דרך חיים (מהר"ל)/פרק ד משנה ח
פרק ד משנה ח
עריכהאל תהי דן יחידי וכו'. יש לשאול שהיה לו לומר שאין דן יחידי אלא הקב"ה ולמה אמר שאין דן יחידי אלא אחד. הנה גם מוסר זה בא להורות על שלא יהא גס לבו בהוראה לדון יחידי, ופירוש אין דן יחידי אלא אחד רצה לומר הקב"ה שהוא אחד, ומפני שהוא אחד ראוי לו לדון יחידי, אבל האדם אין ראוי שיהא דן יחידי שאין האדם אחד. ואין לשאול אם כן נאמר גם כן שאין לאדם ללמוד יחידי שאין עושה זה רק הקב"ה, ואם כן כל הדברים אין לו לעשות יחידי שאין עושה זה רק הקב"ה. אבל פירוש זה כי הדין מפני שהוא דין ומשפט אין ראוי שיהיה עושה בדין רק הדבר שהוא ראוי לגמרי לפי הדין, ואין ראוי לפי הדין שידון ביחידי רק מי שהוא יחיד, אבל האדם שאינו יחיד אין ראוי שיהיה דן יחידי כי מאחר שהוא יושב בדין אין לו לעשות בדין דבר שאינו ראוי ואינו דין רק יעשה הכל בדין וזה לא שייך בדבר אחר:
ועוד יש לך לדעת כי הדיין נקרא אלקים וכתיב (דברים, א) כי המשפט לאלקים הוא, ולפיכך אין לו לדון יחידי שאם כן הוא רוצה לדמות אל הקדוש ברוך הוא לגמרי באלהותו, מאחר שהדיין נקרא אלקים והוא דן ביחידי כאלו היה אלהות לגמרי שהוא אחד, וזה שאמר אין דן יחידי אלא אחד, רצה לומר מי שהוא אחד באלקותו אליו ראוי לדון ביחידי אבל לא האדם. וכאשר תבין עוד תדע להבין מה שאמר כאן שאין דן יחידי אלא אחד, כי יש לך לדעת כי הדיין הוא נבדל מן אותם שהוא דן עליהם, ואם לא היה נבדל מהם לא היה ראוי שידון אותם, ונקרא הדיין אלקים ושם הזה בא על מי שפועל באחד ולכך בא שם אלקים במעשה בראשית כאשר היה פועל העולם ואין אחד פועל בעצמו רק בזולתו, וזה שאמר שאין דן יחידי אלא אחד, כי מה שהוא יתברך אחד הוא עצמו גורם שהוא דן יחידי מפני שהוא אחד נבדל מכל הנמצאים ואין לו שתוף עם אחר שהרי הוא אחד ואם היה לו שתוף לא היה חס וחלילה אחד, ובמה שהוא נבדל מזולתו הוא עצמו שהוא דן זולתו כי אין דן את אחר רק אם הוא נבדל ממנו. ודבר זה בארנו במקומות הרבה כי לכך פסלה התורה קרובים לדון, לפי שאין אדם נבדל מקרוביו ולכך השם יתברך מצד שהוא אחד יש בו כח הדין, אבל מי שאינו אחד אין ראוי לו לדין כי אין האדם שהוא אחד נבדל מזולתו שהרי טובים השנים מן האחד והחוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת, ד), ומאחר שאין אדם האחד נבדל מזולתו וכן השנים עד שהם שלשה, ולפיכך אין לו לדון יחידי כי אין ליחיד סגולה זאת שהוא נבדל מזולתו. וכבר התבאר כי הדיין ראוי שיהיה נבדל מן בעלי דין והאדם שהוא אחד אינו נבדל מן בני אדם ולכך אין לו לדון יחידי, שגם בעלי דינין הם בני אדם ויש לאדם שהוא יחיד צירוף אל שאר בני אדם, אבל כאשר הם שלשה יש לומר בזה שהם נבדלים משאר בני אדם ופי' מבואר הוא מאוד למי שמבין דברי חכמה. ואף על גב שאמרו (סנהדרין דף ה.) יחיד מומחה דן יחידי, הלא זה גם כן כי המומחה יחיד מצד כי מאחר שיש בו השכל נבדל אפשר שידון ביחידי ומפני כך אדם מומחה דן יחידי את בעלי דינים. ומכל מקום כיון שאין יחיד לגמרי נבדל מזולתו רק מפני השכל שבו הוא נבדל, מצד המוסר אין ראוי לו לעשות ומדת חסידות היא כמו שאמרו (בבא קמא דף ל.) מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות והתבאר לך הלשון שאין דן יחידי אלא אחד:
קבלו דעתי וכו'. נראה מה שאמר קבלו דעתי, לא קאי על הדיין שאל יאמר קבלו דעתי וכו' דלמה צריך לומר קבלו דעתי כי הם צריכים לקבל דעתו, ועוד שאמר שהם רשאים ולא אתה למה הם רשאין דמאן דשקיל מיניה גלימא בבי דינא ליזל ולזמר, אבל פירושו בכל מילי כאשר אין בני אדם רוצים לקבל דעתו בענין עצה, שאל יאמר קבלו דעתי ודבר זה שירצה בכח שיקבלו בני אדם דעתו, ועל זה אמר שאין זה מדרך ארץ ומדרך מוסר שיאמר קבלו דעתי שהם רשאין ולא אתה. וסמך זה למה שאמר לפני זה שאל יהיה דן יחידי לדון בכח את אחר שזהו ראוי אל הקב"ה שהוא אחד נבדל מזולתו, וכן מדרך המוסר אין ראוי לומר קבלו דעתי שהם רשאין לקבל, ולא אתה תכריח אותם על זה שאם לא יקבלו דעתו יכעוס עליהם אחר שמסרבין מלקבל דעתו, שאין דבר זה מדה כלל. ואפשר לפרש גם כן כי על הדיין נאמר שלא יאמר קבלו דעתי, כאשר הוא רואה שאין בעלי דינים רוצים לקבל דעתו וחושבים שמא היה דעתו של דיין נוטה אחר בעל דין אחד, אל יאמר קבלו דעתי שהדין שפסקתי הוא יפה, רק אם הוא רואה שהבעל דין חושדו שהיה נוטה אחר אחד, יש לו להסביר הדין על בעל דין עד שיבין בעל דין טעם הדין. ומ"ש שהם רשאים ולא אתה, כלומר שהם רשאים לקבל דעתו אע"ג שאינם רשאים לחלוק על פסק דין שלו מ"מ הם רשאים לקבל דעתו אבל אין הכרח בזה כלל לקבל דעתו, רק הדין יקבלו ולא אתה תכריח אותם לקבל: