חבל נחלתו א כא

<< · חבל נחלתו · א · כא · >>

<poem> סימן כא

 ~ריבוי בשיעורים

נחלקו הרשב"א והר"ן [ר"ן על רי"ף ביצה ריש פ"ב]. האם מותר להרבות בכמות תוצאת המלאכה, במקום שנעשית מלאכה לצורך חולה. מקור השאלה במנחות [ס"ד]. חולה הצריך שתי גרוגרות ויש שתים בשני עוקצים ושלש בעוקץ אחד ומכריעה הגמרא שמיעוט במלאכה עדיף, וע"כ יקוצו אותן שבעוקץ אחד. מכאן דייק הר"ן שאם שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד, אסור לקוץ את של שלש ואם קצץ עבר באיסור תורה (אבל לא חייב עליו עונש כעין חצי שיעור — רב פעלים או"ח כ"א בשם מג"א). והרשב"א חולק וסובר שאסור מדרבנן. וכן נחלקו לגבי תינוק [עירובין ס"ז]. שלרשב"א מחממים לו אגב אמו ע"י ישראל שכיון שהוא מקום מצוה לא אסרו חכמים, ולר"ן אסור אגב אימיה, ומותר אך ע"י נכרי. שיטת ביניים מצאנו בריטב"א [עירובין ס"ח]. שהביא מרבו (רא"ה). סברא להתיר להחם מים לתינוק אגב אמו ע"י ישראל, וטעמו: שהמים נחשבים לגוף אחד (ולא משום תוספת השבח). והריטב"א דחאו שהקפידא היא על "תוספת בישול ותוספת מלאכה". ואין זה משנה אם בגוף אחד או בכמה גופים. עכ"פ שיטת רבו שיש מצבים שאין בהם ריבוי בשיעורין על אף הריבוי בפועל. לגבי מבשל בשבת לחולה אסור לבריא בשבת שמא ירבה בשבילו, לר"ן בכל אופן בין לפני הנחת הקדרה על האש ובין לאחריה וכש"כ בכלי נוסף, ולרשב"א שלא יוסיף לתבשיל כשהוא על האש, אבל הוסיף לפני שהניחו על האש אסור אך מדרבנן, אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא בשבת בלא מליחה — דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. וביו"ט הותר למלאות תנור ולחמם כל הקערה מים אף שאין צריכים אלא למעט. הר"ן נימק את איסורו בכך ששבת היא דחויה ולא הותרה וע"כ לא הותר בחלק שלא נצרך לחולה. הרצ"פ פרנק [הר צבי או"ח קע"ז]. הסביר את יסוד ההיתר של ריבוי בשיעורים (ביו"ט לר"ן). שההיתר פשט בכולו. צריך לעיין בשיטת הר"ן מהו גדר הדין של ריבוי. ומצאנו לר"ן שלא אוסר מחמת ריבוי בשיעורין — בשחיטה, וצריך לשאול מה שיטתו כשמת החולה, האם מה שבשלו עבורו מותר לבריא מהתורה? (ונראה דלא פלוג וכיון שגזרו בכל בישול שמא ירבה אף במקרה כזה גזרו אולם היינו מדרבנן ומדאורייתא השאלה קיימת). . לרשב"א היתר הריבוי הכמותי ללא תוספת מעשה איסור מובן, מפני שהתוספת הכמותית באה ממילא וכדוגמת נר לאחד נר למאה. ואפילו הוספה מכוונת קודם מעשה האיסור אשר תגרום שהמעשה יוסב אף על התוספת מותרת מהתורה. וע"כ במבשל בשבת הוצרך להסביר שהחשש שמא ירבה הוא בהוספה בעוד הקדרה ע"ג האש. אבל להוסיף קודם שהניח על האש מותר מהתורה [רשב"א חולין ט"ו]. . לר"ן ניתן לומר (לפי נימוקו ששבת דחויה אצל חולה). שכל תוספת נאסרת מחמת מעשה שבת שבה, היינו ההיתר בדחוי הוא לא בפעולה אלא בתוצאה, ותוצאה שנצרכת מותרת, וכל חלק שאינו נצרך לחולה ממילא נאסר, שהרי נעשה בו מעשה שבת, אף אם מחמת תוצאתו לחולה מותרים לעשותו. (וניתן לומר שהפעולה מותנית היינו: אם תוצאתה נצרכה לחולה היא מותרת, ואם תוצאתה לא נצרכה היא אסורה, ויתברר הדבר למפרע). אולם נראה שא"א לומר כן, שא"כ מדוע בהמה שנשחטה לחולה מותרת לבריא הרי נשחטה בשבת? ועוד, אם ירבה בבישול בעוד גרוגרת לכאורה יתחייב חטאת ולא שמענו בריבוי עונש אלא איסור תורה בלבד, כמו"כ יצא שאם לא ריבה כלל, ולא הוצרך לחולה אסור מדאורייתא. ולכאורה היה ניתן להבין את שיטת הר"ן לאיסורא שהאוסר הוא מעשה לשם התוספת, ולכן הוספה עבור בריא לתוך כלי שיבושל אח"כ לחולה אסורה, אבל בשחיטה התוספת מעצמה, ונובעת מחוסר הצטרכותו של החולה ליותר, ממילא הריבוי לא נאסר וע"כ לא גזרו בו לאיסור לגבי בריא. אולם לפי זה קשיא מדוע עובר בריבוי בקציצת שלש ולא שתים בעוקץ אחד (דבר שאסר הר"ן בפירוש)., הלא אף כאן לא הוסיף לא בפעולה ולא בכמות מאומה, אלא שכך היתה דרך הגידול על התאנה. וה"ה אם צריך להוציא מהסיר כדי לא לעבור בריבוי אינו עושה מעשה לתוספת. ונראה להבין שהמלאכה מתיחסת לכל חלק וחלק מהכמות וע"כ עבור הנצרך לחולה הותר, ועבור הבריא היתרו של החולה לא דחה את האיסור. ולפי"ז הפעולה עצמה מותרת לזה ואסורה לזה. אולם עדיין יקשה משחיטה מדוע הותר לבריא? וניתן להסביר זאת בשני אופנים: א. בשחיטה אין שיעורים כמותיים למעשי עבירה (כזית, גרוגרת וכד'). וע"כ בניגוד לתוספת על הנצרך בבישול או בקצירה ששיעור מסויים הותר, והמעשה האסור מתיחס לשיעור אסור — בשחיטה אין שיעורים וע"כ מה שלא נצרך לחולה הותר מחמת שכולו כביכול שיעור אחד עם הנצרך. (ובכך תורצו קושיות הרצ"פ פרנק. [סי' קע"ז]. על האור שמח ועל החפץ חיים, כיצד למדו שאין או יש שיעורים בהוצאה ממקום איסור לדידן שהותר בגלל חולה. ולא קשיא קוש' הרב פעלים שאף בשחיטה שיעור של רוב שנים — שבשחיטה השיעור הוא לא שיעור לגבי שבת אלא שיעור לגבי המעשה). ב. בשחיטה כדי להתיר כמות קטנה חייבים לשחוט כולה, אבל בבישול או קצירה אי"צ להתיר כמות גדולה מהנצרך. ואף אם צריך לקוץ יותר מהנצרך אין זה בעצם כשחיטה שיש חלקים שהחולה ודאי לא יאכלם והותרו ע"י השחיטה, אלא הצירוף בבישול או שחיטה הוא מקרי. ונראה להסביר בריטב"א כחילוק ב' לעיל, שבשחיטה האחדות שבין חלקי הנשחט היא מהותית אבל בגרוגרות היא מקרית, ומצד האמת יש כאן קציצה לכל גרוגרת וא"כ ריבוי בשיעורין, וה"ה לגבי מים אף שאין בהם חלקים אין כל חלק מהם נצרך לבישולו לשאר המים ובעצם החיבור ביניהם מקרי ולא עצמי. אמנם בר"ן נראה יותר להסביר כצד הראשון, וכן נראה באור שמח [שבת פי"ח ה"א]. . והאחרונים חקרו בחולה הזקוק לבשר ויכולים לשחוט עוף קטן ושחט גדול האם לפי הר"ן עובר באיסור דאורייתא. לפי המנ"ח [סוף מוסך שבת]. עובר בריבוי בשיעורין, והאור שמח סבר, וכן נטה ברב פעלים שאינו עובר. ולפי שתי הסברות שהסקנו לעיל נראה שאינו עובר, וכאמור לעיל אם יכול לקוץ אך שלש בעוקץ וקצץ שתים בעוקץ האיסור הוא או מחמת השיעורים (סברא א')., או מחמת האחדות המקרית. אבל לא זה שיש לפניו עוף קטן יגרום שבשחיטת הגדול יעבור בריבוי. והחילוק בין ההסברים לעיל יהיה אם יש שתי גרוגרות אחת גדולה מגרוגרת ואחת בגודל גרוגרת והחולה נצרך לגרוגרת אחת, לפי הסברא השניה אין הבדל בין הקציצות ואין כאן ריבוי בשיעורין. אבל לפי הסברא הראשונה דוקא בשחיטה אין שיעורים אבל בגרוגרות יש שיעורים.