דרך חיים (מהר"ל)/פרק ב משנה ח
פרק ב משנה ח עריכה
רבן יוחנן בן זכאי וכו'. יש לשאול מה שקבע דברי ר' יוחנן בן זכאי בכאן והוא היה קודם לאותן שזכר שהרי קבל מהלל שהיה לפני זה, ועוד שאמר קבל מהלל ומשמאי למה הזכיר כאן יותר ממי קבל, ומכ"ש כי למעלה אמרנו כי לכך נזכר קבלה עד הלל ושמאי ולא יותר כי נתמעטה הקבלה ולא היתה הקבלה כמו שהיתה קודם זה וא"כ למה אמר קבל מהלל ומשמאי. ונראה לתרץ קושיא הראשונה כי בפרק הזה התחיל לומר איזה דרך שיבחר לו האדם וכן אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו איזהו דרך שידבק בה האדם ולפיכך קבעו בפרק הזה, והיה לו לסדר דברי רבן יוחנן בן זכאי מיד אחר דברי רבי רק שלא רצה להפסיק בין דברי רבי ובין דברי ר"ג בנו של רבי, ודברי הלל הם שייכים לדברי ר"ג שאמר וכל העוסקים עם הצבור וכו' וכן אמר הלל אל תפרוש מן הצבור, ואחר שקבע דברי הלל חזר לענין הפרק ואמר שר' יוחנן בן זכאי היה מקבל מהלל ושמאי, והיה לו חמשה תלמידים ואמר אל תלמידיו איזה דרך שיבחר לו האדם כמו שאמר רבי, וכל אחד אמר דרך אחר שיבחר לו האדם וכו':
אמנם נראה לומר, כי בענין ר' יוחנן בן זכאי רוצה להאריך מאוד לומר חמשה תלמידים היו לו וכל הדברים אשר אמרו תלמידיו, ולכך לא רצה לסדר דברי רבן יוחנן בן זכאי עם דברי הלל בפרק הראשון, כי כל הראשונים דבריהם היה בקצרה. ועוד שאינו דומה, כי ר' יוחנן בן זכאי היה אומר לתלמידיו צאו וראו ונזכרו ג"כ דברי תלמידיו עם דברי ר' יוחנן בן זכאי, ולא שייך זה בפרק ראשון שמזכיר חכמי אבות הדור ולא התלמידים, ולכך סדר החכמים עד רבי ובנו של רבי וחוזר אל רבן יוחנן בן זכאי שקבל מהלל ושמאי. ומפני שבא לומר כי הוא חוזר אל סדר הקבלה, הוצרך ג"כ להזכיר את הלל לפניו כלומר שאנו חוזרים אל סדר הקבלה הלל אומר וכו' הוא הלל שנזכר למעלה שבזה חוזר אל סדר הראשון, ועליו קאי ר' יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי. ומפני שלא זכר לפני זה סדר הקבלה לגמרי שהיא הקבלה הגמורה שהוא מן משה רבינו ע"ה, לכך מה שאמר כאן קבל אין זה דומה למה שהזכיר סדר הקבלה למעלה שר"ל שקבלו התורה כאשר ראוי בלא מעוט, אבל כאן ר"ל שעל כל פנים היה ר' יוחנן בן זכאי מקבל מהלל אע"ג שלא היה כאן קבלה גמורה, כי לא היתה מתמעטת הקבלה לגמרי, בפעם אחד רק כי בדור ר' יוחנן התחילה להתמעט קצתו ואחר ר' יוחנן בן זכאי לא הזכיר כלל קבלה ואפשר לומר בשביל כך לא קבע דברי רבן יוחנן בן זכאי למעלה אחר הלל שא"כ היה משמע שהיתה הקבלה כמו שאר קבלה:
ואם לא היה אומר לשון קבלה כלל, זה אין שייך לומר כי היה בודאי קבלה קצת ולא נתמעטת הקבלה בפעם אחד, גם היה זה כמו גנאי אליו אחר שהיה תלמיד של הלל וזכר אותו אחר הלל ולא יאמר קבל ובכל אשר לפניו זכר קבלה. ולכך הוצרך ג"כ לומר כאן קבל מהלל ומשמאי, כיון שזכר אותו אחר הלל והוא היה תלמידו של הלל אם לא יאמר אצלו קבל מהלל ומשמאי היה זה גנאי ולכך אמר קבל וכו'. ומ"מ כיון שלא קבע דבריו למעלה מוכח שלא היה מקבל כמו שאר מקבלים שהם הזוגות וכאן למה לא יאמר קבל כיון דליכא למטעה יותר נכון לומר קבל, ומזה הטעם נראה ג"כ שאינו מזכיר שמעון בנו של הלל, שאם יאמר קבל מהלל כבר אמרנו שכבר נתמעטה הקבלה, ואם לא יזכיר לשון קבלה הרי לא נתמעטה לגמרי הקבלה, ועוד כי היה זה גנאי לו שלא היה מקבל כראוי ולפיכך לא זכר אותו כלל, ועיין בפרק עקביא כי עוד מבואר שם. וכן יש לומר ג"כ שלא זכר ר"ג השני אביו של רשב"ג, שאם היה מזכיר כל האחרים ולא היה מזכיר שמעון בנו של הלל היה זה גנאי כאלו שלא היה כדאי לזה, אבל עתה שלא הזכיר את כולם כי גם ר"ג דצערי' לר"י בפ"ד דברכות (דף כח.) לא הזכיר אין כאן גנאי כלל והיותר אחרון לא הזכיר. ומה שהזכיר את רשב"ג בנו של ר"ג דהוא עוד יותר אחרון, דאם הזכיר ר"ג אביו ולא הזכיר בנו רשב"ג עדיין היה זה גנאי לרבן שמעון בן הלל, שהייתי אומר כי עד האחרון שהזכיר התנא לא דלג אחד מהם רק רבן שמעון בנו של הלל והיה זה גנאי אליו, אע"ג שהזכיר רבי שהוא בנו של רשב"ג, מ"מ בסדר החכמים בפרק ראשון לא דלג אחד מהם רק רבן שמעון בנו של הלל, אבל דברי רבי בפרק מיוחד בפני עצמו נזכרו ואינו מסודר עם הראשונים ולכך הוצרך לדלג את ר"ג אביו של רשב"ג. ועוד שאם הזכיר כולם, אע"ג שלא היה אומר קבל מאביו היה כאלו כתב בפירוש קבל מאביו דמסתמא מאביו קבל וממי יש לו לקבל, ולפיכך דלג ביניהם הראשון במקום שפסקה הקבלה דהיינו רבן שמעון בנו של הלל. ואם דלג אותו בלבד עדיין הייתי אומר כיון שכל האחרים נזכרו כלם היתה הקבלה נמשכת מאב לבן כמו שראוי להיות נמשך, ולא שתאמר שחסרה הקבלה, ומה שלא אמר קבל שאין צריך לפרט דודאי הבן קבל מן האב דממי יקבל, ומה שלא הזכיר רבן שמעון הוא בלבד לא היה מקבל מאביו, ועכשיו שלא נזכר ר"ג אביו של רשב"ג ג"כ שוב אין לומר כך בשנים ולפיכך אין לך לומר רק שחסרה הקבלה ולא היתה בכחה כמו בראשונה כך יראה ולעיל פירשנו עוד:
אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. פירוש כי אין ראוי לאדם כאשר למד תורה הרבה שיחשוב שעשה דבר החסידות, שהחסידות הוא שעושה דבר שאינו ראוי לפי הדין, על זה אמר שאין הדבר כך שהאדם נברא מתחילת בריאתו על זה ללמוד תורה, וכל הנבראים נבראו בדין ובמשפט וכדכתיב (קהלת, יב) כי כל מעשה אלקים אין להוסיף ואין לגרוע ממנו, פירוש כי מה שברא הקב"ה ברא במדת הדין כמו שנאמר בכל מעשה בראשית שם אלקים שהוא מדת הדין, וכל אשר ברא בדין אין להוסיף ואין לגרוע ממנו כאשר ברא אותו בדין, ולכך אמר שאין ראוי לאדם להחזיק טובה לעצמו שעשה דבר שהוא טוב דהיינו דבר שאינו מצד הבריאה בעצמה. אבל לכך נוצר האדם, כמו שנוצר האדם שיאכל וישתה ודבר זה בטבע בריאתו, וכן נוצר האדם שילמוד תורה בעמל. ונמצא דבר זה בדברי חכמים בפרק חלק (סנהדרין צ"ט) אמר רבי אלעזר אדם לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש התורה הזאת מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא וכו'. וביאור דבר זה, כי אי אפשר שיהיה בריאת האדם שיהיה בעל הנחה, שהדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה שכבר הוא נשלם ואז הוא נח, אבל האדם אינו כך שאינו נשלם ומאחר שאינו נשלם אינו בעל הנחה, אבל הוא מתנועע תמיד אל השלמתו. ואף אם אפשר שיצא לגמרי אל הפועל, מ"מ אי אפשר שיהיה בעל הנחה שזה שייך אל הדברים אשר הם בעלי השלמה ולא כן האדם. וג' דברים יש באדם כי האדם יש בו נפש כמו שיש לכל שאר בעלי חיים, ויש בו נפש המדברת נוסף על שאר ב"ח שאין להם נפש המדברת, ויש עוד לאדם שכל נבדל מן הגוף לגמרי, כי הנפש המדברת אינו שכל נבדל כי גם לתינוק יש לו שכל זה, רק קראו אותו שכל היוליאני בלתי נבדל כי הוא כח בגוף והתבאר זה למעלה אבל יש לאדם שכל נבדל גם כן. ואמר כי האדם נברא לעמל שלא יהיה בעל הנחה כלל רק יוציא שלימתו אל הפעל תמיד בלי הנחה, שכך ראוי מצד טבע הבריאה, שכל הנבראים נבראו שיהיו בשלימות ולא יהיו חסרים והאדם הזה אי אפשר שיבא אל ההשלמה עד שיהיה בעל הנחה לגמרי. וזהו מה שלא נאמר באדם כי טוב יותר מכל הנמצאים, כי כל הנמצאים הם נבראים ויש להם שלימתם, אבל האדם לא נברא בהשלמה ולא נמצא האדם בהשלמה וזהו שלימתו בעצמו שהוא מתנועע אל הפעל ומוציא שלימתו תמיד אל הפעל, ודבר זה הוא שלימתו שאם הוא אינו יוציא שלימתו אל הפעל כלל הרי אין לו השלמה כלל, ולכך צריך שיהיה יוציא שלימתו תמיד אל הפעל. וכמו השמים אשר הם מתנועעים ואינם באים אל ההנחה כלל, גם אי אפשר להם שיהיו בלי תנועה והתנועה היא שלימתם, וכך הוא האדם שלא נברא מתחלת בריאתו בעל הנחה לגמרי שהיא בשלימות גם אינו בא תכלית עמלו אל השלמה וההנחה רק זה שלימתו מצד יציאתו אל הפועל תמיד:
וזה שאמר הכתוב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, כי יום הולדו עדיין אין לו שלימות בריאתו והוא יוצא תמיד אל הפעל, ויום המות אז הוא בשלימתו כי לא יהיה יותר כלל ואז הוא בעל הנחה. ולכך אמר איני יודע אם היא לעמל מלאכה אם לעמל פה, כי המלאכה היא לנפש בלבד לא לנפש שכלי שהרי המלאכה היא ג"כ לבהמה, ולפיכך יש להסתפק מה שאמר שהאדם נברא לעמל אם ר"ל לעמל מלאכה שהיא לנפש החיוני, ולכך אמר כשהוא אומר כל עמל אדם לפיהו מדכתיב לפיהו א"כ אין בריאתו בשביל עמל המלאכה, ומעתה לא נוכל לומר הנפש החיוני הוא שלימות האדם שנאמר שבשבילו נברא, שאם כן היה האדם נברא לעמל מלאכה שהיא לנפש החיוני, והרי הכתוב אומר כל עמל אדם לפיהו וזה אינו נפש החיוני שאין נפש החיוני תולה בפה. ועדיין איני יודע אם לעמל שיחה או לעמל תורה, כי אולי שלימות האדם נפש המדברת, ולכך אמר כשהוא אומר לא ימוש התורה הזאת מפיך הוי אומר לעמל תורה, כי דבר זה הוא השלמת האדם ואל זה נברא שיהיה עמל. ומפני זה אמרו בפרק ר"ע (שבת פ"ו) הכל מודים כי בשבת נתנה התורה לישראל, ולמה נתנה תורה בשבת, שאם נתנה תורה בחול היה האדם אומר שכשם שיש שביתה למלאכה שהיא בחול כך יש שביתה מן התורה, ולכך נתנה התורה בשבת שהוא שביתה מן המלאכה ואינו שביתה לתורה, ועתה ימי החול הם ק"ו אם השבת שהם ימי שביתה מן המלאכה אינו יום שביתה מן התורה, ימות החול שאינם ימי שביתה מן המלאכה אינו דין שלא תהא שביתה מן התורה. ועוד כיון שהאדם בריאתו בעצמו שלא יהיה בעל הנחה ובעל השלמה, וכאשר בא השבת אם לא נתנה התורה היה האדם בעל הנחה ובעל השלמה, ודבר זה אין ראוי לאדם כי האדם לעמל יולד, ולפיכך נתנה תורה בשבת ועתה מצד התורה אין האדם בעל הנחה ובעל השלמה. ומכל מקום התבאר לך כי אי אפשר רק בענין זה שהאדם נברא לעמל תורה, כי האדם בעצמו אי אפשר שיהיה בעל הנחה כלל, ואף השמים לא זכו בעיניו לומר שיהיו בעל הנחה רק הם מתנועעים תמיד באין הנחה, וכל זה מפני כי הנחה היא ההשלמה ודבר זה אינו ראוי לגשם שאין הגשם כלל בעל השלמה, ואין לשכל הנבדל בישראל השלמה, ומפני שאין כאן השלמה צריך שיהיה עמל בלא הנחה כלל. ומעתה התבאר לך מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, ודברים אלו יש להבין כי הם דברים ברורים ואמתיים מאוד מאוד אשר אין ספק בהם: