חבל נחלתו א כט

<< · חבל נחלתו · א · כט · >>

<poem>

סימן כט
 ~הנחת אשפה בישוב בערב פסח

שאלה האם מותר לזרוק חמץ בפחי אשפה שישפכו וישרפו אחר שעה ששית? תשובה בשו"ע סתירה, בסי' תל"ג ס"ו כתב: ."וכן אמצעה של חצר א"צ בדיקה שאם היה שם חמץ, העורבים ושאר עופות המצויים שם יאכלוהו, וה"מ מספק חמץ אבל ודאי חמץ לא". ומקור דבריו הסמ"ק שכתב שהא דאמצע החצר אי"צ בדיקה היינו מספק חמץ אבל ודאי חמץ צריך בדיקה. וממילא יהיה אסור להשליכו שם. וכתב הב"ח בטעם הדברים: ."ונראה שטעם דין זה משום דאין ספק מוציא מידי ודאי, וכ"מ לק' בסי' תל"ח דמטעם דאין דרכה של עכבר לפרר צריך לבדוק אחר הכיכר שהכניס העכבר, ואין מחלק בין כשהככר אינו גדול דתלינן לומר דאכלו כמו שמחלק בסי' תל"ט, אלא ע"כ דבודאי חמץ צריך בדיקה ולא תלינן לומר שאכלו שאין ספק מוציא מידי ודאי אע"פ דכבר בדק וכדאיתא בפ"ק דפסחים ומק"ו היכא דלא בדק והכניס חמץ בידים". לעומת זאת בסימן תמ"ה ס"ג פסק השו"ע: "קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים אעפ"י שהמקום הפקר לא יניחנו שם אלא יבערנו". ומקורו בהג"מ [חו"מ פ"ג ה"כ]. והועתק אף בהג' אשר"י [פסחים פ"ב סי' ג']. ."ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ במקום הפקר דחזינן בתמורה [ל"ג ב']. כל איסור הנאה מצריך להו קבורה ומביא ראיה מירושלמי [פ"ב ה"א]. לא יאכיל חמץ אפילו לכלבים, במה אנן קיימין אם לכלבו היינו הנאה אלא אפילו לכלבים אחרים, והא דתנן מפרר היינו משום דממחי ליה מיא קודם שיבוא לידי איסור אכילה. מיהו קודם זמן איסורו יכול להשליכו לכל מקום שהעורבים מצויים שם הואיל ולא נאסר בהנאה, ובהא מיירי דחצר אי"צ בדיקה [ח' ע"א]., ואם ימצא חמץ בחצר אחר זמן איסורו אסור להניחו שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה". העיר על כך הרמ"א [בסי' תל"ב שם].: "אבל לקמן סימן תמ"ה ס"ג מבואר דמותר להשליך חמץ במקום שהעופות מצויים כ"ש שא"צ לבער משם חמץ ודאי עד לאחר זמן איסורו". הרמ"א הקשה מחיוב הבדיקה ומחיוב הביעור, וכ"כ בדרכי משה: "אמנם לקמן סי' תמ"ה כתבתי דשרי לזרוק לחצר חמץ קודם זמן איסורו א"כ כ"ש דא"צ לבדקו". .(ועוד קשה לכאורה אם השליכו במקום הפקר מדוע צריך לאחר זמן איסורו לבערו, הרי יצא מרשותו). וכן הב"ח מקשה "ויש לתמוה דבהג"ה מיימוני. הנה שמתיר להשליך חמץ קודם זמן איסורו ואי"צ לבדוק אחריו אע"ג דבידוע הוא שהשליך שם חמץ ודלא ככל הגאונים דלעיל". . השו"ע והרמ"א לא ביארו את הסתירה והשאירו זאת כבי' בשאלה. הב"ח [סי' תל"ג ד"ה כתב הסמ"ק]. תרץ את השו"ע בכך שבסי' תל"ג דיבר בחצר של יחיד וע"כ צריך לבערו, אבל בסי' תמ"ה דיבר: ."בחצר המשותף להרבה בתים כסתם חצר שבתלמוד ודינו כמקום הפקר לענין חמץ הנשלך לשם כאילו נשלך למקום הפקר, ולא חיישינן לשמא ישאר שם קצת חמץ לאחר זמן איסורו שאינו עובר עליו כשמונח במקום הפקר, ומ"מ אע"פ שהמקום הפקרא אם מצאו שם לאחר זמן איסורו יבערנו כדינו דעיקר ביעור חמץ שריפה, אבל בחצר המיוחד לאדם אחד מודה דבודאי חמץ צריך לבדוק ולבערו ואז יהא עובר עליו כיון שהחמץ ברשותו". היינו ההלכה בסי' תל"ג היתה בחצר של יחיד לעומת זאת בסי' תמ"ה עוסקים בחצר של רבים. ולא מבואר כ"כ מדוע עדיין צריך לבערו במקום הפקר. ובשו"ע הרב [תמ"ה ס"א]. הסביר בסעיף ב' שעל חמץ שהפקירו במקום שאינו מופקר לכל אינו עובר מהתורה בב"י וב"י כיון שהפקירו, אעפ"כ לא נפטר מגזרת חכמים לבדוק ולבער. הט"ז דחה את דברי הב"ח [תמ"ה, ה']. וכתב שאם החמץ ברשות השותפים חייב לבערו כרשות היחיד. ולגבי הקושי בפסק כתב שאם הפקירו במקום הפקר אמנם פטור מלבער. ומש"כ בסי' תמ"ה שיכול להוציא חמץ היינו למקום המופקר לעורבים ואז אם מצאו חייב לבערו. ובמשנה ברורה [תל"ג, כ"ח]. כתב שתירוצו של הב"ח נתון במח' אחרונים, הרבה אחרונים כתבו שאסור לזרוק ודאי חמץ קודם זמן איסורו בחצר השותפין ואם הניחו שם עובר עליו (ומשמע מדאורייתא)., ויש שחלקו וסברו כמו שבאר בשו"ע הרב שמותר להשליך חמץ ודאי ברשות השותפין ואינו צריך לחזר אחריו לבערו, ואעפ"כ אם ראהו לאחר זמן איסורו צריך לבערו. והחק יעקב (וכן המג"א לפי ערוה"ש). תרץ שאף כונת הסמ"ק לא היתה לחייב ביעור עוד מבערב אלא שאם הגיע זמן איסורו ויש ודאי חמץ חייב לבערו. ובסי' תמ"ה הסכים לדעת הט"ז שאין חילוק בין חצר שותפין לחצר של יחיד. אמנם הגר"א [תל"ג]. כתב שזו מחלוקת. ונק' המחלוקת היא אימתי נחלקו ר"י וחכמים אם ביעור חמץ שריפה או כילוי אחר. לסמ"ק ועוד ראשונים לפני זמן איסורו וכש"כ אח"כ. ולריב"ק דוקא לאחר זמן איסורו אבל קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום עורבים, ואין עליו חיוב בדיקה שם. ופסק כסמ"ק ואך ברה"ר רשאי להפקירו קודם זמן איסורו. והנה גדולי אחרוני זמננו עסקו בשאלת הנחת חמץ קודם זמן איסורו במיכלי אשפה, וכולם עפ"י שאלת הרב יחזקאל שרגא רובין הלברשטאם האדמו"ר והאב"ד מצ'כנוב והם האג"מ [או"ח ג' נ"ז]. החלקת יעקב [ח"ג סי' קס"ה]. והמנחת יצחק [ח"ד סי' נ"ו]. והו"ד בשערים המצויינים בהלכה [סי' קי"א סעיף י"ד]. האג"מ סובר שאם הגיע שעה ששית צריך לבער ובשריפה כדברי הב"י. ואף שמדינא דגמרא אי"צ לבער ואף שחצרו לא קנתה לו את החמץ מכיון שבטל ואף אינה יכולה לקנות לו שהפקירו ואינו רוצה לקנות. בכ"ז יש חיוב שריפה כשהגיע זמן ביעורו. ובחלקת יעקב רוצה לדמות למשליך לבית הכסא ומסתפק בכך ומציע למכור הפח לנכרי. ובמנח"י כתב להתיר כשהפח שייך לעיריה של נכרים. ובכל ג' הדרכים לא מצאנו ידינו ורגלינו כשאנו בא"י שהרי פחי האשפה שייכים לעיריה או למועצה מקומית או אזורית, וזו הרי של ישראל, ובמיוחד שלא מצאנו ישות מישראל שאינה חייבת בביעור חמץ (פרט להקדש)., וחברה בע"מ שהיא יצירה מודרנית אינה תופסת באיסורי תורה, וע"כ לכתחילה צריך להקפיד שלא לזרוק לפח חמץ שלא ישרף קודם זמן איסורו, ואולי כיון שעובדי הנקיון מחזרים אחריו לשורפו אין עוברים עליו, ובלבד שישרפו אותו קודם כניסת יו"ט וצ"ב.