התורה והמצוה על דברים כא טו


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כא טו:

יז.

כי תהיין . לשון "הויה" לא יצדק בשפחה ונכרית, שאין קדושין תופסים. והגם שלרב, (יבמות יג) גם בימבה לשוק אין קדושין תופסין שם, יצויר בהם הויה אצל היבם, או אם גרושה אחר שנתיבמה. וגיר' שבפנים, גריס הז"ר.

והגר"א לא גרס מ"ש "משמע, מוציא את אלו ומוציא את היבמה". וכן נראה, דא"כ יקשה לשמואל שמסופק בזה.

יח.

כי תהיין . ר"ש דורש סמוכים. שאח"כ ישנא את היפ"ת (=יפת תואר) , ויקח אליה אשה ישראלית שתהייה אהובה לו, והיפ"ת תהיה שנואה. ובכל זה מוזהר שלא יבכר בן האהובה.

יט.

וילדו לו . אם הוא מבורר שהוא בנו. לאפוקי במי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים, ונשאת. וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני, שאינו יורש לא את הראשון ולא את השני. כמ"ש ביבמות ק.

כ.

וילדו לו . כולל אף היוצא דופן. שר"ש סתמא דספרי לשטתו, שס"ל שגם יוצא דופן מקרי לידה. כמ"ש בספרא תזריע ג , "רש"א, יוצא דופן הרי הוא כילוד". ואמר בבכורות מז ע"ב "יוצא דופן והבא אחריו, שניהם אינם בכור. רבי שמעון אומר, הראשון בכור לנחלה והשני לחמש סלעים". דר"ש ס"ל שיוצא דופן מקרי לידה.

כא.

כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה . היה לו לומר בקצור, "כי תהיין לאיש אשה אהובה ואשה שנואה, וילדו לו בנים"! פי' חז"ל שאז הייתי אומר שדוקא בשאין לו רק אחת אהובה ואחת שנואה, לא אם י"ל נשים רבות. משא"כ בל' הנאמר פה, פי' שבין נשים הרבות נמצאות שתי נשים, שאחת אהובה ואחת שנואה. כמו (ש"ב יב) שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד ראש , שאינו שולל שלא יהו בעיר רק שני אנשים לבד. או שיפרשו, שיהיו לאיש שתי כתות של נשים, כת אהובה וכת שנואה, וז"ש "מנין שאפי' הן מרובות, ת"ל נשים ".

והנה מיותר מ"ש " האהובה והשנואה ", שדי לומר "וילדו לו בנים"! ופי' חז"ל, שבזה בא ללמד שאפי' כולם אהובות. פי', כי אחר שמצייר שבן הבכור לשנואה, בהכרח שהשנואה ילדה תחלה. ואיך אמר " וילדו האהובה והנשואה "! ע"כ (=על כרחך) בא לרבות שגם אם כלם אהובות, וילדה האהובה מן האהובות תחלה. או שכולם שנואות, וילדה אחת מן השנואות תחלה. או שהיה הבן הבכור לשנואה נגד האהובה, בעת שנמצא אהובות ושנואות. וז"ש, "ת"ל האהובה והשנואה , ריבה הכתוב".

ועדיין יקשה, שא"כ היה לו לומר "כי תהיין לאיש נשים אהובות ושנואות, וילדו לו בנים האהובות והשנואות", ולמה אמר " שתי נשים "! ע"ז משיב, שאז הייתי אומר דוקא כשהם מרובות, לכן אמר " שתי נשים ", שפי' שתים ויותר משתים.

וממ"ש וילדו לו בנים האהובה והשנואה, שמלמדנו אף שאין שם רק אהובות או שנואות לבד כנ"ל, היה לו לומר "האהובות והשנואות", והיה מבורר, שפי' או האהובות או השנואות. ולמה אמר לשון יחיד, אחר שפה מציין שילדו שתי אהובות! ע"ז השיב בספרי, שבא ללמד שגם אם אין לו אלא אשה אחת אהובה או שנואה, והיא ילדה כמה בנים, לא יוכל להעביר חלק בכורה מן הבכור אל הפשוט.

כב.

ובהשקפה אחרת ישקיף על שם "אהובה ושנואה", שא"א שיכוין על אהבתו או שנאתו; וכי מפני זה תשתנה דין הבכורה! וע"כ מדבר בשהיא אהובה או שנואה לפני המקום. ואמר שלכן כתב שם "שנואה" בכפל ג' פעמים,

1. שמאחד מהם נאמר שמדבר באנוסה ומפותה, שבעל בלא קדושין ובלא ברכה.

2. ובהשני מוסיף אף חייבי לאווין.

3. ובהשלישית מוסיף אף חייבי כריתות.

ועי' בקדושין סח וביבמות מט.

כג.

וילדו לו בנים . כבר התבאר ויקרא ח , שכ"מ שבא שם "בן" ו"בנים" בדיוק, מוציא בנות. וביבמות עח " בנים אשר יולדו, ולא בנות דברי ר"ש; ר' יהודה אומר, הכתוב תלאן בלידה". וסתם ספרי ר"ש. ולכן אף דכתיב " וילדו " מוציא בנות.

ומ"ש והיה הבן הבכור, שם "בן" מיותר, שהיה לו לומר "והיה הבכור"! בא לדייק שרק ודאי בן, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

וממ"ש בה"א הידיעה " הבן הבכור ", היינו בידוע שהוא בכור ולא ספק. וזה כמ"ש בב"ב קכז, שצריך שיהיה בן בשעת לידה, לא טומטום שנקרע ונמצא זכר. וכן שיהיה בכור ידוע בשעת לידה, לא שתי נשים שילדו במחבא, ולא הוכר הבכור בשעת לידה. אבל אם הוכר בשעת לידה, י"ל (=יש לו) דין בכור, וכותבים הרשאה זה לזה; דכתיב והיה הבן הבכור, שיהיה בן זכר ובכור בשעת הויתו ולידתו. ועי' בגמ' שם (ב"ב קכז).



קיצור דרך: mlbim-dm-21-15