חבל נחלתו א ל
<poem>
~סימן ל
. אכסנאי בבדיקת חמץ שאלה אדם מישראל שבדק וביער חמץ מרשותו ומתארח בחוה"מ פסח בחדרי אירוח מושכרים שלא נבדקו מחמץ קודם הפסח, בתחילת הפסח שהה בדירה שוכר ראשון ויצא. והשואל רוצה להתארח שם, ולצאת בתוך חול המועד, האם צריך לבדוק את החדרים מחמץ? א. חיובי משכיר ושוכר מדאורייתא ומדרבנן בגמרא [פסחים ד' ע"א]: ."בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי. אמר להו רב נחמן בר יצחק תנינא, המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק". וכתב הר"ן בחידושיו: ."פי' מדאורייתא אין אחד מהם חייב לבדוק, שוכר לפי שאינו שלו ומשכיר לפי שאינו ברשותו, ומדרבנן מיהא צריך לבדוק". וכן כתב המאירי: ."וכל שהבדיקה על השוכר יראה שהשוכר מבטל ואע"פ שאינו שלו שסתם הדברים שהמשכיר הקנהו לו אגב ביתו, וי"א שבזו על המשכיר לבטל שאין זה מבטל מה שאינו שלו. ואין נראה לי כן שאם התרת לו את הביעור לא תתיר לו את הביטול. וכל שלא בטלו לא זה ולא זה יראה לי שאין אחד מהם עובר בבל יראה ובל ימצא זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, שאילו היה אחד מהם עובר לא היה מקום לשאלה זו שבודאי על העובר היה לבדוק אלא שאין אחד מהם בלאו זה, והוא שאמר במכילתא בפרשת החדש יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי אע"פ שיכול לבערו הואיל ואינו ברשותו, וודאי הוא הדין אף ברשות ישראל שאין ההיתר משום דהוה ליה ברשות גוי אלא מפני שאינו ברשותו, אלא דרבנן אחמור בהו, ומכאן למדו גדולי הדור שישראל המפקיד חמצו לישראל הנפקד זקוק לבער. וכן נראה ממעשה האמור בפרק זה באחד שהפקיד דיסיקיא מלאה חמץ אצל ר' יוחנן חקוקא. וכן ראיתי שכתבו שאין אחד מהם חייב בביטול ואין נראה כן". מתבאר מדבריו שהשוכר והמשכיר אינם עוברים בב"י מן התורה, וחובת השוכר לבטל היא מדרבנן. וכן הסיק להלכה בפר"ח [ת"מ א']. ובסי' תמ"ג ס"ק ב' כתב: ."ומ"ש חייב לבערו בזמן איסורו זהו לפי דעת הטור והמחבר בסו"ס ת"מ שישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו עובר עליו המפקיד ולכן חייב לבערו אולי לא נזכר בעל החמץ למוכרו לעכו"ם בקנין גמור או לבטלו. וכן דעת הרוקח בסי' רס"ח. אבל לפי מה שהעליתי בס"ס ת"מ דבעינן תרתי לעבור עליו: שיהא שלו וברשותו הכא כל כמה דלא קיבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר א' משניהם ואינו מחוייב לבערו". כאמור בפר"ח — הטור הרוקח והמחבר סברו שישראל שהפקיד אצל ישראל אחר המפקיד עובר עליו מן התורה, והנפקד צריך לבערו מדרבנן. אבל רבינו מנוח [הל' חו"מ פ"ב הי"ח] הסיק: ."ונראה דשוכר אם לא נשתמש בבית זה חמץ אינו צריך לבטל ועל המשכיר לבטל דחמירא דידיה הוא, אבל שוכר איך יבטל דבר שאינו שלו?! וא"נ לאידך גיסא דשוכר נמי צריך שיבטל גזרינן ביה דלמא אתי למיכל מיניה, ותו שכל המשכיר בית בסתמא מקנה כל החמץ הנמצא שם לשוכר וחשבינן ליה כדידיה. והשתא דאתית להכי משכיר אע"ג דלא מבטל ליה לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא שהרי הוציאו מרשותו קודם זמן איסורו והקנהו לשוכר אגב ביתא". לשיטתו עולה שהנפקד עובר ולא המפקיד, ונותן שני טעמים לכך שעל השוכר לבטל משום חשש אכילה ומשום שעובר בב"י וב"י, ועפ"י הטעם השני עובר בכך מן התורה. וכן בערוה"ש [סי' תל"ז ס"א במוסגר] כתב: ."ול"ק כלל דזה שאומר בהגמרא 'או דילמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי', ה"פ: וקנה החמץ מטעם זה כיון שמשכיר הפקירו והוא נתרצה בהבית נתרצה בכל מה שיש בה. ואף שאין עצם החמץ שלו ואולי שאינו רוצה לזכות בו מ"מ מקרי מצוי בידך ועובר בב"י וכ"כ הפ"י ע"ש". במשנה ברורה [סי' תל"ז ס"ק ו'] פסק: ."על השוכר לבדוק — אף שאין דעתו לכנוס לדור שם עד אחר הפסח, וכתבו האחרונים דצריך לבטל ג"כ דהמשכיר הפקיר חמצו כשיצא מן הבית וזכה בו השוכר, ומ"מ המשכיר יבטל ג"כ בהדיא". במקרה דידן המצב מעט שונה מסוגיית הש"ס. היה שוכר ראשון שהחדר היה ברשותו מלפני הפסח, והלה לא בדק ולא ביער. ממנו חזר החדר לבעליו בפסח. ואף הלה לא עשה פעולות לתיקון הענין. מבעל הדירה שוב הושכר החדר ליהודי שומר תורה שהפנה את השאלה הנ"ל. וע"כ צריך לדון האם מישהוא עובר בבל יראה, והאם מוטלת חובת בדיקת חמץ. ב. האם עוברים בבל יראה השוכר הראשון בדירות אירוח מושכרות, החמץ הוא בדרך כלל משאריותיו של השוכר הקודם שיצא ולא ביער. ובעל הדירות על אף שניקה בין דייר ראשון לשני — לא בדק, לא מצא ולא ביער. הדייר הראשון שהשאיר מן הסתם התייאש ממנו והפקירו, וע"כ לכאורה אינו עובר עליו, ואע"פ שיצא תוך כדי החג וכבר התחייב בביעורו. אולם בשאלה זו חלקו השאג"א [סי' פ"ג] ושו"ע הגר"ז [תמ"ה ג']. האחרון כתב: ."ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור דהיינו מתחילת שעה ששית עד כלות ימי הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משעה ששית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו, ואעפ"כ התורה עשאה אותו כאלו הוא שלו שיעבור עליו בב"י וב"י. ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בב"י וב"י, שעשאתו התורה כאלו הוא מונח ברשותו ממש ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי". אבל השאג"א כתב: ."אלא ודאי דלענין שלא לעבור עליו על ב"י וב"י במוציאו מרשותו אפילו לאחר זמן איסורא ואפילו בתוך הפסח נמי מהני. אבל לענין מצות השבתה כל שלא הוציאו מרשותו קודם זמן איסורא שוב אין לו תקנה בענין אחר אלא בהשבתה, ולא סגי ליה במוציאו מרשותו משום מצות השבתה". והמנ"ח [מצ' י"א אות י"א] הביא ראיה לדעת שו"ע הגר"ז מהירושלמי. ואולי במקרה דידן שהתייאש מהחמץ, יצא החמץ מרשותו, ואף לפי הגר"ז נחשב לגבי בעל החמץ כמבוער. וכאן שלא הוא הוציא את החמץ מרשותו, אלא הוא יצא מהרשות והחמץ בתוכה בלא ידיעתו. וע"כ נראה שאינו עובר עליו מכאן ולהבא. והרי זה כחמץ ששטפו נהר שנתבער מאליו. ואף אם יצא את הדירה לאחר זמן איסורו והתחייב בביעורו, נראה שאינו עובר עליו בב"י וב"י מכאן ולהבא. ומצאתי בערוה"ש [ת"מ, כ'] שכתב: ."ודע דמי ששכח למכור חמצו עד חצות אין לזה שום תקנה ומחוייב לבערו תיכף, ואם יבוא גוי המכירו ויטלם לעצמו אחר שהוציא החמץ לרחוב כדרך הפקר ורצונו של הגוי להחזיר לו אחר הפסח יכול ליטלו שהרי הגוי זכה מן ההפקר* והוה חמצו של גוי שעבר עליו הפסח דמותר אף באכילה. אבל אם מכרו או נתנו לעכו"ם אינו מועיל כלל והוא עובר על ב"י, דלענין בל יראה אוקמה התורה ברשותו ומחוייב לבערו אחר הפסח". ודבריו יכולים להתפרש כמסכימים לשיטת השאג"א שחמץ שיצא מרשותו ואחר זכה בו שוב אינו עובר עליו בב"י. אולם יקשה החלק השני בדבריו מדוע כשמכרו לגוי אחר שעה ששית ממשיך לעבור עליו, ומאי נ"מ אם הגוי נטל או שהוא נתן לגוי? וצ"ע. בעל הדירות בעל דירות, נראה לכאורה שקנה את החמץ, עם סיום השכירות בפסח. ואע"פ שנחלקו הרמב"ם וראב"ד ורש"י בהפקר האם נקנה לשוכר או למשכיר [ב"מ ק"ב, רמב"ם הל' שכירות פ"ו ה"ה], כאן שהדירה יצאה משכירותו של שוכר ראשון וחזרה למשכיר לשעה ושוב הושכרה לשוכר שני, החמץ נקנה לבעל הדירות מדין קנין חצר. וכן עולה מסוגיית המוצא בפונדק [ב"מ כ"ו]. ומפסק השו"ע [חו"מ סי' ר"ס ס"ד]. אולם החמץ אסור בהנאה שהרי יצא מתח"י השוכר הראשון לאחר זמן איסורו, ואיך זכה בו*?! ונראה שלדעת הראב"ד [סוכה כ"ט ע"ב] ותוס' [סנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור] שאין בעלות באיסורי הנאה אין הוא יכול לזכות בחמץ. ואע"פ שהחמץ ברשותו לא קנאו. אבל אליבא דהריטב"א (סוכה ל"ד ע"ב) שישנה בעלות באסוה"נ נראה שיכול לזכות בחמץ של ישראל שהופקר. והמנ"ח [מצ' י"א אות י"ג] הביא מהר"ן בע"ז [י"ח ע"ב מדפי הרי"ף] שיכול לזכות בחמץ של נכרי בפסח. ומסיק שכל איסור הנאה שיש תקנה לאיסורו קודם שיזכה בו יכול לזכות בו. (ומסתפק בחמץ של ישראל שנאסר והופקר אם יכול לקנותו). וכן הריב"ש [סי' ת"א] כתב: "ואם החמץ הוא ברה"ר הרי הוא כשל הפקר וא"כ כ"ש שאסור לטלטלו שהרי יזכה בו בהגבהתו וה"ל חמץ שלו וקא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא". והביאו הב"י [סוס"י תמ"ו]. וכן המנ"ח [י"א, י"ג] כתב שאם משך ישראל, חמץ בפסח — קנה (במידה וקנין דרבנן מועיל לדאורייתא). אמנם צריך לברר האם קונה חמץ שאין לו בעלים שאסור בהנאה משעה ששית בקנין חצר, שהרי אף לגביו, שאינו מבער חמץ, מן הראוי לומר היתרא ניחא ליה דליקני, איסורא לא ניחא ליה דליקני. ומצאתי בשו"ת הרשב"א [ח"א סימן קע"ח] שהתייחס ישירות לשאלות שהעלנו. וכתב מפורש: ."דכל שרוצה לזכות בו (=בחמץ), אף על פי שהוא אסור בהנאה זכה בו ליאסר בהנאה לעולם ולעבור בו כחמצו. וכענין שאמרו בעבודה זרה שאף על פי שאסורה בהנאה ואי אפשר לו לזכות בה, מכל מקום כל שדעתו לזכות בה ע"ז דישראל קרו ביה עד שיבטלה גוי, עד שלא הגביהה ישראל לזכות בה". ומתבאר שלחומרא להתחייב עליו, קונה חמץ שאסור בהנאה. אבל הרשב"א מסביר שדוקא אם מתכוון לקנות בהגבהה וכד', אבל ע"י חצרו אינו קונה. ז"ל: ."אלא דישראל הוא דלא ניחא ליה באיסורא וחצרו נמי לא קניא ליה. ואפילו משתמרת, דחצרו אי משום שליחות איתרבא אין חבין לאדם שלא מרצונו. ואי משום ידו אפילו עומד בצד חצרו לא קנה. ולא דמי לגט שהיא מתגרשת כל שעומדת בצד חצרה. דשאני אשה שעל כרחה מתגרשת כשזרקו לה לתוך חיקה או שנתנו לתוך ידה וכן הדין בחצרה בשעומדת בצד ביתה. אבל בכל מקום שאינו נוטל בעל כרחו אף חצרו לא זכתה לו". עולה שבעל הדירות אינו קונה ע"י חצרו חמץ שנעזב בפסח ע"י שוכר בתוך רשותו והוא אינו יודע עליו. (וכמובן שכל זה אם החמץ הוא נותר דאחריני, אבל אם הוא חמץ שכבר היה שלו קודם הפסח ומשום מה נשאר ברשותו כיון שלא ביערו ולא ביטלו עובר עליו בב"י מן התורה). כל הדיון זה הוא אליבא מ"ד דבחמץ שהופקד אצל ישראל בלא אחריות [ב"י ושו"ע סי' תמ"ג ס"ב], אין הנפקד עובר עליו בב"י וב"י (וצריך לבערו כדי להפריש את המפקיד מאיסורו ומשום שכל ישראל ערבין זב"ז — ב"ח ומג"א, מ"ב תמ"ג י"ד). אבל לפי הגר"א (בביאורו, שם ד"ה ואם לא ביערו, ובמ"ב שם ושעה"צ אות כ' כתב שכן כתבו בה"ג ורי"צ גיאת וכ"נ מדברי רש"י כמש"כ שם הגר"א) שגם אם אינו קונה אותו, עובר בחמץ של ישראל הנמצא ברשותו בבל יראה, עפ"י שיטה זו נראה שגם כאן, אע"פ שאין החמץ שלו חייב לבערו, ואם לאו עובר בב"י וב"י. ונראה שאף לפי הגר"א, יש לחלק בין אם הופקד אצלו אף בלא אחריות שעובר עם כניסת החג, לבין אם הושאר ברשותו ומצאו לאחר מכן. במקרה הראשון עובר מפני שחמץ ברשותו, במקרה השני שהוא מקרה דידן, אינו יודע על החמץ וצריך לברר אם עובר עליו למפרע. המג"א [תל"ד ס"ק ה'] כתב שזוהי מח' בין הרמב"ם והרא"ש אשר סוברים שאם מצא חמץ שלא בטלו אינו עובר עליו למפרע, לעומת זאת הטור סבור שעובר עליו למפרע. ואולי כיון שהחמץ נכנס לרשותו בתוך החג, ואינו יודע בו, ועדיין לא מצאו, גם כשימצא החמץ אינו עובר עליו למפרע. אע"פ שאינו שורפו. (ואם מתכוון לשורפו אינו עובר כלל בב"י — בי' הגר"א תמ"ו סעיף ב'). השוכר השני לגבי הנכנס בתוך הפסח לחדר, נראה שכל דיוננו לעיל לגבי בעל הדירות שייך אף כאן. הוא קונה את הדירה לצורך תשמישיו, ולפי הגר"א, שעובר על חמץ של ישראל שברשותו — אף כאן יכול לעבור. ונראה לומר, בפי' הגר"א, שאע"פ שהחמץ ברשותו של הנפקד אף המפקיד שאחריות החמץ עליו עובר בב"י. במקרה דידן, כיון שחובת בעל הדירות היתה משום שהחמץ ברשותו ועובר בב"י ולא משום שהחמץ שלו, מעת שהשכיר רשותו אינו עובר בב"י (אף אם ננקוט שעובר על חמץ בלתי ידוע שנכנס לרשותו בחג למפרע). וע"כ, אף לפי שיטת הגר"א, השוכר השני הוא העובר לבדו. ג. חיוב בדיקה כל הנכתב לעיל תקף אם נמצא חמץ בפועל ע"י השוכר השני. ואז השוכר הראשון — לפי דברי שו"ע הגר"ז (אם לא ננקוט שאף הוא מסכים לשאג"א במקרה זה) עובר כל זמן שלא ביערו בפועל. והשוכר האחרון — לפי שיטת הגר"א, שהרי נמצא שהיה ברשותו חמץ בפסח. ואע"פ שנודע לו לאחר מעשה, כיון שהחמץ לא נתבטל ולא בוער, אם אמנם עובר למפרע הרי הוא עובר. לשיטת הגר"א נראה שחייב בבדיקה שמא ימצא בתוך החג. ואליבא דרש"י הבדיקה היא שלא יעבור בבל יראה [פסחים ב' ע"א]. אמנם לפי רש"י אין בודקים בתוך המועד כמבואר בדבריו בדף י' ע"ב. אולם שאר הראשונים חלקו עליו ולדעתם בודקים במועד. וא"כ אם נצרף את שתי הדעות, נראה שחובת הבדיקה והביעור מוטלת עליו כדי להציל אותו ואחרים מלעבור בב"י. אולם לפי הב"ח והמג"א שהנפקד אינו עובר בב"י וב"י בחמץ של ישראל שהופקד ללא אחריות, עדיין אין בדברים לעיל, כדי לחייב את השוכר השני בבדיקת חמץ. ומטעם ערבות ואפרושי מאיסורא אם קודמיו אינם עוברים בב"י, כפי שבואר לעיל (ולפי שו"ע הגר"ז אולי חייב), נראה שאף הוא אינו מחוייב לבדוק שהרי רק הוא עצמו יכול לעבור עליו אם ימצאנו. אבל הטעם השני לבדיקת חמץ, שנקטוהו רוב הראשונים — שמא יבוא לאוכלו [תוס' ב' ע"א ד"ה אור, י' ע"ב ד"ה ואם לא בדק] אם ימצא חמץ בחדר אליו הוא נכנס — עדיין קיים, ואפילו אינו רוצה לזכות בו. וכן פרשו הראשונים את המשנה השניה במס' פסחים אליבא דחכמים: "לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד". ופרשו הראשונים שמא יבוא לאוכלו. וחלקו על רש"י שבאר את חיובי הבדיקות לפני כניסת החג. והם פרשו בתוך החג ולאחריו שמא יבוא לאוכלו, ואף אחרי החג החמץ אסור משום קנס. ועפי"ז לכאורה חל עליו חיוב בדיקה להצילו מחשש שמא יבוא לאוכלו. אולם לשון המשנה מלמדת שהבדיקה השניה והשלישית הן תשלומין* של הבדיקה הראשונה שלא נעשתה ומשלימים לה, ואילו לגבי אורח זה שבדק וביטל בביתו, ובמקום זה כלל לא היה חייב בביעור ובבדיקה לפני החג. וחוזרת השאלה: האם מוטלת עליו חובת בדיקת חמץ בחדרים ששוכר במועד. ועד כמה שידי — יד כהה מגעת לא מצאתי חיוב בדיקה במועד שאינו מבוסס על חיוב בדיקה קודם המועד שלא נעשה (עי' הערה בדברי הרה"ג י. אריאל). וע"כ, כיון שלדעה זו אינו עובר בב"י, אין מוטל עליו חיוב לבדוק את החדר אליו הוא נכנס. אולם הוא צריך להיזהר במשנה זהירות מחמץ שימצא במועד שלא לזכות בו, אלא לשורפו מייד. מסקנות הלכתיות א. דעת חלק מהראשונים והאחרונים היא שעוברים בב"י וב"י רק כשהחמץ שלו וברשותו בין אצל ישראל ובין אצל עכו"ם [ר"ן, מאירי, פר"ח]. ב. דעת חלק מהראשונים והאחרונים היא שבחמץ המופקד בידי ישראל ללא אחריותו עובר המפקיד בב"י וב"י והנפקד פטור [רמב"ם, טור, ב"י]. ג. לשיטות אלו חיוב הבדיקה הוא משום אפרושי מאיסורא ומעין ערבות למי שעובר על החמץ. ד. דעת חלק מהראשונים והאחרונים היא שבחמץ המופקד בידי ישראל ללא אחריותו עוברים המפקיד בב"י וב"י והנפקד גם יחד [בה"ג, רי"צ גיאת, רבנו מנוח, גר"א]. חיוב הביעור על הנפקד הוא כדי שלא יעבור בב"י וב"י. ה. מי שהחזיק בחמץ ולא ביערו במועד נחלקו האחרונים האם יכול להיפטר מחיוב הביעור ע"י הפקר [שו"ע הגר"ז והשאג"א]. ו. נחלקו ראשונים ואחרונים האם אדם מישראל יכול לקנות חמץ בפסח מהפקר ויעבור עליו בב"י וב"י [תוס' וראב"ד עם הר"ן והריב"ש ומנ"ח]. ז. חצרו של אדם אינה קונה לו חמץ בפסח משום שהיתרא ניחא ליה דליקני ולא איסורא, וחצרו היא משום שלוחו [רשב"א]. ח. הראשונים נקטו שני טעמים לחיוב בדיקת חמץ שלא יעבור בב"י וב"י [תוס'] ושמא יבוא לאוכלו [רש"י]. ט. חיוב בדיקה בתוך המועד הוא רק כתשלומים לחיוב בדיקה קודם המועד, ויש חולקים. י. מי שלא נתחייב בבדיקה קודם המועד, אם מצא חמץ במועד שורפו. מסקנות מעשיות א. השוכר הראשון אם השאיר חמץ מצבו מסופק האם עובר בב"י וב"י. ב. בעל הדירות שהשאירו ברשותו חמץ בלא ידיעתו, אינו עובר כלל על ב"י וב"י. ג. השוכר השני לפי הגר"א וסיעתו עובר בב"י אם בתוך רשותו חמץ, ולפי שאר השיטות אינו עובר. ד. שוכר שני שמצא חמץ שהושאר ברשותו בתוך החג ולא היה חייב בבדיקתו וביעורו אינו עובר עליו בב"י. ה. כיון שכל החשש הוא שמא ימצא חמץ במועד וחיוב הביעור נולד במועד, אין מוטלת עליו בדיקת חמץ במועד, וי"א שחייב (עי' הערה ).