זוהר על בראשית א א

טקסט זה עם ביאור

"בראשית". בריש (נ"א, בראשית בחכמתא דמלכא גליף וכו') הורמנותא דמלכא גליף גלופי (נ"א, גליפו) בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא ונפיק גו סתים דסתימו מרישא (נ"א, מרזא) דאין סוף קוטרא (פי' עשן) בגולמא נעיץ בעזקא לא חוור ולא אוכם לא סומק ולא ירוק ולאו גוון כלל.

כד (נ"א, הדר) מדיד משיחא, עביד גוונין לאנהרא, לגו בגו בוצינא, נפיק (נ"א, ונפיק) חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא, סתים גו סתימין דרזא דאין סוף, בקע ולא בקע אוירא דיליה, לא אתיידע כלל, עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה, בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל ובגין כך אקרי ראשית מאמר קדמאה דכלא

(עיין בסוף הספר סי' א')


והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד (דניאל יב ג), זהר סתימא דסתימין, בטש אוירא דיליה, (דמטי ולא מטי) (נ"א, ואנהיר) בהאי נקודה, (ס"א, נהורא) וכדין אתפשט האי ראשית, ועביד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתיה, (יקרא להיכליה ולתושבחתא), (נ"א, וליקריה ולהיכליה ולתושבחתיה), תמן זרע זרעא דקודשא לאולדא לתועלתא דעלמא, ורזא דא (ישעיה ו יג) זרע קדש מצבתה.

זהר דזרע זרעא ליקריה, כהאי זרעא דמשי דארגוון טב, דאתחפי לגו ועביד ליה היכלא דאיהו תושבחתא דיליה, ותועלתא דכלא, בהאי ראשית ברא ההוא סתימא דלא אתיידע להיכלא דא, היכלא דא אקרי אלהי"ם, ורזא דא בראשית ברא אלהי"ם.

זהר דמניה כלהו מאמרות אתבריאו, ברזא דאתפשטותא דנקודה דזהר סתים דא, אי בהאי כתיב ברא, לית תווהא, דכתיב (בראשית א יז) ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו.

זהר רזא דא בראשית קדמאה דכלא, שמיה אהיה שמא קדישא, גליפא בסטרוי (נ"א, נהיר. ונ"א, בגולפא נהיר) אלהי"ם, גליפא בעיטרא (נ"א, בגלופא דעיטרא) אש"ר היכלא טמיר וגניז, שריאותא דרזא דראשית אש"ר, רא"ש דנפיק מראשית, וכד   [דף טו ע"ב]   אתתקן לבתר, נקודה והיכלא (בסדרא) כחדא כדין בראשית כליל (ראשית) ראשיתא עלאה בחכמתא לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא ואקרי בית (נ"א, ומיניה אתחדש היכלא) ונקודה עלאה אקרי רא"ש כליל דא בדא ברזא בראשית, כד איהו כלא כחדא בכללא חדא, עד לא הוי ישובא בביתא, כיון דאזדרע לתקונא דישובא כדין אקרי אלהי"ם טמירא סתימא.

זהר סתים וגניז, כד בנין (ס"א, עד דבנין) בגויה לאולדא, וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קדש, ועד לא אתעדיאת ולא אתפשט פשיטו דישובא, לא אקרי אלהי"ם, אלא כלא בכללא בראשית, לבתר דאתתקן בשמא דאלהי"ם, אפיק אינון תולדין מההוא זרעא דאזדרע בה. מאן ההוא זרעא אינון אתוון גליפן רזא דאורייתא, דנפקו מההיא נקודה, ההיא נקודה זרע בגו ההוא היכלא רזא (נ"א, זרעא) דתלת נקודין, חל"ם, שור"ק, חיר"ק, ואתכלילו דא בדא ואתעבידו רזא חדא. קו"ל דנפיק בחבורא חדא, בשעתא דנפק, נפקת בת זוגיה בהדיה, דכליל כל אתוון דכתיב א"ת השמי"ם קול ובת זוגו, האי קול דאיהו שמים, איהו אהי"ה בתראה.

זהר דכליל כל אתוון וגוונין כגוונא (נ"א, זרעא) דא עד הכא, יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אלין תלתא דרגין, לקבל רזא דא עלאה בראשית ברא אלהי"ם. בראשית רזא קדמאה, ברא רזא סתימא, לאתפשטא מתמן כלא. אלהי"ם רזא לקיימא כלא לתתא. את השמים, דלא לאפרשא לון דכר ונוקבא כחדא. א"ת כד נטיל אתוון כלהון, כללא דכלהו אתוון אינון רישא וסופא. לבתר אתוסף ה"א לאתחברא כלהו אתוון בה"א, ואתקרי את"ה, ועל דא (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כלם. את רזא אדני והכי אקרי, השמים דא יהו"ה רזא עלאה, וא"ת תקונא דדכר ונוקבא, וא"ת רזא ויהו"ה וכלא חד. הארץ דא אלהי"ם כגוונא עלאה, למעבד פירין ואיבין, שמא דא כלילא בתלת דוכתי, ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין. עד הכא רזא דסתרא דסתרין, דגליף ובני וקיים בארח סתים, בסתרא דחד קרא. מכאן ולהלאה, בראשית בר"א שי"ת, מקצה השמים ועד קצה השמים, שית סטרין דמתפשטן מרזא עלאה, באתפשטותא (נ"א, משלש נקודות) דברא מגו נקודה קדמאה, ברא אתפשטותא דחד (נ"א, מגו) נקודה דלעילא, והכא אגליף רזא שמא דארבעין ותרין אתוון:


והמשכילים יזהירו (דניאל יב ג) כגוונא דתנועי (נ"א, דטעמי) דמנגני, ובנגונא דלהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי ומתנענען אבתרייהו, כחיילין בתר מלכיהון, גופא אתוון, ורוחא נקודי, כלהו נטלי במטלניהון בתר תנועי (נ"א, טעמי) וקיימי בקיומייהו, כד נגונא דטעמי נטיל, נטלי אתוון ונקודי אבתרייהו, כד איהו פסיק אינון לא נטלין וקיימי בקיומייהו. והמשכילים יזהירו אתוון ונקודי, כזהר, נגונא דטעמי, הרקיע, אתפשטותא דנגונא, כגון אינון דמתפשטי בפשיטו ואזלי בנגונא. ומצדיקי הרבים, אינון פסוקי דטעמי דפסקי במטלניהון, דבגין כך אשתמע מלה. יזהירו, אתוון ונקודי, ונהרין כחדא במטלניהו, ברזא דסתימו במטלנותא, (נ"א, באינון) כאינון שבילין סתימין מהאי אתפשט כלא. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון. והמשכילים, אינון קיימין וסמכין עלאין, דאינון מסתכלי בסכלתנו בכל מה דאצטריך ההוא אפריון וסמכין (נ"א, דביה) דיליה. סתרא דא כמה דאת אמר (תהלים מא ב) אשרי משכיל אל דל. יזהירו, דאי לא יזהירו ולא נהרין, לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון, בכל מה דאצטריך, כזהר הרקיע, ההוא דקיימא   [דף טז ע"א]   על גבי אינון משכילים דכתיב ביה (יחזקאל א כב) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. זהר דהוא נהיר לאורייתא זהר דנהיר לאינון ראשי דההיא חיה, ואינון ראשי אינון משכילים דנהרין תדיר ומסתכלן לההוא רקיע לההוא נהירו דנפיק מתמן ודא איהו נהירו דאורייתא דנהיר תדיר ולא פסיק.