חבל נחלתו א ב

<< · חבל נחלתו · א · ב · >>

סימן ב- סמכות הנביא בפסיקת הלכה לדורות

הקדמהעריכה

שיבתנו לארצנו, לעמידה בגבולנו ולחזרת מלכותנו ממלאת אותנו צפיה לשיבת כחנו הלאומי-רוחני לבצרונו. כח כלל האומה כולה המתגלה במלכות ומקדש כהונה ונבואה. וצפית ישועה זו הממלאת הויתנו, מכריחתנו לתת את הדעת על סדרי נבואה ומקדש העתידים לשוב אלינו בבריאותנו השלמה.

בירור זה על סמכות הנביא בהכרעת ההלכה לדורות, לאחר בירורי הדברים באחרונים ובמיוחד ברב חיד"א וברב קוק זצ"ל הוא בעיקרו מלאכה ואינו חכמה. ועם זאת פה ושם ימצא המתבונן חדושים שלא הובאו באחרונים.

דיון זה מוקדש לכח הנביא ברוה"ק ולא בכח החכם שהשפעה רוחנית מרוה"ק וממקדש מסייעים בעדו לבירורי הלכות. בבירור האחרון עוסק הרב קוק זצ"ל בכמה מספריו ולא נגענו בו.

ואנו תפילה לשיבת ציון השלמה ולחזרת גאותן של ישראל ורוח קדשו וניב שפתיו לישראל במהרה אכי"ר.

פסיקת הלכה עפ"י בירור בנבואהעריכה

א. שיטות ראשונים

א. הרמב"ם בהקדמתו למשנה כותב מפורשות [ע' י"ד הוצ' מוסד הר"ק]: "ודע שהנבואה אינה מועילה בפרושי התורה ובהוצאת ענפי המצוות בשלש עשרה מדות. אבל מה שעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא הוא שעשו רבינא ורב אשי".

ובסוף חלק זה כותב:

"אבל בעיון וסברא ובהשכיל המצוות הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה, שהנביא כשיסבור סברא ויסבור כמו"כ מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא: כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כלם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא — אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו חכמים: האלקים, אלו אמרה לי יהושע בן-נון בפומה לא ציתנא ליה ולא שמענא מיניה. וכן עוד אמרו: אם יבא אליהו ויאמר: חולצין במנעל — שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר שאין להוסיף ולא לגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים, וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך וכן סברת פלוני אמת — יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר כמו שיסדנו: שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון. ואין להוסיף ואין לגרוע כמו שנאמר: לא בשמים היא, ולא הרשנו הקב"ה ללמד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות והדעות, לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם, רק: ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכבר הפליגו כחכמים לדבר בענין זה מאד והוא האמת" [ע' כ"ז-כ"ח הוצ' מוסד הרב קוק].

הרמב"ם חוזר בקצרה על אותן הלכות בהל' יסודי התורה [פ"ט ה"א]: "וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות, פירוש שלא שמענו ממש או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו — הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב".

וכן שם בהלכה ד':

"אכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא שקר ויחנק אע"פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא. אבל לפי שעה שומעין לו בכל".

מבורר מדבריו בשני המקורות שאין לנביא לפסוק הלכה בנבואה ולא לאשר סברא או למוד בי"ג מדות בנבואה. כש"כ, שלא להוסיף או לבטל מצוה מהתורה, או ביאור שלה בתורה שבעל פה. וטעמו שכל נביא שאומר כן עובר על עדות התורה שכולה נתנה לנו וא"כ לא יכולה להיות שום הודעה לנביא על דין או הלכה. ואל טעם זה הוא מכוון בהקדמתו לפרק חלק [עמ' קמ"ו — הוצ' מוסד הר"ק] "והיסוד התשיעי — ההעתק: והוא כי תורת משה זאת מעתקת מאת הבורא יתברך לא מזולתו ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. לא בתושב"כ ולא בתורה שבע"פ שנאמר: לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. וכבר בארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת החבור".

ב. ראשונים אחרים כתבו מפורשות על הלכות שנלמדו מפי נביא. על תרוץ הגמ' "שכחום וחזרו ויסדום". בסוכה [מ"ד ע"א] בענין ערבה שהיא הל"מ ונשכחה ונתיסדה עפ"י נביאים מסביר רש"י: "וחזרו נביאים אחרונים ויסדום עפ"י הדבור". וכן תתפרש הגמ' בענין חזרת יסוד מנצפ"ך שבסופי תיבות במגילה [ג' ע"א] ובשבת [ק"ד ע"א] ונראה שלכך כיון רעק"א [בגליון הש"ס] שהעיר על חזרת בטוי זה בסוגיות השונות. (אמנם על תרגום של תורה שאונקלוס הגר אמרו [מגילה שם] מפי ר' אליעזר ור' יהושע א"א לומר כן. וכן שמעון הפקולי שחזר וסדר תפילת עמידה [מגילה י"ח]. אמנם באחרון הבטוי "וחזרו וסדרום").

ג. וכן ר' יוסף אלבו בספר העקרים כותב:

"כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך במו אש ולא יכוה וכיו"ב הנה זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אימות עצמי לנבואה וכ"ש שאיננו אות שתנתן תורה על ידו. כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף או נעשים ע"י צדיקים שאינם נביאים כמו שנזכר בבבא מציעא בענין מחלוקתו של ר' אליעזר שנעקר החרוב ממקומו וחזר אמת המים לאחוריו וזולת זה ואעפ"כ לא קבעו הלכה כדבריו לפי שלא היה מוסכם בנביא".

משמע שאם היה מוסכם לנביא היו קובעים הלכה כדבריו ואמירתו של ר' יהושע: לא בשמים היא — לא היתה מועלת. וכן הוא כותב במאמר ג' [פרק י"ט]:

"ומה ששמעו ישראל לירמיה לבטל מנין החדשים מניסן כמו שאמרו, אפשר שעשו כן משום דאשכחו קרא ודרשו כמו שכתבו התוספות בפרק קמא דמגילה. או לפי שלא היתה המצוה ההיא אחת מעשרת הדברות, וגם שלא היתה הכונה בה לבטל דברי משה אלא לעשות זכר לגאולה השנית כמו שעשו זכר לגאולה הראשונה, שכך היו מקובלים שראוי לעשות לה זכר ובלבד שלא תעקר יציאת מצרים ממקומה".

ד. אף המאירי בהקדמתו לאבות כותב:

"ומה שהיה מתחדש והצטרכו בו להתבוננות לפי חידוש הענינים נמסרו להם העקרים והמדות שמהם היו מוציאים תעלומותיהם לאור ומבררים כל הדינים ומה שלא הספיק בהם בו ההיקש והסברא, לפעמים היו הולכין בו אחר הרוב כאומרו אחרי רבים להטות. ולפעמים היתה הנבואה מבררת להם כל תעלומה. כמו שידעת מדברי קצת חכמינו השלמים שהנבואה תגיד השגות עיוניות לא תוכל העיון להשיגם כש"כ הסברא. וכ"ז באין מחלוקת ביניהם כלל כי היו אז נמסרים לנביאים וסרים למשמעתם ונשמעים אליהם" [פיסקא "ודע"].

וכן בפיסקא הבאה כותב "אבל כשהגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה הכירו בהתחלת חסרונם והיו כותבים כל אחד לעצמו מה ששמע מרבו אם ראשוני החכמים במה ששמעו מאחרוני הנביאים אחרי שהרגישו בהעדר הנבואה והתחלת המחלוקת". כלומר ראשוני החכמים כתבו דברי אחרוני הנביאים מפני שהרגישו בחסרון הנבואה וחוסר היכולת לברר על פיה וממילא נפלה במחלוקת.

העולה מדברי רש"י, ר"י אלבו ור"מ המאירי שהובאו, שבתנאים מסוימים הם סוברים שיש יכולת לנביא להורות הלכה עפ"י נבואה. וכ"כ הרב קוק זצ"ל [אגרות ראיה א' ע' קכ"ג] "כי הך כללא ד"לא בשמים היא" יש בו כמה הררים גדולים אע"פ ששיטת הרמב"ם היא ביסוה"ת [פ"ט] דאין שיכות לנבואה לענין הלכה, מ"מ הלא שיטת תוס' [יבמות י"ד ד"ה רבי ועוד כ"מ] היא דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה ג"כ יוצאים והיתה הנבואה מעולם פועלת ג"כ על הליכות תורה שבע"פ".

אלה המצוותעריכה

האיסור לפסיקת הלכה ע"י נביא בנבואה מובא מלימוד הספרא [סוף פר' בחוקותי] "אלה המצוות — אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". וכן תרגם יונתן בן עוזיאל לאותו פסוק: "אילין פקודיא דפקיד ה' ית משה ולית אפשר לחדתא בהון מדעם". ומסביר המלבי"ם: "אלה ולא אחרות כי רק מרע"ה היה נביא תורה והנביאים אחריו לא באו רק להזהיר על תורת משה".

ברור מכאן שכל תוספת או חסרון או שינוי נאסרו, וממילא נביא הטוען לכך הוא נביא שקר. שאלה היא האם איסור זה מכוון אף כנגד הזכרת נשכחות או לבירור ספיקות, או שדוקא על חידוש ודאי. ברוב סוגיות הש"ס שנזכר איסור זה אינו אלא כנגד מעשים מחודשים עפ"י נביא. בשבת [ק"ד] ובמגילה [ב' ע"ב] נזכר האיסור כבעיה כיצד צופים-נביאים חדשו אותיות סופיות במנצפ"ך. ביומא [פ' ע"א] על חדוש שיעורי עונשים ע"י בי"ד של יעבץ (עתניאל בן קנז) מקשה הגמ' "אלה המצוות" וכו'. וכן בירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] ומקביל לו ברות רבה [פ"י, ד'] על כתיבת מגילת אסתר שעמד כנגדה איסור כתיבת מחית עמלק יותר מג' פעמים. ובשני המקומות מקשה הגמ' שאין נביא רשאי לחדש. יוצאת מן הכלל בסוגיות הש"ס היא הסוגיא בתמורה [ט"ז] שבקשו מיהושע ושמואל אלעזר ופנחס לברר שכחות וספיקות עפ"י נבואה. ובכל זוג חד נוקט "לא בשמים" וחד "אלה המצוות". וקשיא שהרי הלמוד "אלה המצוות" הוא איסור על חידוש ודאי ולא על ספיקות. אמנם ניתן לתרץ שאע"פ שמעיקר הדין היה מותר לברר עפ"י נבואה נמנעו אותם נביאים מפאת מגדר מילתא של חזוק התורה בדורותיהם. ועוד כתב בחדושי הגאונים לעין יעקב בתמורה סברא שכלפי הדורות הבאים שהלכות מסוימות נשכחו ונסתפקו היה זה נראה כחידוש עפ"י נביא אם היו מתחילים לנהוג הלכה ובכך תפרץ פירצה בתורה שבעל פה. (אמנם נ"ל שעיקר גמ' זו הוא דבר אגדה שאינה להלכה. ואין להביא ממנה ראיה לבירור ענין זה, והיא באה להביע את ההבדל העקרוני שבין משה ותורתו לנביאים שאחריהם, וע"כ אותה שכחה שבגזרת רבש"ע הבאה להוכיח את חסרונות הדורות הבאים לעומת דורו של משה רבינו שזכה בגלל משה, אין לתקנה ב"קונצים" של שאלה עפ"י נביא שבאה להשלים חסרונות קטנים אבל לא מדרגות דוריות), הרמב"ם שבא לטעון שכל בירור בתורה עפ"י נביא — אסור, לא מביא למוד זה בס' היד החזקה מפני שאינו מהוה מקור ברור לשיטתו, וסמך משפט זה — "ואין נביא רשאי לחדש דבר עתה" שנאמר בספרא על הפסוק "אלה המצוות" —. על הפסוק "לא בשמים היא" (יסוה"ת פ"ח ה"ד).

לא בשמים היאעריכה

הרמב"ם, הן בהקדמת המשנה והן בהל' יסוה"ת כותב שאין לשמוע לנביא המורה הלכה עפ"י נבואה משום ש"לא בשמים היא". איסור זה מופיע בהקשרים שונים בש"ס וצ"ב.

בב"מ [נ"ט ע"ב] מקשה תוס' מטענת ר' יהושע כלפי בת קול של ר"א לא בשמים היא, ומכך שלא פסקו כבת קול על הכרזת בת קול שהלכה כב"ה ותרצו שני תירוצים: א) בתנור של עכנאי בת קול באה לחלוק על ד"ת — "אחרי רבים להטות" ובת קול של ב"ה מסייעת לד"ת שב"ה היו מרובים. ב) בת קול דר"א יצאה מפני כבודו של ר"א. ואמנם ר' יהושע אמר שאין משגיחין בבת קול בשום מקום אולם אין הלכה כמותו [מהרש"א]. משני התירוצים יוצא שמשגיחים בבת קול, בתירוץ הראשון כשאינה חולקת על ד"ת, וכחה להכריע ספיקות השקולים כל זמן שאינה עומדת כנגד רוב. בתירוץ השני מבחינים בין בת קול שיוצאת משום כבוד חכם לבת קול רגילה שהולכים על פיה אפילו כנגד רוב. אותם תירוצים מופיעים ביבמות [י"ד ע"א ד"ה ר' יהושע].

בשטמ"ק מביא הסברי רב נסים גאון על בת קול דר' אליעזר: הסבר אחד שבת קול היתה סתומה והתכוונה לומר שבמקומות אחרים כיון להלכה אבל פסקה במקום זה כמותו. והסבר שני שדבר ר' יהושע עיקר שאין משגיחים בבת קול, שהיא אינה אלא נסיון מהקב"ה לבדוק האם הם חזקים בקבלתם ואין סומכין על בת קול בשום מקום. שני תירוצים אלו חלוקים בכלל האם שומעים לבת קול, לתירוץ ראשון שומעים ולר"א הבת קול לא היתה מכריחה ולכן לא פסקו כמותה (באור שמח יסוה"ת פ"ט כיון לאבחנה בתי' א' דרנ"ג אמנם בכוון הפוך, דלדעתו במקום שהיא כללית ובאה להמליץ על מעלת אותו חכם שומעים, וע"כ לבת קול של ב"ה שומעים ואינה כנגד עקרון לא בשמים, אבל לבת קול דר"א אין שומעים מפני שהורתה הלכה כמותו ונוגדת לכלל זה) לעומת זאת בתירוץ השני אין שומעים כלל לבת קול.

ברמב"ם עצמו אין בירור כלפי בת קול אלא אך כלפי נביא, ולשיטתו אין נביא רשאי לפסוק הלכה לא במחלקת ולא בספיקא דדינא. וראיה לדבריו מתמורה [ט"ז ע"א]:

"אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל! א"ל: לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל שאל! אמר להם: אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. א"ר יצחק נפחא אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה, אמרו לפנחס שאל! אמר להם: לא בשמים היא. א"ל לאלעזר שאל! אמר להם: אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".

מדברי הגמרא עולה שאין רשות לנביא לא לברר ספיקות ואף לא להזכיר דברים שנאמרו. כן נראה שהכלל ש"לא בשמים היא" אמור אף לגבי נביא ולגבי אורים ותומים (הבטוי: שאל מכוון לכ' לשואל באו"ת. אבל תמוה מדוע נקטו שאין נביא רשאי לחדש הלא אין כאן חידוש אלא הזכרת נשכחות. ואולי סברו שאף היא אסורה לנביא). אבל לפי"ז יקשה לתוס' ולרב נסים גאון היאך סומכים על בת קול. נראה לתרץ דלרמב"ם איסור "לא בשמים" היא גלוי תורני שאין שום מקום לקבל הכרעה שמימית ביחס לתורה בין בכתב ובין בע"פ, וכל הכרעה כזו היא שקרית ומכחישה לנבואת משה רבינו, וע"כ הנביא נענש בחנק. ממילא אף אם בבת-קול א"א להעניש לשומעים בכ"ז אין לשמוע לה. וכמו"כ הדין באורים ותומים שאילת חלום וכד'. אבל לפי תוס' ורנ"ג מקירואן אין זה איסור אלא למוד על חובת העיון והבירור בתורה שבעל פה עפ"י המידות, הפסוקים והסברות, אבל אינה איסור (כשם שהרמב"ם בסה"מ בשרשים ח': כתב שאין למנות שלילות), ולכן עצם הנטיה לפסוק עפ"י בירור משמים היא פסולה, וזהו שענו כל הנביאים ומנהיגים בתמורה. אמנם אם יש גלוי שמימי ע"י בת קול או השפעה מיוחדת לנביא או ספק שא"א לבררו מן הארץ ניתן לפשטו משמים. במקרה האחרון נראה שאף עצם השאלה מן הארץ מותרת.

עפ"י תירוץ זה יובנו דברי החיד"א [שם הגדולים — "רבינו יעקב החסיד"] שברר שאלה זו והביא מגליון תוס' כ"י ומהרשב"א בכ"י למנחות שאליהו כנביא פושט ספיקות ומברר שאלות. ושני תירוצים ענה: האחד שמח' ראשונים בפסיקה להלכה אם משתמשים בבת קול, והשני שבספיקות שלא הותרו מותר לשמוע לנבואה או רוה"ק. ז"ל: ."אמנם בדבר שנחלקו בזמן הסנהדרין ועמדו במחלוקתן ואין מכריע ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, בזה אם יבא בת קול או רוה"ק לומר שסברת פלוני אמת ציתינן לה מאחר דסנהדרין והשופטים לא יכלו להסכים בדבר ויש פנים הנראין לכאן ולכאן, והבת קול הוא כהלכה — דקודם הבת קול ידענו טעם סברא זו, וכי מדלית הכרעת הכהנים והשופטים דאין מכריע בזה שומעין לבת קול ורוה"ק שאמר כהלכה".

תירוצו השני מוקשה. מדוע אף הרמב"ם יסכים לתירוץ זה [כפי שכתב שם] הלא זהו גלוי שמימי ואם זה איסור, וכי משום ספק הותרו איסורים. ועוד מהסוגיות עצמן מבורר שאף בספיקות עומד האיסור של "לא בשמים היא" מסוגיא דתמורה שהובאה לעיל ובשבת [דף ק"ה] בהו"א: צופים (נביאים) הכריעו בספק באותיות מנצפ"ך אלו הן הסופיות ואלו הפשוטות ודחתה משום "לא בשמים היא". אלא נ"ל לנטות מתירוצו, שאה"נ לרמב"ם עדיין האיסור במקומו עומד, אמנם לראשונים שהביא ולתוס' ורנ"ג (בתרוץ אחד) היתר השמיעה לבת קול מפני שאין כאן איסור אלא הכוונה אלקית. וכך יתפרשו דברי ר' יהושע שכיון שחכמים נחלקים בארץ ויש דעה בתחתונים אין לעליונים להתערב, וכגערתו בכתלי בהמ"ד כן הודעתו כלפי שמיא. וראיה להבחנה זו בין איסור — לרמב"ם, להוראה — לראשונים אחרים, אפשר להביא מתוס' נדה [דף נ' ד"ה "כל"] שכתב שדבורה היתה דנה עפ"י הדיבור. ואמנם על עצם ההיתר לדון באשה ועפ"י נבואה כתב מהר"ץ חיות [ב"ק ט"ו ע"ב] שבקבלוה עליהם מותר, ולגבי משפטים הותרה קבלה. והביא מהר"ץ חיות ראיה מראב"ש שלאחר פטירתו היה מונח בעליה והיו בעלי הדין משמיעים טענותיהם וקול יוצא לפסוק. אמנם קשיא הלא סו"ס יש איסור לשאול ולקבל איזה בירור משמים משום "לא בשמים". אמנם כפי שבואר לעיל לתוס' אין זה איסור אלא הוראה לברר עפ"י תורה שבעל פה, ואם אין אפשרות אף במציאות רגעית (כדבורה) כש"כ בדורות שלמים (כר' יעקב ממרויש בשאילות חלום שלו) מותרת השאילה.

ונראה עוד להוסיף מדוע בתמורה לא פשטו משמים לפי הסברו של הרב ר' מרגליות [הקדמה לשו"ת מן השמים] שליהושע עד דורו של שמואל היתה כעין הוראת שעה שלא לברר משמיא ע"מ לחזק תורה שבעל פה שבאותם דורות, ואע"פ שהיה מותר לשאול לא בררו, כדי להוסיף דעת בפשיטת הספיקות ובהעלאה בפלפולים. ואחר-כן נ"ל להוסיף ראיה לשיטת הראשונים הנחלקים על הרמב"ם, שסוף סוף עד שענו יהושע ואלעזר ופנחס ושמואל משום לא בשמים וכו' יענו להם הלא נביא שהורה בחנק ומה להם כי יסיתום לדבר עבירה וכו'. אמנם אם אין זה איסור אלא הוראה, ניתן להבין תירוצם משום "לא בשמים" ומשום "אלה המצוות". קרובה לכיוון זה דעת הרב קוק זצ"ל באגרותיו [כרך א' ע' קכ"ד]:

"וי"ל דבמקום שאין שם שום צד מקום ספק עפ"י סברת העיון שייך לא בשמים היא אליבא דכו"ע, אבל במקום שיש ע"פ עיון משרשי התורה, הכתובה או המסורה, צדדי ספק, כבר אין זה בכלל לא בשמים היא. וי"ל שההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה נשתכחו לגמרי ומשו"ה לא היה אפשר להחזירן כ"א ע"י פלפול של עתניאל בן קנז. וי"ל שהיה די באמת שיוציא את צדדי הספיקות מתוך פלפול, וההכרעה תהיה ע"פ נבואה או רוה"ק דיהושע עפ"י השכל היוצא מפלפולה ש"ת, וזכה עתניאל וברר אפילו את גמר ההחלטה עפ"י פלפול". שיטת הרב זצ"ל קרובה לחיד"א אמנם הוא מבחין שאין דבריו אמורים אליבא דהרמב"ם אלא לראשונים דפליגי עליו [ובשו"ת משפט כהן ע' קע"ה הסביר באופן אחר].

אבל במאירי נראית שיטה אחרת. בהקדמתו לאבות כתב שיש בירורים שיתבררו ע"י נביא [הובא לעיל], ולעומת זאת בסנהדרין [צ' ע"א ד"ה "נביא"] כתב שנביא העוקר הלכה בין דין תורה בין דין מדברי חכמים אין שומעים לו — "שהרי הוא מכחיש מה שנודע מפי הקבלה ומה שנאמר לא בשמים היא". ומתברר שלמד דין "לא בשמים" כאיסור לחדוש הלכה מפי נביא, ולא אך כהוראה לחקור עפ"י תורה שבעל פה.

ולכאורה קשיא למה שכתב בהקדמת אבות. ונראה לתרץ שכל זה לא שייך לבירור הספיקות שהרי אין נבואת הנביא באה להכחיש נבואת משה רבינו אלא לאשרה ולבררה, וא"כ הן בשכחות הן בספיקות שנפלו אין הנביא מכחיש למשה רבינו אלא מחזק דבריו. משמע שסבר איסור "לא בשמים" לא כאיסור לברר עפ"י הוראה משמים, אלא דוקא בהכחשת נבואת משה רבינו, ואת דחיות יהושע ושאר רועי ישראל לברר עפ"י נבואה צריך להסביר לדעתו כפי שהסביר הרב מרגליות משום חזוק תורה שבעל פה בדורות ראשונים וכעין הוראת שעה.

הוראת נביא — בספק במציאותעריכה

המשנה למלך [הלכות אישות פ"ט ה"ו] כתב בסופו: "ומיהו נראה דדוקא בספק דמציאות כגון ההיא דנתערב ולדה בולד שפחתה משום הספק במציאות שייך לומר: אם יבוא אליהו, אבל בספקא דדינא לא שייך לומר אם יבוא אליהו". יצא לחלק בין ספק בדין דהיינו מחלוקת הפוסקים או אבעיא דלא אפשיטא, לבין ספק פרטי של פוסק שאין ההתרחשות המציאותית ברורה אבל לו יצויר שידע את המציאות — נדע לפסקה. ספק זה שייך לגבי מהות ההתרחשות כגון — כהנת שהתערב ולדה בולד שפחתה, או זמן התרחשות כגון: מחליף פרה בחמור, ואולי אף מקום שהוא מסופק באיזה מקום אירעה התרחשות וכד'. יסודה ההגיוני של סברא זו שבעצם אין כאן שום חידוש דין ואך בירור מה היתה המציאות. ולאחר הבירור הפסיקה היא בכח השכל ולא עפ"י נבואה. אבל סברא זו תלויה בבירור מהו האיסור בפסיקה עפ"י נביא: האם כל גלוי שמימי לגבי הלכות נאסר לאחר שניתנה תורה, או שהאיסור הוא חידוש דין או הלכה. ונפקא-מינה לגבי ספק במציאות שבירור הנביא אינו את עצם הדין אלא את פרטי המעשה — והדין יפסק עפ"י חכמי תורה שבעל פה.

מהרמב"ם יוצא מפורשות שאין לנביא לפסוק אף בספק. ומכמה צדדים:

א) לא הביא בשום מקום את הלמוד של "אלה המצוות" — שאין נביא רשאי לחדש דבר אלא מטעם לא בשמים.

ב) בהקדמה למשנה הביא דברי הגמ' בחולין [קכ"ד] "אי אמרה לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה" ומשמע לרמב"ם בנבואה ושם הוי ספק במציאות.

ג) טעמו העולה מדבריו בהק' המשנה ובהל' יסוה"ת שעצם הבירור משמים אסור ולא אך החידוש.

המוציא דברי המשנה למלך — ר' יעקב כולי הביא לאחר המשנה למלך את שיטת מהר"ם אבן-חביב בס' תוספת יוה"כ שצידד ששיטת הרמב"ם שאין נביא רשאי להכריע אף בספק במציאות. אבל הרב חיד"א ב"שם הגדולים" ובברכי-יוסף [ס' ל"ב ס"ק ד'] נקט בשיטת רש"י, תוס', רשב"א ורא"ש שאין איסור ולהיפך מותר לנביא לברר בהכי.

וראיה ברורה שמותר לברר מציאות עפ"י נבואה שהרי רש"י השוה אורים ותומים לנבואה שכתב בשבת [ק"ח] שאין אסור והיתר תלוי בנביא, וכתב בערובין [מ"ה]: "הרי שמואל ובית דינו קים — ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים". אמנם בס' עזרא [פרק ב' פס' ס"ג] הרחיק נחמיה את כהני החזקה מאכילת קדשי קדשים: "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדשי הקדשים עד עמד כהן לאורים ותומים". ופשט הדברים כדברי הרלב"ג: "אם הם כהנים כשרים אם לא". אולם רש"י הסביר: "כאדם האומר לחבירו עד ימות המשיח לא יעלה דבר זה". וזאת מפני שבבית שני לא היו אורים ותומים. אך גם לפירושו צ"ל שנחמיה תלה בדבר היכול לברר את הספק. והרי אם הם כהנים או לאו זהו ספק במציאות. וקשיא מכאן על הרמב"ם שלכאורה זוהי ראיה ברורה וצ"ע.

עוד ספק שלא בורר בפוסקים כח בירור נביא בספק במציאות, האם יועיל כבי-תרי אף להוציא ממון על פיו או לאו, וכן בדבר שבערוה או אך כעד אחד ועד אחד כשר באיסורים אבל לא בממונות ועריות וצ"ע.

הוראת נביא בהלכה שנשכחהעריכה

צ"ע מה נאסר בהוראת נביא האם עצם גלוי שמיימי לגבי הלכה שבתורה, או חידוש דין או הלכה. באותה שאלה תלויה הבנת הגמ' בתרוצה "שכחום וחזרו ויסדום". תירוץ זה נאמר על הקושיה שאין נביא רשאי לחדש דבר, על בירור אותיות מנצפ"ך מה הן אותיות רגילות ומה הן סופיות. וכן על תרגום של תורה [מגילה ג' ע"א] שנכתב ע"י אונקלוס אע"פ שניתן בסיני, ועל הסדרת התפילה ע"י שמעון הפקולי כנגד תקונה וסדורה המוקדם ע"י אנשי כנה"ג, וערבה בהקפת מזבח חזרה ונוסדה ע"י נביאים אעפ"י שהיא הל"מ. לאותם מקורות ניתן להוסיף מקומות בהם מצאנו עדות נביאים כבזבחים [ס"ב] "שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד שהעיד להן על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקומו של מזבח ואחד שהעיד שמקריבים אע"פ שאין בית". ביבמות [ט"ז] "שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים: צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודיין" דלפחות הלכה ראשונה היא דין תורה, וכן בירושלמי ע"ז [פ"ג סה"ה] "ביהמ"ק היכן יבנה"? (אם בכל מקום עבדו ע"ז) ותרצו: "עפ"י נביא".

בכל אותם מקומות הבעיה היא האם זו עדות שכלית או עדות נבואית. רבינו חננאל במגילה מסביר: "צופים אמרום — כלומר חכמים תקנום, ואקשינן ואלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ופרקינן לעולם מתוקנים היו, וכן היה מסורת בידם מהנביאים להיות. ושכחום וחזרו הצופים ויסדום". וביתר ביאור לגבי תרגום: "ופרקינן אין תרגום מיהוה הוה בידיהו מקמי עזרא ושכחוהו רובא דאינשא ואתא אונקלוס ויסדיה למקרי ביה צבור". אבל רש"י בסוכה כתב: "שכחום — בגלות בבל שכחו את התורה והמצוות במקצת, וזו נשכחה לגמרי וחזרו נביאים אחרונים ויסדום עפ"י הדבור". ונראה שחולקים במה שהזכרנו האם הנביא רשאי לברר עפ"י נבואה בלא חידוש, או שאינו רשאי כלל. והרמב"ם נראה דאזיל לשיטתיה שכל גלוי נבואי אסור וע"כ יפרש בירורים אלו כמסורת נביאים, ובעיקר שלשיטתו בהקדמת היד החזקה רובא דנביאי היו ראשי סנהדרין. וכן יתבארו דבריו בהל' בה"ב [פ"ה ה"ד] "ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה." לא כנבואה אלא כהלכה המסורה בידם. וראיה לשיטת הרמב"ם שאותן הלכות שנשכחו בתמורה [ט"ז ע"ב] וחטאת המתה לא הסכימו נביאים לבררם בנבואה. אמנם רש"י וראשונים המסכימים עמו (כפי שהביא החיד"א בברכ"י) סברו שגלוי לברר מציאות לחדש נשכחות מותר, שאין כאן שום חידוש, וע"כ יוצרכו להסביר שמניעת הנביאים בבירור נשכחות הוא מגדר מילתא של דורות ראשונים לשם חזוק תורה שבעל פה כפי שבואר לעיל.

קרא אשכחו ודרושעריכה

יסוד אחר להוספה הלכתית ע"י נביא בנבואה בכ"ז מצאנו בתלמוד ובדברי הראשונים אף לשיטת הרמב"ם המחמירה והוא נביא שחידש הלכה והביא מקור לתוספת או שנוי זה מדברי תורה עפ"י דיוק או למוד בי"ג מידות — הלכתו מקובלת. בירושלמי מגילה [פ"א ה"ה]. ."ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: שמונים וחמשה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה אמרו: כתיב 'אלה המצוות אשר צוה ה' את משה' — אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר. ("פי' דבר ששילשתי אי אתה רשאי לרבעה, לפיכך אין להוסיף במצוה זו כמו שהוסיפו בשאר מצוות דרבנן כיון שיש בה קצת סתירה לד"ת" — קרבן העדה) לא זזו משם נושאים ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים הדא הוא דכתיב: ויאמר אל משה: כתב זאת זכרון בספר". (ומצאו אותה סמך לכתבה בתורה ובנביאים וכתובים).

על שינוי הכתב בימי עזרא [סנה' כ"א ע"ב] כותב הרשב"א [מגילה ב' ע"ב ד"ה "הא דאקשינן"] "הקשו בתוספות והא איכא למ"ד התם בסנהדרין בפרק כה"ג דעזרא שנה הכתב כשעלה מבבל דלמה נקרא אשורי שעלה עמהם מאשור, ותירצו התם מקרא אשכחו ודרוש, דכתיב: וכתב לו את משנה התורה הזאת ודרשינן מיניה: כתב העשוי להשתנות". אמנם הרשב"א דוחה תירוץ זה שהרי ספרים נכתבים בכל לשון ומסביר שחלוף אותיות מותר, ואינו חידוש אבל תוספת אותיות כמו מנצפ"ך אסורה משום חידוש (והריטב"א מגילה תירץ תירוץ אחר). מהרשב"א נראה שליסוד הדין מסכים ואך בענין זה דחאו.

ר' יוסף אלבו [ספר העקרים מאמר ג' פרק ט"ז] מביא ענין נוסף:

"וכן עשו דבר אחר זכר לגאולה השנית והא שהניחו מלמנות מנין החדשים מניסן כמו שהיו רגילין למנות זכר ליצ"מ וחזרו למנות מנין אחר לחדשים... כלומר שהיו מונין החדשים בשמותם תשרי מרחשון כסלו כמו שהיו מונים אותם באשור זכר לגאולה השנית ולא שני שלישי רביעי כאשר בתחילה וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת בא אל פרעה. ונראה מזה כי הם הבינו שצווי מנין החדשים היה זמני, ר"ל כל עוד שתתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית ונגאלו משם ונצטוו ע"י ירמיה לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מא"מ כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון וגו', ראוי להניח המנין הראשון שהיה זכר ליצ"מ וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם, והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השנית".

לפי דברי בעל העקרים אחר נבואת ירמיהו חדשו שמקרא של "החדש הזה לכם" הוא זמני ולא קבוע. וקבלו את הוראת הנביא להזכיר גאולה שניה ע"י שמות החודשים. אך ראיה זו ניתנת לדחיה שהרמב"ן הן בפר' בא והן בריש דרשת ר"ה שמביא בהרחבה ענין שנוי שמות החודשים, אינו כותב שמנין החודשים לתשרי הוא מצוה לדורות, אלא כשניתנה הותנתה בזכרון הגאולה, וע"כ כשבטלה הגאולה בגלל חברתה שנעשתה עיקר, ממילא מנין ראשון נתבטל, וע"כ אין כאן חדוש עפ"י נביא ומציאת מקור למפרע. (ואף הר"י אלבו עצמו [בפרק י"ט] דחה את יכולת החדוש ללא כל ראיה וטען שהסתמכו על הפסוק).

הלכות לדורות עפ"י נביאעריכה

התורה הותירה מספר הלכות לקביעה דוקא עפ"י נביא "אין מעמידין מלך בתחילה אלא עפ"י בי"ד של שבעים זקנים ועפ"י נביא, כיהושע שמנהו משה רבינו ובית דינו וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו" [רמב"ם, מלכים א', ג'].

התראת נביא הכובש נבואתו אף היא ע"י אחיו הנביאים — "אמר אביי חבריה נביאי מנא ידעי? אמר אביי: דכתיב כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו" [סנה' פ"ט ע"ב והרמב"ם לא הביאו וצ"ע]. אך במיוחד ענינים רבים בביהמ"ק. מקומו של ביהמ"ק — "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם — עפ"י נביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ומוצא ואח"כ יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד... מנין שלא עשה אלא עפ"י נביא שנא': ויבא גד אל דוד היום ההוא" וכו' [ספרי דברים ראה י"ב ח'].

מקומו של מזבח אף הוא נקבע עפ"י נביא, ולא מיבעי בבית ראשון שבו דוד לאחר בנית המזבח בגרן ארונה קובע: "זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל" [דבהי"א כ"א, ל'], אלא אף בבית שני הגלויים הם נבואיים: "בשלמא בית מינכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי? א"ר אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר אפרו של יצחק ראו באותו מקום. ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטורת משם הריחו ריח אברים" [זבחים ס"ב ע"א]. וכלם אינם כפשוטו אלא גלויים נבואיים. וכן הקשרם של דברים המובאים אחרי כן: "אמר רבב"ח א"ר יוחנן שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח (מבנהו), ואחד שהעיד על מקום המזבח, ואחד שהעיד שמקריבין אע"פ שאין בית (וכ"פ הרמב"ם). במתניתא תנא ר"א בן יעקב אומר: ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית". וכבר דנו לעיל על הבטוי: העיד. אמנם פשט הדברים ודאי בנבואה. וכל מבנהו של ביהמ"ק הוא עפ"י נביא: "ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימיים ובית הכפרת הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, כל מלאכות התבנית" [דבהי"א כ"ח, י"א-י"ט].

ובהוספה על העיר ועל העזרות חיב להשתתף נביא [בה"ב פ"ו י"א], ונביא הוא הקובע משתי לחמי התודה איזו נשרפת ואיזו נאכלת [שם הל' י"ב]. ותוס' ישנים ליומא [י"ב ד"ה "מה"] כותבים שלמ"ד שאין מחלקים עיר לשני שבטים, אעפ"כ ירושלים נתחלקה ליהודה ובנימין עפ"י הדיבור לנביא.

מבנה הבית כ"כ מוחלט עפ"י נביא עד שהגמ' בהרבה מקומות מקשה כיצד אפשר להוסיף או לשנות את מבנה ביהמ"ק [פסחים פ"ו ע"א, זבחים ל"ג ס"ב ע"א, סוכה נ"א ע"ב, עירובין ק"ד, חולין פ"ג ע"ב] ובכל המקומות הגמ' משיבה: "קרא אשכחו ודרוש". למדנו שסמכות הנביאים בקביעת מבנה ביהמ"ק היתה כה קובעת שאי אפשר לחלוק עליה כלל אף לא נביא אחר, אלא בהסתמכות על פסוקים.

אליהו הנביא בהלכה / נספחעריכה

אליהו הנביא מובא רבות בש"ס ופוסקים כמברר בעיות ומתיר ספיקות כשעומדת השאלה מנגד הלא נביא הוא, ואין נביא רשאי לחדש, ובאמת גדר אליהו בכלל צריך בירור וממילא תתברר יכולת הבאת הראיות ממנו.

במסכת שבת [ק"ח ע"א] בירור "מהו לכתוב תפילין ע"ג עור של דג טהור?" ענה ר"נ בר יצחק: "אם יבוא אליהו ויאמר". מבררת הגמ': "מאי אם יבוא אליהו ויאמר?" מסביר רש"י: "היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא". ועולה מדבריו דאליהו ככל נביא ואין סמכותו גם לאחר שנתעלה לעליונים שונה מסמכות כל נביא, ואין ביכולתו לפסוק בבעיות הלכה.

הרמב"ם בהק' למשנה הביא ראיה לכך שאין דעת נביא מועלת בפסיקת הלכה: "וכן עוד אמרו: אם יבוא אליהו ויאמר: חולצין במנעל — שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר שאין להוסיף ולא לגרוע במצוה על דרך הנבואה בשום פנים". מבואר שהבין שאליהו יאמר בנבואה לשנות מהנהוג, וכיון שאין נביא רשאי להוסיף אין שומעים לו. וכן הוא בירושלמי ביבמות [פי"ב ה"א]: "אם יבוא אליהו... שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל והמנהג מבטל הלכה". דהיינו דברי אליהו נכונים אלא שבטלו מחמת מנהג, וכן כ' ר"ח [מובא באוצה"ג] ונראה שהרמב"ם סבר שמוכרחים לומר בדרך נבואה דאל"ה במה אלימא עדותו של אליהו מחכם אחר. ואז אף אם יאמר בנבואה אין שומעין לו משום "לא בשמים היא".

החיד"א מביא [שם הגדולים — "ר' יעקב החסיד"] מדוע הראשונים פסקו כר"ש שקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל [הרמב"ם פסק כך בהל' אבל פ"ג ה"ג] ובהגהות מימוניות [פ"ג אות ב'] כתב: "וכ"כ בספר יראים דקי"ל כרשב"י מאחר שאליהו ז"ל עשה מעשה כמותו כדאיתא בב"מ פרק המקבל". וכן הביא החיד"א מס' החינוך, וכן הסביר הרשב"ץ [ח"ג סי' שכ"ג], ומרן בב"י ביו"ד סי' שע"ב, ובכס"מ הל' טו"מ כולם בארו זאת עפ"י מעשה רב דאליהו.

המשנה למלך [הלכות אישות פ"ו ה"ו] סיים דבריו: "ומיהו נראה דדוקא בספק דמציאות כגון ההוא דנתערב ולדה בולד שפחתה משום דבספק דמציאות שייך לומר אם יבוא אליהו וכו' אבל בספקא דדינא לא שייך לומר אם יבוא אליהו". ברור שהבין כוחו של אליהו ככל נביא, ומשום כך בספק במציאות על אופן התרחשות מאורע או זמן התרחשותו נביא אינו מחדש מאומה ולפיכך נביא רשאי לחדש. חדושו זה אינו מוסכם, וכבר הביא המוציא דבריו שבספר תוספת יוה"כ לר"מ אבן חביב לא חילק בין שני סוגי הספקות.

ביותר שדא בהן נרגא רעק"א בהגהותיו לרמב"ם [נדפס ס' נשים — הוצ' פרנקל] ועיקר טענתו שמצאנו במחברים ובש"ס שתלו באליהו הכרעת הלכה בספקות בדין ולא אך בספקות במציאות : "עיין בסמ"ע סי' רמ"ח ס"ק מ"א - שכתב בדין הנותן במתנה נכסים לחברו ותפס המקבל ספר תורה אין מוציאין מידו. וכתב הסמ"ע ז"ל: 'דספיקא דדינא הוא ואם יבוא אליהו יופשט האבעיא וכל ספק העומד להתברר במקום דקאי הממון יקום בידו' עכ"ל. וע' בשו"ת סי' קצ"ב אות ס"א ז"ל שם: ונ"ל שבכלל עשית שלום (דאליהו הנביא בסוף עדויות) הוא בירור ספיקות ההלכות בכל מקום שאמר תיקו או קשיא או אבעיא דלא אפשיטא"... ומפרט שם ספקי הלכות שנתלו באליהו: "ולכאורה מסוגיא דבכורות כ"ד ע"א דאר"י אסור באכילה עד שיבא ויורה צדק לכם ומסקינן שם דמספקא ליה לדינא אם ילדה מרחמא א"כ משמע דגם מספק הדין יתברר ע"י אליהו. וכן נראה מדברי רש"י חולין ל"ו ע"א ד"ה לעולם משמע עד שיבא אליהו ויודיענו". ושם ההכרעה היא האם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא בסוף. וזה ספק בדין. "וכן משמע גיטין מ"ב ע"ב אם יבא אליהו ויאמר דחד מינייהו קנין כספו", (בראיה זו לא ירדתי לעומק דעת רעק"א דשם בעית מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה ותליא בשאלה: האם קנין כספו מקרי לא אפשטא. ודברי רעק"א הם מהו"א לפשוט מכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה שאוכלים בתרומה, ודחתה הגמ' שבכהנת הספק במציאות: מי הכהן ומי עבדו אבל ודאי שכהן אחד יש כאן ואליהו יכול לפשוט, אבל בעית הגמ' לא נתנת לפשוט בדרך זו. אמנם ראיה זו מתאימה לדעת המשנה למלך דהא הספק במציאות ולא בדין). "וע' ברכות ל"ה ע"ב אם יבא אליהו ויאמר דהוי קביעתא", אם קביעות על יין הוי קביעות סעודה וחיב בבה"מ או מעין ג' בלבד. "וע' ברש"י שבת ק"ח ע"א ד"ה מאי אם יבא אליהו" שצטטנו לעיל, "וע' סנהדרין מ"ח ע"א לא יגע בהן עד שיבא אליהו. במשנה שקלים פ"ב מ"ה שדעת ר"מ: מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו מספק אי המותר למת או ליורשיו". עכ"ל רעק"א. עולה לבירורנו ששיטת המשנה למלך לגבי נביא מוקשית מאליהו הנביא, ואף שלגבי נביא בכלל אולי ניתנת להאמר, לגבי אליהו קשיא. עוד קשה מרש"י מדבריו אהדדי שבשבת [לעיל] כתב דאין לברר מאליהו איסור והיתר, ובחולין [ל"ו ע"א] אליבא דרב אשי שתולין לעולם מחמת ספק, כתב רש"י: "לעולם משמע עד שיבא אליהו ויודיענו"... (וקשה לומר שהספק בשחיטה הוא ספק במציאות). וכן משאר המקורות שהביא רעק"א מבכורות ושקלים וברכות קשיא לרש"י על שיטתו בשבת.

מהר"ץ חיות במספר מקומות מעיר על ענין אליהו הנביא ומתקשה בנביאותו. ביבמות [מ"א ע"ב] הוא מעיר שכבר כתב בספרו שכוחו של אליהו בבירור ספיקות במציאות אבל לא בחדוש הלכות או בירור ספיקן. וכן בברכות על הלכות שאמר אליהו בחורבה, הקשה שאין נביא רשאי לחדש, והביא מרש"י בשבת [ק"ח], שהובא לעיל. ותרץ שאליהו אמרם מפי חכם אבל לא עפ"י נבואה. השד"ח במספר מקומות התיחס לבעית אליהו והיאך יכול לפשוט ספיקות הלא "לא בשמים היא", והביא מספר דרכים לתרץ הבעיה. האחת כמשנה למלך שבספיקות במציאות אליהו מורה וככל נביא [ח"א עמ' ], תרוץ אחר שאליהו יכול לפרש פשט כתובים שנסתפקו בהם ואינו עובר על "לא בשמים", אבל להורות איסור והיתר אין שומעים לו ד"לא בשמים היא". ודחאו דסו"ס הפירוש מכריע באו"ה והביא מס' דרכי הוראה [עמ' ] דוקא כשיש בי"ד בארץ שאפשר לשאלו קים הדין ש"לא בשמים היא". אבל אם אין בי"ד היכול לברר — מותר ללמוד אף מנביא או מאליהו ז"ל.

החת"ס בדיונו מברר את ענינו של אליהו בכיוון חדש מיתר האחרונים שהובאו לעיל, ומפאת חשיבותם יובאו דבריו בלשונו:

"אבל האמת יורה דרכו כי מעולם לא עלה אליהו בגופו למעלה מיו"ד טפחים אך נפרדה נשמתו מגופו שם והנשמה עולה ומשמש בין מלאכי השרת, וגופו נתדקדק ושורה בג"ע התחתון בעוה"ז, וביום הבשורה ב"ב תתלבש נשמתו בגוף הקדוש הלז ואז הוא ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל והוא מוסמך מרבו אחיה השילוני, או ממרע"ה אם הוא פנחס, והוא יסמוך את חכמי ישראל ואז יש לו דין ככל בני ישראל, וכן בכל פעם שמתגלה ומתראה בעוה"ז מלובש בגופו הזך, אך כשמתגלה בנשמתו כמו ביום המילה אז איננו מחויב במצוות — במתים חפשי כתיב. ועוד שיורד ממטה למעלה (נראה שצ"ל מלמעלה למטה) לא שייך שם תחומין כשמתגלה על אופן זה הרי הוא מלאך אעפ"י שלומד תורה ומגלה דינים אין לקבוע הלכה עפ"י דבריו דה"ל כמו חלום ורוח נבואה ואין משגיחים בבת קול, אך כשמתגלה בלבוש גופו הרי הוא מגדולי חכמי ישראל ותשבי יתרץ קושיות ואבעיות, ואליו תשמעון כי מי כמוהו מורה"... [שו"ת חת"ס ח"ו סי' צ"ח].

לפי דברי החת"ס לאליהו שתי הופעות בגוף ובלא גוף. בדרך הרוחנית אין פוסקין כדבריו שהופעתו כמלאך וכנבואה. אמנם בענין בירור ספיקות נראה שמעמדו יהיה כנביא, ולמ"ד שרשאי לברר ענינים שבמציאות כגון המשנה למלך מבררים ענינים עפי"ו, וע"כ בקידש אחת משתי אחיות יכול לברר בנביא איזו התקדשה [יבמות מ"א], ובתוס' [יבמות ס"ז] שאליהו יכול לגלות על קטנה שאינה אילונית, ובפסחים [ל"ד ע"א] שלמ"ד היסח הדעת פסול טומאה, אליהו יכול לטהר אם יעיד שלא נטמא. וככל בעיות הרמאות שאמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו [ב"מ ל"ז]. וכהחזרת אבידה שאין יודעים בעליה [ב"מ כ"ט כלי זהב וזכוכית]. כל זה בגלויו הרוחני. אבל בגלויו הגשמי בגוף מבחינה נבואית כוחו כהופעתו הרוחנית ויכול להעיד על דברי חכמה מרבותיו ולסמוך. אמנם עדיין נשארים קשים אותם מקומות עליהם הצביע רעק"א שבהם צריך פשיטת ספק בהלכה ולא במציאות.

ונראה לי להוסיף על דברי החת"ס ובכך תפשטנה חלק מהבעיות. כתב הרמב"ם שאליהו היה אב בית דין דסנהדרין הגדולה. בהקדמתו ליד החזקה: "... ואליהו קבל מאחיה השלוני ובית דינו ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו". עוד צריך להוסיף שעד ימי יוסי בן יועזר איש צרידה שנפלה מחלקת בין נשיא לאב"ד בעניני סמיכה לא היתה מחלקת בישראל וגם בימיהם אך מחלקת אחת, ואך משרבו תלמידי הלל ושמאי רבו מחלוקות וכו' כפי שבאר הרמב"ם בהקדמתו למשנה. נמצא שכל הספיקות שהיו עד אז הוכרעו ע"י הסנהדרין. ובידי אליהו הלכה ברורה לכל התורה מימות משה רבינו עד ימינו עם הכרעת הספיקות בפרט לאותם שנפלו מימות ב"ה וב"ש. וגם ספיקות בהלכה שהוכרעו יכול הוא להעיד עליהן ככל ספיקא דדינא שכבר הוכרע בבי"ד. באותם ספיקות שהתחדשו ולא היו לפני הסנהדרין צריך בירור האם הם באמת חדשים או ישנים שנפלו בהם ספיקות, כגון ספקותיו של יהושע בתמורה [ט"ז ע"ב] ששמע ואח"כ נסתפקו לו, וכחגיגה [ג' ע"ב] שעל אותה בעיה שנמנו וגמרו — עמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית — העיד ר' אליעזר שהוכרע בדורות ראשונים, וכן ביבמות העיד ר' דוסא בן הרכינס על מחלוקת בין הלל ובית שמאי שנפסקה כב"ה כבר העיד חגי הנביא ופסק כב"ה. ובכך תתורצנה שאלות רעק"א מספק במתנה, האם כולל ס"ת, שהרי הספק נפל לנו אבל עד ימות ב"ה וב"ש לא היה בו ספק. וכן הספק בבכורות אם ילדה מרחמא, וחולין, אם שחיטה מתחילה ועד סוף. וכן ברכות, לענין קביעות על יין וכד'. כל אותן בעיות אפשר לומר שהם ודאיות שנסתפקו מחדש ולא ספיקות מחודשים, שלא עלה על דעת ראשונים ועלה על דעת אחרונים. (אמנם לגבי כל ספיקות שלא נפשטו בש"ס שבהם סובר בעל ה"חות יאיר" שיפשטו ע"י אליהו, קשה לומר שתירוץ זה יועיל ואולי סובר כמו בעל בנין יהושע שכותב שכשיבא אליהו יחיו מתים ויבא משה רבנו ותפשטנה כל בעיות על ידו [אדר"נ ל"ד, ד'] ואי הכי קשה מאד להוכיח מכאן שום בירור הלכתי לגבי כוחו של אליהו). עפ"י הרחבה זו לתירוץ החתם סופר, יש בכחו של אליהו להכריע ברוב הספיקות ואף לברר מקראות אשר בשעת אמירתן ודאי הובנו כמובא בס' יחזקאל פרשת דמלואים שאליבא דר' יהודה ור' יוחנן אליהו עתיד לדורשן [מנחות מ"ה], שהרי לגביו אין בכך חדוש אלא מה שנאמר יאמר שנית. והשתא דאתינן להכי אין הכרעת אליהו בספיקות במציאות צריכה להיות עפ"י נבואה, אלא בהופעתו ללא לבוש גופני הרי דבריו כנבואה ורוה"ק. אבל בלבושו הגופני הרי דבריו כמי שהיה באותו מקום: "תנא: מיכאל באחת, גבריאל בשתים אליהו בארבע" [ברכות ד' ע"ב], וידיעות שקבל מרבותיו או ספק במציאות שהתחדש בימינו כמחליף פרה בחמור וכד' אף שהוא יודע את דיוק המציאות לא ע"י לבושו הגופני עצם בירורו ע"י הגוף מתיר אמירתו ואינה כאמירת נביא.

(לפי דברים אלו נדחה בירורו של הגאון בעל צפנת פענח [בהל' יסוה"ת ט', ד'] שרצה לתלות דעתו של הרמב"ם בהל' יסוה"ת דאין נביא רשאי לחדש אף בספיקות במציאות במשנה אחרונה של עדויות האם אליהו עתיד לעשות שלום או לקרב ולרחק. והרמב"ם סובר כדעתו בסוף הל' מלכים שאליהו בא לעשות שלום, ולא לפסוק הלכה איזו משפחה טהורה או לאו. ולפי דברים אלו בכחו של אליהו ודאי לפסוק בכך שאין זה אלא גלוי מציאות ולא הכרעה שאין נביא רשאי לחדש בה ואליהו רשאי להתיר ספיקות אלה, ואם לא יתיר לא מטעמא דכח נביא אלא מחמת מטרת ביאתו).

אמנם הרמב"ם ודאי שסבר שכוחו הוא כנביא בלבד שהרי ביסס ראיותיו על מוגבלות כח נביא מדברי הגמ' באליהו בסנדל ומנעל [יבמות ק"ב ע"א], או בשתי אחיות איזו מקודשת [יבמות מ"א] ובכהנת ושפחה מי ולדה של מי וכד'. ודבריו צ"ע ממקורות שהביא רעק"א כיצד יבין כוחו של אליהו כנביא רגיל.

ונ"ל לומר שרעק"א עצמו ידע לתרץ קושיותיו בדרך זו שהרי לא השאיר קושיותיו בצ"ע אלא כתב אך ועיין וכו', משמע שלא הוקשה לו, מפני שלא ס"ל שכוחו של אליהו ככל נביא וממילא אין להביא ממנו ראיה, משום כך גם לא הקשה מעניני נביאים אחרים אלא מאליהו דוקא.

אף לרש"י נ"ל לומר שסבר חילוק זה שבין אליהו לשאר נביאים, שהרי בשבת שההו"א היתה שאליהו יחדש היתר או איסור בדין כתיבת תפילין, רק שם כתב רש"י שאין איסור והיתר תלוי באליהו אבל בשאר מקומות לא העיר כן. ויתר על כן, הוא עצמו תלה ספק בהלכה בפשיטת אליהו. משמע דס"ל דספיקות אליהו יכול לפשוט, ואך לחדש הלכות איסור או היתר — אין בכחו של אליהו. וע"כ משאר מקומות בש"ס לא קשיא ליה שהגמ' תולה פשיטת ספיקות אף בהלכות מאליהו.