חבל נחלתו א ג
סימן ג- יציאת כהן לחוץ לארץ בימינו
דיני טומאת ארץ העמים עריכה
כהנים נאסרו בטומאה מן התורה. ז"ל הרמב"ם בהל' אבל [ג', א']: "כל כהן שנטמא למת — חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו — בעדים והתראה, ה"ז לוקה, שנאמר: לנפש לא יטמא בעמיו. ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא ואחד המת ואחד שאר טומאות המפורשות מן המת, שנא': לנפש לא יטמא בעמיו". דין זה נוהג אף בימינו כפי שכתב בשו"ע [יו"ד סי' שס"ט-שע"ד]. אמנם הראב"ד [הל' נזירות ה', י"ט] חולק וסבור שכיון שכל הכהנים טמאי מתים אין מוזהרים על טומאה, אך חלקו עליו הראשונים וכן פסקו האחרונים*.
"יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים" [שבת ט"ו]. וג' גזירות הוו: "אתו אינהו (יוסי ויוסי) גזור אגושה לתלות ואאוירה ולא כלום, ואתו רבנן דשמונים שנה גזור אידי ואידי לתלות, ואתו באושא גזור אגושה לשרוף ואאוירה כדקאי קאי" [שם טו, ב].
בגזרה הראשונה גזרו שגוש של ארץ העמים הנוגע בתרומה — התרומה טעונה שמירה שלא תטמא ודאי, ואין לשורפה. בגזירה השניה קבעו שאף תרומה הנכנסת לאוירה של ארץ העמים בלא מגע בגושה, כך דינה. בגזירה השלישית קבעו שתרומה שנגעה בגוש מארץ העמים, טמאה ודאי, ונשרפת כדין תרומה טמאה, הנכנסת לאוירה דינה כגזירה השניה.
הרמב"ם בהל' טומאת מת [י"א, א'] כתב שלאחר גזירותיהם: "כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו"ם נטמא". ובפ"ג ה"ב הוסיף שמטמאת במגע ובמשא ולא באהל. אלו עיקרי דיני טומאת ארץ העמים לזמננו.
אמנם הותר להיכנס לצורך מצוה, כנפסק בשו"ע יו"ד [שע"ב, א']: "אעפ"י שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס או לארץ העמים אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור דרך שם, אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו. וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיו"ב". אבל מה שאינו לצורך מצוה נאסר לכהן גם היום. בירור זה עוסק בשאלות: השטח עליו חלה טומאת ארץ העמים; האם מוסכמת חלות טומאת ארץ העמים היום; והיסודות לבטולה. המשמעות המעשית בבירור היא: האזורים אליהם מותרים כהנים להיכנס בימינו, והאם נאסור בימינו לכהנים להיכנס לחלק משטח מדינת ישראל. זאת מלבד עצם היציאה מא"י לחו"ל והשהיה בחו"ל (פרט למצות ישיבת א"י החלה על כל ישראל).
חלות הדין בימינו עריכה
במשנה אהלות פי"ח, מובא דין זה, וכן בגמרא עירובין [מ"ז, א'] ועבודה זרה [י"ג, א'] ואין רמז להתבטלותה. בגאונים היא נזכרת בשאילתות פר' אמור. הרי"ף [הל' טומאה], הרמב"ם [הל' אבל פ"ג] והרא"ש [הל' טומאה] בהלכותיהם המכוונות לימינו ג"כ כתבו הלכה זו, ומשמע שנוהגת. וכן הביאו דין זה בטור, בשו"ע וברמ"א [יו"ד סי' שס"ט].
הראשון שעורר על כך הוא המהרש"ל על הטור שם שכתב: "פי' בזמן שא"י היה בטהרה היה אסור לכהן לילך מא"י לחו"ל. פירוש לדבריו: כיון שכהנים טמאי מתים, ואין לנו אפר פרה לטהרם, הרי אף בא"י כהנים טמאים. וממילא אין הבדל בין הימצאות כהנים בא"י או בחו"ל". בדרכו הלכו הב"ח והפרישה, הש"ך והט"ז. בשו"ת שבות יעקב [ח"ב סי' צ"ח] חלק עליהם ולדעתו טואה"ע נוהגת היום.
וסיים: "הלואי שיהא כל שמעתין ברירין כדבר זה דדין אה"ע נוהג בינינו אף בזה"ז, דלא כדעת האחרונים שנמשכו בזה אחר דברי מהרש"ל". הגר"א ביו"ד לא הזכיר שבטלה (דלא כמו בחלה, סי' שכ"ב ס"ק יא, שכתב מקור לכך שאין דין שתי חלות נוהג היום). וכן בהל' חול המועד [או"ח סי' תקל"א ס"ד] הביא מהירושלמי איסור כהן לצאת לחו"ל ולא הזכיר שלא נוהג היום. רעק"א [יו"ד סי' שס"ט] מביא ממהר"י קשטרו שעתה לא נהגו ליזהר בכך, וז"ל "ואולי יש להקל מפני הפרנסה כי היכי דשרי להציל מיד עכו"ם, א"נ מפני שכולנו טמאי מתים". הטעם השני הוא כמהרש"ל, והראשון חולק, שאך מחוסר ברירה נשארים כהנים באה"ע, וברגע שאפשר להתפרנס ברחבה בא"י צריכים לצאת מאה"ע. החכמת אדם [סי' קנ"ט ס"א] פוסק כמהרש"ל, וערוך השלחן מביא את שתי הדעות ונוטה לדעת המהרש"ל.
מתוך מנהגי טומאה וטהרה שנהגו בא"י קשה להביא ראיה, מפני שעוד עולא שהיה מדורות אמוראים, ועבר בין ישראל לבבל מעיד בחגיגה [כ"ה א'] ובנידה [ו' ב'] שנהגו בא"י הל' טומאה וטהרה: "חבריא מדכן בגלילא". וכן כתבו תוס' בנידה [י"ב א' ד"ה דמתני]: "דהא בא"י לעולם היו עסוקים בטהרות". משום כך נראה שא"א להביא ראיה מן הירושלמי במו"ק פ"ג ה"א שחשש לטומאת אה"ע, משום שאנשי א"י פסקו למקומן. הקושי בשיטת המהרש"ל הוא שכשם שלא הותר לכהנים להוסיף טומאה על טומאתם בטומאות דאוריתא כמו"כ הדין בטומאות דרבנן. וכיון שטואה"ע הוי דבר שנגזר במנין ופשט בישראל א"א לבטלה בכדי. ובמיוחד שעד האחרונים לא היה מי שחלק על קיומה, וכיצד יכולים אחרונים לחדש דין שאין לו שורש, ועומד בניגוד לדברי ראשונים.
מתוך דיוק בדברי המהרש"ל שכותב ש"א"י היה בטהרה" נראה לכאורה שבזמן הגלות ועזיבת הארץ, גם תחומין שקודם לא נכללו בגזרת אה"ע פשטה בהם הטומאה וע"כ אין חילוק בין א"י לחו"ל. ולא קשר דינו דוקא בדין כהנים שכלם טמאי מתים. אמנם כ"ז לא היה בבית שני שא"י היתה טהורה, וממילא בימינו כשישראל בארצם מסתלקת ממנה טומאתה. ואפשר להביא כדמות ראיה שרעק"א אף שכתב דברים זהים לא הזכיר את המהרש"ל בשמו, משמע קצת שס"ל שאין דבריו זהים למהרש"ל. וכלשון הרש"ל כתבו הפרישה והב"ח והש"ך. אמנם הט"ז אינו סובר כך וכתב: "בזמן שהיה טהרות בא"י" ותליא בטהרות ולא בטהרת הארץ. אבל במהרש"ל לכאורה אינו כך, וצ"ב.
חלוקת העולם לענין טומאת ארץ העמים עריכה
ברמב"ם [הל' טומאת מת פי"א ה"ה וה"ו] ג' חלוקות בשטח עליו חלה טומאת ארץ העמים: "המהלך בארץ העכו"ם בהרים ובסלעים — טמא טומאת שבעה. בים ובמקום שהיה עולה בזעפו — טהור משום נוגע בארץ העכו"ם וטמא משום אוירה... סוריה — עפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור, לא גזרו על אוירה". בכך שונה טומאת אה"ע ממצוות התלויות בארץ, שלענין טואה"ע יש לים דין מיוחד משאר חו"ל*. בטור ובשו"ע כתבו בצורה כוללת: "וכל ארץ העכו"ם אסור לכהן לטמאות בהן".
סיבת אי פירוט הטור והשו"ע מפני שאין לכך תוצאה מעשית פשוטה, אלא לכהן הנכנס בשידה תיבה ומגדל לסוריא דטהור, כמוש"כ הרמב"ם שם.
בשטח א"י עצמה צריך לברר עד איזה גבול טהור ומאיזה גבול טמא בטומאת אה"ע, שהרי לענין מצוות התלויות בארץ הולכים בעיקר לפי כבוש עולי בבל, וכן בשאר מצוות לאו דוקא גבולות ההבטחה או הנזכרים בפר' מסעי הם הקובעים*.
טומאת ארץ העמים בכיבוש עולי מצרים עריכה
הכפתור ופרח בבירורו הארוך בפ"י, שא"י קדושה ללא תלות בקדושת המצוות המתקימות בה, נוגע ישירות בבעיה זו וקובע שכל שנתקדש ע"י עולי מצרים אין בו טומאת ארץ העמים*.
אמנם כמה קושיות לשיטתו:
מעירובין [מ"ז א'] ועבודה זרה [י"ג, א' וכן שמחות פ"י]: "ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם... ומטמא לישא אשה וללמוד תורה. א"ר יהודה: אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד אבל מוצא ללמוד לא יטמא. ר' יוסי אומר: אף בזמן שמוצא ללמוד נמי יטמא לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד. וא"ר יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידן ללמוד תורה". צידן היא צידון בחלקו של שבט אשר, כמוש"כ הכפו"פ בפרק י"א, והיא צפונית לכזיב וע"כ לא נתקדשה בקידוש עזרא. ואע"פ שהיא מכבוש עו"מ, בכ"ז טמאה בטומאת אה"ע*.
הברייתא "עירות המובלעות בא"י כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה אע"פ שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהן משום ארץ העמים" מקומה בתוספתא [אהלות פי"ח] בקבוצת ברייתות העוסקות בארץ העמים. ומובנה שדוקא הן משום שהן מובלעות אינן אה"ע אבל שאר כבוש עו"מ טמא. ולהוציא מטעות מנו אלו*.
בירושלמי מו"ק פ"ג ה"א מובא "חד כהן אתא לגבי ר' חנינה. א"ל: מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או ליבם? א"ל: אחיו של אותו האיש יצא, ברוך המקום שנגפו, ואת מבקש לעשות כיוצא בו". ובקרבן העדה כתב: "מהו לצאת לצור — שהוא חו"ל. לעשות דבר מצוה — דכהן אסור לצאת לחו"ל דגזרו טומאה על ארץ העמים". וכ"כ בפני משה וכ"מ בביאור הגר"א [או"ח סי' תקל"א ס"ב]*.
בגיטין ז', ב' מובא "היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמאה משום אה"ע ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך שהיא חייבת". ופירש רש"י: "משום אה"ע — דגזרו טומאה על אה"ע". ומפורש שלא ככפו"פ דמשום מדורות גויים בלבד*.
הראשונים החולקים על הכפו"פ:
רש"י — משיטתו בגיטין משמע שכבוש עו"מ שלא כבשו עו"ב טמא משום אה"ע.
הרמב"ם כתב בהל' בכורים [פ"ה ז']: "שאר א"י שהחזיקו בה עו"מ ולא עו"ב, שהיא מכזיב ועד אמנה, מפרישין בה שתי חלות. האחת נשרפת והאחת נאכלת. ומפני מה מפרישין בה שתי חלות, מפני שהחלה הראשונה טמאה, שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא, והקדושה ראשונה בטלה משגלו. והואיל והיא א"י מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה". מבואר בדבריו שכבוש עו"מ טמא משום טומאת אה"ע.
סמ"ג בעשין קמ"א הביא לשון הרמב"ם.
מאירי בגיטין פי' כרש"י. [וכן בחלה פ"ד, ח'].
בחלה פ"ד מ"ח פירש ר' עובדיה מברטנורא — "מכזיב ועד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב. ואינה א"י ממש לפי שכבשוה עו"מ ולא כבשוה עו"ב. וקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל מפרישין שתי חלות הראשונה נשרפת לפי שהיא טמאה בטומאת אה"ע כיון שלא כבשוה עולי בבל".
אמנם יש שיטות ראשונים המסייעים לכפו"פ:
תוספות חולין [ק"ד ד"ה חלת]: "והכי פרושו מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שהיו סמוכים לאה"ע ואין יכולים לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה והיו חלותיהם טמאות וטעונות שריפה". עולה מדבריהם שלא מקומם טמא אלא קרבתם לחו"ל, שטמאה לכולי עלמא משום אה"ע, גורמת להם טומאה.
רא"ש — דבריו סותרים אלו לאלו. בחולין [פ"ח סי' ד'] פירש כתוס' הנ"ל, אבל בפירוש המשניות חלה [פ"ד מ"ח], ובהל' חלה המובאות לאחר מס' מנחות [סי' י"ד] כתב שטמאה. וצ"ב אילו הם דבריו האחרונים*.
ר' משה בר' חסדאי הובא בחי' הרמב"ן ובחי' הריטב"א [גיטין ז' ב']: "מפני שמכזיב ועד הנהר ועד אמנוס היא א"י, אלא שאין זהירין לשמרה בטהרה".
דעות האחרונים בענין זה הן כדלהלן:
שו"ת מהרי"ט [ח"א סי' מ"ז] — מסיק שכל א"י שלא כבשו עו"ב היא כסוריא שבג' דברים שוותה לא"י ובג' לחו"ל [גיטין ח', א']. ראייתו מיוסף הכהן בגמ' בעירובין וע"ז שהובאה לעיל, ואינו מבסס דבריו על שיטות הראשונים.
משנה למלך [הל' טו"מ י"א, ו'] — מביא את שיטת המהרי"ט, אך מקשה מהרמב"ם בהל' תרומות [א', ז']*.
מלבושי יו"ט [ח"ב סי' י"ז] — מסיק עפ"י שיטות הראשונים שאך כבוש עו"ב טהור מטומאת אה"ע והשאר טמא.
ישועות מלכו [יו"ד סי' ס"ז] סובר ככפתור-ופרח ודוחה ראית המהרי"ט מצידון. לדבריו צידון לא נכבשה בימי יהושע.
כניסת כהנים לשטח שכבשו עו"מ עריכה
עפ"י המבורר לעיל (פרק ב') ישנה מחלוקת פוסקים בחיוב כהנים בזהירות מטומאת אה"ע האידנא. עפ"י רוב הפוסקים (מבואר לעיל בפרק ד') יחול חיוב זה גם במקומות שכבשו עו"מ ולא כבשו עו"ב, כש"כ לגבי יציאה מחוץ לגבולות הארץ בכלל. מכל מקום נראה שהכניסה היום לכבוש עו"מ תהיה מותרת לכהנים מג' סיבות: א. בדרך דחיה — לצורך מצוה. ב. בביטול הטומאה באה"ע בזמננו ועפ"י הגזרה. ג. לפי שיטת המתירים.
א. דרך דחיה — לצורך מצוה: נחלקו הראשונים לצורך אלו מצוות הותרו כהנים ליטמא בטומאות דרבנן, התוס' בע"ז [י"ג א'] וכן הרי"ף [ע"ז ג' ב'] והרא"ש [סוף הל' טומאה] כתבו דאך לישא אשה וללמוד תורה. בבכורות [כ"ט א' ד"ה היכי] כתבו תוס' בשם ר"ת דלכל מצוה אפילו לצאת לקראת מלכי גויים כדי שיזכה להבחין בינם לבין מלכי ישראל. וכתבו שכ"כ בשאילתות פר' אמור. אמנם בהעמק שאלה לנצי"ב כתב בדברי השאילתות שאך לצורך מצוות דאוריתא הותרו כהנים ליטמא בטומאה דרבנן. הרמב"ם הל' אבל [ג' י"ד] כ' שלישא אשה או ללמוד תורה בזמן שאין אלא דרך זו, או לכבוד הבריות הותר ליטמא בטומאה דרבנן. בשו"ע [יו"ד סי' שעב ס"א] פסק כרמב"ם והתיר אף לצאת ולדון עמם ע"מ להציל מידם. רעק"א כמובא לעיל בפרק א' כלל בזה אף פרנסה. ממילא אותם כללים חלים לגבי השטח שכבשו עו"מ ולא עו"ב.
ב. ביטול הטומאה בארץ העמים — בתוספתא [אהלות פי"ח ה"א] כתוב: ."ארץ העמים אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה. וכמה תהא סמוכה ויהא יכול ליכנס לה בטהרה? רשב"ג אומר: אפילו תלם אחד הרי זה מפסיק. אמר ר"ש: יכול אני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבצידן* ושבעדירות ושבלבלב מפני שסמוכין לים או לנהר. אמרו לו הרי פסלין מפסיק. חזקת דרכים של עולי בבל אע"פ שמובלעות בארץ העמים טהורות. רשב"ג אומר עד מקום שאדם פונה מימינו ומשמאלו ואינו בוש".
הרמב"ם [הל' טו"מ י"א, ו'] פסק כרשב"ג שמקום שיכול ליכנס אליו בטהרה בלא הפסק של אה"ע או בית הקברות או בית הפרס נבדק אם אין בו מת טמון ונכנסים כהנים אליו. ובכס"מ: משום שלא גזרו על אה"ע הסמוכה לא"י. ולפי דבריו כל מקום מכבוש עו"מ הפתוח בצד אחד לכבוש עו"ב מותר לכהנים ליכנס אליו. אמנם בר"ש [אהלות פי"ח מ"ז] משמע קצת אחרת: שמקום טמא מפסיק, וכן כל קרקע שאינה בתולה, אבל קרקע בתולה בגבול עו"ב אינה טמאה משום אה"ע. לכן יכול היה ר' שמעון להאכיל טהרות בבורסקי שבצידן*.
ג. שיטת המתירים — כאמור לעיל הרש"ל ובעקבותיו אחרונים רבים סברו שכיון שכהנים טמאי מתים ממילא בטלו אסורי טומאה בטומאת אה"ע ואין הבדל בין א"י לאה"ע היום כלל.
ביטול טומאת אה"ע בחלקים שבשליטתנו עריכה
צריך לברר איך נגזרה טומאת אה"ע. ויתכן לומר שגם בתי דינים דגזרו לא חסמו את הדרך לבטולה. שאם גזרו לגמרי על השטח ללא תלות בשום תנאי אחר, לכאורה א"א לבטל גזירתם שאין בי"ד רשאי לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין [עי' רמב"ם הל' ממרים ב', ב']. לראשונים הסוברים שיש טומאת ארץ העמים בכבוש עו"מ נראה לומר שמקום הטומאה תלוי במצוות התלויות בארץ, דהיינו בקידוש בי"ד, ואם סנהדרין תקדש חלקים נוספים מא"י ותחיל עליהם חובת מצוות התלויות בארץ ממילא יבטל מאותם מקומות שם ארץ העמים, ותהא טומאתה בטלה. וכך משמע שכל אותם כרכים שכבשו עו"מ ולא כבשו עו"ב והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים, (כמובא ברמב"ם בהל' תרומות [פ"א, ה"ה]) משמע שעו"ב הניחום מלקדש, הא אם יקדשום יקדשו. וכ"כ מפורש במאירי חלה [פ"ד מ"ח]:
"השניה היא מכזיב ועד הנהר ועד אמנום ר"ל הור ההר וכל תחום זה לא כבשו עו"ב כרכים שבו ולא נתקדשו בימי עזרא אלא שכבר כבשום עו"מ ונתקדשו קדושה ראשונה. וכמו שאמרו לענין שביעית כל שהחזיקו בו עו"מ מכזיב עד הנהר ועד אמנום, אנו סוברים קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל כמו שביארנו... ולענין חלה אמרו כאן שדינה בשתי חלות, אחת לאור מפני שלאחר שתחום זה היה מעיקר א"י ולכשיבואו בה כל ישראל ויקדישוה תהא מוקדשת עשאוה כא"י להפריש חלה אחת כדמיון חלת הארץ וכשיעורה, אלא מתוך שעכשיו מיהא חוצה לארץ היא הרי היא חלה טמאה ונשרפת". מפורש בדבריו שכשיקדישו אותה ישראל לגבי מצוות התלויות בארץ תחזור ותפקע ממנה אף טומאתה.
משיטת רבנו אלחנן בתוס' חגיגה [כ"ה, א' ד"ה רצועה] בענין רצועה של כותים המפרדת בין יהודה לגליל אפשר להוכיח, שכאשר יושבים גויים בא"י או לפחות בשלטונם, חלה על המקום מיד טואה"ע. ולפי"ז אפשר שגם להיפך, בהסרת שלטונם וישיבתם פוקעת טומאת הארץ. אמנם ניתן לדחות שאין הכרח שגזירת כותים כעובדי ע"ז הביאה מיידית לטמא מקומם בטומאת אה"ע, ונמנו במיוחד אף על מקומם וטמאוהו. וממילא צריך מנין אחר להתירו, (או בדרך תנאי בגזירה כפי שהסברנו למעלה) כל זאת אם נבין טומאת הרצועה מדין אה"ע. וודאי לדברי הכפו"פ [פ"י] שהסבירה משום מדור גויים אין מכאן ראיה.