דרשות המהר"ל/דרוש על התורה (המשך)

<< · דרשות המהר"ל · דרוש על התורה (המשך) · >>

דרוש על התורה (המשך)

ועוד רמז כמו שאמר הכתוב באו מדבר סיני שאין מסוגל לקנין התורה כי אם שיהיה בסגנון המדבר, כדרך שאמרו בעירובין (דף נ"ד) אמר רב מתנא מאי דכתיב וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. רצה בזה, אם האדם עושה עצמו הפקר מתוך שהוא בעל ענוה ביותר, ומפקיר עצמו כמו שהמדבר הפקר עד שאינו מתיחד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום אזי ראוי ומוכן הוא אל התורה. ובשביל כך גם האומה הישראלית שהם בעלי ענוה ביותר מכל האומות, כדאיתא בחולין (דף פ"ט) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם וכו'. הרי שבשביל הענוה שבהם חשק בהם יותר מבזולתם ולכך זכו לתורה. וכן על ההפך אמרו בקידושין (דף מ"ט) סימן לגסות הרוח עניות. ופירשו שם עניות של תורה:

ואל מה שאלו שתי המדות דהיינו סלוק תאות הגוף והענוה שעושה עצמו הפקר כמדבר גורמים ומסבבים קבלת התורה, רמזו גם כן חז"ל בשבת (דף פ"ט), איתא התם אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא אמר לו נתתיה לארץ הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא אמרה לו אלקים הבין דרכה וגו' הלך אצל ים אמר לו אין עמדי הלך אצל תהום א"ל אין בי שנאמר תהום אמר לא בי וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה חזר ואמר לפני הקב"ה רבש"ע חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה אמר לו הקב"ה למשה משה בדאי אתה אמר לפניו רבש"ע חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי וגו' ע"כ. רבו השאלות בזה המאמר. א) מה לו לשטן ולתורה עד שישאל הוא היכן היא, ובפרט שאנו רואין שלבסוף כאשר נודע לו בבירור שהיא אצל משה חזר לדרכו ולא אמר דבר, אם כן מתחלה מאי קסבר ששאל עליה ולבסוף מאי קסבר. ב) למה הלך ביחוד אל אלו הג' לבקשה המה ארץ ים ותהום ולא בא אל דברים זולתם וכי אין דבר שיתכן היותה בו רק אלו. ג) למה הוא בעצמו לא אסיק אדעתיה להלוך אצל בני אדם באולי היא ביניהם. ד) מהו המכוון מהשנוי לשונות שבין ים ותהום ובין הארץ שאמרה היא דוקא אלקים הבין דרכה. ה) למה אמרו אבדון ומות שמענו שמעה יותר מהנך. ו) למה לא הלך גם אצל אבדון ומות לשאול היכן היא עד שהם עצמם אמרו מה שאמרו. ז) למה ועל מה העלים והסתיר השי"ת הדבר מתחלה ממנו עד שלא אמר לו מיד בפירוש לך אצל בן עמרם. ח) מה שכינה הוא יתברך את משה במקום הזה בכינוי זה ולא זכרו בשמו העצמיי לאמר לו לך אצל משה. ט) איך חלה שאלה כלל בדעת השטן היכן היא וכי לא ראה או ידע שנתנה אל משה. י) שאמר לו הקב"ה הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך למה תהא בשביל זה התורה נקראת על שמו:

ביאור הענין כי השטן הוא המקטרג והוא המסטין שבא לקטרג על נתינת התורה למשה אשר ידע בודאי הדבר. ואמר תורה היכן היא ר"ל כי התורה בהיותה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים עד שאמרו בעירובין (דף כ"א) שכל העולם כולו אינו אלא אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה, היכן היא כלומר איזה בית אשר יבנו לה ואיזה מקום שיכיל אותה בתחתונים עד שיקבלוה הם. השיב הקב"ה נתתיה לארץ עם שהיא גדולה ורחבה ועמוקה, נמצא בית קבול בתחתונים שיכילנה ושיקבל אותה. הלך אצל ארץ וכו'. הנה קטרוג השטן היה משתרבב בג' דרכים מצד ג' דברים שנמצאים בה, עד שבכל אחד מהם לא יתכן בדעתו אפשרות לה בתחתונים, שעל שלשתן התחבל לקטרג ולומר היכן היא. והם כמו שאמר הכתוב עליה (איוב, יא) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ובמקום אחד ייחס אליה הכתוב גם העומק כמו שיבא. ומה שיפלו בה שלשת הרחקים האלה הוא זה, אם האורך מצד שכאשר יתבונן האדם על אחד מהדברים הבאים בתורה במושכלותיה יוליד מזה מושכל אחר, וכן בהרבות והתמיד התבוננות עוד יולד גם מהשני עוד מושכל שלישי ודבר זה ילך לבלתי תכלית. והוא נאה לשמו להקרא אורך, שזוהי סגולת מי שילך לאורך שיעתק ממקומו שעמד עליו אל מקום הזולת וכן עוד אחר כך ירחיק נדוד ממקום ההוא למקום יותר רחוק. ועל בחינה זאת יבא הכתוב לכנות ולתאר התורה גם היא באורך ואמר ארוכה מארץ מדה. אם הרוחב כי אל כל דבר ודבר שבתורה יצטרפו דברים ודרושים הרבה מאד ויתפשט הדבר לרוחב, עד שיהיה המושג רחב מני ים כי זה בודאי נקרא רוחב. אם העומק שכשאדם ירצה לעמוד על עומק איזה דבר מהתורה הרי המושג ההוא בעצמו עמוק עמוק מי ימצאנו. זולת כל מושכל הנולד ממנו ביגיעת המשיג כנזכר המיוחס לאורך, וזולת הדברים המצטרפים אל המושג בחכמת המשיג בו אשר יכונה רוחב בעצמו ימצא אותו עמוק יותר מהתהום:

והן הן ממש השלשה דברים שהתורה נתכנית בהם במקראות מלאים חכמה תבונה ודעת, כי החכמה מובנה פשוט שמשיג הדבר בשלמות עם כל מה שיצטרף אליו, והתבונה הוא המבין ומוליד דבר מתוך דבר כידוע שזהו ענין הנבון שמוציא דבר מתוך דבר וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת דברים ובמקומות אחרים, והדעת הוא שמשיג הדבר ביותר על עומקו כמו שהוא כאשר יתבאר. ולפיכך השטן הלך בדרך קטרוג אל הארץ לומר היכן היא, כאילו אמר מצד האורך דהיינו שהמשיג יוליד דבר מתוך דבר בתורה עד לאין תכלית, איך תנתן לתחתונים ואיזה מקום יכיל אותה בארץ מצד בחינה זאת. ולכך הלך אל הארץ אשר רוחק האורך מיוחס אלי' כמו שיתבאר, לקטרג ולראות אם אורך הארץ מתייחס לאורך התורה עד שתוכל התורה להתקבל בתחתונים אשר בארץ המה. בכן אמרה הארץ (איוב, כח) אלקים הבין דרכה, ר"ל אם אתה שואל על התבונה שבתורה שהיא הוצאת דבר מתוך דבר, אלקים הבין דרכה הוא יתברך המבין תבונתה ויודע מדרגה זאת במי שהיא לאשר יתננה לו. לכך אמרה לשון תבונה השייך על האורך דוקא המיוחס ביותר אל הארץ ושייך בה וכדכתיב (שם י"א) ארוכה מארץ מדה. והזכיר בזה לשון דרך שהוא תכונת האורך. ובמה שבא לקטרג על רוחב התורה, לומר שלא יכילו התחתונים השגת דבר בכל המצטרף אליו אמר שהלך אצל הים המשוער בכל מקום ברוחק הרוחב (תהלים, קד) זה הים גדול ורחב ידים, לדעת אם יש לו ערך אל רוחב התורה, וכאלו אמר שגם מצד תכונת הרוחב שבתורה אין ערך לה בתחתונים, בשגם הים שאליו תכונה זאת יותר מכל ברואי מטה אין לו שום יחוס כלל אל רוחב התורה וכנאמר (איוב, יא) ורחבה מני ים ולפיכך אמר הים (שם כ"ח) אין עמדי. ועל קטרוג עומק התורה ותבונתו אמר שבא אצל התהום אשר אליו רוחק העומק ביותר, ואעפ"כ לא ייחס אצל עומק התורה, והוא שאמר התהום (שם) לא בי היא כי אין יחוס והצטרפות לעומק התהום עם עומק התורה. וכן מצינו לשון זה בעצמו ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי, ג) הרי כי הדעת היא כאשר יורד לעומק הדבר לכך אמר בדעתו תהומות נבקעו. ואשר מייחס התבונה אל השמים מפני כי בא לזכור ענין שמים וארץ יחד לא ארץ וים כמו בפסוק הנזכר, והשמים הם יותר חשובים מן הארץ ולכך בערך הארץ התבונה אל השמים והחכמה אל הארץ. אמנם בענין השטן הנזכר לא זכר כי הלך אל השמים באשר התורה נתנה אל הארץ, ואז על נכון אמרה הארץ אלקים הבין דרכה כנזכר. וזהו שאמר השטן חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה, כלומר מצד כל ג' דברים המה החכמה התבונה והדעת אין ערך ויחס לה עם אלו כל שכן עם האדם ואיך א"כ יהא נמצא לה מקבל בתחתונים. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה רצה בזה כי הדברים הראשונים שלשתן הם גשמיים וכל גשם הוא בעל גבול בודאי וא"א לדברים הגשמיים בעלי שעור ורוחק מוגבל כמו הארץ וים ותהום יחס אל התורה השכלית. אכן אבדון ומות אשר המיתה היא סלוק מן הגוף הגשמי, עד שהנשמה נבדלת על ידה מהגוף הנגוף מצד שיש אז לאדם סלוק מהגשמיות אמרו באזנינו שמענו שמעה שמצדם יש שייכות מה לאדם עם התורה. ואמר שני דברים אבדון ומות, כי נגד הגוף אמר אבדון שהוא נאבד וכלה ועל הנפש אמר מות שאין בו אבדון. ואמר כי מצד האבדון ומות יש לאדם יחוס עם התורה, אף כי הדברים הגשמיים המה ארץ ים ותהום אין להם יחס אצלה, מכל מקום כאשר האדם מסלק גופו הגשמי שייכה אליו התורה, ולכך אמרו באזנינו שמענו שמעה וכמו שאמרנו שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כי אז ראויה אליו, אבל מכל מקום לא לגמרי. זהו שאפילו אבדון ומות לא אמרו רק באזנינו שמענו שמעה בלבד המורה שייכות מה, לא שיהיה בשביל זה ראוי לקבלת התורה לגמרי. ולכך לא הלך השטן להם, רק שבעל המאמר בא לומר כי אבדון ומות יש להם יחס מה אל התורה במה שמי שמסלק עצמו מגוף הגשמי עד שהוא שכלי ראויה אליו כמו שאמרנו:

ואמר לו השי"ת לך אצל בן עמרם, ולא זכרו בשמו משה, כי כל שם מורה על הדבר מה שהוא כי זהו כל ענין השם שיורה על הדבר אשר הוא בא עליו עד שעל ידי השם יש בו מהות מה, והתורה איננה מתקיימת במי שיחשוב את עצמו בעיניו לדבר מה. כי כל דבר יהיה מה שיהיה יש לו גדר וגבול שהוא מוגבל בו, ואז אין ערך לו אל התורה מצד שהוא מוגבל ברחקיו, ולכך אמר לך אצל בן עמרם כלומר שאיננו נחשב בעיני עצמו כאילו היה לו שם בפני עצמו כלל, ומצד זה באין ספק ראויה אליו התורה בעצם. וכשהלך אצל משה אמר מה אני שתנתן התורה על ידי, הרי שלא נדמה בעיני עצמו למהות כלל, ובשביל שאמר מה אני אמר הקב"ה אליו שתקרא התורה על שמו כי ראויה להקרא על שמו בעבור הענוה הזאת. כי ארץ ים ותהום אשר להם כל שלשת הרחקים בשיעור וגבול אין ערך להם אל התורה השכלית הבלתי מוגדרה ומוגבלה, אבל משה שלא היה מגביל עצמו בשום שיעור וגבול לגמרי עד שאמר מה אני, אשר אילו היה מחזיק עצמו במה שהוא, היה מגביל את עצמו בגדר הרחקים לא היה ראוי שתקרא התורה על שמו בשהיא שכלית, ואין השכל בעל הגבלה ושעור כי אם הגשם שיש לו רחקים. לכן בשביל שלא הגביל עצמו כלל והוחזק בעיני עצמו לפשוט גמור עד שאמר מה אני, היה ראוי לקבל התורה השכלית שאין לה גבול, הרי כי אבדון ומות שהם סלוק הגשמי אמרו באזנינו שמענו שמעה בלבד, ואילו בעל ענוה הוא שזוכה אליה לגמרי עד שתקרא על שמו:

ובמדרש (במדב"ר פ"ב) באו מדבר סיני בג' דברים נתנה תורה במדבר באש ובמים במדבר דכתיב באו מדבר סיני באש דכתיב והרי סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש במים דכתיב גם עבים נטפו מים מה אלו חנם לעולם אף דברי תורה חנם לעולם ע"כ. הנה יש להקשות, אם טעם נתינתה בג' דברים אלו להורות על שהיא הפקר וכל הבא לזכות בא יבא ויזכה, יספיק אם כן שתנתן באחד מהם ואין צורך בשלשתן. ועוד קשה מה צריך הוראה על הפקירה כלל, וכי ממי יש לקנותה עד שהיה עולה על הדעת שיקננה בממון. אבל פירוש הענין כי הש"י הורה בזה לברואי עולמו שכמו שהוא יתב' אדון ואלקי הכל, כך התורה היא הכל. והוא שיורה על מעלת התורה שהיא לכל, ועל פחיתת האומות שמאסו בה מלקבלה. ועוד שלולא זאת היה התנצלות אפשרי אל האומות לומר, אילו היתה נתנה להם היו מקיימים אותה בכללה לגמרי ולא היו סרים ממנה כלל לא כמו ישראל שהיו כפרה סוררת. לכן הראה הקב"ה כי האומות לא היו רוצים בה לגמרי והוא הקיום המוחלט לישראל. ומה שעל ידי נתינת התורה בג' דברים אלו דהיינו מדבר אש ומים נודע ומתפרסם הדבר הזה והוראה זאת מאתו ית', הוא זה. כי אלו השלשה הם נגד כל חלקי האומות הנמצאים בעולם שבכללם נחלקים לג' חלקים. החלק הא' הוא ישראל, הב' הוא עשו אבי אדום אשר אלו השנים הם חלקים נפרדים כדכתיב (בראשית, כה) שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, החלק השלישי הוא כלל שאר האומות כלם. כי כמו שמחולק ומובדל אדום מישראל ככה מחולק ומובדל גם כן מכל שאר האומות, וכמו שאמרו במדרש שני גוים בבטנך שני שנואי גוים בבטנך כל האומות שונאין את ישראל וכל האומות שונאין את עשו ע"כ, ודבר זה ידוע למבינים ויודעי חן. לפיכך נגלה בנתינת התורה באש אשר בו נמשל אדום כי האש הוא האדמימות, ונגלה הוא ית' בבחינתם ומדתם באולי ירצו הם לקבלה יתננה להם גם הם, ושלא יאמרו כי איננה שייכה להם ונמנע נתינתה אליהם. עוד נגלה במים הוא מדת שאר האומות שהם הפך ממדת אדום, כי נמשלים במים כדכתיב (ישעי' י"ז) הוי המון עמים רבים כהמות ימים וגו' וכן (שמואל ב', כב) ימשני ממים רבים. וכן כתיב (שה"ש, ח) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואמרו במדרש מים רבים אלו האומות שנקראו מים רבים. נגלה ג"כ במדתם להורות, כי גם להם יתננה באם ירצו לקבלה ולא יהיה להם התנצלות. שוב נגלה במדבר נגד ישראל שהם כמו המדבר, כאשר אמרנו שהם מסולקים מהתאוות הגשמיות כמדבר הזה. וכל מעלתם לא קנו כי אם במדבר, ואמר הכתוב ימצאהו בארץ מדבר וגו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. ר"ל כי מצא ישראל שהם בארץ מדבר, כלומר מסולקים מהדברים הגופניים והגשמיים כמו המדבר, לכן יסובבנהו בענני כבודו והשרה שכינתו עמהם, וגם יבוננהו בתתו להם הבינה היא התורה השכלית שכתוב בה (משלי, ח) אני בינה לי גבורה, שמפני היותם במדבר מסולקים מתאוות הגוף נתן להם אלה הדברים הקדושים הנבדלים מהגשם:

ובמדרש (שמו"ר פ"ב) מי זאת עולה מן המדבר אמר רבי יהושע בן לוי נתעלו מן המדבר שנאמר מי זאת עולה מן המדבר שהיה להם מן ושליו באר והתורה משכן שכינה כהונה ולויה ומלכות וענני כבוד במדבר ע"כ. רצו בזה כמו שאמרנו, כי במדבר שאין שם תענוגי הגוף שם קבלו כל המעלות כולם, לא בארץ ישראל שנשתבחה בחטה ושעורה גפן תאינה ורמון וכל הדברים הגופניים. ולכך נתנו להם עשרה מתנות טובות במדבר אשר כלם דברים בלתי גופניים. אם תורה כהונה לויה ומלכות משכן שכינה הם דברים קדושים עליונים כלם, אם המן כתיב בו (תהלים, עח) לחם אבירים שנבלע באיברים והוא מזון רוחני, והבאר שהיה מקור מתברך בברכה נסיית על ידי נס, וכן השליו הנקרא עוף השמים לא מן הארץ. והדברים הארציים וגופניים כולם קבלו ישראל עם קדוש ונבדל במדבר. ומה שנתנה להם ארץ ישראל שיש בה כל הברכות הגופניים לא מצד הטובות הגופניים אשר בארץ נתנה להם, רק בשביל שזכו למדריגת התורה ועם התורה שהיא הכל לא חלק ראוי להיות הכל, וכן הדברים האלו שהם בא"י ארץ הקדושה נמצאו בה מצד שראוי שימצא בה הכל. וז"ש הכתוב ארץ חטה וגו' ארץ אשר לא תחסר כל בה, ר"ל כי מה שימצאו בארץ אלו הדברים, לא מצד שהארץ מיוחסה וראויה לדברים הגופניים רק מצד שהיא ארץ אשר מהראוי לא תחסר כל בה. ואחר שקבלו התורה שהיא ההכל ראויה להם כמו כן ארץ ישראל אשר לא תחסר כל בה, הרי לך כי המדבר היא מדת ישראל לגמרי לכן נגלה עליהם שם בנתינת התורה במדבר:

ובגמרא פ"ק דעבודה זרה (דף ב') ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן אמר רבי יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה. והנה יקשה מנין שהחזירה על כל אומה ולשון הרי לא כתיב רק פארן ושעיר, אלא אם ישמעאל שהוא בן אברהם לא רצה לקבלה כל שכן שאר אומות שלא ירצו לקבלה. ואף עשו בכלל שאר אומות לענין הקל וחומר הזה היה ולמה יצא עד שכתב הכתוב בפני עצמו וזרח משעיר למו, אלא שצריך להזכירו לעצמו כאשר הוא מתנגד לכל האומות כמו שאמרנו. ובנוהג שבעולם מגדר המתנגדים, מה שימאס בו האחד יבחר בו השני בכוונה ורצון בהתעוררות ההתנגדות אשר ביניהם, והיה אם כן מקום לומר אם ישמעאל לא קבלה יקבלנה ביותר עשו שהוא מתנגדו והפכו, לפיכך החזירה גם על עשו ונגלה בה גם במדתו כאמור. והיא שנתנה באש ומים ומדבר, כי הש"י הפקירה לכל שלשת הכתות וחלקים האלה ולכולם היה אפשרי רצוני ובחיריי לקבלה ולא קבלוה כי אם ישראל:

ועוד נתנה באלו ג' דברים לשלא יהיה עוד טענה ואמתלא בעולם נשארת למי שלא למד תורה יהיה מי שהוא, שהרי היא הפקר לכל והיה בידו ללומדה. וזולת ההפקרה הזאת היה לאדם לחשוב כי יש לו טענה, כדאיתא ביומא (דף ל"ה) תנו רבנן עני עשיר ורשע באין לדין לעני אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (פירוש חצי דינר שהוא סלע מדינה) חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו ופעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כיון שעלה עמוד השחר א"ל שמעיה לאבטליון אחי בכל יום ויום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה עלו מצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי אומרי' לו כלום עשיר היית יותר מר' אלעזר אמרו עליו על ר' אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים וכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להם בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ונתן להם ממון הרבה כדי שיניחו אותו ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו כלום נאה מיוסף היית אמרו עליו על יוסף הצדיק וכו'. מהידוע כי אלו ג' דברים הם הם המעכבים ומונעים לתורה והם חלוקה הכרחית. כי לפעמים תמצא לאדם מניעה חיצונית מחוץ לגופו, או מחמת חסרון פרנסה שצריך להשתדל ולהשיג די מחסורו אשר יחסר לו, או מפני שיש לו תוספות עושר וברכה עד שצריך לעסוק בו ביותר ולהשתדל בקיומו. ולפעמים יש לו מניעה עצמית בגופו בסבת תקיפת יצרו המוטבע בתוך גופו ומונעו מתלמוד תורה. בכן הורה לנו הוא יתברך בהגלותו במתן תורה באלו ג' דברים מדבר אש ומים שאין לתורה שום מונע מצד שום אחד משלשה המונעים הנזכרים. כי אם יחשוב האדם רבוי עושרו למונע, יראה כי התורה נתנה במים הוא המטר אשר היה עם נתינתה שהוא ברכה לעולם כדכתיב (דברים, לב) יערוף כמטר לקחי, ואמרו בספרי מה מטר חיים וברכה לעולם אף דברי תורה חיים וברכה לעולם, להורות שאם יעסוק בתורה התורה היא לו למטר מים ויתברכו נכסיו, באופן שגם אם לא יעסוק כל כך בעסקיו יתן לו הש"י ברכה. והרי אמרו בע"ז (דף י"ט) על פסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' וכל אשר יעשה יצליח אמר ר' יהושע בן לוי כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. הרי לך אם עוסק בתורה ומתוך כך אינו נותן דעתו ומחשבתו על נכסיו כ"כ אף אם לא יהיה מטר על פני האדמה גושמה ארצו מן הברכה, וכן הוא הדין בכל שאר דברים הצריכים לו עד אשר מלאכתו נעשית. לכן מצד העושר התורה היא הפקר ואיננו למונע ומעכב מלעסוק בה:

שנית הורה לנו, כי גם מצד יצר לב האדם רע אין התנצלות לומר כי בשבילו לא היה יכול לעסוק בתורה, שהרי התורה היא מושלת על היצר הרע שכאשר יעסוק בה אין היצה"ר שולט בו כדאיתא בקידושין (דף ל') בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, הרי כי האש של תורה גובר על יצר הרע עד שאיננו יכול לשלוט בלומדיה. ולכך נתנה באש להורות כי הוא אש השולט וגובר ביצה"ר עד שאין זה טענה כלל. וזהו ענין שתי הלחם שבאו עם כבשי עצרת של חמץ, מה שהרחיקה התורה בכל ההקרבות את החמץ חוץ מבשתי הלחם בחג השבועות, ואע"ג שלא היו נקטרים ונקרבים לגבי מזבח מ"מ שם קרבן עליהם כשאר מנחות ולמה א"כ באו של חמץ דוקא. אבל טעם הדבר הוא מפני כי החמץ הוא היצה"ר הוא השאור שבעסה המעכב, אשר ראוי לאדם להרחיקו באמת כל עוד שיש בית מיחוש בעולם אף בחשש רחוק מאוד שיבא על ידו לידי חטא. אמנם כאשר אין לחוש כלל אין להרחיקו, לכך ציוה השם להקריב חמץ שהוא היצה"ר בעצרת הוא יום מתן תורה ולא זולתו כי התורה איננה מניחתו לשלוט באדם, כדאמרינן בקידושין (דף ל') תנו רבנן ושמתם סם תם נמשלה התורה כסם חיים משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ, הרי כי גם אל בעל יצה"ר התורה הפקר. ואם כחו של יצה"ר גדול כחה של תורה יותר גדול כאמור הלא כה דברי כאשר שהתורה מבטלת כחו, ואם כן גם זה איננו טענה ואמתלא כלל:

השלישי הוא חסרון לחם שיחשוב האדם כי בשבילו לא יעסוק בתורה מצד עניו וחסרונו. גם זה איננו טענה. כי בראות האדם את עניו ורוע מזלו לא במהרה ינתק וישתנה המערכת בעזבו התורה היותו עוסק בחיי שעה, לפיכך יותר טוב לו שיעסוק בתורה ותהיה אז פרנסתו על ידי הש"י. שבשביל זה נתנה התורה במדבר וכמו שאמרנו כי עיקר התורה במקום אשר אין שם דברים גופניים ותאוות גופניית, כי אין הנהגת העוסק בתורה בטבע העולם ע"י המזל והמערכת. וא"כ מי שאין לו להתפרנס מצד עסק התורה והוא כמו מדבר יפרנסהו הש"י ויזמין לו פרנסתו ככל אשר עשה במדבר. וזהו שכתוב (דברים, ח) ויאכלך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו'. רצה לומר שאל יחשוב האדם שאין פרנסתו מזומנת לו כי אם על דרך הטבע ומנהג העולם, רק שהעוסק בתורה יבטח בו ית' שיזמין לו מזונותיו בכל יום כאשר הזמין לישראל בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה וקבלו שם התורה והיו אוכלי המן בטוחים בו יום יום. ולפיכך גם התנצלות העוני איננו כלום, שלזה נתנה התורה במדבר מקום אשר אין שם גפן תאנה ורמון ואין זרע, ועם כל זה לא חסר להם פרנסה, ככה גם כן אף מי שעל פי מזלו המערכיי לא יהיה לו פרנסה בדרך טבעו ומנהגו של עולם, מ"מ תהיה פרנסתו מהש"י שיזמינה אליו חוץ לטבע ולמעלה ממנה. ואדרבה כי זולת שיעסוק בתורה לא תהיה לו פרנסה אפילו בדרך הטבע:

והוא הוא הטעם ג"כ במצות הספירה שציונו הוא ית' לספור מיום היתר החדש והקרבתו הוא י"ו בניסן עד יום מת"ת הוא חג השבועות, לעורר על מאמרם ז"ל באבות (פ"ג) אם אין תורה אין קמח אם אין קמח אין תורה. כי כל מספר כשהוא מסופר מדבר אל דבר או מזמן אל זמן, יחבר השני ענינים ההם מה שהם ויעשם אחד מיוחדים מצורפים ומוכרחים זה לזה, עד שאין לשום אחד מהם יחס זולת השני כמוחש לכל מסגולת המספר. הנה רמז לנו כי היתר החדש והתורה תולים זה בזה, ובחסרון כל אחד מהם יחסר גם השני שאם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. ועוד בביאור יותר כי במה שלא הותר החדש עד כי כבר מתחילין לספור ולהכין אל התורה יוחלט שאם אין תורה אין קמח, ובמה שאין מתחילין מספר הזה גם כן עד יום היתר החדש לא קודם לו כלל יובן שאם אין קמח אין תורה. ובאולי ראוי לומר בגבול הספירה במספר הזה דוקא. מפני כי הדבר הראשון וקודם כל הצריך אל התורה בעצם וראשונה הוא החדש שהוא הפרנסה, ואחרי כן ידועים לנו מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ממאמרם ז"ל באבות, לכן הוגבלה הספירה במ"ט יום שיספרו ביום הראשון הוא יום החדש בעצמו נגד היתר החדש והפרנסה שהוא דבר ראשון הכרחיי ועצמיי לתורה קודם כל, נוסף עליו יספרו אחריו מ"ח יום נגד מ"ח דברים להכין את עצמם בכל הדברים שהתורה נקנית בהם ואזי יקבלוה ביום מתן תורה. וכל זה הוראה שאם אין קמח וכו' וכן אם אין תורה אין קמח הא אם יש תורה יש קמח עד שאין לבעל תורה לדאג על פרנסה ולהתנצל בפריקת עסק תורה:

ועוד נתנה תורה באלו ג' דברים, כאשר האדם הבא ללמוד תורה צריך להיות מוכן בהכנה ג' בחינות. כי בהכרח יקבלנה מזולתו מרבו כאמרם ז"ל אינה ירושה לך, וצריך שיהיה לו הכנה מצד בחינת רבו מיוחדת, ועוד בחינה מיוחדת מצד התורה עצמה שהוא מקבל, והכנה מיוחדת מצד בחינת עצמו הוא המקבל. ובהמצאו בשלשה הכנות בחינות האלה שהיא מצד המקבל ומצד הנותן ומצד הדבר שהוא מקבל, אזי היא הפקר אצלו ונמצאת לו באין ספק. והנה ההכנה הצריכה אליו מצד בחינת עצמה היא שיהא חושק ונכסף מאוד לקבלה ושותה בצמא את דבריה, לכן נתנה במים להורות שצריך להיות נכסף לה כאשר נכסף הצמא הזה למים כענין (ישעיה, נה) כל צמא לכו למים שתהא בעיניו כמים קרים על נפש עיפה. מצד בחינת רבו צריך שיהיה מורא רבו עליו כמורא שמים, עד שיהא נדמה לו כאש אשר האדם ירא ממנו ביותר שלא יכווה בגחלתו. בשבת (דף ל') אמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכווינה וכו', גם אמרו הוי זהיר בגחלתן של חכמים ואף כל דבריהם כגחלי אש, זהו שנתנה באש. ההכנה השלישית שמצד בחינת עצמו הוא שצריך שיחשוב את עצמו כאילו איננו דבר ומציאות לעצמו ושאינו כלום כמדבר הזה. ואפילו הוא חכם גדל צריך לבחינה זאת, שאם יהא נחשב בעיני עצמו איננו ראוי לקבלתה כלל, כי אין סגולת הקבלה כי אם למי שהוא חסר וכאשר אמרנו למעלה שיעור מספיק לכן נתנה במדבר. ובהצטרף אלו ג' בחינות בדמיון ג' דברי' הללו שנתנה בו אזי היא הפקר אצלו וראויה אליו שיקבלנה מכל צד מהג' צדדים הנזכרים. ועוד יש לפרש בטעם נתינתה באלו ג' דברים לומר כי כלל התורה הכל הפקר ואין חלק ממנה שישאר מבלי שיהיה הפקר לכל דורש ומבקש, אם מקרא, אם משנה, אם תלמוד. ובודאי למוד מקרא בעצמו הוא בדמיון המדבר שבזה לבד לא יצא לפעל כלום, שהרי אף מצוה אחת אי אפשר לקיים על מכונה מתוך המקרא כי אם ע"י תורה שבעל פה. אבל למוד המשנה הוא כמו ששותה מים לצמאו ומרווה צמאונו עד שאינו בכלל צמא עוד. אמנם שיהא ניזון ומתפרנס לגמרי עד שיהיה שבע אין זה רק על חדוד התלמוד בהוויות דאביי ורבא הנותן פרנסה לאדם נפשו כשבעו והוא הוא הנקרא אש ואשר נאמר עליו הלא כה דברי כאש, כי הפלפול וחדוד המשא ומתן הוא האש ממש, ומבלי הארכת ראיה הוא דבר מפורסם וכל זה הוא הפקר לכל הרוצה ליטול:

ואמר בחדש השלישי, ר"ל כי כמו שנתנה במדבר שהוא המקום הראוי ומוכן ביותר אליה ככל אשר עוררנוך, כך נתנה בעת וזמן הראוי ומסוגל לזה. כי הזמן והמקום שייכים ומתייחסים זה לזה, שהמקום הוא בארץ והזמן הוא התולה במערכת השמימי וגלגליו. ומפני כי התורה אינה נופלת תחת הזמן וגדרו כי כל דבר שכלי איננו בגדר הזמן, לכך אין ראוי לנתינתה כי אם החדש השלישי. כבר ידענו כי כל זמן יתחלק בענינו לעבר ועתיד, והעתה הוא השלישי הממוצע ביניהם ומחבר הזמן יחד כי על ידו יחוברו העבר והעתיד מהזמן:

ובמדרש (קה"ר פ"ג) לכל זמן ועת לכל חפץ וגו' זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לגן עדן שנאמר ויניחהו בגן עדן וזמן היה לו שיצא משם שנאמר ויגרש את האדם וגו' זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה שנאמר בא אל התיבה וזמן היה לו לצאת ממנה שנאמר צא מן התיבה וגו' זמן היה לו לאברהם שתנתן לו המילה שנא' ואתה את בריתי תשמור וזמן היה לבניו להמול (שימולו) בשני מקומות אחת במצרים ואחת במדבר שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' ועת לכל חפץ תחת השמים זמן היה שתנתן תורה לישראל אמר רבי ביבי זמן היה לאותו דבר שהוא נתון למעלה מן השמים ועכשיו יהיה נתון למטה מן השמים ואיזו זו היא התורה ע"כ:

הרי עינינו רואות כי אצל אדם נח אברהם וישראל אמר לכל זמן ואצל התורה אמר עת, והוא לטעם שאמרנו כי הדבר השכלי שייך בו לשון עת בשאינו נופל תחת הזמן כלל רק שהעת שייך אליו. לכן בהיות העתה הוא המחבר הזמן כי הוא תכלית העבר והתחלת העתיד שזהו העתה כנודע ליודעי ענין הזמן. והעתה הנה א"כ הוא השלישי חבור הזמן המתחלק לשני חלקי עבר ועתיד ואיננו זמן בעצם, לכך לא נתייחד לנתינת התורה כי אם החדש השלישי ככתוב ועת לכל חפץ שהעת הוא אמצעי ומשולש בין שני גבולי הזמן. ומפני כי השלישי הוא המחבר בין השנים והנה כחו יעלה על השנים, לכן בחדש הזה מזלו תאומים אשר נאמר על שני אחים שוים והוא דבר מופלג בחכמה. וראוי היה להנתן בו התורה שהיא תאומי צביה לישראל הנחשבים לגמרי כאחים תאומים. הרי לך כי כמו שהיה המקום המסוגל למתן תורה במדבר שאין בו רק נבדלים מהגשם, כך הזמן המסוגל לדבר השכלי הנבדל מן הגשם הוא החדש השלישי כמו שאמרנו:

ובשבת (דף פ"ח) דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. וקשה בזה המאמר מהו העלוי בכל אלה עד שהפליגו כולי האי. ואולי דבר זה יורה על כמה וכמה מעלות טובות לתורה ולכך ראוי שבח ותודה על זה. ראשונה שנתן לנו התורה שהיא שכלית לגמרי עד שאינה תחת הזמן ככל הדברים הגשמיים הנופלים תחת הזמן, לכך ראוי לה דוקא הגבול המשולש בעצמו, כי כבר הודענוך כי השלישי איננו זמן רק הוא העתה. וכן מה שנתנה על יד תליתאי יורה על שלא היה משה גשמי כשאר בני אדם רק איש אלקים היה. כלל הדבר כל השייך אליה הוא במשולש כאשר השלישי נבדל מהגשם כאמור. ולכך לא נכתב בתורה גבול חג השבועות בזמן ככל המועדים זולתו שנכתב עליהם גבול זמניי בכמה בחדש יהיה, כל זה מפני כי התורה היא שכלית ואיננה תחת הזמן ואין נתינתה תלויה בזמן מוגבל, כי אם כאשר היו מוכנים לה קבלוה, אבל שיהיה לזה זמן וגבול מצד עצמו זה אינו. ובעבור זה יש למנות אל חג הזה ממחרת השבת שהוציא אותם ממצרים, כי בהוציאו אותם משם היו ראויים מצד זה לקבלת התורה כמו שביארנו שבזאת הסבה יתרו אשר לא היה בשעבוד מצרים שלחו משה קודם מתן תורה אל ארצו לשלא יהיה במעמד ההוא. ועוד מה שנתנה בחדש השלישי וכל הנלוה לנתינתה היה במשולש, הוא להורות על היושר שבה, שכל מצותיה הבאים בה הם ישרים ואמתיים. כי כל שיש בו שלישי יש בו היושר, מצד שהשנים הם שתי קצוות והשלישי שביניהם הוא היושר מבלי לנטות אל אחת הקצוות. ולכך נתנה ג"כ לישראל עם תליתאי, אשר בזה יורגש כי ימצא גם בהם היושר עד שלכך נקראו ישורון על השם היושר. ובפרט יעקב שהיה שלישי לאבות נקרא ישורון כי השלישי ראוי שימצא בו היושר ביותר. וכן משה היה בו היושר ביותר, עד שלזה התפעל ונתחרה בראותו דבר יוצא מהשווי והיושר במוחש בהרגו את המצרי, וכתיב (דברים, לג) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל והוא דבר ידוע. לכן התורה אשר בה היושר ראויה היתה להנתן למי וע"י מי שמיוחדים גם כן לסגולה זאת הנמצאת בשלישי וכן שנתנה ביום השלישי הכל מטעם זה, כי אל היושר לא יתחבר רק יושר, וכל מי שהולך בתום דרך ויושר לא יפגעו בו עקלקלות ולא יתלווה עמו רק ההולך ביושר גם כן. לכן כל אשר היה מתחבר אל התורה אם המקבל, אם הסרסור, אם הזמן בחלקיו, הוכרח שיהיה בו סגולת השלישי שהוא היושר מצד שהיא גם היא (תהלים, יט) פקודי ה' ישרים. וזה בעצמו יורה על שהיא נצחית ג"כ, כי השלישי אין לו קצה כלל כאשר אמרנו. וכמו שפירשנו בספר גור אריה שזהו שאמר בלעם (במדבר, כג) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, כלומר כי ישראל הם ישרים שהרי נקראו לכך ישורון והיושר אינו נוטה אל הקצה, לכך תמות נפשי מות ישרים שאין להם המיתה שהיא הקצה והאחרית, ומיתתם איננה מיתה בשיש להם העולם הבא בהכרח אשר לא ימצא שום קצה אל היושר. והוא מה שאמרו חכמים ז"ל בתענית (דף ה') יעקב אבינו לא מת כי יעקב היה השלישי באבות כמו שבארנו שם באורך. ועוד נתנה תורה בכל הדברים במשולש להתוודע ולהגלות לעין כל כי נתן לנו השי"ת מתנה הנבחרת מכל:

ולכך אמר בריך רחמנא וכו'. כי בא לתת שבח והודיה על שבחר הוא ית' בישראל ונתן להם דת נבחר, וכאשר יוסד לנו בברכת התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, וכן אתה בחרתנו מכל העמים וכו' וקדשתנו במצותיך, וכן כמה ברכות והודאות הבאים בזה האופן. ובא גלילאה זה לומר, כי עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה, על שבחר בנו ונתן לנו חלק נבחר מכל. וחיבה יתירה זאת נודעת לנו מסגולת השלישי, כי כל ענין הבחירה וברירה לא יפול בפחות משלשה, שיהא נבחר אחד מתוך השלשה, וישארו השנים האחרים הרבים ממנו. לא כן אם היה נבחר אחד משנים שאין זה בחירה, כי החצי הוא כמו ההכל דקיימא לן מחצה על מחצה כרוב, ואין נקרא ברירה בקחתו את הרוב אל ההכל. אמנם בהלקח אחד מהשלשה נקרא זה בחירה, שבחר באחד הזה יותר מאשר ברבים ממנו המה השנים הנשארים. והוא שכתוב (תהלים, קלה) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, שבמה שהיה יעקב השלישי לאבות ומאתו נשרשה ונסתעפה האומה הישראלית היותה לעם, נקרא זה יעקב בחר לו מבין שני האבות הראשונים. וכן עצם ישראל שהם חלק בחיריי אחד מהשלש כתות חלוקות שבכלל כל האומות שהם ישראל, עשו, ושאר האומות, כאשר זכרנו למעלה ראוי לכתוב בהם (דברים, ז) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכאלה מקראות רבו מלמנות. וכן משה מצד שהיה שלישי לתולדה היה בבחינה זאת עד שהובחר ונכתב בו (תהלים, קו) לולי משה בחירו. לפיכך גם התורה באשר היא תליתאי יחשב כי היא נבחרת מכל החכמות, שהרי נבחרה אף מתוך נביאים וכתובים וכל שכן שנבחרה מכל שאר החכמות (משלי, ג) טוב סחרה מסחר כסף וגו', עד שנבחרה בעצמה מן הכל. לכן אין ראוי לה ג"כ כי אם דבר הנבחר זהו שאמר בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי, כי אל הדבר הנבחר ראוי ג"כ מכל צד הדבר המובחר, דאל"כ היה יוצא מבחירתו בהצטרכו אל הבלתי נבחר. ובשביל כך כל השייך לה הוכרח להיות דרך בחירה בשגם היא נבחרת לגמרי. ומפני שישראל הם נבחרים נסתגלו לעם תליתאי, דהיינו כהנים לוים וישראלים כי זהו נקודת הסגו"ל שכל אחד יוצא מבין השנים כאילו נבחר מהם לבדו. וכן ישראל באמת הכהנים הובררו לעבודת הש"י, והלוים לשיר, והישראלים הם עיקר שמהם יבא הקרבן. הרי שלכל אחד יש לו ענין בחירה בפני עצמו כסגו"ל הזה לכן נקראו עם סגולה. גם כי נבחרים הם מכל האומות, ועוד נבחרים מבין עצמם לוים מן הישראלים, כהנים מהלוים, עד שכל ענינם בחירה בתכלית שבזה ראוי' להם התורה הנבחרת. ונתנה להם ע"י תליתאי הוא משה בחיר ה' שנבחר מכל הנביאים, שלכן הי' תליתאי בתולדה בבחינת הבחירה כאמור. וכן אמרו במדרש (ב"ר פע"ו) שנים הבטיחן הקב"ה ונתייראו בחיר שבאבות ובחיר שבנביאים בחיר שבאבות זה יעקב שנאמר (תהלים, קלה) כי יעקב בחר לו יה ואמר לו הקב"ה (בראשית, כח) אנכי עמך וגו' וכתיב ויירא ויצר לו בחיר שבנביאים זה משה דכתיב לולי משה בחירו וכתיב (במדבר, כא) אל תירא אותו מכלל שנתיירא ע"כ. ביאור הדבר כאשר אמרנו כי יעקב היה בחיר שבאבות מפני שהוא שלישי להם ולכך נקרא בחיר, ומשה ג"כ היה שלישי לבטן לכך היה בחיר. מפני זה נתנה התורה בירחא תליתאי ג"כ שאין לך זמן שהוא נבחר באמת כמוהו זמן ממוצע בחמימות והאויר טוב ומזוג בשוה כידוע ומיד אחריו מתחיל זמן החמימות. וביום תליתאי לפרישה שגם הוא שלישי נבחר בשיש לו טהרה גמורה עד שלא תפלוט אפילו קרי שהיה כבר באשה, וזהו הטהרה הגמורה והנבחרה עד שאין מצטרף לתורה שום דבר היוצא מן הבחירה: