חבל נחלתו א כג
<poem>
סימן כג ~מלאכת נכרי עבור ישראל בשבת
שאלה
מחלקת חיילים שומרת על חניון רק"מ בשבת. החניון נמצא בשדה. למחלקה נהג נכרי אשר בימות החול מביא אוכל חם ברכב מהבסיס הקרוב. האם ניתן להביאו כך אף בשבת?
תשובה
נקדים ונסקור אלו איסורים יש בהבאת האוכל (בהנחה שאין בעיות בישול בשבת). ע"י ישראל, ואח"כ ע"י נכרים.
בהבאה מחוץ לתחום שבת קיים איסור יציאה מחוץ לתחום — מדרבנן, איסור הוצאת המזון ממקום ששבת יותר מאלפיים אמה אף הוא מדרבנן. כמו"כ העקירה מרשות היחיד וההנחה בכרמלית וטלטול המזון ד' אמות בכרמלית הם איסורי דרבנן אפילו בתוך התחום. אם העברת המזון נעשתה ברכב יש כאן איסור תורה של מבעיר.
אם כל הפעולות נעשו ע"י נכרי, צריך לדון על שני צדדים: אמירה לנכרי והנאה ממלאכת נכרי בשבת.
אם אפשר לעשות בהיתר והנכרי עשה מעצמו באיסור צריך לדון האם ניתן להתיר במקרה זה.
א. הבאה ע"י ישראל
בהבאה בתוך התחום קיימת שאלת הוצאה מרה"י לכרמלית וטלטול בכרמלית, שהרי המביא מטלטל יותר מד' אמות בכרמלית, ואח"כ מניח בתוך אוהל וכד'.
הדרך היחידה להבאת האוכל לשדה ע"י ישראל היא בהבאה בידיים בתוך התחום וע"י הנחה על מקום פטור. ואח"כ או טלטול פחות פחות מד' אמות (ועדיף ע"י שניים), או הליכה ללא עצירה כלל בכרמלית. ואח"כ הנחה שנית על מקום פטור ומשם עקירה והנחה ברה"י (בתוך אוהל). דרך זו היא היחידה המותרת ע"י ישראל ואף היא בשעת הדחק תוך השענות על חלק משיטות הראשונים.
ב. דרך אמירה לנכרי לעשות פעולה בשבת עבור ישראל
פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ו ה"א): "אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצווה על השבת, ואע"פ שאמר לו מקודם השבת. כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן". באמירה קודם השבת ישנו החשש שהזכיר הרמב"ם. באמירה בשבת מצטרף טעם נוסף: "ממצוא חפצך ודבר דבר". (עי' סי' ש"ז ס"ב). שהוא ג"כ איסור דרבנן. היינו שכל מה שאסור לישראל לעשותו אסור לומר לנכרי לעשותו ואפילו ברמז (רמ"א שם סעיף כ"ב).
מותר לרמוז לנכרי בשבת שיעשה לו מלאכה בשבת שלא בלשון ציווי אלא בלשון סיפור דברים בעלמא (רמ"א סי' ש"ז סכ"ב).
באותו פרק בהלכה ט' פסק הרמב"ם, והביאו דבריו הטור והשו"ע (סי' ש"ז ס"ה): "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה. או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער". היינו מותר לומר בשבת לנכרי לעשות פעולה האסורה מדברי חכמים אם לצורך מצוה או לצורך חולה (ואינו פיקוח נפש). או לצורך גדול. היתר זה נקרא: שבות דשבות, כלומר: אמירה לנכרי שהיא איסור דרבנן, ולעשות דבר האסור מדרבנן, והוא הותר לצורך גדול. (מהו צורך גדול כתב השו"ע כגון סחורה שנפסדת בגשמים, וי"א דוקא צער גופני ולא הפסד כספי [שער הציון שם ס"ק כ"ד]).
אבל השו"ע הוסיף: "ויש אוסרין". כלומר: דעה זו אינה מתירה שבות דשבות אלא לצורך מצות מילה בשבת (שהיא בעצמה דוחה את השבת). לכתחילה מחמירים כדעה השניה ובדיעבד במקום צורך מקילים כדעה הראשונה. (עי' מנוחת אהבה פט"ו ס"ב).
ג. האם מותר ליהנות ממלאכת נכרי?
כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ו ה"ב וג'):
"נכרי שעשה מלאכה מעצמו אם בשביל ישראל עשה אותה — אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה. (=זמן הנצרך לעשיית המלאכה במוצאי שבת)., ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת. כיצד נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. עשה נכרי כבש לירד בו מן הספינה ירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור".
מה הדין אם הנכרי עשה את המלאכה בשבת לצורך נכרי וישראל יחדיו? כתב הרמב"ם בהמשך (שם ה"ג וד'):
"וכן כל דבר שאפשר להרבות בו לא יהנה בו בשבת אא"כ אינו מכירו. אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט כגון נר וכבש הואיל ועשה בשביל עצמו נהנה אחריו ואע"פ שהוא מכירו".
לענייננו, כיון שנעשית מלאכה האסורה מהתורה וריבוי בה לצורך ישראל .(הוספת אוכל)., לכאורה אסור לישראל ליהנות מהמלאכה עד מוצאי שבת. וממילא זה לא יועיל לפתרון שאלתנו.
ד. בין בישול להבאה מחוץ לתחום שבת (2000 אמה).
מצאנו הבדל בדין הנאה ממלאכת נכרי בין הבאה מחוץ לתחום (שהוא איסור דרבנן). לבין מלאכה דאורייתא. כתב השו"ע (סי' שכ"ה ס"ח).:
"דבר שאין בו חשש צידה ומחובר (=חשש קצירה בשבת). אלא שהובא מחוץ לתחום, אם הביאו האינו יהודי לעצמו מותר אפילו בו ביום, ואם הביאו בשביל ישראל מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו, אבל לאכול אסור בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו".
במקרה שלנו המדובר שלא נעשתה פעולת חימום האסורה בשבת אלא אך הבאה מחוץ לתחום, אבל כיון שהובא לצורך המחלקה שבשטח, לא יועיל הצד הקל שבאיסור תחומין. כמו"כ כיון שההבאה נעשית ע"י רכב שמניעים אותו לצורך הבאת האוכל, זוהי פעולה האסורה מן התורה, והאוכל אסור אפילו בטלטול.
ה. הנאה ממלאכת נכרי במלאכה דרבנן, כשישראל יכול לעשות בהיתר
לגבי עשיית איסור דרבנן ע"י נכרי כתב השו"ע (סי' שכ"ה ס"י).: "ואם מילא מבור רה"י לכרמלית מותר לאחר שלא מילא בשבילו". והוסיף הרמ"א:
"ויש מקילין דאף אם הובא דרך רה"ר לצורך ישראל מותר לאדם לשתות מהם, הואיל ואפשר לילך שם ולשתות, ויש מתירין אף לכתחילה. וכן נהגו היתר לומר אף לכתחילה לאינו יהודי להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב ואע"פ שיש להחמיר בדבר, מכל מקום אין למחות ביד המקילין לצורך שבת, ובשעת הדחק יש להקל באמירה לאינו יהודי לצורך כמו שנתבאר סי' ש"ז וכ"ש בכה"ג"
מתבאר מדברי הרמ"א והמשנה ברורה (על אתר). שלצורך שבת אנו מתירים אפילו לומר לנכרי להביא דרך כרמלית. ומותר לאכלו בשבת מכיון שהאמירה היא בשבות דשבות ומכיון שההנאה היא ממלאכה דרבנן שאף ישראל יכול לעשותה בהיתר. (ועי' שמירת שבת כהלכתה פל"א ס"ד).
ו. יכלו להביאו בדרך מותרת, והנכרי עשה על דעתו בדרך אסורה, מה דין המזון?
ואמנם הנכרי מביא את האוכל במכונית צבאית אולם פעולה זו הוא עושה להקל על עצמו שלא מחמת אמירת המפקד מישראל, וע"כ אין היא אוסרת את אכילת המזון. (ודומה הדבר לשולח נכרי להביא לו ספר או להדיח כלים והוא הדליק עבור עצמו נר — שו"ע סי' רע"ו משנה ברורה ס"ק כ"ז, וכ"כ בשש"כ פל"א הערה י"א). אבל אין היתר להגיד לנכרי שיסע בשבת או אפילו לתת לו רשות לפני שבת.