האמונות והדעות/מאמר ב/פרק ה
ואחר כן אומר, שבשער הזה טעו הנוצרים וחשבו בו זולתו, והביאם זה אל שישימוהו שלשה, ויצאו אל הכפירה. והנה אני מקיים שיש עליהם מהתשובה מהמושכל, ובאחד האמת באחדותו אעזר. ואינני מכוין בתשובה הזאת עמי הארץ שבהם, כי הם אינם יודעים כי אם השילוש המוגשם בלבד, ולא אטריד ספרי בתשובתם, מפני שהוא מבואר ונקל. אבל אכוון להשיב אל חכמיהם אשר חושבים שהם מאמינים בשלשה בעיון ובדקות תבונה. ובאו אל אלה המדות ותלו עצמם בם ואמרו: לא יברא כי אם דבר חכם חי, וחשבו כי חיותו וחכמתו שני דברים זולת עצמו, ושבו אצלם ג'.
ותחילת מה שתיגלה בו התשובה עליהם, שהם אינם נמלטים משיחשבוהו גשם או לא גשם. ואם חשבוהו גשם, הם טועים כפתיי עמם, ועם זה הם חייבים בכל תשובה שהשיבונו בה על כל מי שיגשימהו. ואם לא יחשבוהו גשם, אמרו שיש בו שינוי, עד שיהיה תארו זה אינו תארו האחר; הוא אמרם שהוא מוגשם באמת, אבל אמרוהו בלשון אחר, כי מה שיש בו שינוי הוא גשם בלא ספק. ואנחנו כבר קיימנו כי העניינים האלה הם תאר אחד, אבל הלשון לא יוכל לקבצה בדיבור כאשר יוכל השכל לקבצה במדע. ודומה זה למי שאומר: הוא אינו עובד האש, אבל הוא עובד הדבר השורף המאיר העולה למעלה, אשר הוא האש באמת.
ואחר כן נשתדל עמם שיאמרו בפיהם שהוא גשם. ואם ימנעו מזה ויאמרו: לא יתכן לאמר שהוא גשם, שכל גשם עשוי – וכן יתחייב שלא יאמרו שחיותו וחכמתו זולתו, שכל מי שחיותו זולתו, עשוי.
ואלה, ירחמך האל, סכלו אפני הבאת הראיה. והוא שאנחנו, המון המייחדים, האמננו שחיי האדם זולתו, בעבור שראינוהו פעם חי ופעם מת, ידענו כי דבר היה בו והיה חי, וכאשר סר ממנו – שב מת. וכן כאשר ראינוהו פעם חכם ופעם סכל, ידענו כי דבר היה בו והיה חכם, וכאשר סר ממנו שב סכל. ולולי מה שראינו מאלה ב' העניינים באדם, היינו מאמינים כי האדם חי חכם לעצמו. וכיון שבטל באמת מצוא עת לבורא הכל שלא יהיה בה חי ולא חכם, כאשר נמצא לאדם, התחייב בלי ספק שיהיה חי לעצמו וחכם לעצמו, ובטל מה שנטו אליו האנשים האלה מעיקרו.
ועם זה לא השלימו מה שראוי לידועם על דעתם. והוא שאמרו: עצמו וחיותו וחכמתו, ועזבו לומר: ויכלתו, וכן ענין שומע ורואה. ואם אמרם 'חי' מספיק להם מ'יכול', ואמרם 'חכם' מספיק להם מ'שומע ורואה', אמרם ג"כ 'חכם' מספיק להם מ'חי', כי אין חכם כי אם חי. הלא תראה שהם לא הלכו על דעתם אפילו אחר עיונם, אך הבהילו במאמר הזה לעמוד בו כנגד מה שנאמר להם.
ואחר כן אומר: כי אם היה אפשר בעניינו שינוי אחד, היה אפשר בו כל שינוי שבעולם; כי העיון איננו מעיין כי אם בכללי הדברים ומיניהם, ואיננו מעיין באישיהם ופרטיהם.
ואם האנשים האלה חשבו להביא ראיה מן המושכל, כבר בארנו הפסדו עליהם במה שנטו אליו. ואם הביאו ראיה מן הכתוב, במה שאומרים קצתם: ראיתי הכתוב אומר 'רוח' ו'מל'ה, הוא אמרו (ש"ב כג, ב): "רוח י"י דבר בי ומלתו על לשוני". נאמר כי זה הרוח והמלה ברואים, הם הדברים המופרדים אשר שם הבורא בפי נביאו. וכבר ידענו כי הספרים קוראים שם הבורא נפש, כאשר אמר (תהלים כד, ד): "אשר לא נשא לשוא נפשי" במקום 'שמי'. וכאשר היה בברואים נפש ורוח עניין אחד, והיה 'נפש' בבורא עניינו 'שם', כן לו רוח, ועניינו חזון ונבואה. וזה מאלה המביאים ראיה מעוט ידיעה בלשון העברים.
וכן מצאתי קצתם מביא ראיה, כי הספרים אמרו כי רוח האל עושה, כאמרו (איוב לג, ד): "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני". ואמרו שדבר הבורא עושה, כאמרו (תהלים לג, ה): "בדבר י"י שמים נעשו".
וראיתי שגם זה ממעוט ידיעתם בלשון; אך חפץ הספרים באמרם כי העושה עשה הדברים בציוויו, או במאמרו, או בחפצו, או ברצונו, כלומר שעשה אותם בכוונה, לא על דרך השווא ולא בשגגה, ולא בהכרח, כאשר אמר (איוב כג, יג): "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש". ורוצים באמרו שהוא עשה אותו בדברו וברוח פיו ובמאמרו ובקריאתו, שעשה אותם בבת אחת, לא במידה מהזמן ולא חלק אחרי חלק, כאשר אמר (ישעיהו מח, יג): "קורא אני אליהם יעמדו יחדיו". ונדמה לנו זה, בדבר אשר נאמר לו בו או שנפח בו ברוח פיו, כן אמר (תהלים לג, ו): "וברוח פיו כל צבאם"; "מנשמת רוח אפך" (שם יח, טז).
ומזה אני מוצא אותם עוזבים דעתם, כי הספרים אומרים כי ידו תעשה, "כי יד י"י עשתה זאת" (איוב יב, ט). ושעינו תצור, "עיני ה' נצרו דעת" (משלי כב, יב). ושכבודו יאסוף, "כבוד י"י יאספך" (ישעיהו נח, ח). ושאפו עולה, "ואף י"י עלה בהם" (תהלים עח, לא). ושרחמיו באים, "יבואוני רחמיך ואחיה" (שם קיט, עז). ויהיה כל אחד מאלו העניינים והדומה להם מידות אחרות מוספות על הרוח והמלה, מפני שלכולם פעל מיוחס להם, כאשר להם פעל מיוחס. ואלה, יישירך האלהים, והדומה להם, אצלנו העברות בדבור והרחבות נרחבה בהם הלשון, ולכל אחד מהם הקרבה והבנה, אבאר אותו בעתיד בעזרת האל: