוגמא לדבר מצאנו במספקים יינות, שמנים וסלתות במקדש — שקלים פ"ד מ"ה, או הקונים בהמות לקרבן ונסכים [שקלים פ"ה מ"ג], שקודם היו משלמים ממון ומקבלים חותמת המתאימה לתשלומיהם, ואח"כ היו נגשים לממונים על הקרבנות והנסכים ומקבלים את הקרבן ונסכיו. במשך הזמן שבין קניית החותמת לקבלת הקרבן מהממונה היתה בידיהם זכות לקבלת הקרבן, אך לא אותו בפועל. ונראה שאם הם נתנו את החותמת לאחר — הקנו זכותם לאחר*, ועדיין צ"ע מהקנאת שטרות. אבל בניגוד למספקים שהם מחזירים את חובם (שהרי הקדימו להם מעות), והדבר אותו הם מספקים שייך לגמרי להם עד שיצא מתח"י, הרי כאן הם נוטלים את חלקם. והרי זה כמסתפקים מתפוסת הבית שבנטילתו הוא מברר ששלו הוא נוטל. היינו אין זה ממון של אחרים והוא ברשותם יותר מחוב, ואפילו יותר מפקדון שסו"ס נמצא ברשות אחר לשמירה וכד'. כאן הממון הוא ממונם אלא שהוא מחוסר ברירה. דומה הדבר לשותפים החולקים בגורל, שהממון שלהם וברשותם אולם הוא מחוסר ברירה. ההשלכה לגבי מקרה דנן היא, שבניגוד למחלוקות בהקדשת מלוה ופקדון, שהללו נחשבים כאינן ברשותו, כאן הממון ברשותו והוא יכול להשתמש בו לכל צרכיו. אולם אין זה נחשב כממון בעין, ואין גופו ממון (ואולי ניתן לקנות מתקציבו בקיבוץ פירות קדושים בקדושת שביעית בלי שהממון יתקדש ויהפוך לדמי שביעית). וצל"ע לגבי המקדש אשה בתקציבו בקיבוץ האם נחשב כמקדש במלוה או שבגלל שהוא שותף זה נחשב ממון לקידושין וצ"ב. .
תשובת הרב הגאון דוב ליאור - רב ואב"ד קרית ארבע חברון ת"ו . ב"ה יום כ"ט ניסן תשנ"ט
לכ' הרב יעקב אפשטיין השלו' והברכה וכט"ס. קבלתי את שתי תשובותיך ותשובת הרב. (בענין). ולענ"ד נראה שדבריך טובים ונכונים. דאדם זה לא אמר שיתרום בעתיד אלא שהוא תורם, ואפילו אם נחשיב את הפקדתו בחשבון הקיבוץ כהלואה, ולשיטת הרי"ף שהבאת אין אפשרות להקדיש כי זה נחשב כאינו 'ברשותו', ורק לשיטת המרדכי ניתן להקדיש, הנה ערה"ש בסימן רי"ב סע' ג' כותב שאם מצד דינא דמלכותא קונים גם דברים שלא באו לעולם או אינם ברשותם (אז). זה קונה גם מצד דיננו. ולכן מסתבר שכאן חל הקנין גם מצד זה. ומה שהזכרת שאין כאן מחילה כי זו בטעות, לענ"ד נראה שאין כאן הוה אמינא של מחילה לפי תיאור העובדה הרי לא ידעו כלל שלא נמשך הסכום ולא שייך כלל לדבר על מחילה. . הכותב לכבוד התורה ולומדיה
דוב ליאור