פתיחת התפריט הראשי

הלכות קטנות לרבינו אשר/ספר תורה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

(מנחות ל, א) אמר רבי יהושע בן יוסי אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ואמר רב יהודה אמר רב אם הגיה בו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו. לפי שהיה אצל הראשון באיסור ששהה בביתו ספר שאינו מוגה (ומה) וזה שהגיה והכשירו לקרות בו כאילו כתבו. גרסינן בפרק האשה שנתארמלה איתמר ס"ת שאינו מוגה א"ר אמי עד ל' יום מותר לשהותו. מכאן ואילך אסור לשהותו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה. ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ( פ"ז מהל' ספר תורה) דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה. לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:

סימן בעריכה

שנינו במסכת סופרים (רפ"ק) אין כותבים ספרים לא על עורות בהמה טמאה ולא על עורות חיה טמאה ולא תופרים בגידן ולא כורכין בשערן. הלמ"מ שכותבין על עור בהמה טהורה ועל עור חיה טהורה ותופרין וכורכין בשערן והלמ"מ שמסרגלין בקנה וכותבין בדיו על העור. וסמך לו מן המקרא ואני כותב על הספר ובדיו. וכיוצא בזה מביא ברייתא בפרק שמנה שרצים אלא שלא הוזכר בברייתא אלא תפילין ומפרש טעמא התם משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך והאי טעמא נמי שייך בס"ת דאין לכתוב תורת ה' אלא על דבר המותר בפיך אבל על עור נבילות וטריפות כותבין שהוא מן המותר בפיך וכותבין ספר תורה ותפילין ומזוזות על עור של עוף טהור. כדאיתא בפרק שמנה שרצים (שם) אמר רב הונא כותבין תפילין על עור של עוף טהור. ועל עור של דג טהור מיבעיא התם ולא איפשטא. משום דלא ידעינן אי פסק זוהמא מיניה או לא:

סימן געריכה

וצריך שיעבד את העורות לשום ספר תורה כדאמרי' בפרק הניזקין ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו אמר לו ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילים שלו לא עיבדתים לשמן. אמר לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ספר תורה. והא דאמר בפרק נגמר הדין גבי פלוגתא דאביי ורבא באורג בגד למת דאביי סבר הזמנה מילתא היא ורבא סבר הזמנה לאו מילתא היא ומוקי פלוגתייהו כתנאי דתניא גבי תפילין ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות. עור בהמה טהורה כשרות אף ע"פ שלא עבדן לשמן. ר' שמעון בן גמליאל אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן ופרש"י דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא כרבנן דאמרי עיבוד אינו כלום ואביי כרשב"ג ולפיכך הוי הלכה כרבנן דלא בעי עיבוד לשמן. דקי"ל הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וקשה מההוא עובדא דפ' הניזקין דפסליה רבי אבהו לההוא ס"ת ומשמע דהכי הילכתא. ונראה לר"ת כפר"ח שפי' דאביי דאמר הזמנה מילתא היא כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה. דהזמנה שעושין אח"כ לחתוך הקלף ולתקן שיהא ראוי לכתיבה מילתא היא. ורבא כרשב"ג דהזמנת הקלף לא הוי דבר חשוב הלכך בעי עיבוד לשמה וכתב הר"ר ברוך ז"ל דאם העובד כוכבים מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו יש בו ממש דעובד כוכבים עביד אדעתא דישראל טפי מכותי. דכותי אמר אנא גמירנא טפי מינך כדאיתא בספ"ק דמסכת ע"ז ובענין זה התירו הגאונים עיבוד עובד כוכבים. ואע"ג דבכתיבת גט אמרינן עובד כוכבים אדעתיה דנפשיה קעביד בפ"ב דגיטין והרמב"ם ז"ל פ"א מהל' תפילין פסק אם עיבדן עובד כוכבים פסולין אע"פ שאמר לו לעבד עור זה לשם ס"ת או לשם תפילין שהעובד כוכבים על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו. לפיכך כל דבר הצריך מעשה לשמו אם עשהו עובד כוכבים פסול ונהגו העם כמ"ש הר"ר ברוך כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות. וכן הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה העובד כוכבים. אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד כשישים העור בתוך הסיד שיאמר אז אני עושה לשם ס"ת ואז יעשה העובד כוכבים לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך. וכיוצא בזה מצינו בפ' אין מעמידין דרבי יהודה בעי מילה לשמה ואפילו הכי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי ולא אמרי' עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד כיון דברגע נעשית ודאי הוא עושה על דעת מה שישראל אומר לו וכן כ' בעל העיטור ז"ל דסגי בעובד כוכבים שיעבדנו לשמן. והר"ר ברוך ז"ל נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת או לשם תפילין או סגי במחשבה. וכן גבי כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות. וכן כתיבת הגט דבעינן כתיבה לשמה אי סגי במחשבה. לפי שמצינו פיגול דכתיב ביה לא ירצה ובעיא דיבור (זבחים דף כז.) ותרומה ניטלת בלא דיבור רק במחשבה (משנה, תרומות א, {{{3}}}) ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע והחושב לשלוח יד בפקדון חייב. הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד ותו לא צריך:

סימן דעריכה

וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ותו לא צריך. אמנם בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם. כדאמרינן בפרק הניזקין כל ס"ת שאין אזכרות שלה כתובין לשמן אינו שוה כלום. אע"פ שכל כתיבת התורה בעינן לשמה יש מעלה אחרת בכתיבת השם. וענין עיבוד העורות משמע בכוליה תלמודא שהוא ע"י עפצים ועור מעובד בלא עפצים הוא הנקרא דפתרא. כדאמרינן בפרק המוציא יין ובפ"ב דגיטין דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ ופסול לכתוב עליו ס"ת ומגילה דתנן בפ"ב דמגילה כתב על הדפתרא פסולה והיינו טעמא משום דנקראת ספר. ובפ"ב דסוטה אמרינן אין כותבין פרשת סוטה לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה שנאמר בספר. וכ"ש ס"ת שנקראת ספר בכמה מקומות. ואמרינן נמי בפ' המוציא יין דף עט: כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה וה"ה נמי לדפתרא. דחד טעמא נינהו משום דבעיא ספר. ואמרי' נמי התם על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס משמע אבל אדפתרא לא. ואמרי' נמי במסכת סופרים (פ"א) אין כותבין לא על הנייר ולא על הדפתרא וא"ת קלפים שלנו שאין אנו עושין אותן בעפצים היאך כותבין עליהן ס"ת וגיטין ובפ"ב דגיטין משמע דהאי דלא עפיץ פסול בגיטין משום דיכול להזדייף אומר ר"ת דתיקון סיד שלנו שמעבדין בו העורות הוא טוב כמו תיקון עפצים שלהן. דהא קמן שאין יכול להזדייף וגם בימי חכמי התלמוד היה להם תיקון אחר שאין יכול להזדייף חוץ מתיקון עפצים כדמוכח בפרק הקומץ רבה גבי קרע הבא בשני שיטין יתפור וכו' ומסיק התם הא דאפיצן והא דלא אפיצן אלמא שהיו כותבים ס"ת על קלף שאינו מעובד בעפצים וגם גיטין היו כותבין על קלף שאינו מעופץ מדאמר בפ"ב דגיטין כתבו במי טריא ועפצא כשר. וע"כ מדכתבו בעפצים לא היה הקלף מעופץ דאין מי מילין ע"ג מי מילין:

סימן העריכה

גרסינן בפ' המוציא יין תנא דבי מנשה כתבו על הגויל ועל הקלף ועל הדוכסוסטוס כשירה וגויל הוא עור שנגרד ונתקן במקום השער ובמקום הבשר לא נתקן כדאמרינן בריש פרק קמא דב"ב דף ד. גויל אבנים דלא משפיין. וקלף ודוכסוסטוס היינו עור שנחלק לב' ונקרא הצד שכלפי העור קלף והצד שכלפי בשר נקרא דוכסוסטוס. דוך הוא מקום כמו ברכות מב: דוך פלן. סוסטוס הוא בשר בלשון יון. ואמרינן בפרק הקומץ רבה קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער דהיינו מקום דיבוקן יחד שם נכתבין שניהם והוא המקום הטוב לכתיבה. ור"ת ז"ל היה אומר דקלפים שלנו יש להם דין קלף ונכתבין במקום בשר והוא הטוב והנאה יותר. וגם אינו יכול להזדייף כמו צד השער ויש שרוצים לומר שיש להן דין דוכסוסטוס לפי שמגרדין אותן הרבה במקום שער ומסירים הרבה קליפות בתער הגלבים ונשאר הצד שכלפי הבשר ולדבריהם קשה דא"כ תפילין היאך נכתבין הלא תפילין פסולין על הדוכסוסטוס כדאיתא בפרק המוציא יין ובפרק הקומץ רבה אלא ודאי קולפין אותן הרבה גם במקום הבשר ודין קלף יש להן ונכתבים במקום בשר:

סימן ועריכה

בפרק הבונה תניא כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה או שכתבה שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנוזו. ומוקי בפרק הקומץ רבה בספר תורה. והיה אומר ר"ת דדיו שמתקנין בעפצים אין קרוי דיו. דתנן בפ"ב דגיטין בכל כותבין בדיו ואמרינן בגמרא תני רבי חייא כתבו במי טריא ועפצא כשר משמע שבא רבי חייא להוסיף על משנתנו מכלל דעפצא לאו היינו דיו דמתני'. ואינה ראיה דמי עפצא לחודיה אין נקרא דיו אלא כשמערבין בו קומס שקורין גומ"א נקרא דיו וראוי לכתוב בו אפילו על קלף מעופץ :

סימן זעריכה

גרסי' בפרק הקומץ רבה ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ופריך הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות. ומשני. הדר תו פריך הא מורידין עושין והא תניא הל"מ תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס. ומשני. והדר תו פריך הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט. ומשני תנאי היא. משם דקדק ר"ת ז"ל דס"ת ותפילין לא בעי שרטוט. והא דלא משני במשורטטין. משום דכיון דאין צריכין שרטוט אין דרך לשרטטן. משום דאמר בירושלמי בפ"ק דשבת הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והא דאמר בספ"ק דמגילה דברי שלום ואמת מלמד שצריכין שרטוט כאמיתה של תורה. לא כמו שפירש רש"י דהיינו תורה. אלא אמיתה של תורה היינו מזוזה שיש בה קבלת מלכות שמים. תדע דאי מס"ת יליף הוה ליה למימר שצריכה שרטוט מדנקראת ספר כדמפורש התם לענין תפירה בגידין. ומיהו י"ל דאי הוה יליף מדנקראת ספר הוה צריך לאשכוחי חד עניינא דלא בעי' שרטוט מדנקראת נמי איגרת. כדקאמר התם לענין תפירה דאין צריך לתופרה כולה בגידין. והא דאמר במסכת סופרים כל יריעה שאינה מסורגלת פסולה ועוד אמרו התם (פ"ק) מסרגלין בקנה. היינו שרטוט עליון דאסור לכתוב ג' או ד' תיבות בלא שרטוט. כדאיתא בפ"ק דגיטין . אבל בין שיטה לשיטה אין צריך לשרטט. והיה אור"ת דס"ת טוב לשרטט כדי ליישר הכתיבה משום זה אלי ואנוהו אבל תפילין דמכוסין בבתים לא בעינן. ומיהו בירושלמי משמע כפי' רש"י דמס"ת יליף כדגרסינן התם נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריך שרטוט אף כאן צריך שרטוט. והאי קרא אכל התורה נאמר. ונ"ל דס"ת בעיא שרטוט דילפינן כתיבה כתיבה ממזוזה. וכי הא דקאמר בהקומץ רבה גבי מזוזה כתבה איגרת פסולה פי' שלא דקדק בה בחסירות ויתרות. מאי טעמא. אתיא כתיבה כתיבה מס"ת. והא דפריך הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט. הך פירכא אתפילין קיימא כמו פירכא מציעתא דקיימא דוקא אתפילין. אבל פירכא קמייתא קיימא אס"ת דפריך מפתוחות וסתומות. וגם תפילין מי שאינו בקי לכוין השיטות לכותבן (.) ביושר טוב לשרטט ואין בזה משום הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכ"כ הרמב"ם ז"ל דס"ת בעיא שרטוט:

סימן חעריכה

(בבא בתרא יד, א) ת"ר אין עושין ס"ת לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו. שאלו את רבי (אליעזר) שיעור ס"ת בכמה. בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע. ויראה דהנך ששה טפחים בהדי העמוד קאמר. דאמר בפ"ק דבבא בתרא (שם) דס"ת המונחת בארון שהיתה מונחת אצל הלוחות אוכלת בארון שני טפחים כי הקיפו היה ששה טפחים וכל שיש בעוביו טפחיש בהקיפו שלש. ועמוד אחד היה לו כדאמרינן התם ספר עזרה לתחלתו נגלל ועם העמוד היה שני טפחים. ואם אין שם שיעור לעובי העמוד א"כ בקל היה יכול לשער שיהא בהקיפה ו' טפחים כי יעשה עובי העמוד כפי הצורך:

סימן טעריכה

(מנחות ל, א) ת"ר עושה אדם יריעה מבת שלשה דפין ועד בת שמונה דפין. פחות מכן או יותר מכן לא יעשה. ולא ירבה בדפין מפני שנראית כאיגרת. ולא ימעט בדפין מפני שעיניו משוטטות. אלא כגון למשפחותיכם בדף אחד ג"פ. כתב ר"ת ז"ל בתיקון ספר תורה שלו משום ר"ח ז"ל שאמר בשם הגאון דהיינו בכתיבה דקה. אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי. ויכול לעשות שיטות ארוכות דאין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה. נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין לא יחלוק שלשה לכאן וו' לכאן אלא ארבעה לכאן וה' לכאן. בד"א בתחילת הספר אבל בסוף הספר אפילו פסוק אחד ואפילו דף אחד. פסוק אחד ס"ד. אלא אימא אפילו פסוק אחד בדף אחד. ואע"ג דליכא ס' שיטין או שיעור אחרינא דבמסכת סופרים (פ"ב) ליכא למיחש בדף אחרון. ואף ע"פ שצריך לסיים הספר בסוף הדף ואין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות. יעשה אותיות ארוכות מלמעלה למטה עד שתחזיק תיבה אחת ה' שיטין או שש כדי שיסיים בסוף הדף. שיעור גליון מלמטה טפח ולמעלה ג' אצבעות. ובין דף לדף כמלא רוחב ב' אצבעות ובחומשים מלמטה ג' אצבעות ומלמעלה ב' אצבעות ובין דף לדף כמלא רוחב גודל. ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה. ובין אות לאות כמלא חוט השערה. ולא ימעט את הכתב לא מפני ריוח שלמטה ולא מפני ריוח של מעלה ולא מפני ריוח שבין שיטה לשיטה ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה. נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף אלא כותב שלש בתוך הדף וב' חוץ לדף נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה בין הדפין אלא יחזור לתחילת השיטה איכא לספוקי בתיבה בת ז' אם יכול לכתוב שלש חוץ לדף. וכן תיבה בת ט' אותיות אם יכול לכתוב ארבע חוץ לדף דשמא מגניא מלתא כשיש כל כך אותיות חוץ לדף. ועוד דאם כן הוה ליה למימר בסתם לא יכתוב רוב האותיות של תיבה חוץ לדף. ונראה דדוקא קאמר תיבה בת ה' אותיות דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף לכתחילה דמגניא מלתא. ודלא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ( פ"ז מהל' ספר תורה) דאפילו תיבה בת עשר אותיות יכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף ובתיבה בת ג' אותיות יש להסתפק אם יש לכתוב ב' חוץ לדף כיון דהוי רוב התיבה. ומיהו נראה מדקאמר נזדמנה לו תיבה בת ב' אותיות לא יזרקנה בין הדפים משמע תיבה בת שתי אותיות לא יכתוב כולה חוץ לדף אבל בת ג' כיון שמקצתה בתוך הדף יכול לכתוב ב' אותיות חוץ לדף. ור"ת היה אומר דאותיות השם צריכות שיהיו כולם בתוך הדף:

סימן יעריכה

(מנחות ל, ב) הטועה בשם גורד מה שכתב ותולה את מה שגרד וכותב את השם על המקום הגרד דברי רבי יהודה. רבי יצחק אומר אף מוחק וכותב רבי יוסי אומר אף תולין את השם. ר' שמעון שזורי אומר כל השם תולין. מקצתו אין תולין רשב"א משום ר' מאיר אומר אין כותבין את השם לא על המחק כתר כמותי ופירש"י תג קטן יש לה"א בסוף גגה למעלה ובפ"ב דחגיגה בירושלמי ה"א (פ"ב ה"א) יש לה נקודה אחת מלמעלה ור"ת פי' דמיירי בעוקץ שמאחריה שלא תהא עגולה מאחוריה. דומיא דתגא דדלי"ת דסוטה ודעירובין פ"ק . וצריך ליזהר שלא יגע רגל הה"א למעלה. כדאיתא פרק הקומץ רבה מ"ט תליא כרעיה דה"א ואם תגע למעלה אין לה צורה ופסולה עד שיתקן. אבל בתפילין אין תקנה בתיקון כי צריך לכותבן. כסדרן. וכן הקו"ף אין ליגע רגל הקוף למעלה. כדאמר בפ' הבונה מ"ט תליא כרעיה דק"וף. ושאר כל האותיות חוץ מן הה"א והקו"ף צריכין שיהיו גולם אחד. הנקודה שעל האל"ף שהיא כמין יו"ד צריך שיגע באל"ף. וכן מה שבתוך השי"ן והעי"ן ומה שאחורי הצדי"ק. ואם אין נוגעים נשתנית צורת האות. חי"ת אמרינן בפרק הקומץ רבה חזינן לספרי דיוקני דחטריה לגגיה דחי"ת. ופי' רש"י מקל מתרגמינן חוטרא בסוף החי"ת בצד יש למעלה כמין מקל כזה % ור"ת מפרש דחטריה לשון חטוטרת דגמל שיש לגובה החי"ת באמצע כזה % מדקאמר לגגיה דחי"ת ולא קאמר לתגיה דחי"ת. דדבר שהוא למעלה בסוף קרוי תגא אבל באמצע האות קרוי גג. כדאמרי' בפרק הבונה שנטלו לגגיה דחי"ת ועשאו ב' זיינין. ובמחיקת אמצעית גג החי"ת נעשית שני זייני"ן. וגם דלי"ת קאמר נטל לתגיה דדלי"ת ומשוי ליה רי"ש דהיינו חודה שאחוריה. ווי"ן יודי"ן יודי"ן ווי"ן שלא יקצר רגל הוי"ו שתהא נראית כיו"ד. וכן רגל הוי"ו לא יאריך שתהא נראית כנו"ן פשוטה וכן לא יקצר רגל הנו"ן שתהא נראית כזיי"ן. ויו"ד אומר ר"ת שיהא שמאל כפוף למטה כזה % כדאמר בפ' הקומץ רבה מפני מה ראשה של יו"ד כפוף ותניא נמי התם גבי תפילין כתב אחד מעכבן. ופריך עליה פשיטא. וקאמר לא נצרכה אלא לכדרב יהודה אמר רב קוצו של יו"ד מעכב. ופי' רש"י זהו רגל של ימין שכפוף למטה. וקשה לפירושו דפשיטא דמעכב דזהו עיקר גוף האות. ופירש ר"ת שהוא לצד שמאל שכפוף למטה כדמשמע לישנא דראשו כפוף דלצד ימין קרי רגלו. ואמרו נמי בפסיקתא כי ביה ה' צור עולמים העוה"ז נברא בה"א והעוה"ב ביו"ד מה יו"ד יש לו נקודה אחת למטה רומז למתים שיורדין לגיהנם. ונקודה אחת למעלה רומז שעתידין לעלות שנאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל והה"א פתוח לכל צד רמז לבעלי תשובה. יו"ד כפוף רמז לבאי עולם שיהיו כפופין ונהפכו כל פנים לירקון. ולפי דרשה זו תג ליו"ד למעלה וגם כפוף למטה. ואפשר דקוצו של יו"ד דפרק הקומץ היינו תג של מעלה ויו"ד כפוף היינו רגל ימיני. טיתי"ן פפי"ן אינן דומין לא בקריאה ולא בכתיבה ולכך היה אומר ר"ת שצריך שתהא צד ימינו של הטי"ת כפוף למטה כזה % ואם תטה אותה על צדה השמאלי תדמה לפ"א כעין גימ"ל לצדי"ק. והכ"ף צריך ליזהר לעגל אותה מאחריה שלא תדמה לבי"ת. ממי"ן סמכי"ן שתיהן סתומות. לכך יזהר לעגל הס' מג' ולא על הגרד ואין תולין אותו אלא מסלק את היריעה כולה וגונזה אתמר אמר רב חננאל אמר רב הלכה תולין את השם. אמר רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו. וכן הלכתא. ודוקא תולין ביני שיטי אבל לא בגליון שבין שתי העמודים. הכותב את השם אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו (מסכת סופרים פ"ה ובירושלמי פ' אין עומדין). היה כותב שתים ושלש שמות כאחת הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב. הטובל את הקולמוס לכתוב את השם לא יתחיל מאות השם אלא מתחיל מאות שלפניו פי' שיזהר הלבלר שלא יכתוב עד השם ויטבול הקולמוס אלא יניח אות אחת מלכתוב קודם השם ובאותה האות יתחיל לכתוב. ולא יתחיל בשם שמא יש רוב דיו על הקולמוס ויפול כשיכתוב את השם:

סימן יאעריכה

(ספרי פרשה ראה) המוחק אות אחת מהשם עובר בלא תעשה אמר רבי ישמעאל לכך נאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ונאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם. ת"ש יש שמות נמחקין ויש שמות שאין נמחקין כגון אל אלוה אלהים וכו' כמ"ש בפ' שבועת העדות :

סימן יבעריכה

(שבת קנ, ב) ת"ר וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן. עייני"ן אלפי"ן. ביתי"ן כפי"ן. כפי"ן ביתי"ן. גימלי"ן צדי"ן. צדי"ן גימלי"ן. רישי"ן דלתי"ן. דלתי"ן רישי"ן. ההי"ן חית"ן. חית"ן ההי"ן. ווי"ן יודי"ן. יודי"ן ווי"ן. זייני"ן נוני"ן. נוני"ן זייני"ן. טתי"ן פפי"ן. פפי"ן טתי"ן. כפופים פשוטין. פשוטין כפופים. ממי"ן סמכי"ן. סמכי"ן ממי"ן. פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה. סתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה או שכתבה שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו הא דקאמר אלפי"ן עייני"ן משום דדומין בקריאתם. וכפי"ן ביתי"ן לפי שהן דומין בכתיבתן. ובי"ת צריך שיהא בראשה לצד שמאל תג קטן. דאמרו בירושלמי דחגיגה פ"ב ובבראשית רבה למה תורה מתחלת בבי"ת. מה ב' יש לה שני עוקצים אחת למעלה ואחת מאחוריו אמר לב' מי בראך ומראה להם בעוקצו מלמעלה זה שלמעלה בראני. ומה שמו ומראה להם מאחוריו ה' שמו לפי שהאל"ף עומד מאחורי הבי"ת והוא אחד ויזהר הלבלר בתג שאחורי הבי"ת שלא יהיה נראה ככ"ף והא דאמרן גימלי"ן צדי"ן אינן דומין לא בקריאה ולא בכתיבה אלא אם תהפך הג' מלמטה למעלה תהא נראית כצדי"ק. וכן דלי"ת יזהר בה הלבלר היטב שיהא תג שלאחריה בולט היטב שלא תהא נראית כמו רי"ש שבאחת נפסלה הס"ת. ואם יש ספק בקריאתה מייתינן ינוקא דלא חכים ודלא טפש ותבדוק בקריאתו. ההי"ן חית"ן אלו דומות בקריאתן ובכתיבתן. ויש להן תג גדול למעלה לצד שמאל. דאמר בפ' קומץ רבה מ"ט אית (לה) לה"א תג אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו רוחותיה שלא תהא נראית כמ"ם סתומה :

סימן יגעריכה

פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה. כתב ר"ת איזהו פתוחה כל שנשאר מסיום הפרשה עד סוף השיטה כשיעור ג' תיבות של ג' ג' אותיות זו היא פתוחה. ואם לא נשאר עד סוף השיטה כשיעור הזה מניח שיטה אחת כולה חלק ומתחיל בג'. זו היא פתוחה. וסתומה כל שכתב תחילת שיטה וסוף שיטה ומניח חלק באמצע כדי לכתוב שם של שתי אותיות או יותר זו היא סתומה. וסדורה שכתב השיטה עד חציה או עד (שליש) שלישיתה ומתחיל לכתוב בשיטה תחתיה כנגד השיטה של עליונה זו היא סדורה. זה מצא ר"ת ז"ל בסידור קדמונים. ובמסכת סופרים (פ"א) מצא איזהו פתוחה כל שלא התחיל בראש השיטה. איזו היא סתומה כל שהניח באמצע שיטה. וכמה יניח בראש השיטה והיא נקראת פתוחה. כדי לכתוב שם של ג' אותיות. כמה יניח באמצע שיטה והיא נקראת סתומה. כדי לכתוב שם של ג' אותיות. גמר כל הפרשה בסוף הדף צריך לשייר שיטה אחת מלמעלה. ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של ג' אותיות מתחיל מלמעלה. וכתב ר"ת דברייתא פליגא על סידור קדמונים דלסידור של קדמונים פתוחה היא בסוף שיטה. ולמסכת סופרים פתוחה היא בתחלת שיטה. ואם יניח בתחלת שיטה ובסוף שיטה יצא ידי שניהם. ובירושלמי דפ"ק דמגילה אמר פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה. משמע דמכל צד מיקרי פתוחה וכן מסתבר. דחלוק הפרשיות הן שתים אחת סתומה ואחת פתוחה הסתומה היא שהריוח שבין הפרשיות סתום מכאן ומכאן. וכל שהריוח פתוח מצד אחד למעלה או למטה נקראת פתוחה. ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית והויא פרשה סתומה. כיון דאין פתוחה לא בסוף שיטה ולא בתחלת שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח שבאמצע השיטה. והרמב"ם ז"ל ( פ"ח מהל' ספר תורה) כתב דפתוחה בסוף שיטה היא פתוחה ולא הפתוחה בתחלת שיטה. ואם סיים בסוף השיטה מניח שיטה אחת חלק. וסתומה היא באמצע או בתחלת שיטה. וכאשר כתבתי נראה עיקר דהירושלמי הוא עיקר כנגד מסכת סופרים, כי מסכת סופרים נתחבר בדורות האחרונים ולא הובא מדבריו בתלמוד. וגם הסברא נותנת כן כדפרשתי לעיל:

סימן ידעריכה

וצורות השירות מפורש במסכת סופרים (פרק י"ב) שירת האזינו באמצע כל שיטה ריוח כשיעור הפרשה הסתומה. ונמצאת כל שיטה חלוקה לשתים והתחלת השיטות הם כתובין במסכת סופרים (פרק י"ב) וגם הרמב"ם ז"ל כתבן ושינה בהן קצת. ושירת הים כותבין שיטה ראשונה כדרכה ושאר כל השיטות האחת מניחין באמצע ריוח מעט ואחת בשתי מקומות באמצעיתה ונמצאת השיטה חלוקה לג' ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח: וראשי השיטות כתובים במסכת סופרים (פי"ב): או שכתב שלא בדיו. למעלה (סי' ו) פי' מה הוא נקרא דיו שכשר לכתוב וצריך הלבלר ליזהר בכל המפורש בברייתא הזו שאם שינה אחת מכל המפורש בה פסולה ושיהיה מעט ריוח בין אות לאות ולא יהא ריוח יותר מדאי עד שיהא נקרא כשתי תיבות:

(מנחות לא, ב) א"ר זעירי אמר רב חננאל קרע הבא בתוך שני שיטין יתפור בתוך שלש לא יתפור א"ל רבה זוטי לרב אשי הכי אמר רבי ירמיה מדיפתי הא דאמר מר בתוך ג' לא יתפור ה"מ בעתיקתא אבל בחדתא יתפור ולא חדתתא חדתתא ממש אלא הא דעפיצן והא דלא עפיצן וה"מ בגידין אבל בגרדים לא. בעי רב יהודה בר אדא בין דף לדף בין תיבה לתיבה מהו. תיקו. נראה הא דאמרינן בשני שיטין יתפור היינו כשהקרע עובר בין האותיות דאילו נחלקה האות אין לו תיקון. ושאלתי את הר"ם מרוטנבורק הא דאמרי' בשלש לא יתפור אם יכול לתקן בדבק כיון דטעמא משום דמגניא מדמפליג בין עפיצן ללא עפיצן היה נראה דשרי. כי אם יתן על הקרע קלף מבחוץ ויחברנו בדבק אינו ניכר. והשיב אין אומרים לדבק טוב הוא. חדא דלא אשכחן דבק אלא תפילין המונחים בדפוסים ואינם נמשכין לכאן ולכאן גבי תפילין של יד שכותבן בד' עורות והניחן בבית אחד יצא דאיכא מ"ד צריך לדבק ואיכא מ"ד אפילו לדבק אין צריך. אבל בס"ת שקורין בו זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ותמיד גוללין אותו ומהדקין אותו יש לחוש פן יתפרד הדבק ויקרע יותר והיינו נמי טעמא דשיור התפר כדי שלא יקרע. בפ"ב דמגילה ועוד מדמסיק עלה הני מילי בגידין אבל בגרדין לא ולא משכח תלמודא תקנתא אחרינא אלמא שאין לשנות אלא כמו שאמרו חכמים. ומצאתי במסכת סופרים (פ"ב) הלמ"מ ס"ת שנקרע מבחוץ טולה עליה מטלית משם היה נראה קצת דמותר דמסתמא מיירי שהגיע הקרע עד מקום שאסור לתופרו וקאמר דעל ידי טלאי של מטלית שמחבר את הקרעים יפה ואין ניכר שמותר ולמעלה מזו הבבא קתני אין דובקין בדבק ולא כותבין על גבי המטלית וכו' ורבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר שדובקין בדבק וכותבין על גבי מטלית משמע שנחלקו בדבוק קודם הכתיבה אבל ס"ת שנקרע מותר לדבק הקרעים יחד כיון שאין צריך לכתוב על הדבק:

סימן טועריכה

(מנחות כט, א) אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב ניקב תוכה של ה' כשר ירכו פסולה אמר זעירי לדידי מפרשא ליה מינים דרב הונא ורבי יעקב אמר לדידי מיפרשה לי מיניה מדרב יהודה תוכו של ה"א כשר. ירכו פסול אם נשתייר בו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול פירש"י פי' אחד תוכו של ה' היינו רגל הפנימי. יריכו רגל הימני. ופירש פי' אחר תוכו הגויל והחלק שבתוכו. ופי' ראשון נ"ל עיקר. ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק שנשאר בו כל דהו. דלפירוש שני קשה אמאי נקט של ה"א מתוך שאר כל האותיות. אגרא חמוה דרבי אבא איפסקא ליה כרעיה דה"א דהעם בנקיבה. אתא לקמיה דרבי אבא א"ל אם נשתייר בו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. רמי בר דיקולי דהוא רמי בר תמרי איפסיק ליה כרעיה דוי"ו דויהרג. אתא לקמיה דרבי זירא א"ל זיל אייתי ינוקא דלא חכים ודלא טיפש אי קרי ליה ויהרוג כשר ואם לאו פסול :

סימן טזעריכה

(שם) אמר רבה ז' אותיות צריכין ג' זייונין. ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ. י"מ השנים לצד שמאל אחד מלמטה ואחד מלמעלה ואחד לצד ימין כזה ?? ובפי' שבת כתב דרש"י צייר אחד מימין ואחד משמאל ואחד מלמעלה כזה ??. עוד פירש שם שיש עושין שלשתן למעלה כזה ?? גרסינן בפ' הניזקין אמר רבי שמואל בר נחמני כל ספר שחסר אפי' יריעה אחת אין קורין בו. פירוש שחיבר כל היריעות ותפרן זו בזו ונשארה יריעה אחת שלא חיברה אע"פ שמונחת כאן אין קורין בו עד שיהא כולו מחובר:

סימן יזעריכה

(מנחות כט, ב) תניא ס"ת שיש בו ג' טעיות בכל דף ודף יתקן ד' יגנז. תנא אם יש שם דף אחת שלימה מצלת על כל הספר. פירוש שלימה מעיקרא שנכתבה בלא ד' טעיות. א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב והוא דכתיב רוב הספר שפיר. א"ל אביי לרב יוסף אי אית בההוא דף ג' טעיות מהו. א"ל הואיל ואתיהב לתקוני מתקן. והני מילי בחסרות אבל ביתרות לית לן בה. יש טועים בפירושא דהא מילתא כשמסופקין בתיבה אם היא מלאה או חסרה עושין אותה מלאה משום דהכא אמר אבל ביתירות לית לן בה. וטעות הוא בידם כי היתרון פוסל כמו החסרון. וה"פ אבל ביתירות לית לן בה (אבל) אם יש יותר מארבע דלא מיגניא הגרידה כולי האי ולא מחזי כמנומר:

סימן יחעריכה

(מנחות ל, א) תניא הכותב ס"ת לא יגמור באמצע הדף כדרך שגומר בחומשין אלא מקצר ויורד בסוף הדף. איני והאמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב לעיני כל ישראל באמצע הדף. באמצע השיטה איתמר. רבנן אמרי אפילו באמצע השיטה. רב אשי אמר באמצע השיטה דוקא והלכתא באמצע השיטה דוקא. גרסי' בפרק הקורא את המגילה אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. רב חסדא אשכחיה לרב חננאל דהוה כותב ספרים שלא מן הכתב. א"ל ראויה כל התורה כולה ליכתב מפיך אלא הרי אמרו שאסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב :

סימן יטעריכה

גרסינן בפרק המוצא תפילין כותבי ספרים תפילין ומזוזות לא התירו להם להפוך היריעה על פניה אלא פורס עליה את הבגד:

סימן כעריכה

גרסינן בפרק השולח בגיטין אמר ר"נ נקיטינן ס"ת שכתבו מין ישרף כתבו עובד כוכבים יגנז נמצא ביד מין יגנז. ביד עובד כוכבים אמרי לה קורין בה ואמרי לה יגנז. דחיישינן שמא כתבו. גרסינן בפרק הניזקין ההוא דאתא לקמיה דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לך אזכרות שבו אינן כתובים לשמן. א"ל ס"ת ביד מי. א"ל ביד לוקח. א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת. א"ל ר' ירמיה נהי דאפסיד שכר אזכרות שכר כולו ספר אמאי אפסיד. א"ל שאני אומר ס"ת שאין אזכרות שבו כתובים לשמן אינו שוה כלום. ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני עורות שבו לא עיבדתים לשמן. א"ל ס"ת ביד מי. א"ל ביד לוקח. א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת ומ"ש מדר' אמי. התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה. הכא קפסיד כוליה אגריה וקאתי וקאמר ש"מ קושטא קאמר. ירושלמי פ"ק דמגילה הלמ"מ שיהו כותבין בעורות ובדיו מסרגלין בקנה וכורכין בשער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין. וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו. ואם שינה פסול: ולא יהא כותב חציו של עור וחציו של קלף ואין כותבין אלא על עור של בהמה טהורה שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך. היריעה שבלתה לא יטול שתים (ולא יחזור) ויחזיר שתים. אבל נוטל ג' ומחזיר ג'. ומה שהוא מחזיר כמדת כתב הראשון. לא יעשה חציו גויל וחציו קלפים. אבל עושה חציו גויל וחציו צבאים. אף על פי שאינו מן המובחר. מצין השיטין נהגו ע"פ מסכת סופרים (פ"ב) לעשות מ"ח או ס' שיטין וכן כתב הרמב"ם ז"ל ( פ"ו מהל' ספר תורה) שנהגו הסופרים שלא לפחות ממ"ח ולא להוסיף על ס'. ובשם הגאונים כתב הרב ר' יהודה בר' ברזילי מ"ב. וסימן לדבר ה' ב"ם סיני בקודש:

ספר העיתיםעריכה

אמר רב נטרונאי קלף של ס"ת אם אפשר לעבדו ישראל לשמה מצוה מן המובחר. ואם לאו ילך אצל עובד כוכבים ויאמר לו קלף לס"ת אני צריך. וכשמעבדו עובד כוכבים לשם ס"ת יסייע עמו ישראל מעט. וכה"ג הוי עבוד לשמה. וששאלתם שאין כאן מי שיודע לתקן גוילים ולא דק (והוינן) והוצרכו לכתוב ס"ת. ומצא קלפים שבאו ממקום רחוק יש להם רשות לכתוב באותן קלפים או לא. הוו יודעים שעיקר קלפים שאתם אומרים לא הכשירו רבנן דתרתי מתיבתא לכתוב בהן ס"ת ולקרות בו בצבור. ולא התירו אלא מר רב משה מחיפה ז"ל בלבד הוי קרי להדק קלף. ולא קלף ניהו. חיפה שמיה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ. ולענין מגילה תנן כתבה על הדפתרא לא יצא ודפתרא מליח וקמיח ולא עפיץ וכ"ש דק דלא קמיח. מיהו בשנים האלה כיון שאין מי שיודעים לעשות אותו גויל כתקנו וכי אתו לעפוצינהו טורחין הרבה ורוב הצבור ורב משה סמכו עליו וקא קרו ביה בצבור לבד מן המהדרין ומדקדקין במצות לא קרו אלא בגויל כהוגן. ולענין עבוד לשמה רבנן דתרתין מתיבתא סבירא להו דכל שלא לשמה מיעבד לאו כהוגן הוא ופסול למיקרי ביה בצבור. דהכין עבדי רבנן מעשים. ומר רב משה (ס"א גאון) ז"ל הוה פליג נמי בהא והיה אומר דמצוה מן המובחר למיעבד עבוד לשמה. אבל מתורת ס"ת כשר שקורין בו בצבור לא נפיק. ואית לנא ולרבנן דקדוקא בהא מילתא לדחויי לדמר רב משה. אלא מיהו אתם שאין במקומכם מי שעושה גויל ולא דק אם ישב מקומכם ס"ת כהוגן השמרו וקראו בה בצבור ואם לאו אל תשביתו קריאת ס"ת בצבור מפני זה שהרי הכתוב אומר (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך. ורבי יוחנן ור"ל מעיינין בספרי אגדתא בשבתא (גיטין ס, ב) וסמכי אהאי קרא אף אתם עשו ס"ת מן דק אע"פ שאינו מעובד לשמה. דמר רב משה גאון כדי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק וכ"ש על דרך שאמרנו עת לעשות וגו'. אבל אם יש לכם יכולת להחזיר את יריעות הדק לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה. ואם אין יכולת לעשות כתבו בו ואף ע"פ שאין מעובד לשמה:

סליק ספר העתים