ויקרא רבה ו ג

<< · ויקרא רבה · ו · ג · >>

ג. עריכה

גופא, אל תהי שבועת שוא קלה בעיניך, שהרי זכריה חמי ליה (זכריה ה א): "ואשא עיני ואראה והנה מגלה עפה".

מה עפה? - שייטא, כמה דתימא (ישעיהו ו): "ויעף אלי אחד מן השרפים".

(זכריה ה ב): "ויאמר אלי מה אתה רואה? ואומר אני רואה מגלה עפה".

אמר רבי אבהו: אפילו עורו של פיל ועורו של גמל אינן במדה הזו, ואת אמר כאן (זכריה ה ד): "זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ"?! מהיכן יצאת?!

- מפתחו של אולם. דתנן: פתחו של אולם, גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה.

אמר רב אייבו:

מפני מה משביעין האדם בספר תורה ומביאין לפניו נודות נפוחים?
לומר: אתמול היה הנוד הזה מלא גידים ועצמות, ועכשיו הוא רק מכלן.
כך, המשביע לחבירו לשקר, סוף שיצא ריקם מכל ממונו.
רבי אסא אמר: על שקר.
רבי יונה אמר: אפילו על אמת.

רבי ינאי הוה יתיב ודריש על הדא דר' יונה אמר רבי סימון: אין מוסרין את השבועה למי שהוא חשוד על השבועה, ואין נותנין את השבועה למי שהוא רץ אחר השבועה.

הוה עובדא בבר תלמיון, וסייע לרבי אסי:

עובדא הוה, דאפקיד חד גברא גבי בר תלמיון ק' דינרין.
אזל בעא להון מיניה.
א"ל: מה דאפקדת בידי מסרית בידך.
א"ל: אשתבע לי.
מה עביד בר תלמיון? נטל חד קנה וחקקיה, ויהב ביה הלין דינרין, ושרי מיסמך עליה.
א"ל: צור הדין קניא בידך, ואנא משתבע לך.
כיון דמטי לבי כנישתא, אמר: מריה דהדין ביתא טבא, מה דמסרת בידי מסרית בידך!
ההוא מן דבידיה נסתיה לקניא, ואקשיה לארעא, שריין הלין דינרין מתבדרין, ושרי ההוא מלקט.
א"ל: לקט, לקט, דמן דידך אנת מלקט.

(שמות כב י): "שבועת ה' תהיה בין שניהם" - שאינה זזה מבין שניהם:

אם המשביע משביע על שקר - סופה לצאת עליו.
ואם הנשבע נשבע על שקר - סופה לצאת עליו.

עובדא הוה בחדא איתתא, דעלת למילש גבי מגירתא, והוו ציירין בשושיפה תלתא דנרי.

נסבתהון ויהבת יתהון ע"ג סודרא, איגבלון בלישה, אפה פיתא ואזלה לה.
א"ל בעלה: הב לי תלתא דינרים.
אזלת בעיא להון גבי מגירתא.
א"ל: דלמא חמית לי הלין תלת דינרין?
הוויין לההיא מגירתא תלתא בנין.
אמרה לה: תקברנה ההיא איתתא ברא, אי היא ידעה בהון!
גרמון חובין וקברתיה.
אמרה: אילולי דההיא איתתא חשידה בהון, לא הוה קברה ליה.
אזלה ואמרה לה: דלמא חמית לי להלין דינרים?
אמרה ההיא איתתא: תקבור בנה אחרינא, אי היא ידעה בהון.
גרמון חוביא ומית ברא אחרינא.
זמן אוחרן אמרה לה: דלמא חמית לי הלין דינרין?
אמרה: תקבור ההיא איתתא ברא תליתאה, אי היא ידעה בהון.
גרמון חובין וקברתיה.
א"ל בעלה: לית אנת אזיל למנחמה להדא מגירתיך?!
נסבת תרין עגולין דפיתא, ואזלת מנחמת יתה.
כיון דקצון עגולה, נפקון הלין תלת דינרי מינה.
הדא דברייתא אמרין: בין זכאי בין חייב, לידי מומי לא תעול.

(זכריה ה ד): "ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר, ולנה בתוך ביתו וכלתו [ואת] עציו [ואת] אבניו"

אמר רבי שמואל בר נחמן: מלאכי חבלה אין להם קפיצין, שנאמר (איוב א): "משוט בארץ ומהתהלך בה", ברם הכא ולנה בתוך ביתו.
אמר רבי אבא בר כהנא: דברים שאין האש שורפן, שבועת שוא מכלתן. דרכה של אש לאכול עצים, שמא אבנים?! ברם הכא, וכלתו את עציו ואת אבניו: