דרך חיים (מהר"ל)/פרק ד משנה ז
פרק ד משנה ז עריכה
רבי ישמעאל בר רבי יוסי אומר וכו'. בזה נראה כי סדר המאמרים הם לפי הדורות ולכך הוקבע דברי רבי ישמעאל בר רבי יוסי אחר אביו. ואם אתה רוצה לסמוך המאמרים מצד עצמם, יש לומר כי סמך דברי רבי ישמעאל בר רבי יוסי אחר אביו משום שגם זה הוא מחלל כבוד התורה הגס לבו בהוראה, שאומר שהתורה ידוע אליו כאלו התורה אינה כל כך עמוקה ואין זה כבוד התורה, כי לעומק דברי תורה אין אדם עומד עליהן וקרוב האדם להכשל בדברי תורה, ולכך ימנע עצמו מן ההוראה וזהו בודאי כבוד התורה כאשר יאמר כי לא הגעתי להוראה הן מצד קוצר המשיג הן מצד עומק המושג, וכמו שאמר דוד (תלים קי"ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך ובמדרש (שו"ט שם) וכי דוד גר היה אלא אמר דוד כשם שהמתגייר אינו יודע כלום בתורה כך עיניו של אדם פתוחות ואינו יודע כלום ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירים ותשבחות וכל המזמורים הללו אמר גר אנכי ואיני יודע כלום אנו על אחת כמה וכמה וכן הוא אומר כי גרים אנחנו תושבים ככל אבותינו כי צל ימינו עלי ארץ עד כאן. וביאור זה, כי האדם נחשב גר בתורה כי התורה היא העולם הנצחי, ולפיכך בערך התורה הנצחית נחשב האדם שהוא בעל הויה והפסד גר אצלה כמו הגר שנחשב גר כנגד אותם שיושבים מעולם והגר אינו רק לשעה אצלם, וכאשר האדם מתחבר לשעה אל התורה הנצחית דבר זה נקרא גירות בודאי. הרי לך כמה האדם יחשוב עצמו שאינו יודע כלום בתורה, ואין ספק כי זה בשביל עומק המושג ומשפטים העמוקים מני ים, ומכל שכן בדין כמו שמצינו הרבה חכמים גדולים שאמרו (ירושלמי סנהדרין פ"א) לית חכים בדין, ולפיכך הממהר לפסוק ולהורות בודאי דבר זה אינו כבוד התורה:
ואמר החושך עצמו מן הדין, יש לדקדק דהוה ליה לומר גם כן שפורק ממנו לא תטה משפט, כי הגזל מלתא בפני עצמו כמו שיתבאר בסמוך ועיות הדין דבר בפני עצמו. ויראה כי לפעמים הדיין חפץ לדון מפני כי העולם עומד על הדין, ועל זה אמר כי הוא רוצה לרדוף אחר דבר אחד הוא הדין שהעולם עומד עליו והדין אינו רק עמוד אחד שהעול' עומד עליו, ואפשר שיהרס כל שלשה דברים שהעולם עומד עליה שהם הדין והאמת והשלום, והמונע עצמו פורק ממנו הריסת כל אלו שלשה דברים, כי הגזל הוא הפך הדין שהרי הדיין הוא מוציא הגזל וזה גוזל היפך הדין, ולפעמים מוציא הדיין ממון שלא כדין ובעל דין בשביל כך נעשה שונא לדיין וזהו הפך השלום, ושבועת שוא הפך האמת. ולפיכך יש לדיין לראות כי הוא בא לקיים עמוד אחד מעמודי העולם, ואפשר שהוא מהרס שלשה, כי לא על הדין בלבד העולם עומד רק על הדין ועל האמת ועל השלום, ואפשר שיעשה הדיין הפך כל השלשה. ולכך נקט אלו שלשה בלבד אפי' איכא לא תטה משפט, הרי לא בא לומר רק שהוא עושה הפך הדין וחד מינייהו נקט. ומכל מקום אין קשיא כלל, כי לא תטה משפט לא שייך כיון שהוא שוגג ואינו עושה במזיד לכך אין כאן לא תטה משפט, אבל גזל חייב אפילו בשוגג ולא שייך שוגג בגזל, ולפעמים הדיין נושא ונותן ביד כאשר אין הנתבע רוצה לשלם לוקח הוא בידו ודבר זה גזל גמור. וכן שבועת שוא אף על גב שהוא שוגג הרי הנשבע יודע שהוא נשבע על שקר ואמרינן במסכת שבועות בפרק שבועות הדיינין (ל"ט, ב') כאשר רוצה להשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו' וקאמר בגמרא בשלמא ההוא דמשתבע באיסורא קאי אלא ההוא דמשתבע ליה אמאי כדתני רבי טרפון שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם ע"כ, ופרש"י שם הטעם משום דלא הוה ליה למסור ממונו ביד אחר עד שהיה מכיר בו שהוא נאמן. ולפי דעתי אין צריך, שהרי העונש הוא על משפחתו וכדאיתא התם דנפרעים ממנו וממשפחתו וזה בשביל שהם קרובים אל הנשבע שהשבועה חלה על כל המצטרפין אל החוטא, וכאן התובע כ"ש שהוא מצטרף אל הנתבע בענין זה שהרי השבועה באה בשביל שניהם. וז"ש מלמד שהשבועה חלה על שניהם כי שניהם הם שייכים אל השבועה, ושבועת שוא העונש בא על כל המצטרפים. כך יש לומר בדיין שהרי הדיין פסק השבועה, והרי העומדים שם יש להם לסור משם שלא יהיו מצטרפים אל שבועת שוא שלא יהיו באותו מעמד לגמרי, ומכ"ש הדיין שאי אפשר לו לסור כי על ידו באה השבועה. והטעם הוא ברור כי ע"י שמו יתברך נודע אל הכל לא אל מי שזכרו בלבד כמ"ש למעלה, לכך אומרים אל הכל סורו מן האנשים החטאים שלא יהיו שומעים ח"ו חלול שמו. אע"ג דאם פסק הדיין דין אמת אינו בכלל זה דצריך לפסוק הדין, אבל לפעמים הדיין טועה ופסק השבועה שלא כדין ונשבע לשקר הרי חטא שבועת שוא הוא תולה בדיין שהוא פסק שלא כדין ועל ידו באה שבועת שוא. ורש"י ז"ל פירש חושך עצמו מן הדין, רצה לומר שתמיד יעשה פשרה וירחיק עצמו מן הדין בכל מה שאפשר ועל זה אמר החושך עצמו מן הדין וכו'. ולי נראה לומר דאיירי דאיכא גדול מיניה ולאו מצוה עביד, ולפיכך קאמר אם מונע עצמו מן הדין פורק ממנו וכו'. ואמר וכל מי שגס לבו בהוראה הוא שוטה רשע וגס רוח, פירוש כי סימן השטות נמצא בו מאחר שהוא ממהר להוציא ההוראה ממנו דבר זה סימן שטות הוא, ובהפך זה כאשר אינו ממהר להוציא הדברים הוא סימן חכמה. ודבר זה ביארנו למעלה אצל מרבה דברים מרבה שטות, כי המהירות לדבר הוא מורה על חסרון חכמה ועצירת הדברים בקרבו הוא מורה חכמה וכדאמר במדרש (ב"ר פ"פ) והחריש יעקב עד בואם ואיש תבונות יחריש, כי אצל החכם השכל עיקר וכח השכלי הוא מבטל כח הדברי שהוא כח גשמי כמו שביארנו למעלה באריכות, שכאשר אצל אחד כח השכל ביותר הוא מבטל פעולת כח הדברי הגשמי, ולכן מי שהוא גס לבו בהוראה וממהר להוציא הוא סימן שטות. והוא רשע שאינו ירא באולי יחטא בהוראה, והוא גס רוח שאם אינו גס רוח אף אם הוא רשע מכל מקום מה לו לצרה הזאת למהר בהוראה, רק להראות גאותו שכל התורה ברורה אצלו: