התורה והמצוה ויקרא כז יא-יד
ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בחקתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן עח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ד:
[א] "ואם כל בהמה"-- יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר? כשהוא אומר (ויקרא כז, כז) "ואם בבהמה הטמאה וּפָדָה", הרי בהמה טמאה אמורה! --הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו. יכול יפדו על מום עובר? תלמוד לומר "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "-- יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר.
[ב] "טמאה"-- לרבות את המתה. יכול אפילו אמר "הרי זו הקדש" ומתה, תפדה? תלמוד לומר והעמיד...והעריך"-- את שיש לו עמדה יש לו ערכה ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה.
- [ג] מנין לרבות המתה ולהוציא את שאמר "הרי זו הקדש" ומתה? אחר שריבה הכתוב מיעט! הרי אנו למדין אותה מבהמה טמאה: מה בהמה טמאה המיוחדת (ס"א מיוחדת) ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה ומוציא את שאמר "הרי זו הקדש" ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה. [ד] או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו בכל הדרכים שיש בו! מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומועלים בה וכולה לשמים, אף אני ארבה את כיוצא בו; וכי מה יש לנו? פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של צבור ושל יחיד? תלמוד לומר 'בהמה' 'ואם בהמה' "ואם כל בהמה".
ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן: פסוק זה כפול (בפסוק כז) "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך". ועל כרחך ששם מדבר בטמאה ופה מדבר בבעל מום וכמו שכתוב "אשר לא יקריבו", רוצה לומר, שהוא טמא לענין הקרבה. ומלמד שאם הוממו -- יצאו לחולין על ידי פדיון. וממה שכתב "אשר לא יקריבו" בעתיד מבואר שמדבר במום קבוע שלא יקריבו לעולם (וזה פירוש משנה א'. מובא במנחות (דף ?), בכורות (דף לז), תמורה (דף לג)).
אולם יקשה שאם כן היה לו לומר "ואם כל בהמה אשר לא יקריבו..." ונדע שמדבר מבעל מום, ולמה קרא בעל מום בשם "טמאה"? אמרו חז"ל שבא לכלול המתה, שהיא טמאה באמת, ובארו שזה רק אם הקדיש מתה, לא אם הקדישה ואחר כך מתה; דלכן אמר לשון "טמאה", שהבהמה הטמאה היא טמאה תמיד. וכן צריך שתהיה מתה בשעת ההקדש אבל אם מתה אחר כך בעינן 'והעמיד..והעריך'.
(ביאור משנה ד) והנה במה שכתב לקמן "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" תנא תנא (בבבא מציעא דף נד:) מה בהמה טמאה מיוחדת שתחלת הקדש וכולה לשמים ומועלים, אף כל שתחלת הקדש וכולה-- מועלים בה. ופירושו שם: שמה שאמרו מועלים בה היינו שמוסיפים חומש, וכר' יהושע בן לוי דאמר שם דעל הקדש שני אינו מוסיף חומש. ומפרש שם משום דאינו בסוף הקדש דלא חזיא לא למזבח ולא לשקעה בבנין -- הגם דישנה באמצע הקדש שמתפיסה תחת אחר וחוזר ופודה אותה -- כתיב "בבהמה הטמאה", בה"א הידיעה, משמע שמדבר על הראשונה שמתפיס בקדושה. ואמר כאן שלפי זה יש לומר שנדמה לבהמה בכל דבר והיינו גם לענין שיהיה כולה לשמים כהקדש טמאה לבדק הבית. ואם כן לא משכחת חומש רק בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפין דכל הקדשים יש בהם לכהנים. לכן אמר כאן "ואם כל בהמה טמאה" שמרבה הכל; דלא אמרינן "בבהמה הטמאה", בה' המיחד הידוע; רק במלת "כל" הכולל הכל.
סימן עט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ד:
[ה] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן"-- בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדים.
והעמיד את הבהמה: היה לו לומר "והעמיד אותה". וזה חק קבוע שאין מתפארת המליצה לחזור השם בכל פעם. פירשוהו שבא למעט -- רק הבהמה יעמיד, לא דברים אחרים כמ"ש במנחות (דף ק).
סימן פ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ד:
[ו] "והעריך הכהן אֹתה בין טוב ובין רע"-- אין פודים ההקדשות אכסרה.
והעריך וכולי בין טוב ובין רע: מבואר שצריך שישקיף בערכו אם היא טובה ושמינה ושוה הרבה או אם היא רעה, ולא ישום לפי האומד לבד שלא בדקדוק. וכן אמרו בריש פרק י.
סימן פא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ד:
"כערכך הכהן כן יהיה"-- אמר אחד "הרי הוא שלי בעשר סלעים", אמר אחד בעשרים, אמר אחד בשלשים, אמר אחד בארבעים, אמר אחד בחמשים. חזר בו של חמשים-- ממשכנים מנכסיו עד עשר; חזר בו של ארבעים-- ממשכנים מנכסיו עד עשר; חזר בו של שלשים-- ממשכנים מנכסיו עד עשר; חזר בו של עשרים-- ממשכנים מנכסיו עד עשר; חזר בו של עשר-- מוכרים אותו בשוה ונפרעים משל עשר המוֹתר.
כערכך הכהן כן יהיה: פירשו חז"ל שרוצה לומר שאל ישונה הערך, ואם חזר בו האחרון צריך להשלים שכיון שהוסיף עד חמשים, צריך שיהיה כן. וכן בכל אחד שהוסיף. וכל זה מובא בערכין (דף כז).
ושם מפרש דאם חזרו הבן ארבעים ובן חמשים, כל אחד משלשלים ביניהם. והוא לפירוש רש"י והראב"ד: ישלם הבן חמשים ט"ו, והבן ארבעים ישלם חמשה, כי הבן חמשים יש לו חלק גם בהארבעים. ולהרמב"ם (פרק ח מהל' ערכין) פירוש אחר, עיי"ש. ועיין בקרבן אהרן.
סימן פב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ד:
[ז] "ואם גאל יגאלנה"-- לרבות את האשה. "ואם גאל יגאלנה"-- לרבות את היורש.
ואם גאל יגאלנה: התבאר תמיד שכפילת המקור על הפעל מורה שבכל אופן שתעשה הפעולה; ומרבה אשה ויורש. פירוש: אם אשתו או יורש שלו פודה, יוסיף חומש כמ"ש הרמב"ם (פרק ה מערכין ופרק ז).
סימן פג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ד:
"ויסף חמישתו על ערכך"-- הרי כאן שתים: אחד מוסיף חמישית ואחד שאינו מוסיף חמישית, ואין ידוע אם בבעלים, אם בכל אדם...; מה מצינו בגאולות האמורות למטן-- הבעלים מוסיפים חמשית ואין כל אדם מוסיפים חמישית, אף הגאולות האמורות כאן-- הבעלים מוסיפים חמשית ואין כל אדם מוסיף חמשית.
ויסף חמישתו: כאן מדבר בבעלים שהם צריכים לוסיף חומש; שכן במקדיש בית ושדה ובפדיון מעשר שני רק הבעלים מוסיפים חומש והוא הדין כאן, אף על פי שכתוב סתם. וכן מלשון "גאולה" משמע שמדבר בבעלים שלשון "גאולה" נופל רק על מי שיש לו שייכות בה.
סימן פד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ד:
[ח] "ואיש כי יקדיש את ביתו"-- יכול בבית דירה הכתוב מדבר? כשהוא אומר (ויקרא כז, טו) "ואם המקדיש יגאל את ביתו", הרי בית דירה אמור! הא מה אני מקיים "ואיש כי יקדיש את ביתו"? --מקדיש אדם את נכסיו.
כי יקדיש את ביתו: וכל נכסיו בכלל ביתו ועל כן חזר שנית "ואם המקדיש יגאל את ביתו". והיה לו לומר בכינוי-- "יגאלנה". וכלל בידינו שהשם הנשנה מורה על שם אחר ומדבר בבית ממש. ואם כן הראשון מדבר (?)מבית ונכסים. וכוונתם כי יש הבדל בין הבית לנכסים; שהבית שנפדה על ידי אחר, חוזר ביובל לבעלים. ויש הבדל בין בית לשדה אחוזה שיוצא ביובל לכהנים. לכן תפס שני פעמים שם "ביתו" להורות שדין ביתו כדין יתר נכסיו ולא כשדה אחוזה שיתבאר אחרי זה. וכן אף בביתו שיש נפקא מינה בין אם גאלה המקדיש (שנחלטת לו לעולם), ובין אם גאלה אחר (שאין לו רק עד היובל), בכל זאת אין הבעלים מוסיפים יותר מחומש לפי השיוי של בית הנחלט לעולם, רק חומש על מה שנתנו אחרים.
סימן פה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ד:
"קדש לה' "-- מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית.
כי יקדיש..קדש לה': היה לו לומר "כי יקדיש לה' ", ולמה הוסיף השם על הפעל? פירשו חז"ל שבא לעושות מאמר בפני עצמו -- שכל סתם "קדש" הוא "לה' ", לבדק הבית.