דרך חיים (מהר"ל)/פרק ה משנה ו

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ה משנה ו · >>

פרק ה משנה ו

עשרה דברים נבראו בין השמשות. יש לשאול למה יחדו הדברים האלו שהיו נבראים בין השמשות ולא ביום ודוקא בין השמשות של ערב שבת. והרמב"ם ז"ל ביאר במשנה זאת דבר שלא כונו אליו חכמים, שרצה לומר כי דעת חכמים שלא יתחדש הרצון בכל עת, אבל דעתם כי שם השם יתברך בטבע הדברים מששת ימי בראשית כשיגיע השעה שהיה רוצה הש"י לעשות הנס שיהיה הנס נעשה ואין כאן חדוש רצון, ואמר שכך גם כן דעתם במה שאמרו במדרש אמר רבי יוחנן תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית על הים שיקרע ועל האש שלא ישרוף חנניא מישאל וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בספרו שדעת חכמים בזה, כי קשה עליהם עד מאוד שישתנה טבע אחר מעשה בראשית או שיתחדש רצון אחד שהונח כך, ולכך הם אומרים שהקב"ה שם בטבע מתחלת הבריאה שיתחדש הנס באותה שעה שהיה ועשה הנס ולא היה כאן שנוי רצון כלל, כך הוא מפרש דברי חכמים. ובודאי לא עלה על דעת חכמים לא במשנה זאת ולא בדברי המדרש שהש"י שם בבריאה בששת ימי בראשית שיהיה הנס מתחדש בזמנו מפני שהיה זה שנוי רצון, כי הדברים האלו אין להם שורש ויסוד כלל. כי איך נפרש המשנה הזאת שהרי אמרה עשרה דברים נבראו בין השמשות כי למה לא היו נעשים אלו נסים כמו שאר הנסים ששם בטבעם בעת הבראם שיהיה נעשה הנס בזמנו, וכאשר ברא ביום הב' המים שם בהם הטבע שיהיו נקראים כשיבאו ישראל לים וכך שאר הנסים, וכך היה ראוי שיהיה נעשה ביום שברא הארץ שיהיה לה פה כשיהיה קרח חולק על הכהונה, וכן שאר דברים שנזכרו כאן שנבראו בע"ש בין השמשות. וכן דברי המדרש אין לפרש כך כלל שלכך התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיקרע, מפני שקשה על חכמינו ז"ל שנוי הטבע או שנוי הרצון, דבר זה אינו כי אם כך שהיה קשה עליהם שנוי רצון לא היו אומרים כך בנסים בלבד, אבל היה אומר כך אף בלא נסים כאשר פעל השי"ת דבר מה שכך סדר הקב"ה מבראשית כדי שלא יהיה כאן שנוי רק שכך היה רוצה הש"י לעשות מששת ימי בראשית, ויהיה בטל לפי זה מה שכתב (שמות, לב) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו שהש"י נשתנה רצונו. ואם בשביל שקשה עליהם התחדשות הטבע ובדבר זה יש להודות שהוקשה להם דבר זה, אבל אם רצה לומר בשביל שהש"י אין ביכלתו לשנות הטבע וכמו שהאמינו אנשי מאמיני קדמות בודאי לא היה כך דעת חכמים, כי אם נאמר שהוקשה בעיני חכמים שנוי הטבע אם כן מהו התירוץ על זה שהש"י שם בטבע מששת ימי בראשית שיהיה השנוי, ומה בכך סוף סוף איך אפשר שיהיה הש"י פועל הנס בין שהיה פועל בעת הבריאה בששת ימי בראשית שנוי הטבע או אחר כך. ואם יוכל הש"י לשנות הטבע ולשום בטבע המים שיהיו נקרעים והאש לא ישרוף, אם כן גם כן יכול לעשות זה הקב"ה בשעת הנס ולמה יעשה זה בששת ימי בראשית דוקא. כי אין לומר כי עתה שהושם דבר זה בכחם בששת ימי בראשית נעשה הדבר בטבע, כי איך יהיה זה דבר טבעי שלא ישרוף האש ואי אפשר לומר רק שהוא שלא בטבע ואם כן אף שלא בששת ימי בראשית יכול לחדש זה:

אבל אם דעתו שלכך הושם בטבע הדברים שנבראו בששת ימי בראשית שישתנו, לא מפני שאין יכולתו של הקב"ה לעשות כרצונו, אבל דעתו הוא מפני שהש"י השלים העולם ואין חדש תחת השמש שיהיה הש"י עושה בריאה חדשה בעולם, כי דבר זה אין ראוי שיהיה זה נחשב חורבן העולם עם קיומו, וכאלו היו שני הפכים ביחד כי עם קיום העולם יהיה נמצא חורבנו, ואין ספק כי אם לא שם הש"י בכח העולם לקבל שנוי כמו זה היה כאן חורבן העולם ודבר זה לא יתכן לומר כלל, ולפיכך אמרו תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית כי לא עם אלו שזכר בלבד התנה, דהיינו מפני שידע הש"י כי בסוף יהיו צריכים ישראל לזה הנס שאין הדבר כך, רק שהתנה עם העולם הטבעי שלפעמים כשירצה הש"י יהיה נוהג שלא על פי הטבע. והתנאי הזה כי העולם הטבעי הזה קשור עם עולם הנבדל, ומפני שקשור עולם הזה עם עולם הנבדל ולא נעשה מחיצה ביניהם, ומעתה לא נחשב כאן חורבן לעולם הטבעי. כי לכך נקשר העולם הזה עם עולם הנבדל, כי בעת הצורך מתדבק עולם הזה הטבעי בעולם הנבדל ונעשה הנס, ולא הניח העולם הזה לגמרי ביד הטבע, שאז היה כאן שנוי העולם כשיהיה הנס והש"י יסד ארץ על מכונה בל תמוט לעולם ועד, ולפיכך אמר תנאי וכו'. כלומר שלא מסר העולם אל הטבע לגמרי רק היה מקשר העולם הטבעי בעולם הנבדל שיהיה כח עליו לשנותו ואין כאן שנוי בריאה, כאלו היה הנס גם כן מענין העולם הזה שברא הש"י בששת ימי בראשית וכך הם פי' דברי חכמים. אבל שיהיה קשה עליהם שנוי הטבע, מצד שאין ביכלתו ח"ו לשנות, דבר זה אינו כלל, רק שהקב"ה אין מחריב סדר עולמו, והתנה הקב"ה עם העולם כלומר שלא מסר אותו אל הטבע לגמרי, רק בעת שירצה הקדוש ברוך הוא יחדש נפלאות כרצונו ובזה אין כאן חורבן לעולם אשר בראו הקב"ה. או שיהיה קשה עליהם שנוי הרצון שיתחדש הש"י מרצון אל רצון כמו שאמר, דבר זה אינו:

ומפני כי דעת הפילסופים כי שכלו ורצונו הוא עצמותו, ואם היה לו שנוי רצון היה עצמותו משתנה אמרו שאין כאן שנוי רצון. וכמה דברים אלו רחוקים מן הדעת מאוד, שאם כן מה היה צריך לישראל אל התפילה בעת קריעת ים סוף, אם הושם בטבע לקרוע להם הים הרי היה מוכרח שיהיה, ואם לא הושם בטבע הים לא יהיה. ועל זה וכיוצא בזה אמר הרמב"ם ז"ל, שאין ידיעתו שיש לו יתברך בדברים העתידים מכרעת טבע האפשרי, אף כי הוא יתברך יודע ברצונו הקדום הכל אין ידיעתו מכרעת ואף כי לא נוכל לדעת דבר זה איך יצויר זה בשכל, הלא ידיעתו ית"ש עצמו וכשלא נודע עצמותו לא נודע ידיעתו. ובזה סלק כל הטענות מעליו, אשר יחייבו מזה עם שנאמר כי הכל מסודר מקודם בואו. וכל זה מפני ההסכמה הזאת כי הידיעה היא עצמותו יתברך כמו שהתבאר. אבל אנחנו אומרים כי הם עמסו עליהם דבר שלא יתן דעת האמת ולא בדברי חכמים נמצא דבר זה, וכבר הארכנו בזה בספר גבורת השם בהקדמה באריכות, כי אין לומר דבר זה שהידיעה עצמותו והבאנו ראיה מדברי תורה ומדברי חכמים, שהידיעה היא מפעולת הש"י שהוא מלשון וידע אלקים (שמות, ב) אם כן הידיעה היא פעולה מפעולותיו ולא עצמותו, ולמה לנו להכחיש הכתוב בכל מקום:

וזה לשונינו שם, וכאשר נאמר כי אין הידיעה עצמותו, שוב לא יקשה לך כי תהיה הידיעה עצמותו ויהיה עצמותו משתנה, כי אין עצמותו הידיעה, הנה בארנו בזה שאין לומר כמו שאמרו הפילסופים כי עצמותו הידיעה, רק כי הידיעה היא מפעולותיו יתברך. וכמו שהוא אצל הנשמה, כי מן הנשמה מתחייב הידיעה ואין עצם הנשמה היא הידיעה, כי דבר זה אינו רק כי הנשמה פועלת הידיעה. ורז"ל בעלי אמת המשילו הנשמה אל השם יתברך וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (דף י.) מה הנשמה רואה ואינו נראה כו', ולכך אמרנו כי אין עצמותו הידיעה ובשביל שאמרנו שאין הידיעה עצמותו לא גרענו דבר כלל. ולכך אמרנו שם ואולי יאמרו אם אין עצמותו גשם ושכל אם כן מהו עצמותו, נשיב להם וכי הנשמה שבגוף האדם יוכל האדם לעמוד על אמיתת וכו'. הרי לך שאמרנו שיש לאדם ללמוד מן הנשמה שבאדם, והם הם דברי חכמים שמדמים את הש"י לנשמה כמו שנראה מדבריהם בגמרא דברכות (שם) ובכמה מקומות ממדרש חכמים, ומתבונתם יש לאדם ללמוד שהם ידעו מצפוני החכמה, ואין שום אדם יאמר כי עצמות הנשמה היא ידיעת הדברים אבל הנשמה היא משגת ויודעת, והרי הם אמרו שלא נוכל לדעת מהותו ואמרו אלו ידעתיו הייתיו. ובשביל שאמרנו כי אין הידיעה עצמותו, לא יצאנו ח"ו לומר שיש בו דבר רבוי שיהיה יוצא מן שורש האחדות או שיהיה ח"ו תוספות, כי אין הדבר הזה כלל ואין זה רק כמו שאר פעולות הבאים מאתו שאין מתחייבים בו רבוי, כי יודע ויכול וכיוצא בו מן התוארים אין מתחייבים רבוי בו, כי הכל הם פעולות וכבר הסכימו שתארי הפעולה אינם מתחייבים רבוי כלל. וכאשר הש"י יודע דבר זה שהוא כך ואחר כך יודע שאינו כך כאשר נשתנה, כמו אדם שהיה צדיק ויודע הש"י שהוא צדיק ואחר כך יודע שהוא רשע כאשר נעשה רשע, וכן כל הדברים שנשתנו לא יאמר בזה שיש לו שנוי בדעתו, אבל יאמר כי הפעולות הם משתנים כמו כאשר יפעל פעל זה ואחר כך הויה אחרת ממנו, כך כאשר ידע דבר זה עתה שהוא כך ואחר כך ידע שהוא בענין אחר, כאשר נשתנה דבר הוא שנוי פעולה והשנוי הזה הוא מצד המקבל. כמו שהש"י בורא זה זכר וזה נקבה והוא ג"כ מצד המקבל כאשר המקבל מוכן לקבל צורת זכר נעשה מזה זכר וכאשר מוכן לקבל נקבה נעשה נקיבה, וכך בעצמו כאשר המקבל הוא כך ידיעת הש"י שהוא כך, וכאשר הוא בענין אחר ידיעת הש"י שהוא בענין אחר, ומ"מ הידיעה היא פעולה מפעולותיו כדכתיב קרא וידע אלקים, עד שאני אומר כי אלו בני אדם לא ראו אור בהיר:

והנה שמעתי שהיה איש אחד בארץ פולן כשקרא דברי אשר בספר גבורת השם, אסף עליו רבים ופער פיו לבלי חוק כי דבר זה יוצא מן האמונה והיה מרבה דברי הבל וסכלות, כל זה להתגדל ולהתכבד עצמו נגד בני אדם הבלתי יודעים כמו שהוא בני דורינו זה אשר הם קוראים בספרים שאין רוח חכמים נוח מהם והם מן המדה השלישית אשר ליושבים לפני החכמים, וכל זה הרעיש עלי שאמרתי כי אין הידיעה עצמותו והוא מפעולותיו. והנה הפוער למה לא פער פיו ולא הקשה על דברי ספר הזוהר וכל הספרים הנכבדים אשר חברו בעלי הקבלה, וכי הם אומרים כי עצמותו הוא השכל, והרי לא המשילו הקב"ה רק לנשמה אשר ממנה כל הכחות ודבר זה תמצא בכל דבריהם והוא דעת רז"ל כמו שאמרנו לך למעלה. וכתב הרב כמהר"ר מאיר ז"ל בחלק היחוד בפרק י"א וז"ל וחכמי האמת קראו הקב"ה נשמה כי הוא נשמה למדותיו וכו', הרי לך כי הוא יתברך נשמה למדותיו שהם האצילות, ודבר זה יורה לך כי אין לומר כי הידיעה שהיא החכמה והבינה היא עצמותו, ולפי דברי אלו שאומרים כי הידיעה היא עצמותו אין מקום לכל דברי המקובלים ואין להאריך במקום הזה. כלל הדברים כי אלו האנשים הם חולקים על כל דברי הקבלה, ומי שיבין דברים בענין זה ידע כי הכל נבנה על שורש חכמת הקבלה, כי כל דעתם של החולקים רק כי הכל הוא עצמותו יתברך ואף שום תואר אין לתת לו כמו שמבואר בדבריהם, ובני אדם ששמעו דבריהם אשר התפשטו בעוונותינו הרבים שמים דבריהם אלו כמו שהיה דבר זה בתורת משה ע"ה, ויבהלו כאשר אדם ידבר כנגד זה, אך כאשר ילמד דברי הקבלה נותן להם גם כן מקום ומורה להם כי דבריהם אמת, וכאשר הם אמת ולא ידעו כי הוא מקבץ שני דברים יחד שהאחד סותר והפך לשני, והלשון הוא שעושה הבדל ביניהם בלבד כי זה נאמר בלשון חכמי הקבלה וזה נאמר בלשון הפילוסופים כאלו היה זה מתיר הסתירות שהם זה נגד זה. וכל זה מסכלות דעת האנשים אשר לא יבינו, כי כאשר ידע ויבין הדברים אז ידע שהם רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק. וכי יעלה על דעת אדם לומר כי לפי דברי חכמי הקבלה יהיה הכל עצמותו ולא יהיה אליו יתברך שום תואר, ואם כן מה הם המדות ועל מה יפול שם אצילות אם אין כאן אף תאר אליו כי אם בשלילה ומי הוא זה שעולה על לבו דבר זה לעשות השוואה בין שני דברים אלו. וההולכים בדרכי הפילוסופים חשבו כי זהו היחוד הגמור, ומפני כך אמרו כל אלו דברים, ובני אדם חושבים כי הנוטה מדברים אלו ח"ו שהוא נגד האחדות, וכל זה אין ממש כלל כי אין דבר זה כלל נגד אחדותו יתברך ואין כאן מקום זה:

ואני אמרתי בראש דברי בספר גבורת השם, כי אנחנו תלמידי משה רבינו ע"ה אין הדבר כך אצלינו, ובודאי אינו כך שאין לנו לומר הידיעה עצמותו יתברך והרי דבר זה נראה מכל דברי חכמים כמו שאמרנו למעלה. וכתב עוד הרב המופלא וז"ל בחלק היחוד בפרק י"ב, חלוקי השמות ומנין הספירות לא יחויב רבוי באלהות וכו' עד וכפי חלוף הבחינות בהצטרף אל פעולותיו כפי חלוף המקבלים יקראו בשמות רבים ויאמרו בו שהם עשר ספירות, והראיה לזה מה שאמרו בפרקי ר"א וכו' עד כי רבוי הספירות מצד רבוי הפעולות שלו יתברך, הרי לך כי רבוי הספירות שבכללם נחשבים החכמה והבינה הם לפי רבוי הפעולות. ודבר זה תמצא בכל פרקיו שהספירות הם לפי פעולותיו וכמו שתמצא בפרק ט' ובכל פרקיו של חלק היחוד. רק כי מבהילים הם השומעים כאשר יאמרו כי הוא אחד פשוט, ואשר אינו מקבל דבריהם כאלו ח"ו נוטה מן האחדות. ואין הדבר כך כי בדברי חכמים יכול האדם לעמוד על זה הבנה גמורה ולא יקבץ שני הפכים יחד. והנה הם אומרים כי הש"י הוא אחד פשוט ואין לו שום תאר מצד החיוב רק בשלילה, ומה מועיל אלו הדברים שהם נאמרים בפה. והנה הוא יתברך עילת העולם הזה ופועלו וכי אפשר לומר בשום צד שלא יהיה דבר זה תאר מה שהוא בורא העולם והוא אדון העולם, ומה יועיל באמרנו שאין לו תאר ותארי הש"י בשלילה כך הם אומרים והתוארים הם אל הש"י מצד שברא העולם, ואי אפשר רק כי העולם נותן אל הש"י התאר, וכבר השיג על זה הרב רבי חסדאי כמו שהביא דבריו בעל נוה שלום במאמר י"ב דרוש א'. אף כי בעל נוה שלום דחה דברי הרב הנ"ל, דברי הרב רבי חסדאי ברורים. ולמה לא פער פיו על ספר מערכת אלקות בפרק שביעי, וז"ל דע כי התוארים הם נשואים בעצם וכל מקרה אין קיום בלתי נושא ואינו מתקיים בו העצם אבל הוא מתקיים מכח העצם, ולכן חכמי המחקר הרחיקו התארים מן הש"י בתכלית הריחוק. אמנם המקובלים יחסו לשם יתעלה תארים בלתי נוספים כמו השמש ונצוציו, כי השמש שנקרא כדור חמה או מאור הגדול ונצוציו נקרא שמש, וידוע כי הנצוץ בלתי דבר נוסף על הכדור ויש לה שני שמות והם התוארים בלתי נוספים, והמקובלים יחסו אליו התוארים הבלתי נוספים ואלו התוארים קראו המקובלים בשם אחד כללי והוא לשון ספירות. הרי לך מבואר כי חכמי הקבלה חולקים על הפילוסופים בדבר זה בעצמו, כי לדברי המקובלים יש תוארים בו יתברך עצמיים, וא"כ לפי דברי מערכת הספירות שהם חכמה ובינה ושאר ספירות אינם רק תארים בלבד ולא יאמר שהם עצמו כלל. ומה שכתב כי הם הרחיקו התארים מן הש"י מפני כי אם היה לו תוארים היה זה נוסף על העצמות, כבר דחה הרב רבי חסדאי ענין זה בדעת ברור כמו שהוא מבואר בספר נוה שלום. ואנחנו כתבנו שם, כי הם שאומרים כי עצמותו שכל הם שנותנים לו גדר, כי השכל הוא ידיעת הדבר בשכל כמו שהוא חוץ לשכל, והרי נותנים לו גדר והוא יתברך לא יוגדר כלל. ולפיכך אמרנו שהוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות עד שלא יוגדר בדבר מה, והידיעה היא מפעולה ולא מתחייב מזה שנוי כלל כאשר נשתנה הידיעה. ולא יקשה לך כי הפעולות שמתחייבות מן הש"י אין הפעולה עומדת בו ולא מתחייב דבר זה שנוי ולא תוספות ולא רבוי בו, אבל הידיעה עומדת ביודע ואם היה שנוי ידיעה היה השנוי הזה בו יתברך. כי בודאי אין קשיא כלל כי הוא יתברך יודע גבור ויכול הכל בכח אחד, הוא עצמו אשר מתחייבים מאתו כל אלו דברים, ולפיכך כאשר יודע דבר ואחר כך יודע שאין הדבר כך אין זה שנוי בעצמותו, כי עצמו יתברך מה שהוא יתברך יודע ויכול, ואין עצמותו הידיעה שאז אם היה משתנה הידיעה ההיא היה דבר זה שנוי בעצמו. ולא נאמר כך אבל אנו אומרים שהוא יתברך יודע ויכול ושאר כל המדות, ואם כן אין בו יתברך שנוי כלל רק הכל מתחייב בעצמותו. אבל מפני שהם אומרים כי עצמותו שהוא שכל ולפ"ז הידיעה היא עצמותו, ולכך הוקשה להם שיהיה אם כן שנוי בעצמותו יתברך ואין הדבר כך כלל כי הוא יתברך יודע ויכול חי הכל בכח אחד יתברך הוא עצמו ואין הידיעה עצמותו רק שהוא יודע ומכיון שהידיעה היא שיודע, ומה שהיא יודע דבר זולת אין זה עצמותו כי עצם הדבר אינו יוצא מעצמו ואין בזה שנוי ידיעה ואין מחייב בו שנוי כלל, כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות ומפני כך כולל הכל כי זהו ענין הפשוט שלא יגדור בדבר מיוחד ומפני כך כולל כל הידיעות ואין חוץ ממנו ויודע הכל:

וזה שאמר עד מתי רשעים שאומרים לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב, למה הזכיר השם הזה של י"ה ולמה אלקי יעקב. אבל הפי' כי שם י"ה מורה שהוא הכל, כי כל השמות הם בשם המיוחד ושם י"ה כולל שם המיוחד והוא במלואו כיו"ד ה"א והוא כ"ו כמספר שם המיוחד, לכך מתמיה על הרשעי' כי אשר הוא הכל אי אפשר שיהי' נעלם ממנו דבר שאם כן הי' מסולק ממנו אותו דבר שלא ידע ולא היה הכל. ואמר לא יבין אלקי יעקב, ר"ל כי הוא יתברך קדוש נבדל שלכך נקרא אלקי יעקב כמו שהתבאר כמה פעמים, כי היה לו ליעקב מדה זאת שהיה קדוש נבדל כמו שכתוב (ישעי' כ"ט) והקדישו קדוש יעקב, ואיך מי שהוא נבדל והוא פשוט שאין לו גדר כלל לא יבין כי מפני שהוא פשוט בתכלית הפשיטות אי אפשר לומר עליו כך, כי אם כן לא היה פשוט רק היה לו גדר שיודע דבר זה ולא ידע דבר זה, אך מפני שהוא פשוט בתכלית הפשיטות לא יאמר עליו שהוא יודע זה ואינו יודע הכל רק הוא יודע הכל מצד הפשיטות שבו שלא יוגדר בדבר מיוחד. ומה שהוא יודע כי דבר זה הוא כך וכשנשתנה יודע שהוא בענין אחר, אין השנוי רק מצד המקבל אבל אצל הש"י אין כאן שנוי כי פשוט בתכלית הפשיטות ומצד הזה יודע הכל, וא"כ איך יחייב דבר זה רבוי או הרכבה. כי אדרבא הידיעה שהיא יודע היא מצד הפשיטות כמו שאמר הכתוב, וכל עוד שאנו נותנין לו הפשיטות מתחייב מזה הידיעה שהוא יודע הכל ואין נעלם ממנו. ודבר זה ברור מאוד ואין להאריך במקום הזה כלל, ובאולי נזכה בעזר המחיה הכל בחסדו יתברך לבאר כל הדברים במקומם המיוחד לזה, רק מפני שאיזה בני אדם שהם חסירי ידיעה הוצרכתי לבאר דבר שלא ישמע אדם לכמו דברים אלו שכך הם דברי החכמים בעלי יראה בעל אמת. והנה האיש הזה אשר פער פיו ומומו בעצמו הוציא מילין מפיו, ולהרים מכשול מן בני אדם, אף כי אני אומר שאין אחד מבני אדם שהם בני אברהם ראש המאמינים מקבלי תורת משה ע"ה שישים דבריו על לבו רק צא יאמר לדבריו, אך באולי פן יש ח"ו אחד שיפנה אל דבריו ראוי להרים המכשול הזה. הנה כתב פרק כ"א מן החלק שקרא מעשה אבות וז"ל ועתה אומר לך מה שהיה אפשר לומר בזה כפי מה שאומר לך במלות קצרות מאוד אותה תציירם בנפשך, והוא שכאשר אמרנו שהקב"ה לא יכול לעשות כמוהו ושאר הנמנעות ולא יחשוב חסרון בחק יכלתו לפי שאין הנמנעות מכלל היכולת כמו כן לא יחשב חסרון בידיעתו יתברך כאשר נאמר שאחרי שברא את האדם וידע שיהיה בחירי לא תקיף ידיעתו במה שלא יצא לפועל שאם היתה מקפת הרי ידיעתו זאת סותרת ידיעתו ראשונה שידע בעת בריאת האדם שיהיה בחירי במוחלט לדעתי שכוונת הריב"ש ז"ל הוא על דרך זה בשגם לא אמר הדברים בסדור נוסח זה עכ"ל. ומי יתן ותאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיקו של עולם עתק, וכי נמצא אדם שאינו חס על כבוד קונו להוציא דברים כמו אלו לסלק מן הש"י הידיעה בעתיד במה שלא יצא אל הפעל. ובגמרא בפרק חלק (סנהדרין דף צ:) שאלו רומיים מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים ויודע מה שעתיד וכו' כמו שמבואר שם, הרי לך כי הדבר הזה אמונת חכמים שהש"י יודע העתיד. ומה להשיב על דברים כמו אלו שאין להם יד ורגל ואין מקום להם, ואדם כמו זה בא לדבר דברים כמו אלו כי אמר שאין חסרון בחקו כאשר ידיעתו לא תקיף במה שלא יצא לפועל, שאם כן תהיה זאת הידיעה סותרת ידיעתו ראשונה שידע בעת בריאתו שיהיה האדם בחיריי, ואם הידיעה היא מן היכולת והשלימות כמו שידוע וברור אבל כי הידיעה היא שלימות והסכלות הוא חסרון, ואם כן מתחייב מזה שלא יסולק מאתו שום ידיעה ולא יהיה נברא האדם בחיריי כי ידיעתו יותר ראשונה אליו. וכי דברים אלו ראוים לבן דעת, כי הידיעה בבריאת האדם שיהיה בחיריי יהיה גורם בו יתברך חסרון וסכלות שלא ידע דבר שביכלתו הידיעה, כי מה שהוא יתברך מסולק מן החסרון הוא בעצמו יתברך מבלי סבה כי אין אליו סבה ומפני שברא האדם ויהיה בעל בחיריי יפעול דבר זה בו סכלות בעצמו, ואדרבה שלימתו ויכלתו יש לחייב שידע הכל ולא יהיה האדם בחירי כלל, רק כמו שידע כך הוא מוכרח ולא ההפך שתהיה בריאתו האדם שיהיה בחירי מסלק ממנו יתברך הידיעה אשר חסרון הידיעה הוא חסרון חס ושלום בעצמו. הלא המוציא הדברים בו סכלות הגמור, והוא יתברך כבודו במקומו ברוך הוא וברוך שם כבודו לעולם אמן ואמן. ומה שתלה עצמו בחבלי השוא ובעבותות עגלה חטאה באילן גדול הוא הריב"ש ז"ל, אין להשיב על זה כי נגלה לפני כל שאין שום צד ענין לדבריו ואדרבה דבריו בהפך זה כמו שנגלה לכל ח"ו לומר עליו כך:

ופירוש המשנה הזאת מה שהוצרכו חכמים לומר כי יש דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, דבר זה הזמן של ערב שבת בין השמשות הוא הגורם. וזה מפני כי שאר בין השמשות שהוא לא יום ולא לילה, ממה נפשך אם הוא יום הרי הוא זמן של ששת ימי בראשית ואם הוא לילה גם כן הוא זמן של ששת ימי המעשה ואין כאן חדוש, אבל בערב שבת בין השמשות מצד שהוא בין השמשות של קדושה הוא יותר במדריגה משאר ימי הטבע שאינם כל כך במדריגה. ואי אפשר לומר שלא יהיה נברא בו דבר שהרי אינו שבת גמור הוא, ואי אפשר שיהיה נברא בו כמו שנברא בששת ימי בראשית שהרי אינו ימי חול גם כן, ולפיכך נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע ואינם טבעיים כמו שנבראו בששת ימי המעשה שכל אלו דברים אינם טבעיים. וכל זה כי בין השמשות של ערב שבת הוא למעלה מששת ימי הטבע כמו שהשבת מצד קדושתו הוא למעלה מן ששת ימי בראשית. ולפיכך בין השמשות של ערב שבת אי אפשר שיהיה בלא בריאה כי עדיין לא נכנס השבת שהוא שביתה גמורה, ואי אפשר שיהיה נברא בו הדברים הטבעיים שהרי הוא יותר במדריגה מששת ימי המעשה, ולפיכך נבראו בו אלו דברים שאינם טבעיים לגמרי והם קרובים אל הטבע. כי כל אלו דברים הם דברים גשמיים ומצד שהם גשמיים הם דברים טבעיים, ומצד שאינם כמו שאר דברים טבעיים הם יוצאים מן הטבע ונאמר על זה שנבראו בין השמשות של ערב שבת. וכבר התבאר כי כל דבר שיש בו קדושה ראוי לו מספר עשרה ואין קדושה בפחות מעשרה, כמו שהתבאר למעלה כמה פעמים והוא דבר מבואר מאד. ולפיכך שנו במשנה עשרה דברים נבראו בין השמשות של ערב שבת, כי מפני שהזמן של ערב שבת בין השמשות יש בו בחינה של קדושה במה שהוא יוצא מששת ימי המעשה שהם חול, ולכך נבראו בזמן זה עשרה דברים, כמו שנברא העולם בכל ששת ימי בראשית בעשרה מאמרות מצד שהעולם דבק במדריגה העליונ' שמורה על זה מספר עשרה כמו שהתבאר, וכך נבראו עשרה דברים מצד הזמן שהוא בין השמשות כי מצד שהוא בין השמשות יש בו קדושה וכל קדושה שייך אליו עשרה:

ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נד.) הכי איתא ואור דידן בערב שבת נברא והתניא עשרה דברים נבראו בין השמשות ואלו הן באר ומן קשת וכתב ומכתב ולוחות וקברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו ופתיחת פי האתון ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים ר' נחמיה אומר משום אביו אף האור והפרד ר' יאשיה אומר אף איל ושמיר ר' יהודה אומר אף הצבת הוא היה אומר צבתא בצבתא מתעבדא וצבתא קמייתא מאן עבדה הא לאיי בריה בידי שמים הוא אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון ע"כ. ועוד שם תנו רבנן עשרה דברים נבראו בין השמשות של ערב שבת ואלו הן באר ומן וקשת כתב ומכתב ולוחות וקברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו ופתיחת פי האתון ופתיחת פי הארץ לבלוע בו את הרשעים וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וי"א אף המזיקין וי"א אף בגדיו של אדם הראשון ע"כ. ובמתניתין דידן אין כל הגרסאות שוות, כי ביש נוסחות כתיב וי"א אף המזיקין וקברו של משה ואילו של אברהם וי"א אף צבת בצבת עשויה, וביש גרסאות כתיב וי"א אילו של יצחק וקברו של משה וי"א אף המזיקין והצבת. ולא ידעתי זה להבין שמחבר שני דברים ביחד שאין להם חבור, כי מה שאמר בברייתא אף האיל ושמיר הם שני דברים שוים כי שניהם הם בריות ושוים ודומים הם, והאור והפרד אף שנראה שאינם שוים בודאי שוים הם, כדאמר שם רבי יוסי אומר ב' דברים עלו במחשבה לבראות מערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת נתן הקב"ה בינה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה ולקח שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהם אור והביא שתי בהמות והרכיב זו על זו ויצא מהם פרד ע"כ, הרי כי אלו שני דברים שוים כי הגמר שלהם בידי האדם כי האור האדם הוא מוציא אותם לפועל אחר שהיה האור בכח בלבד דהיינו באבן שיצא ממנו האור, וכן הפרד הוא בבהמה בכח דהיינו בזכר ובנקיבה וחברם ביחד ויצא מהם הפרד כמו בחבור האבנים וכבר הארכנו במקום אחר ואין כאן מקומו, אבל מזיקין וצבת אינם דומים. וכן אם הגרסא מזיקין וקברו של משה ואילו של אברהם אין להם שייכות ביחד אלו שלשה:

ולפיכך אני אומר כי הגרסא הנכונה אילו של יצחק וקברו של משה, כי האיל והקבר שניהם שוים שהם צורך שני הצדיקים הגדולים וכמו שיתבאר. וי"א אף המזיקין וי"א אף צבת בצבת עשויה וכך נראה הגרסא. ומעתה המשנה שוה לבריית' כי תמצא בשתי הברייתות בשוה שמוסיף על עשרה דברים השונים ג' דברים, כי בברייתא קמייתא מוסיף רבי נחמיה משום אביו אף האיל והפרד רבי יאשיה אומר אף איל ושמיר רבי יהודה אומר אף הצבת, ובברייתא שני' י"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וי"א אף המזיקין וי"א אף בגדיו של אדם הראשון, הרי לך כי לעולם תמצא ג' דעות מוסיפין. ודבר זה אין נראה כלל שיהיה במקרה אבל דבר גדול ומופלג הוא, כי כבר אמרנו כי בריאת בין השמשות הוא כאשר עבר זמן הראשון מן היום ואינו נחשב מן היום הראשון, ובארנו לך כי מה שהיו עשרה דברים שנבראו בין השמשות ולפי דעת הכל אי אפשר שיהיה פחות מעשרה דברים שנבראו בין השמשות וזה לפי ענין הזמן שהוא בין השמשות של ערב שבת. אמנם הזמן שהוא בין שני הימים יש הרבה, כמו שתאמר כי תיכף ומיד ששקעה החמה עבר הזמן של היום, אע"ג שעדיין לא נתקרב אל בין השמשות לגמרי, מ"מ כיון שלא נמצא כח היום לגמרי נקרא קצת בין השמשות, וכאשר מתקרב יותר נקרא בין השמשות עד האחרון שהוא עיקר בין השמשות אשר ראוי שיהיה נברא בו עשרה דברים מחמת עלוי הזמן. הלא תראה בגמרא יש שם מחלוקת גבי בין השמשות, והכי אמרינן התם (שבת דף לד:) איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו ע"כ. הרי לך מפורש כי בין השמשות יש הרבה, ור' יוסי אמר שבין השמשות הוא כהרף עין זה נכנס וזה יוצא הוא בין השמשות האחרון אשר אי אפשר שיהיה בין השמשות פחות מזה, ובבין השמשות זה אשר אי אפשר שיהיה פחות ממנו וכאלו אינו זמן כלל בו נבראו עשרה דברים השנויים במשנה, כי בין השמשות הזה הוא קרוב לגמרי לשבת ולכך נבראו בו עשרה דברים, ושאר בין השמשות באו להוסיף עד ג' זמנים. וזה כמו שאמרנו כי הראשון סבר כי אע"ג כי שעיקר בין השמשות הוא בין הימים לגמרי ובו נבראו עשרה דברים, והוא כאלו אינו המשך זמן לקורבתו שיש לו לשבת, מ"מ הזמן אשר הוא קרוב אל זה הוא גם כן בין השמשות ולפיכך באותו בין השמשות גם כן נברא אילו של יצחק וקברו של משה, ויש עוד בין השמשות והוא רחוק יותר אבל הוא קצת קרוב ובשביל כך הוסיפו יש אומרים אף המזיקין, ויש עוד זמן בין השמשות מיד אחר שקיעת החמה והוא יותר רחוק ומ"מ כיון שהוא אחר שקיעת החמה יש להוסיף אותו גם כן על בין השמשות והוסיפו על זה הצבת שהוא גם כן נבראת בין השמשות. ודוקא עד ג' הוסיפו על בין השמשות שהוא אחרון, וזה מפני כי אחר שכבר עבר היום שלפניו מתחיל למקרב אל השבת, וכל דבר שהוא מתקרב נחלק לג' חלקים התחלת הקירוב ואמצע הקירוב וסוף הקירוב, חוץ מן בין השמשות האחרון שהוא נחשב כאלו אין בו זמן כלל, ונחשב כמו העתה שהעתה מחבר הזמן העבר וזמן העתיד ביחד, וכן בין השמשות האחרון אינו רק כמו העתה שהוא תכלית הזמן העבר והתחלת הזמן העתיד ואין כאן המשך הזמן כלל. ובאולי יקשה לך אם כן אין שייך בו בריאה כלל כי אין הויה רק בזמן, כי זה אין קשיא שאם היתה הבריאה דברים גשמיים כל הויה גשמית צריך לה זמן בודאי, אבל אלו דברים אינם דברים גשמיים שצריך אליהם זמן כלל כי אף שהם דברים גשמיים אין עיקר שלהם רק מה שהם בלתי טבעיים, וזה היה נברא בין השמשות. כי לא היו נבראים בפעל לגמרי רק שנגזרו בין השמשות כדלקמן, ולפיכך אין נחשב בין השמשות הזה זמן שהוא תולה בגשם. ועוד כי אף שהוא זמן לא נחשב זמן כלל שהוא כמו רגע שאמר ר' יוסי שאי אפשר לעמוד עליו ולפיכך נבראו בו עשרה דברים כמו שהתבאר כמה פעמים. ושאר בין השמשות אינו כל כך במדריגה, וכל י"א מוסיף הזמן שהוא יותר רחוק ולעולם ההוספה האחרונה קרוב יותר אל הטבע מפני שהוא קרוב לזמן ששת ימי המעשה לכך הוסיפה המשנה צבת בצבת עשויה והוא תוספות האחרון, והוא דבר דומה אל ענין הטבע, עד שהחכמים חולקים ואומרים כי הוא בריה בידי אדם לגמרי הוא כמו שאר בריות. ודברים אלו הם דברי חכמה מאוד, אך כי יש עוד טעם באלו התוספות על עשרה דברים, ודבר זה יש להבין מענין בין השמשות ואין להאריך בדברים כמו אלו:

ויש לומר גם כן כי כל אחד מוסיף ולא פליגי כלל, וכך מוכח הסוגיא דפריך שם ואור בערב שבת נברא וכו' ופריך מרבי נחמיה ומה פריך מרבי נחמיה הא לא סבירא לן כך, אלא כל חד וחד לאוסופי אתי ולא פליגי כלל ונכון הוא. וא"ת הא קשיא ברייתות אלו על מתניתין דהכא קתני אחריני, ושתי הברייתות נמי קתני אחריני ובתוספות גם כן שתי הברייתות מחולקות כמו שהוא לפניך גם המשנה מסכמת בתוספ' עם הברייתות. ונראה דכל זה לא קשיא כי לפי הכל עשרה דברים נבראים בין השמשות, ומוסיפין על עשרה דברים עוד דברים מן הטעם אשר התבאר למעלה שהוא כנגד הזמן שנמשך בין השמשות של ערב שבת ודבר זה הסכימו עליו הכל. רק כי המשנה דהכא סבירא לה כי עשרה דברים שמנאה המשנה יותר הם רחוקים מן הטבע, ולפיכך יש לשים אלו בעשרה דברים שנבראו בין השמשות, כי אלו עשרה דברים כולם רחוקים מן הטבע ביותר כמו שבארנו למעלה, ואילו של יצחק וקברו של משה רבינו אין כל כך רחוק מן הטבע כמו העשרה, אבל הם יותר רחוקים מן הטבע מן המזיקין שנזכרים אחר זה, והמזיקין יותר רחוקים מן הצבת שהרי אפשר שיקבענה בדפוס ויעשנה כיון כך דעת המשנה. וכן הברייתות דפרק מקום שנהגו סבירי להו, אותם הדברים יש למנות בעשרה דברים כי הם רחוקים מן הטבע, והדברים שהוסיפו יש אומרים ראוים להוסיפן שאינן כל כך רחוקים מן הטבע, והאור והפרד יותר רחוק מן הטבע מן איל ושמיר, ושנים אלו יותר רחוקים מן הצבת, ולברייתא אחריתי יש לשום בתוספות מקלו של אהרן ואחר כך המזיקין ואחר כך בגדיו של אדם הראשון, כי מפני שהיו בגדיו של אדם שהוא נברא בששת ימי הטבע והבגדים יש להם יחוס וצירוף אל מי שלבשן ולכך הם קרובים אל הטבע:

ובפירוש אלו עשרה דברים כתב רש"י בפרק מקום שנהגו באר בארה של מרים והוא הסלע שיצא ממנו מים על ידי משה ואהרן ועגול היה כמו כברה ומתגלגל עמהם בכל מקום שהולכים עכ"ל. ואין נראה לי שכוונת רש"י ז"ל שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם, דאם כן למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש מן הקרקע שכיון שהוא מתגלגל עמהם היה תלוש ולא אמר רק פי הבאר. אבל נראה לומר כי בכ"מ שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהולכין, ולכך קאמר פי הבאר שנתן הש"י אל הבאר בכ"מ שהיו חונין פה ויצאו מים. ומה שפי' רש"י שהיה עגול ככברה היינו דאמרי במדרש (במד"ר פי"ט) ונשקפה על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמו כברה בים והיא הבאר עכ"ל רש"י בפרשת חוקת מן המדרש וכברה הוא עגול כן יראה. כתב ומכתב פירש רש"י כתב קריאת שם האותיות והמכתב חקיקת צורתן כך שמעתי, ולי נראה כתב זה חקיקת צורתן והמכתב זה החרט שכתב בו חקיקת הלוחות כההיא דמסכת קדושין (דף כא:) מנין לרבות הסול והסיר והמכתב, ונראין דברי דקריאה לא קרי ליה כתב ע"כ לשונו, ותימה הרי כתובים באצבע אלקים כתיב ואם כן לאו בעט כתובין, ונראה דכתב הוא צורת האות והמכתב הוא קבלת הכתיבה והכתב הוא בפני עצמו. ואין להקשות דהא בלא קבלת הכתיבה אין דבר כלל ומה שייך בריאה בדבר שאין בו ממש, ואין זה קשיא שגזר הקב"ה בערב שבת האות שיהיה צורתו כך וכך ועדיין לא היה מקבל הצורה עד שגזר על קבלת הכתב, דאין הבריאה מה שנברא עשרה דברים בין השמשות בריאה ממש אלא שגזר הבריאה בין השמשות, שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי מששת ימי בראשית עד אברהם, רק שגזר על בריאתו וזהו בריאתו, וכך גזר האותיות כפי מה שהן וגזר גם כן קבלת הכתב כמו לדעת ר' נחמיה האור והפרד דקאמר בגמרא שנברא בין השמשות של ערב שבת ובגמרא מוקי לה דעלו במחשבה בערב שבת ועל זה נאמר שנברא בערב שבת בין השמשות, וכך הבריאה מן הכתב היינו צורת הכתב גזר הש"י בערב שבת בין השמשות והמכתב הוא קבלת החקיקה. ומדלא אמר הלוחות והכתב, נראה דלא איירי הכתב והמכתב בלוחות בלבד רק בכל כתב ובכל מכתב שנבראו בין השמשות, כמו אור ופרד שאמר ר' נחמיה דאיירי בכל אור ופרד, והנה כל כתב ומכתב נברא בערב שבת בין השמשות. ומה שהוצרך לברוא הכתב והמכתב בערב שבת בין השמשות מפני כתב הלוחות וספר תורה, שאין ראוי שיהיו נכתבים אלו דברים ע"י דברים שהם מסדר האדם, ולפיכך צריך לומר שהם פועל הש"י ואין דומה דבר זה לדברים הטבעיים שנבראו בששת ימי בראשית ולפיכך אנו אומרים שבריאתן בערב שבת בין השמשות שראוי לדברים שאינם טבעיים לגמרי. ורצה לומר שגזר הש"י הכתב וקבלת הכתב וסדר אותו וכאשר יצא לפועל הנה זהו שנברא בערב שבת בין השמשות. ומשנה דידן לא חשיב קברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו, דסבירא ליה דיותר איכא לחשוב במקומם המטה והשמיר כי היו פועלים דברים גדולים מה שהיה פועל המטה ומה שהיה פועל השמיר ולכך איכא למחשב הני תרתי ולא קברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו. וברייתא סבירא להו דקברו של משה שלא נודע המקום לשום אדם יותר יש למחשב וכן מערה שעמד בה משה ואליהו כי מעיד מקומם על זה שהיו בהר אלקים ולפיכך אלו שנים יש לחשוב ובהא פליגי. ומה שאמר אף צבת בצבת עשויה, כבר בארנו שאין פירושו שהקדוש ברוך הוא ברא הצבת בערב שבת בין השמשות, אלא שגזר הקב"ה הצבת כי הש"י ברא העולם בשלימות ואין חסרון בעולם ומלאכת הצורף צריכה אל העולם, מאחר כי המלאכה הזאת צריכה להיות לה הצבת ואין צבת הראשון ממעשה האדם על כרחך גזר הש"י על זה שתהיה נעשה, ומפני כי אין המלאכה הזאת מעשה טבע א"כ בערב שבת בין השמשות נברא ובזה לא היה העולם חסר כי הש"י השלים העולם ולפיכך על הצבת חל בריאתה בערב שבת בין השמשות ופירוש זה ידוע ואין להאריך ואין פירוש זולת זה. וכבר אמרנו כי לכך סדר המאמר הזה אחרון מפני שהדבר שהוא יוצא מסדר מעשה בראשית ראוי שיהיה אחרון ולא ראשון, כי קודם סדר הטבע וזה בא אחרון והכל הוא מבואר: