חבל נחלתו א כב
<poem> . סימן כב
~ שותפות עם נכרי לשם עבודה בשבתות
שאלה בעל מפעל שומר תורה ומצוות מעוניין להרחיב את מפעלו ולשם רווחיותו רוצה ליצור שותפות עם נכרי, ע"מ שהמפעל יעבוד שבעה ימים בשבוע ע"י פועלים נכרים. האם הדבר מותר, ואם כן באלו תנאים? תשובה א. שותפות עם נכרי עצם השותפות עם נכרי צריכה עיון. נאמר במסכת סנהדרין [ס"ג ע"ב] "אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודת כוכבים שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך". עולה שלא עצם השותפות אסורה אלא מחמת שהיא מביאה לשבועה באלילים. הר"ן [על הרי"ף סוף פ"א דע"ז] הביא את מחלוקת הראשונים האם במידה ונתחייב הגוי שבועה מותר לחייבו להישבע. ומקשה מה הרבותא של אותו אמורא [מגילה כ"ח ע"ב] שהשתבח שלא עשה שותפות עם נכרי, הרי אין זה מעשה חסידות אלא איסור. ומתרץ שהחסידות היא שאפילו שפטרוֹ משבועה לא עשה שותפות כדי שלא ילמד ממעשיו. ותירוץ נוסף שאפילו בזמן שאין נשבעים בתרופתם (=עכו"ם שלהם) לא עשה עמהם שותפות. ומוסיף: "ומן הטעם הזה נהגו היתר בדבר לפי שאין נשבעין בעבודת כוכבים". כלומר למעשה הוא מסיק שבזמן שאין נשבעים בעכו"ם שלהם נהגו העם לעשות שלא עפ"י אבוה דשמואל. ובשם הרמב"ן כתב הר"ן שאין האיסור לשותפות עם נכרי (אפילו אם מגיע לשבועה בתרפותו) אלא מעשה חסידות כיון שאין הישראל משביעו אלא הגוי נשבע מעצמו. עולה שמצד מידת הדין, ובעיקר בדורנו שהסיכוי לשבועה קטן, אין איסור לשותפות עם הנכרי אלא ממידת חסידות. הטור באו"ח [סי' קנ"ו] כתב: ."ויזהר מלהשתתף עם העו"ג דשמא יתחייב לו שבועה וישבע בשם יראתו ועובר משום לא ישמע על פיך. ומיהו אם נשתתף ונתחייב לו שבועה יכול לקבלה. ומיהו אין כל אדם יכול לעמוד בזו, וגם רש"י התירם שאין עכשיו עו"ג". בחו"מ [סי' קפ"ב] חזר הטור והביא את האיסור. לאחר בירור הדעות בראשונים, סיכם הב"י: ."נמצא דלר"ת והרמב"ן והר"ן ואבי"ה והרא"ש והג"א מותר לקבל שבועה מן העכו"ם. ולענין להשתתף עמו לכתחילה, להגהות אשיר"י אסור, להרמב"ן והרא"ש ואבי"ה נראה דשרי כיון דליכא למיחש בזה"ז להזכרת שם אלהים אחרים. ולהרמב"ן אפילו אי איכא למיחש ליכא איסורא אלא ממידת חסידות". והנה על אף מסקנת הב"י להיתרא כתב בשו"ע [חו"מ סו"ס קע"ו] שאסור להשתתף עם עכו"ם ואם נתחייב לו שבועה מותר לקבלה. ובאו"ח [סי' קנ"ו] כתב שיזהר מלהשתתף מחשש שיתחייב לו שבועה. ולא ברורה כוונתו האם אוסר רק מחמת החשש להגעה לשבועה או שאוסר בכלל מחשש שילמדו מדרכיהם. והרמ"א הוסיף: ."ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז משום שאין העכו"ם בזה"ז נשבעים בע"א ואע"ג דמזכירין הע"ז מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפין שם שמים וד"א". משמע שלפחות לדעת השו"ע לכתחילה אין לעשות שותפות עם נכרי ואפילו שאין חשש לשבועה בשם ע"ז*. ב. שותפות עם נכרי שיעבוד בשבת בסוף פ"ק דע"ז מסופר: ."הנהו מוריקאי (רש"י: "זורעי גנות כרכום") דעובד כוכבים נקיט בשבתא (רש"י: "לחרוש ולזרוע ולקצור") וישראל בחד בשבתא, אתו לקמיה דרבא שרא להו. איתיביה רבינא לרבא: ישראל ועובד כוכבים שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחילה מותר. ואם באו לחשבון אסור, איכסיף לסוף אגלאי מלתא דהתנו מעיקרא". מפרש רש"י: ."שקיבלו שדה באריסותן מבעה"ב ומשקבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד. לא יאמר ישראל טול אתה חלקך בשבת לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו. ואם התנו מתחילה קודם שהוטלה עליו מותר, דהא לא קיבל עליה ישראל עבודה דשבת ואין העובד כוכבים שלוחו". היינו החשש בשותפות עם נכרי, הוא שהנכרי יהיה שלוחו לעבוד בחלקו של ישראל בשבת. וע"כ אם התנו מתחילה שהשותפות שייכת לנכרי בשבת ולישראל בחול השותפות מותרת. (לא ניכנס כאן למצב של דיעבד שלא התנו מתחילה). כדברי הגמרא לגבי התנאה מתחילה המתירה שותפות עם נכרי שיעבוד בשבת פסקו הרי"ף והרא"ש. ובב"י [סי' רמ"ה] הביא מספר התרומה: ."וטול חלקך בשבת ואני בחול, כלומר תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה או בצירה כנגד עמלך בשבת, ואני או שלוחי אטרח לעשות כן בחול כדי ליטול בשעת קצירה או בצירה כנגד יום שלי". וכך פסק הרמב"ם הלכות שבת ו יז: ."המשתתף עם הגוי במלאכה או בסחורה או בחנות, אם התנו בתחילה שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר. וכן אם קבלו שדה בשותפות דין אחד הוא". וכך פסק השו"ע [סי' רמ"ה ס"א] ובסעיף ב' הוסיף: "היכא שהתנו בתחילה אם אח"כ בשעת חלוקה נתרצה העכו"ם לחלוק בשווה מותר". וכן הביא כף החיים [ס"ק ו'] בשם כמה אחרונים שאם לא נודע כמה הרויח בשבת כגון בחנות רשאים לחלוק בשווה. הר"ן [במס' ע"ז] הביא בשם הראב"ד הגבלה, שאף אם התנו אם בשעת חלוקת הרווחים חלקו שווה בשווה ולא חישבו את הרווח של שבת המגיע לגוי אסור משום שיש בכך הערמה. ואי חישוב השבתות הוא לשני הצדדים של ישראל ושל הנכרי ואם לאו אסור. וכתבו כן הפוסקים לחומרא [מג"א ומשנה ברורה ס"ק ה']. ובהגהות אשר"י מתנה את השותפות בבעלות. ז"ל: "ואם אין לאופה עובד כוכבים חלק בתנור אפילו התנו (=קודם תחילת השותפות) לא מהני דלא שייך למימר שיהא קנוי לעובד כוכבים בשבת ולישראל ביום אחד בחול אם לא יקנה לעובד כוכבים חלק בתנור שיהיה לעולם שלו בשבת". היינו צריכים בעלות שלמה של הנכרי בנכס בו שותפים עמו ולא אך נטילת חצי מן הרווחים ועבודה בחצי הזמן וכד'. ג. שותפות בעבודה פרט לשבת הר"ן [ספ"ק דע"ז] כתב: ."מרחץ שלקחוהו ישראל ועכו"ם בשותפות ועכו"ם מחממו בשבת בשביל חלקו ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל ובימות החול שניהם מחממים אותו שרי. דעכו"ם אדעתא דמחצה שלו קעביד. ואע"ג דמטא ליה לישראל רווחא במלאכת עכו"ם בשבת שרי דה"ל כשדה". ומסביר הב"ח: ."וצ"ל דס"ל להר"ן דאע"ג דר"ת והרמב"ם אוסרין אף בתנור שלקחו בשותפות דכיון דעבודת התנור אישראל נמי רמיא מיחזי כשלוחו אי נמי משום שכר שבת כדפי', היינו דוקא בשא"ל הלשון שאמרו בגמרא טול חלקך בשבת ואני בחול לפי שנעשה העכו"ם שלוחו של ישראל בשבת על חצי היום המוטל עליו והישראל נעשה שלוחו של עכו"ם בחול על חצי היום המוטל עליו, א"נ משום חליפי שכר שבת אבל הכא דבחול שניהם מחממין את המרחץ בכל יום, ובשבת העכו"ם מחממו לבדו ואין הישראל מחמם בחול כנגדו, לאו שליחותא דישראל קא עביד בשבת אלא אדעתיה דנפשיה קא טרח, וישראל מטיא ליה הנאה ממילא ושרי ומ"מ לא שרי אלא בהבלעת שאר ימים". הב"ח מסיק שדעת הרמב"ם במקרה כזה מסופקת וע"כ הלכה כר"ן ששותפות ששניהם עמלים בו יום יום פרט לשבת מותרת אף בלי התנאי של שכר שבתות לנכרי. וכן פסק הרמ"א [סי' רמ"ה ס"א]. ד. נתינת עיסקא לנכרי כתב הרמב"ם [פ"ו הי"ח]: "הנותן מעות לגוי להתעסק בהן. אע"פ שהגוי נושא ונותן בשבת חולק עמו שכר בשוה. וכן הורו כל הגאונים". וכן כתב המאירי [ספ"ק דע"ז]: ."הנותן מעות לגוי להתעסק אע"פ שהגוי יושב ונותן בהם בשבת פי' הגאונים שחולק עמו בשווה ואין חשש בדבר. וכן פי' אף בסחורה להתיר אף בלא התנו. ונתנו טעם לדבריהם לפי שמאחר שאין ריוח הסחורה תלוי בימים אין קפידא בשבת והרבה פעמים אדם מוכר בשעה אחת יותר מבכמה ימים". וכ"פ השו"ע [סי' רמ"ה ס"ד]: ."יכול ישראל ליתן לעכו"ם מעות להתעסק בהם ואע"פ שהעכו"ם נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשווה, מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהעכו"ם עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא". וכ"פ בערוה"ש [סט"ו]. ה. עבודה ע"י פועלים כתב בערוך השלחן [ס"י] עפ"י המג"א [ס"ק א']: ."וכן אין איסור זה אלא כשהם עצמם עוסקים בהעסק בגופם ממש כמו חנות וריחיים ושדה וכיוצא בהם. אבל אם הם בעצמם אינם עוסקים כלל כגון תנור שכל מי שרוצה לאפות ולבשל מסיקו ואופה ומבשל ונותן בעד זה שכר התנור, וכן בריחיים; אם עושין כן רשאים לחלוק השכר בשוה ובלבד שיטול השכר שבת בהבלעה והטעם דבכה"ג לא שייך לומר שהוא שלוחו כיון שאינו עושה כלום. ואי משום שיאמרו שהישראל מרויח בשבת מעסק התנור שלו הלא הכל יודעים שהאינו יהודי יש לו חלק בהתנור והוא לא יניח שלא יסיקו בו בשבת וא"כ אדעתא דנפשיה מניח לאפות שם ולהישראל מגיע הריוח ממילא כמו באריס". על בסיס הלכה זו (לה מסכימים אף פוסקים אחרים) מסיק ערוה"ש [שם סי"א]: ."וכן יראה לי דאפילו בעסקים שעושים בעצמם כחנות וכיוצא בו אם הם בעצמם אינם עוסקים כלל אלא ששוכרים פועלים שיעשו בהם מותר ג"כ להישראל לקבל שכר השבת בהבלעה אפילו אם הפועלים הם שכירי יום. דלמאי ניחוש לה?! דהאינו יהודי שותפו אינו כשלוחו כיון שאינו עושה בעצמו. ואי משום דהפועל הוא שכיר יום הלא אם היה בידו כח שלא יעשו בשבת ודאי מחוייב לעשות כן, אבל הלא שותפו האינו יהודי לא יניחנו לעשות כן, וא"כ אדעתא דנפשיה מושיב פועלים והריווח של הישראל ממילא בא ויטול שכר השבת בהבלעה". ו. בין שותפות לדרכי שכירות למיניהן (אריסות, קבלנות, שכירות-יום) במסכת עבודה זרה [כ"א ע"ב] נאמר: ."תניא רשב"ג אומר: לא ישכור אדם מרחצו לעובד כוכבים מפני שנקרא על שמו ועובד כוכבים זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים. אבל שדהו לעובד כוכבים מאי — שרי! מאי טעמא אריסא אריסותיה קעביד, מרחץ נמי אמרי אריסא אריסותא קעביד. אריסא דמרחץ לא עבדי אנשי". היינו הגמרא מחלקת בין מרחץ לשדה שבשדה מותר ע"י אריסות ובמרחץ אף ע"י אריסות אסור מפני שאין רגילות להעסיק מפעיל מרחץ באריסות אלא כשכיר יום. תוס' [ד"ה אריסא]. דנו בעובד בקבלנות ומביאים מהירושלמי, ז"ל: ."אומנים עובדי כוכבים שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור, בתוך בתיהם מותר. אמר ר' שמעון בן אלעזר בד"א בקיבולת, אבל בשכיר יום אסור. בד"א בתלוש, אבל במחובר אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. ומהו בין כך ובין כך? א"ר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת. ר"ש בן ביסנא בשם ר' אחא אמר: בשבת ובאבל ובעבודת כוכבים הלכה כר"ש בן אלעזר". ממשיך תוס': ."ואע"פ שהלכה כר"ש בן אלעזר בקיבולת מ"מ באריסות שדה אין הלכה כמותו אלא כרשב"ג דהא סתם לן תנא דמתני' כוותיה והטעם מפרש דאריסא אריסותיה קא עביד. והר"ם היה נותן טעם דלהכי מותר באריסות שדה דכיון שאינו נוטל מעות בשכרו אלא נוטל בגוף הקרקע דמי לשותף, אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוי כשותף ואסור. ולהכי קאמר הכא דמרחץ אסור דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי דכיון שנוטל מעות בשכרו ולא שייך ליטול זה בגוף המרחץ אסור. ולפי"ז יש להתיר להשכיר ריחים לעובד כוכבים היכא שנוטל בקמח לפי חלקו ואינו נוטל מעות כמו שותפין. ומסקנא דשמעתא שמעינן מהכא דקבולת דתלוש אינו מותר אלא בתוך ביתו של עובד כוכבים אבל במחובר אינו מותר אלא חוץ לתחום, אבל תוך התחום אסור". דיונים רבים באחרונים בתנאי ההיתר להעסקת נכרי במלאכת ישראל ומכונסים בדברי הפוסקים בסימנים רמ"ג-רמ"ו, רנ"ב. ב"חיי אדם" [הל' שבת כלל ב'] מפרט שמונה תנאים בנושא זה: א] שלא יעשה בבית ישראל. ב] שיפסוק לו שכר. ג] שלא יהיה שכיר יום אלא בקבלנות. ד] שלא ייחד לו המלאכה בשבת. ה] שיהיה דוקא מלאכת תלוש ולא יהיה צורך מחובר וכ"ש מלאכת מחובר. ו] שלא יהיה מפורסם שמלאכה זו של ישראל היא. ז] שלא ירויח במה שהנכרי עושה בשבת. ח] שהנכרי לא יהיה מושכר לשנה לעשות לו תמיד מלאכה. [ביאור הכללים והיוצא מהם למסקנה יעויין בחיי אדם]. לאחר הבאת כללים אלו כתב החיי אדם בסעיף כ"א: ."כל הדברים האמורים הוא כששייך המלאכה לישראל לבדו. אבל ישראל ונכרי שיש להם בשותפות שדה או תנור ומרחץ וריחיים וכיוצא בו או שהם שותפין בסחורה דבזה ליכא חשדא כיון שיודעין שיש לנכרי חלק בו. דכיון שהתנו, לא הוטל על הישראל מעיקרא לעשות בשבת וא"כ אין הנכרי שלוחו". בנשמת אדם [סעיף ה'] דן האם הגבלת שאינו מחובר או צורך מחובר שייכת אף בשותפות. ומסיק: ."ולפי"ז לנסר הנסרים ברשות ישראל אפילו אינו בחצירו אסור לכו"ע אפילו שהוא מפורסם שהוא בקבלנות. אבל אם הנכרי עושה בחצירו בקבלנות רק כיון שהוא לצורך מחובר, נ"ל פשוט להתיר דהא דמחולקים לפסול קורות ואבנים לצורך מחובר היינו כשישראל בונה בית ופוסל אבנים וקורות לצורך אותו בית בזה אוסרין האוסרים. אבל כשאינו בונה כלל רק שעושה למכור מהיכא תיתי לאסור ומה בכך שהוא לצורך מחובר, דהא טעמא דמחובר אסור כיון שזה רשות ישראל הוי כאילו בציווי הישראל כמו שכתבתי הטעם משא"כ לסחורה. ולכן נ"ל דיש להתיר בפשיטות. אך נ"ל דזה דוקא שאין נוסרין לבנין שהוא מיוחד לישראל רק לסחורה כשיזדמן לו למכור, אבל אם היו מיוחדים לאיזה בנין של ישראל אפילו אינו ידוע בעלים שבונה והדבר ג"כ מפורסם שהנסרים אלו מיוחדים לבנין זה יש לאסור". מתבאר מדבריו שלהלכה חשש בשותפות למלאכת מחובר בבית ישראל או שמפורסם שנעשה לצורך ישראל, אבל להגבלות אחרות, לאחר שנעשה חוזה לשותפות כדין לא חשש. ז. גישה כללית וחילול ה' כתב במשנה ברורה בריש סימן רמ"ה: ."דע ההיתר גמור הוא באם הישראל יש לו איזה עסק או מלאכה בשותפות עם הא"י שיתנו מתחילה קודם שלוקחין בשותפות, עבוד אתה בשבת ותקח כפי מלאכתך הן רב או מעט, ואני אעבוד כנגדך יום אחד בחול ואטול כפי מלאכתי, ובשעת החלוקה יטול הא"י שכר עבור השבת והישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט". לשון החפץ חיים: "דע ההיתר גמור הוא" מלמד שלא סובר שזהו מצב של בדיעבד, אלא אפשרות רגילה. אולם יש מגדולי הפוסקים התנגדו לכך. בשו"ת שאילת יעב"ץ [ח"ב סי' ס'] מתאר שותפות בבית חרושת בין ישראל לגוי שהרב הקודם התיר לו. והרב יעב"ץ התנגד לכך מטעם שנעשית במפעל מלאכה גמורה, ועוד שרוב המסחר גורם שיוצרך להתעסק במפעל אף בשבת, וכן ששם ישראל נקרא על בית החרושת ומתפרסם בציבור שהמפעל של ישראל. והוא הורה להיתר בשלושה תנאים: א. לאומן המצייר יקצוב שכר בעד כל חתיכה שמצייר (קבלנות). ב. שלא יעשה בבית ורשות ישראל אלא בבית גוי ובלא שם ישראל עליה. ג. שלא יצוה לנכרי לעשותה בשבת. (לאחר מכן הישראל קנה אחוזה גדולה והעביר אליה את המפעל שעבד ללא הפסקה אף בשבת וסופו שבערב שבת אחד נשרף כל הבית עד היסוד, כדברי חז"ל [שבת קי"ט ע"ב] שאין הדלקה מצויה אלא במקום שחילול שבת מצוי). כך עונה הרב יעקב בריש [שו"ת חלקת יעקב או"ח סי' ס'] בדבר שותפות בחנות עם נכרי (בפניית הגוי) שהישראל יספק לו את הסחורה והנכרי ימכור ויחלקו ברווח. וכך הוא עונה לרב השואל: ."ידידי יקרי כלך מדרך הזה, במדינות הללו (שוויץ, גרמני') שכמעט כל המסחר תלוי ואגוד עם יום השבת. אם נפתח פתח היתר אפי' כנקב מחט של סדקית, כבר יופתח פתח כפתחו של אולם וכל החניות יפתחו בשבת, ושם שבת ישכח מפיהם ומפי זרעם. כשהייתי רב בדיסבורג באשכנז ראיתי זאת בעיני, ועובדה דמילתא היא יותר חזקה מכמה תיאוריות, וע"ז נאמר חכמים הזהרו בדבריכם. והיטב אשר עשו בזה הרבנים החרדים שלא לעשות שום היתר על יום השבת". וכן בשו"ת מנחת יצחק [ח"ב סי' נ"ה] ובח"ט [סי' כ"ד] (ביחס למכבסה אוטומאטית בשבת), סיים: ."וכ"ת השכיל בעצה ליקח שותף עכו"ם וכו'. הנה הגם דמעיקרא דדינא יש מקום לעצתו דמר בשו"ע ברמ"א [סי' רמ"ה ס"א], אבל אני חושש מעולם ליתן עצות כאלו בנוגע לשבת, מטעם דאיתא בתשו' הרדב"ז [ח"ד סי' אלף קכ"ג] דלא אתי למיסרך ולדמות מילתא למילתא ואתי לידי מכשול ח"ו, ואתו הסליחה". לעומתם הרב פרנק בשתי תשובות [או"ח סי' קכ"א וקכ"ב] עורך כתב שותפות עם התנאים שצריכים להיות מותנים בחוזה שביניהם בלא לחוש לשום תקלה. וכן באגרות משה [ח"א סי' צ'] פותח: "בדבר אם מותר לישראל לעשות שותפות עם עכו"ם לכתחלה בתנאי המבואר בסי' רמ"ה. ודאי מותר אף לכתחלה ויתנה עמו". (ומביא שתי דרכים). ומסיים: "ומה שיתנה עם העכו"ם בין כאופן א' בין כאופן ב' ודאי נכון יותר שיכתבו זה בשטר ואם יעשו השותפות בשטר של ערכאות ע"י לאיער (=עורך דין) ודאי צריך לעשות שטר. ושותפות הנקרא קארפאריישאן (חברה בע"מ) הוי ג"כ לענין שבת כסתם שותפות וצריך להתנות באחד מן הדרכים שנתבאר". מברר את הבעייתיות ואת הצדדים להקל ולהחמיר בשו"ת שבט הלוי [סי' כ"ג]: ."בהיתר שותפות גוי אין מה לדבר. אין כאן איסור על עצם השותפות, ואין אנו חוששים למראית עין כמש"כ שם מג"א ס"ק א' וס"ק ה' וטעמא כיון דהגוי שותף באמת הדבר ידוע וליכא חשש מ"ע. אמנם יראה דאיתא בזה"ז ג' מיני שותפות. א' שותפות גלוי שהכל יודעים שגם לגוי חלק בעסק הוא המבואר בשו"ע סימן רמ"ה ובש"ס הנ"ל, דאין חשש מ"ע. ב' שותפות סמוי מן העין דהעיקר נקרא על שם הגוי כדשכיח טובא דהגוי הוא בעל העסק וישראל משקיע כספו כדי לחלוק עמו ברווחים בזה כ"ש דמותר ואין כאן מ"ע ועי' כיו"ב בתשו' מהר"ם שיק או"ח סי' צ"ט. ג' שותפות סמוי מן העין דהעסק נקרא ע"ש ישראל, והגוי הוא השותף החשאי, בזה פשיטא דאיכא משום איסור מראית עין. וכן אם היה העסק שנים הרבה של ישראל לבד וכל השלטים וכל הפרסומים ומודעות בזה הכל מפורסם על שם ישראל קשה לבטל מראית עין גם אם הגוי נכנס לשותפות בגלוי עד שיתפרסם הדבר באמת שמעתה עסק זה הוא שותפות גוי וכך נכתב על הפירמ"א". ח. בשולי הדברים — מספר הערות . בכל הכיוון להיתר מלבד כל ההגבלות, במקרה הנוכחי כל הפניה היא לשם עבודה בשבת והרווחת העבודה בה, דבר שאף אם מותר מבחינת הכללים, ודאי שאינו ראוי והוא כנבל ברשות התורה [רמב"ן ריש פר' קדושים]. ורבים מן האחרונים [עי' ערוה"ש שצוטט והודגש, ואגרות משה ועוד] מדגישים, שדעת הישראל צריכה לכתחילה שלא יעבדו בשבת. בעוד שבמקרה זה הכיוון הפוך ויש בו הערמה ברורה. . בארצנו שחילול השבת גדול בלאו הכי, כל פירצה אף הקטנה ביותר תוכל לגרום לפירצה רחבה ולחילול ה' גדול ביותר בכך שהתירו פרושים את הדבר. ושבת נהפכה להם לחול, ומכרוה בעד בצע כסף. . בארצנו נראה לי שקשה לחלק בין מקום קרוב לרחוק ואפילו לא יבנה המפעל המשותף ברשותו של ישראל יש לחוש למראית עין ולחילול ה'. . בדורנו, בעידן התקשורת והרכילות, אף אם יוקם מפעל בחו"ל בשותפות עפ"י כל כללי ההלכה, יש לחוש לענ"ד ללזות שפתיים וחילול ה'. ואם כבר הוחלט לעשות שותפות עם נכרי בדרך המותרת, יש לעשות זאת בדרך השניה הרשומה בשבט הלוי. ואולי היותר טוב הוא שהעסק יהיה כולו ביד נכרי היינו מנהל מפעל ומנהל תיפעולו, והישראל יהיה שותף בהשקעה הכספית ויועסק או כפוֹעל מקצועי השכור לבית החרושת בימות החול, או (ונלענ"ד עדיף) כנותן שרותי ייעוץ ללא אחריות יום יומית על התנהלות המפעל (נתינת עיסקא).