דרשות המהר"ל/דרוש על התורה

<< · דרשות המהר"ל · דרוש על התורה · >>

דרוש על התורה

בחדש השלישי וגו'. ראוי לעורר הספיקות בפרשה זאת. א) למה לא כתיב כאן בחדש השלישי באחד לחודש כמו שכתוב (במדבר, א) במדבר סיני באחד לחודש. ב) הרי כתיב באו מדבר סיני וחזר אחר כך לכתוב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר. ג) ויחן שם ישראל כתיב לשון יחיד ולפני זה כתב ויחנו לשון רבים. ד) מה שכתוב ומשה עלה אל האלקים וטפי הוה ליה למכתב ויעל משה כדכתיב בכל מקום. ה) והלא לא צוה לו השם בכאן לעלות ובכל מקום צוה לו לעלות. ו) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל שפירש בו רש"י ז"ל לנשים בלשון רכה ולאנשים בלשון קשה פירש להם עונשין ודקדוקי מצות. מה נפשך אם צריך לפרש עונשין לאנשים דאם לא כן יאמרו אדעתא דלקבל עונשים גדולים לא אמרנו נעשה ונשמע, א"כ נשים נמי הרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, עדיין יאמרו הן על מנת כן לא קבלנו עלינו. ואם אין כאן בית מיחוש לטענה זאת, א"כ לאנשים למה הוצרך לפרש. ז) מה שבא הכתוב לכפול ולומר ושמרתם את בריתי שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא אם שמוע תשמעו בקולי. ח) שכתב והייתם לי סגולה מה ענין לשון סגולה הנאמר כאן. ט) מהו מובן והוראת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. י) איך יפול אומר כל אשר דבר ה' נעשה הרי לא צוה להם דבר. יא) ויגד משה את דברי העם אל ה' מה מדבריהם הגיד לו. ורש"י פירש רצוננו לראות את מלכנו, הרי גם הקב"ה אמר שיבא אל משה בעב הענן בעבור ישמע העם בדברו עמו. יב) ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וענן כבד, קולות וברקים וענן כבד למה היו. יג) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, ופירש"י דשופר של אילו של יצחק היה מה ענין אילו של יצחק לכאן. יד) בכאן כתיב ויהי קלת חסר, וכן במקרא הזה כתיב עוד וקל שופר ג"כ חסר, ואחר כך כתיב וכל העם רואים את הקולות וגו' ואת קול השופר שניהם מלאים. ועוד כי בפרשת ואתחנן (דברים, ה) כתיב קול גדול ולא יסף בלשון קול אחד ולא כתיב קולות, ואלו בכאן בב' המקומות כתיב קולות לשון רבים:

כתיב (קהלת, א) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. שלמה המלך ע"ה התחיל בספרו בספורי מעשי האדם, ואמר מה יתרון לאדם בעמלו, ועל זה אמר מה הוא היתרון, הוא מה שיורה עליו שמו שנקרא אדם על שם שנברא מן האדמה. אשר יש להסתפק בזה, למה נתייסד הוא בפרטית להקרא אדם על שם האדמה יותר מכל הנבראים שכלם מן האדמה נבראו. וביחוד כי הבהמה הרי היא גסות חומר האדמה ביותר מן האדם. אבל לכך נקרא הוא על שם האדמה יותר מכל נבראים זולתו, מפני התייחסו ודמיונו אליה לגמרי מה שאין כן בבהמה וכל שאר הנבראים. כי האדמה היא מגדלת ומוציאה אל הפעל צמחים ואילנות ופירות וכל הדברים, הנה היא בכח ויוצא ממנה הכל לפעל. כמו כן האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפעל. ולכך נקראים מעשי האדם הטובות פרי כדכתיב (ישעי' ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכן המעשים הרעים נקראים פרי (משלי, א) ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו כדאיתא (בקדושין דף מ'). כל זה מפני שהאדם נקרא על שם האדמה, ופירות האדמה הזאת הם המעשים, אם טובים הרי הוציאה פירות טובות, אם רעים הרי קוץ ודרדר הצמיחה. ודבר זה מבואר בכמה מקומות עד שאמרו שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לא כן מסודרים בבריאתם על ענין זה כל שאר נבראים, שאינם בכח ויוצאים לפעל, כי כל מה שראוי שיהיה בהם נמצא בם מיד כשנבראו. ולכך נקראת היותר עצמות שבהם בהמה, כלומר בה מה כי מה שראוי שימצא בה הרי הוא מתחלה בה. שאם נברא השור לחרוש והחמור לישא משא הרי נמצא בהם בהבראם, ואין דבר בה בכח שיצא אחר כך אל הפעל. אבל האדם לא נקרא רק שיהיה הוא מוציא שלימותו אל הפעל, בבחינת האדמה הזאת אשר ממנה נוצר וכל זמן שלא הוציא שלימותו אל הפעל נחשב אדמה בכח בלבד. והעברי"ם הביטו, כי דמיון גמור יש לאדם אל האדמה. כי כמו אשר האדמה נזרע בתוכה חטים וכל מיני זרע נקי וטוב ונשרשים בה תוך העפר ומוציאה צמחיהם, כן נתן השי"ת הנשמה הטהורה והזכה חלק אלקי ממעל בגוף האדם ונשרשת שם ומוטבעת בגוף כאשר מוטבע החטה באדמה. ואם אין האדם מוציא צמחיו ופירותיו הטובות, אזי ידמה אל אדמה בורה ושדה בלתי נזרעת. ולכך החליטו חכמים לאשר איננו בעל תורה כנוי בור כשהוא כמו אדמה בורה שהובירה ואינה מוציאה דבר. לכן אמר שלמה בפסוק הנזכר, כי בהכרח שיהיה לאדם יתרון מצד המעשים, כי הוא בכח וצריך להוציא מה אל הפעל ואי אפשר זולת זה. אבל מה יתרון לו בכל עמלו שיעמול תחת השמש, כי המעשים שהם תחת השמש אין יתרון לו בהם, א"כ צריך אתה לומר בהכרח כי יתרון שלו הוא מה שהוא על השמש והיינו התורה:

ובסנהדרין (דף צ"ט) אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא כשהוא אומר כי אכף עליו פיו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע, א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל לעמל תורה נברא והיינו דאמר רבא לכולהו גופי דרופתקי נינהו טוביה לדזכי דהוי דרופתקיה דאורייתא ע"כ. המכוון אשר במאמרו כמו שזכרנו, כי האדם הוא כמו האדמה שהיא בכח ולא בפעל, וכאשר האדמה נעבדת תמיד כן צריך האדם שיוציא הוא תמיד שלימותו אל הפעל לגמרי. לכך אמר איני יודע איזה דבר צריך להוציא מהכח אל הפעל ולאיזה דבר נברא, אם לעמל פה אם לעמל מלאכה. פירוש כי יש באדם נפש חיוני, ויש דרך לפני איש לומר שנברא האדם להוציא נפש החיוני אל הפעל והמלאכה היא לנפש זה. לכן אמר כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר וכו', כלומר כי צריך האדם להוציא שלימות האנושי אל הפעל והוא שכל הדברי כי הדבור אי אפשר בלא שכל, והתינוק שאינו מדבר לא בשביל שאינו יכול לדבר רק מפני שהוא חסר דעת ושכל ולכך נקרא שכל הדברי, ואמר שצריך להוציא נפש השכלי אל הפעל. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה נברא וכו' כלומר אם צריך להוציא השכל הדברי לבדו אל הפעל, ללמוד לשונות ודברי מליצות ושאר דברים המתייחסים אל השכל הדברי ובזה נקרא הוצאת שלימותו אל הפעל, או נברא להוציא שכל העיוני אל הפעל לדבר דברי תורה שהוא שכל עיוני. ועל זה אמר לעמל תורה נברא כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כי השכל הדברי אינו שלימות בפעל כלל רק עמל התורה הוא השלימות הגמור והוא שכל העיוני האלקי דבר זה צריך להוציא אל הפעל:

ומפני שנברא האדם לעמל, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, אשר גאלם הש"י לבלתי יהיו עוד עובדים עבודת פרך. בכן צוה למחרת מיד על שיתחילו להכנה לתורה לספור מספר הימים אשר יעברו, עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה ומצות. לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין אבל לעמל הוא יולד. ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל כמו שיבא שזהו ענין הקרבת העומר מן השעורים, ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים דהיינו החירות והעמל בזמן אחד יחד כי אין ההפכיים נמצאים יחד. ומכל מקום למחרת מיד בלי עוד הפסק זמן היה צורך שיהיו מכינים את עצמם לקבלת העמל הזה ועולו. והצדוקים הטועים ומתחילין לספור ממחרת שבת בראשית בחשבם, דאם לא כן למה כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא, כג) ולא כתיב ממחרת הפסח אי נמי וספרתם לכם מיום ששה עשר אלא ודאי שהכתוב יצוה לשתהיה הספירה ממחרת שבת בראשית. אכן דבר זה טעות הוא בודאי, כי לטעם שאמרנו הוצרך לכתוב ממחרת השבת לומר, כי ממחרת יום השביתה דוקא יספרו שהשביתה היא להם בשביל שיצאו לחירות מן העבדות והמלאכה ויש להם יום שבת וחירות בשביל זה. כאשר גם השבת בראשית יוסד שמו על שם זה כדכתיב (דברים, ה) ששת ימים תעבוד וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם וגו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, הרי כי השבת עצמו מורה על שהוציאם ממצרים מעבודתם. והנה גם כאן אמר ממחרת השבת ממחרת השביתה תספרו, שהשבית' של יום טוב היא בשביל שיצאתם לחירות, ומיד למחרתו תתחילו לספור ולקוות אל קבלת עול עמל התורה:

וציוה להביא אז מנחה מן השעורים, מה שלא נמצא בכל הקרבנות כי אם בהקרבת העומר הזה בששה עשר בניסן. מפני שכפי מה שהוא האדם ייחד לו הש"י צווי ההקרבה שיהיה מקריב אליו. וכאמרם ז"ל על הסוטה מפני מה אמרה תורה שיהא קרבנה מן השעורים היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה. ככה בענין הזה בעצמו כאשר ישראל מתחילין למנות ולסבול עול תורה ומצוה, ועבודתם כבהמה הזאת שכל עצמה אינו אלא לסבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים שהם מאכל הבהמה. ובע"ז (דף ה') אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור (ישעי' ל"ב) תנא דבי אליהו לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה ע"כ. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה ויט שכמו לסבול עול דברי תורה, וזכר שני המינים המה השור והחמור להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה. כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא שהוא בעל גוף חזק כדכתיב (בראשית, מט) חמור גרם שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל רק רובץ בין המשפתים, כן יהיה האדם מצד גופו שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח וכדכתיב (יהושע, א) והגית בו יומם ולילה. ועוד נוסף ע"ז ישעבד בה כח הנפשיי אשר לו אל התורה כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם שבשניהם יהיה עמל בתורה, אם בגוף עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח, אם בנפש אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק עד כי יעדה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה ולעקור קרקע קשה לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל באשר כח נפשו גדול כנאמר (משלי, יד) ורב תבואות בכח שור, וכן הדבר ממש אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט כחמור למשא וכשור לעול. ולכך בהתחיל לספור ולצפות אל קבלת התורה, ראוי אז ונכון לפני האלקים להקריב קרבן שעורים שהם מאכל בהמה, בשאי אפשר לאדם לקבל התורה כ"א ע"י מדה זאת שיעשה עצמו כבהמה עובדת האדמה, בשגם הוא יעבוד אדמתו הוא בעצמו שנקרא על שם האדמה כאמור. וכתיב (בראשית, ב) ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה אמרו חז"ל לעבדה זו מצות עשה, הרי כי נקרא האדם אדמה כאשר אמרנו. וכל זה כי האדם הוא חסר בעת בריאתו, וצריך שיהיה נעבד ויוצא לפעל על ידי עבודה, כאדמה הזאת שצריכה עבודה לצאת על ידה אל הפעל, כמו כן האדם יוצא לפעל על ידי תורה ומצות:

והוא מה שכתוב בפרשה זאת כאשר באו לקבל התורה בחדש השלישי וגו' באו מדבר סיני, נוסף על מה שנאמר אחרי כן ויסעו מרפידים ויחנו במדבר, אשר כבר היתה השאלה למה ועל מה היה צריך לכפול ולכתוב ויחנו במדבר אחרי אשר כבר נאמר לפני זה באו מדבר סיני, אבל הכתוב בא לומר תחלה, כי ראויים היו ישראל לקבל התורה במדבר דוקא. כי האדם שנקרא על שם אדמה, כאשר אין לו תורה נחשב כמדבר שאין בו עשב וצמח האדמה, ושדה בור נחשב הוא יותר מכל הבעלי חיים כאמור. שהב"ח נקראים בהמה על שם שיש בה מה, דהיינו מה שנבראת הבהמה עליו נמצא עמה בבריאותה, ואילו האדם נקרא אדם מפני שהוא כמו אדמה שהיא בכח בלבד, ולכן כל זמן שלא קבל התורה הרי הוא כמו מדבר שהוא מקום בור בלא פרי כי חסר התורה והמצוה יקרא בור:

ובשביל חסרון האדם שהוא כמו מדבר, נתנה לו התורה להשלימו ואז האדמה הזאת מוציאה אילנות וצמחים שלה. וזהו אמרם בשבת (דף פ"ח) אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל תורה בא אמרו לפניו חמדה גנוזה שגנוזה לך מששת ימי בראשית תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לב"ו (תהלים, ח) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למשה חזור להם תשובה אמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר (איוב, כו) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' תנחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להם למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם תורה למה תהא לכם שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלקים אחרים בין עכו"ם אתם שרוים שעובדין ע"ז שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות ואף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים אי לאו דאמר ליה מנא הוה ידע ע"כ. הספיקות במאמר הזה דומות למרובות והנם. הא' מה שאמר הקב"ה החזר להם תשובה ולא החזיר להם תשובה בעצמו וכבודו יתברך. הב' מה ששינו המלאכים לשונם תחלה לומר מה לילוד אשה בינינו, ולא אמרו מה לבשר ודם כאמרם אחרי כן אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, ומהו המכוון בכנותם אותו דוקא ילוד אשה במקום הזה. הג' שאמר הוא ית' אחוז בכסא והחזר להם תשובה, וכי חסרון יש ח"ו בחקו שלא היה יכול להצילו באופן מהאופנים מה שהוא, עד כי צוהו לאחוז בכסא דוקא. הד' מתוך אומר המלאכים חמדה גנוזה וכו', מוכח כי ידעו התורה והכתוב בה, עד שמעצמם היה להם לידע כי לא להם מתייחסים הדברים כתשובת משה שהשיב להם איש איש על דגלו באותות, ולמה אם כן אמרו תנה הודך על השמים. הה' מהות מכוון והכרת פרישת זיו שכינה עליו והענן שניהם ולא הספיק אחד מהם. הו' אומרו מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב, וכי מה אדיר יש בתחתונים עד שאמרו מה אדיר שמך בכל הארץ. הז' חמשה דברות ראשונות השיב להם כל דבור ודבור בפני עצמו ואילו דברות אחרונות על מה שהשיב מהם השיב עליהם בכללם יחד. הח' מה שנעשו אוהבים למשה דיו שלא ישנאוהו כבראשונה:

אבל פירוש המאמר הזה, כי בא לומר שבשביל שהאדם הוא נחשב כמדבר זה החסר, ניתנה לו תורה מן השמים להשלימו, כי אין ראוי לבריאה כזאת מן השמים שתהיה חסירה. ואמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו, רצו בזה כי מה שייך ילוד אשה בין העליונים, אשר באין ספק מצד הוולדו מן האשה נמשך אחרי גדרה וענינה במה שהיא מושפעת ומקבלת, והעליונים למעלתם ומדריגתם המה משפיעים ואינם מקבלים, ולפיכך אין יחס ושייכות לילוד אשה בין המלאכים. כי כל ילוד אשה, בבחינתו זאת ודאי רוצה לקבל כאשה הזאת המיוחדת לקבלה אשר הוא ילוד מאתה, ואין קבלה בעליונים. בכן אם הוא רוצה לקבל דבר ראוי שיעמוד בין התחתונים הסגולים לקבלה לשפלותם. ומפני כי בודאי ידעו שעלייתו שם היתה לקבל דבר מה לכן אמרו מה לילוד אשה בינינו, כי אין העליונים בעלי קבלה כאמור. ואמר הש"י לקבל תורה בא, ולערך מעלת התורה שייך קבלה אף בעליונים, באשר לגודל מעלתה נבראת לפני המלאכים ולפני כל הנבראים, ולפי מעלתה העליונה על כל צריכין לקבלה העליונים גם הם, כי תמיד התחתון והפחות מקבל דבר שהוא עליון ממנו. ואז אמרו לו ית', מאחר כי כל כך מעלתה עליונה עד שגם לעליונים שייכה בה קבלה, למה ועל מה אם כן אתה נותנה לבשר ודם. כי המלאכים בודאי היו יודעים כי בה ברא הוא ית' כל העולמות, ואם בנגלה שלה הם דברים פשוטים מכל מקום פנימיותה שהם סודי התורה ודאי הם דברים עליונים, אשר עליהם נאמר (איוב, כח) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, ומעוף השמים אלו המלאכים אשר כתיב בהם (ישעיה, ו) ובשתים יעופף. וזהו אמרם תנה הודך על השמים רצו בזה שיודיע דרכו אשר בסתריה למלאכים:

ואמר הקב"ה למשה החזר להם תשובה, באשר התשובה הפשוטה והנכונה היא, שלכך הוא נותנה אל האדם בשהוא נחשב חסר ביותר, וצריך השלמה כמו שאמרנו. ותשובה זאת לא היתה ראוי לבא מאתו ית' לומר שהאדם הוא חסר בבריאתו רק למשה עצמו היה להעיד על חסרונו. כי צריך האדם להכיר חסרונו בעצמו, בהיות כי עיקר החלטת נתינת התורה לו הוא כדי להשלים חסרונו, ואם ידמה בדעתו שהוא שלם ואינו בעל חסרון אין שייך בו השלמה כלל, ולכך היה מן הצורך שיהיה משיב להם משה בעצמו לשידע ויכיר בחסרונו. ולזה הכניסו חז"ל (באבות פ"ו) תוך מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם המכיר את מקומו, שאין האדם כדאי לקנות את התורה זולת שיכיר חסרונו הדבק בו כאשר אין לו התורה. כי מי שאינו מכיר מקומו וחסרונו בהעדרה ממנו, אינו נחשב לחסר בעיני עצמו וא"כ אין התורה ראויה אליו שתשלימנו. לפיכך אמר הקב"ה למשה החזר להם תשובה, שאם היה משיב הש"י תשובה זאת ולא היה משה בעצמו מכיר את מקומו לא היתה ראויה להנתן אליו להשלמה. ואמר משה מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, כי התשובה להם תורה על ויכוח המחלוקת אשר לו עמהם ושמתנגד להם, ולכך חשש פן ישרפו אותו בבואו למשכן כבודם ומקומם להתווכח עמם. שהרי אף לשנות ממנהג המקום אשר אחד בא שמה, אסור לעשות וכל זה משום מחלוקת מפני שהוא במקומם וגדרם, ואיך יהיה למשה ויכוח התנגדות עמהם ולכך ישרפוהו. על זה השיב הקב"ה אחוז בכסא כבודי, שהוא המקום שאינו שייך אליהם כי אם אל נשמת האדם החצובה מתחת כסא הכבוד, כדאיתא (בחגיגה דף י"ב) ערבות שבו נשמות ורוחות העתידין להבראות וכו' וכסא הכבוד ומלך אל רם ונשא שוכן עליהם, הרי כי הנשמות הם בערבות תחת כסא הכבוד. גם כתיב על נפש הצדיק (שמואל כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, כדאיתא בשבת (דף קנ"ב) נשמותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך וגו'. ובודאי מפני שבאו ונבראו הנשמות מתחת כסא הכבוד שמה הם שבים ללכת. וזהו שאמר אחוז בכסא כבודי כי זהו המקום המיוחד וראוי לו לצדיק בין העליונים לבלי יהא נחשב עוד כאילו הוא בא בגבולם כי זהו מקומו של משה:

ועל פי ג' עדים יקום, כי ראוי ונכון הדבר מאלקים לעשותו מקום הצדיקים דוקא. אם האחד שאמרנו שזהו מקום הנשמה. ואם השני כי ראוי לאדם שיהיה מקומו תחת כסא הכבוד, ממה שנאמר (יחזקאל, א) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. לכן האדם מקומו הראוי הוא תחת כסא קרוב אליו ית'. ואם השלישי כי מקום הצדיק ראוי היות תחת הכסא כבוד, מפני שהצדיק מקבל עליו עול מלכותו ית' ביותר בשגם הוא כובש את יצרו ומקבל עליו עול מלכות שמים, ונקראו הצדיקים גבורי כח עושי דברו כדאיתא במדרש ולכך מלכותו ית' בפרטית על הצדיקים המקיימים גזירותיו וכובשים את יצרם ומבטלים רצונם מפני רצונו ית' עד שיתכן להתייחד מקומם תחת כסא הכבוד. כי הכסא הוא המלכות בעצם כנאמר (בראשית, מא) רק הכסא אגדל ממך והם תחת כסא מלכותו ית'. ונקרא הוא ית' מלך ישראל הכל בשביל שהם מקיימים גזירת מלכותו ית'. אף גם זאת בהיותם מוטבעים ביצר הרע השוכן בקרבם מכל מקום כובשים את יצרם ומקיימים גזירותיו. אבל המלאך שאין בו יצר הרע לא שייך בו דבר זה כמו שנתבאר זה ביותר במקום אחר. גם כי המלך היושב על הכסא הוא שופט ודן, דבר זה שייך דוקא בתחתונים אשר הוא ית' שופט אותם ואליהם ייחס המשפט אשר בו שייך הכסא למשפט, מה שאין כן בעליונים שאינם חוטאים ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ותחרות וכל כיוצא עד שאין יחס הכסא להם. לכך אמר אחוז בכסא כבודי שמלכותו ית' הוא על הצדיק. הנה שלשה הסברות האלו יתנו עדיהן ויצדקו שזהו המקום המיוחד לאדם הצדיק ביותר, עד שאין כאן עוד בית מיחוש לשמא ישרפהו בהבל פיהם בשיש מקום לצדיק בפני עצמו ואינו נכנס לגבולם. ואז פירש שדי זיו שכינתו ועננו עליו, כי כל זה לא יספיק לאדם הצדיק מה שיש גם לו מקום מיוחד בין העליונים, במה שאמר אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, כי עדין יכול להיות שינצחוהו הם לפחות בנצחון בעלמא בלי שישרפוהו בהבל פיהם, כי כל התנגדות שבין שנים הגם שיש לכל אחד מקום המיוחד אליו לבדו על הרוב ינצח האחד. בכן היה עוד מן הצורך שיהיה חוסה לגמרי תחת כנפי השכינה ולהכנס תחת הסתר שלו, וכנאמר אצל רות (רות, ב) אשר באת לחסות תחת כנפיו. כי מאחר שהאדם הוא מקבל מלכותו ית', ומי שהוא תחת המלך מהמחוייב כי המלך מגין עליו וחוסהו תחת כנפיו בהסתרו, לכן פירש עליו זיו שכינתו ועננו עד שהיה משה לן בסתר צל שדי. ודוקא בזיו וגם בענן, מפני כי הזיו הוא נגד נשמתו שבו היא זיוו והדרו וזהרו ראויה לפרוש עליה זיו שכינתו להיחס שביניהם, ועננו דומה ומיוחד לגוף שהוא אבק פורח וענן כלה הנה בשניהם היה חוסהו תחתיו אם בנפשו אם בגופו, ואז אמר משה תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה:

וישם בה' דברות ראשונות ריוח בין עדר ובין עדר להשיב עדר עדר לבדו, ולא כן באחרונות אשר כל מה מהם שהשיב עליו כלל בתשובה אחת כוללת. בעבור כי הראשונות המה דברים שבין אדם למקום, ואף כי כבד את אביך וגו' לפי הנראה אינו נכנס בגדר וסוג הזה, הלא כבר ידענו כי שלשה שותפין יש באדם ודרשו ז"ל אם אתם מכבדים אב ואם מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניכם וכבדתוני. אמנם ה' אחרונות כלם דברים שבין אדם לחבירו. והיות כי האדם צריך שתי השלמות, אם השלמה האחת להשתלם עם קונו והם דברות הראשונות, ואם שצריך להשלים עם זולתו מהבריות, בכל הדברים אשר לא תעשינה וכדאיתא בקדושין (דף מ') אמרו צדיק כי טוב וכי יש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק שהוא טוב וכו'. לפיכך כל חמשה דברות אחרונות יש להם חבור והתייחסות יחד, בשהם שייכים לבריות אשר הוא חוטא נגדם. ולכך בפרשת ואתחנן המה באים בוי"ו החבור ולא תנאף ולא תגנוב וכן כולם, כי הוא חוטא אל הבריות אשר יתחבר ויפעל בם החטא מה שהוא חוטא נגדם, ועושה רושם מצד המקבל גם הוא אשר מטעם זה יש לחמשה דברות אחרונות חבור וצירוף יחד ביותר. מה שאין כן בה' ראשונות בשגם אם הוא חוטא לשמים אין כאן רושם ופעולה מצד המקבל כאמור (איוב, ז) חטאתי מה אפעל לך ונאמר עוד (שם ל"ה) אם חטאת מה תפעל בו. לכך אין להם חבור ודבוק יחד כאחרונות שיש להם שייכות החבור יחד, באשר יש חבור רושם הפעל און בנפעל ומקבל המה הבריות אשר נגדם החטא. ונלמוד מזה דבר גדול, כי כאשר יש רושם למקבל המה הבריות יהי' מי שיהי' אשר חטא לו, אין מחילה אליו עד שיפייסנו וימלא פגימתו. ואין יום כפורים מכפר כי אם דברים שבין אדם למקום, אבל מה שבין אדם לחבירו אינו מכפר עד שיבקש ממנו מחילה. והנה בפרשה זאת אשר אנחנו בה, אף ה' אחרונות לא נכתבו בתוספת וי"ו החבור, להורות מכל מקום מצד מה יחטא בדברים אלו עצמם גם לשמים כדאיתא פרק זה בורר ומצד בחינה זאת גם לאחרונות לא יאות החבור כמו לה' הראשונות:

ואמר שכולם נעשו אוהבים למשה, כי במה שמקומו תחת הכסא כאשר התבאר, הנה המלאכים הסובבים כסא כבודו ית', כאשר יסבו העבדים כסא אדוניהם, יתחברו בזה כלם אל משה אשר אחז בכסא הכבוד גם כן, כי תמיד יתחבר כל הסובב לאמציעתו וכן האמצע לכל סבובו. וזהו שאמר שכל אחד מסר לו דבר, כי כל המתחברים יחד בהחלט יקבלו זה מזה מצד התחברם ויחס הדבוק שביניהם. ואף מלאך המות הגם כי הוא מתנגד אל האדם היה מתחבר אליו בבחינה זאת והיה מוסר לו דבר, כי הניגוד לא ימצא ולא יראה כי אם למטה בארץ במה שהאדם בעל גוף ומקבל העדר ומיתה בדבר זה הוא מתנגד אליו, אבל כשהוא במקומו המיוחד לו למעלה אשר אין שם העדר ואפיסה, גם המלאך הזה יש לו חבור עמו כשאר סובבי כסא. והוא הדבר אשר אמרו ז"ל כי כל זמן שהאדם עוסק בתורה אין מלאך המות שולט בו כמו שאמרו אצל דוד בשבת (דף ל') וכן אצל כמה צדיקים. וכל זה כי השטן אינו מתנגד אל האדם רק מצד הגוף אשר לו ולא מצד התורה השכלית. ואמר בשכר שקראוהו אדם מסר לו כל אחד ואחד דבר, כלומר כי הם לשפלותו אמרו שהוא אדם, והורה להם הוא ית' כי האדם אשר הם אומרים שהוא שפל אעפ"כ מצד שנברא בצלם אלקים מעלתו עליונה ביותר כאשר יורה שמו אדם, שבשביל זה ייחד תחת כסא הכבוד לו למקום היותו תוך ואמצע המלאכים שאינם אלא סובבים הכסא ואילו הוא תחתיו לגמרי עד שכלם מתחברים אל האמצע שבתוכם וביניהם. והוא הפירוש הנכון בחביב אדם שנברא בצלם אלקים, כי בשביל שנברא בצלם אלקים אשר נאמר עליו ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. תחת כסא הכבוד הוא מקומו המיוחד לו להיות קרוב אליו יתברך עד שיסובבוהו העליונים כמו שסובבים את הכסא. והרי תמצא כי יש מלאכים לאדם מימינו ומשמאלו והוא ביניהם שבשביל זה יתחברו אליו לגמרי לכן כל אחד מסר לו דבר. וכל תשובת משה היתה כי לכך נתנה התורה לארץ מפני שהאדם צריך השלמה מה שאינו מן הצורך אל המלאכים. ובאולי יקשה לך כי יספיק להשלמה זאת שינתן לו הנגלה והדברים הפשוטים שבתורה בכל פשט הדברות והנלווה. אבל הדברים הנסתרים שאותם היו מבקשים המלאכים באמרם תנה הודך על השמים כנזכר, למה נתנן אל האדם וכי יהיה לו חסרונו ליתרון מופלג ביותר מה שאין למלאכים. אין זה קשיא כלל כי בעבור היות האדם בריאה חסירה לא תשבע נפשו לעולם מלבקש תמיד השלמה יותר, כי זהו ענין האדם שחסרונו לא ייתור ויגיע אל השלמה גמורה:

במדרש (קהלת, ו) גם הנפש לא תמלא לפי שהנפש יודעת שכל אשר יגעה לעצמה יגעה לפיכך אינה שביעה ממצות ומעשים טובים אמר ר' לוי משל לבת מלך שנשאת לעירני אעפ"י שהאכילה כל מעדני מלך לא יצא ידי חובתו למה לפי שהיא מלמעלה ע"כ. המדרש הזה בא לבאר כי לכך נתנה תורה לישראל, מפני שהנשמה היא מן השמים ועומדת בגוף, לכך היא חסרה בערך מעלתה שהיא מן השמים ומפני זה צריכה השלמה בתורה ומצות. והביא משל לבת מלך שנשאת לעירני ויצאת חוץ לגדר מעלתה, ולפיכך אף אם מאכילה כל מעדני מלך עדיין היא חסירה בעצמה ומבקשת תמיד למשול עוד. לכך התורה גם כן ראויה ומיוחדת אף בפנימיותיה אל האדם לא למלאכים אף שהיא עליונה על הכל והיא חמדה גנוזה אשר הוא ית' משתעשע בה, מכל מקום מאחר שהנפש חסירה בעצמה כמו שאמר גם הנפש לא תמלא ראוי לה הכל ואינה מקבלת השלמה גמורה לעולם ואינה שביעה בשהיא עומדת בגוף האדם החסר. ולכך לא מקרי בזה נתינה לנפש האדם יותר מהראוי לה דהיינו התורה שנבראת קודם העולם. כי לעולם מבקשת הנפש השלמה, אף כי הושלמה בתורה ובמצות הרבה תמיד מבקשת יותר ולא תשבע באשר היא חסירה בעצמה. ועל זה אמרו המלאכים (תהלים, ח) מה אדיר שמך בכל הארץ דהיינו הדברים העליונים שבתורה הם כולם בארץ והכל נתן הש"י להשלמת האדם:

וזה נרמז ג"כ במצות הספירה, שציוה הש"י להביא עומר מן השעורים ביום הראשון שמתחילין למנות לקבלת התורה, כי יום הראשון הוא התחלת הכנה במה שמונה מספר מ"ט יום עד מספר שער החמשים אשר ממנו התורה. והקרבן הוא מן השעורים שהם מאכל בהמה, כי מצד שהנשמה בגוף האדם שהוא כמו בהמה היא חסירה ונחשב האדם כמו הבהמה. וזהו בעצמו ההכנה לאדם לקבל התורה בהחלט יותר מהמלאכים, כי היא צריכה אליו מצד החסרון להשלים בו חסרונו על ידה, ולכך מסוגל ומוכן לקנין התורה העליונה הגם שהיא משער החמשים אשר לא תפול בו ספירה בשאין השגה בו, כי החסר מוכן לקבל הכל כאמור גם הנפש לא תמלא. ולכך כדי להשלים נפש החסירה נתן הש"י אל האדם שס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה ורמ"ח מצות עשה כמנין אבריו של אדם. כי האדם יחסר מצד שני דברים, אם האחד כי נפש החיוני היא מן העליונים ויש לה חסרון במה שבאה אל התחתונים להורידה ממעלתה, הרי היא חסירה כשעומדת בתחתונים. וכמו שאמר במשל שנשאת לעירני הוא היושב בכפר זהו חסרון האחד מצד שעומדת בתחתונים והיא מן העליונים. אם החסרון השני שנתחברה בגוף האדם לגמרי שהוא חסר בתכלית וזהו דיוק לשון ר' לוי במשל שנשאת, כי במה שנשאת לו היא מתחברת לו בחבור ודבוק גמור, הרי לך חסרון בשתי הבחינות. והנה האדם בעולם הזה הוא תחת השמש כדברי החכם בפסוק שהתחלנו בו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. וכן בכל ספרו יכנה ויתאר דברי העולם הזה במה שהם תחת השמש. והשמש מקום ואהל לתחתונים. ובב"ב (דף כ"ה) על פסוק הולך אל דרום וסובב אל צפון אמר שם ר' יהושע שהעולם דומה לקובה, פירש בו רש"י ז"ל לאהל שכלו מוקף, ורצה בזה ר' יהושע, דלא כדברי ר' אלעזר דאמר התם לפני זה שאין מחיצה בצפון לזה בא הוא לומר שהעולם נבנה בד' מחיצות כאהל. אמנם מה שלא נראה מהלך השמש בצפון מעולם הוא כי השמש מהלך בדרום לעולם ביום, ומזרח ומערב לפעמים מהלכתן רצה לומר ביום שזה נקרא הלוך שהוא בתוך העולם, ולפעמים מסבבתן דהיינו שנכנסת דרך חלון לאחורי כפה לסבב שם בלילה זהו נקרא סיבוב. דהיינו בימות הקיץ מהלכתן ביום ובימות החורף מסבבתן בלילה. אבל צפון לעולם מסבבת. הרי כי השמש הוא כמו אהל לאדם. ואהל זה הוא שמאהיל על האדם בשס"ה ימים שבהם מסבבת את הגלגל אשר יוחד אליה. וכל דבר שיש לו מקום הוא שומר את מקומו ואינו יוצא ממנו ואינו עובר עליו. ולכך כדי להשלים מקומו של אדם באשר נשמתו מן העליונים ובאה אל התחתונים, כבת מלך שנשאת לעירני היושב בכפר, נתן הש"י שס"ה מצות לא תעשה שהם נחשבים מקום לנשמה, לבלתי תעבור את מקומה. כי מצות לא תעשה הם שלא לעבור אותם ולא לצאת מהם, הנה הם מקום לה כאשר לא יעבור עליהם האדם ויהיה לנשמה מקום קבוע בהם. וכמו שנתן הש"י רמ"ח אברים אל הגוף, אשר בהם יושלם ויוכלל גוף שלם והם עצם הגוף כמו שאמרנו למעלה כי על ידם הוא בשלימות, ככה השלים הש"י את הנשמה ברמ"ח מצות עשה. הרי כי כנגד מה שנעשית הנשמה חסירה כי היא בת מלך ונשאת לעירני, אם חסרונה מצד המקום שבאה לשם דהיינו לתחתונים, אם מצד שנתחברה לגמרי באדם שהוא בעל גוף, השלימה הש"י באלו שני דברים על ידי שנתן לה שס"ה מצות לא תעשה שהם השלמת מקום לה כנזכר, ורמ"ח מצות עשה המשלימים אותה מצד שעומדת לגמרי בגוף האדם הושלם ונגמר ברמ"ח אברים:

ולכך כתיב באו מדבר סיני כי האדם הוא חסר והוא אדמה חסירה כמדבר הזה ולכך הוא צריך אל השלמה. ועוד במה שאמר הכתוב במיותר באו מדבר סיני, ירמוז לנו באיזה צד קבלת התורה אפשרית, דהיינו כאשר אין האדם נמשך אחר תאוות הגוף, ומשים עצמו כמדבר הזה שלא ימצא בו מכל הדברים הגופניים שאינו לא ארץ חטה ושעורה גפן תאינה ורמון ולא שום דבר. וכאשר האדם פורש עצמו מתאוות הגוף ועושה עצמו בבחינה זאת כמדבר הזה, אז הוא ראוי אל קבלת התורה ולא זולת זה. וזהו שאמרו בשבת (דף פ"ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. ורצה לומר בהיות שהתורה היא שכל גמור, והשכל הוא נבדל מן הגוף לגמרי, איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד דהיינו התורה שהיא שכל גמור והאדם בעל גוף, לפיכך אי אפשר שיהי' קיום לתורה רק במי שממית עצמו ומסלק את גופו לגמרי. אמנם כאשר מסלק את גופו לגמרי אז בודאי התורה השכלית מתקיימת בו, ואם לאו אין התורה מתקיימת בו. ובעירובין (דף נ"ד) אמר רב הונא מאי דכתיב חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים אם האדם משים עצמו כחיה שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בו ע"כ. וכל זה מפני כי אי אפשר להתקיים באדם התורה השכלית כשהוא בעל גוף ובעל תאוה כמו שיבא בדברינו עוד מזה. לכן כתיב באו מדבר סיני, רצה לומר כי האדם אם רוצה לקבל התורה צריך שיעשה את עצמו כחיה במדבר אשר אין לה מכל תאוות הגוף אין גם אחד רק ההכרחי. ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל שאינם רודפים אחר תאוות הגוף רק שהם כמו המדבר כאשר נפרש בסמוך, כי ישראל אגודים בזאת המדה ולכך הם ראוים בפרטית אל התורה יותר. ובהתלבש האדם במדה זו היא לו לסולם לעלות בו מעלה מעלה עד לשמים. וזהו גם כן הרמוז בכאן באמרו באו מדבר סיני כי סיני הוא במספר סלם כאמרם ז"ל במדרש (ב"ר פס"ח) בסלם מצב ארצה וגו' רבנן פתרין ליה בסיני אתייא דדין כאתייא דדין, כי האדם בהסתלקו מהגוף ותאוותיו הרי יש לו סולם שעולה בו מן הגוף השמימה להיות עם הש"י וקרוב אליו: