דרושי חג הסוכות (הכל)
דרוש א - ב
עריכהדרוש א - ב וגם יתבאר בהם מעלת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות וגם ימי הסוכות עצמם מה טיבם. ובתחילה אכתוב ואבאר המנהגים הנצרכים לנהוג בהם ואחר כך אסדר לפניך כל הדרושים זה אחר זה באר היטב. הנה בעת נטילת הלולב שלא על ידי זמן ההקפה צריך לנענע הלולב והנענועים הנודעים להמשיך החסדים ממקורם ושרשם אשר בדעת דז"א כמו שיתבאר בדרושים אבל בזמן ההקפה אין צורך לנענע הלולב כי הוא בסוד אור המקיף הנגלה ואין צריך לנענעו. גם צריך שלא להפריד כלל את האתרוג מן הלולב אלא ב' ידיו סמוכות זו לזו ומתדבקין יחד הלולב והאתרוג וגם בעת הנענוע תכוין בעת הובאת הלולב שתביאהו כנגד החזה שבגופך לפי הכונה שנבאר לקמן בעזרת ה'. גם סדר נענוע הלולב כך הוא להוליך הלולב למרחוק ולהחזירו להביאו פעם א' וכן פעם ב' וכן פעם ג' הרי הם ג' הולכות וג' הובאות בכל קצה מו' קצוות שלא כאותם הנוהגים לעשות ג' נענועים בהולכה וג' נענועים בהובאה א' ומוליכין הלולב מעט מעט ג' פעמים בהולכה א' וכן בהובאה:
גם תזהר שלעולם תקח הלולב ותנענעו דרך גדילתו שהוא שרשו למטה וראשו כלפי מעלה אפילו בעת שתנענע נגד מטה שלא כאותם הנוהגים אז לכוף ראש הלולב כלפי מטה והשורש בידיהן כלפי מעלה אבל תניח הלולב כמו שהוא ראשו למעלה וסופו למטה אלא שתשפיל ידיך יותר למטה ממקומם ושם תנענע הלולב ג' פעמים ראשו למעלה וסופו למטה. והטעם יובן במה שכתבנו בדרושים של הלולב שכוונת הנענועים היא להמשיך הארת הדעת למטה וְהַו' קצוות כולם הם בדעת ונמצא כי אפילו בנענוע של מטה של הדעת הנה הוא למעלה מראש הלולב שהוא למטה בגופא דז"א כמו שמבואר במקומו גם סדר הנענועים הם בו' קצוות על דרך ו' צירופי יה"ו הנזכר בספר יצירה וגם נזכר בספר הזוהר בפרשת ויקרא ברעיא מהימנא בדף י"ז עמוד א' והנה הם כסדר הו' קצוות ממש דז"א שהם חג"ת נה"י [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד] ולכן נענוע הא' הוא לצד דרום כנגד החסד ואח"כ נענוע הב' הוא לצד צפון שהוא בגבורה והג' במזרח שהיא בתפארת והד' וְהַהֵ' מעלה ומטה שהם שחקים נצח והוד זה על גב זה והו' הוא במערב שהוא היסוד שעליו אמרו שכינה במערב. גם סדר ו' קצוות אלו נזכרו בספר הזוהר. סך מספר הפעמים של נטילת לולב הם פעם א' בעת הברכה ואחר כך ד' פעמים אחרות באמצע סדר ההלל והם בהודו לה' כי טוב הא' פעם א' ובאנא ה' הושיעה נא כפול ב' פעמים ובהודו לה' כי טוב האחרון פעם א'. והנה טוב הוא שאחר עלות השחר שהוא כבר יום קודם שתתפלל תטול הלולב בתוך הסוכה ותברך עליו ואחר כך הד' נענועים של הלל יהיו בבית הכנסת ומה טוב היה אם היית מתפלל בסוכה כדי שתתפלל ותטול הלולב בברכתו בשעה הראויה אליו שהוא אחר תפלת שחרית קודם ההלל:
וענין הד' נענועים שבתוך קריאת ההלל הנזכר צריך שיכוין בכל פעם כנגד הוי"ה א' במילואה אמר הכותב חיים נראה לעניות דעתי שהם סוד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גם בענין ההלל צריך לכפול כל הפסוקים ב' פעמים מן פסוק אודך כי עניתני כו' עד סוף ההלל שהוא פסוק הודו לה' כי טוב האחרון ואפי' הפסוקים שלאחר אנא ה' הצליחה נא ברוך הבא כו' אל ה' כו' אלי אתה ואודך כו' הודו כו' כל א' מהם תכפלנו ב' פעמים:
מנהג ליל הושענא רבא והנה לקמן בעזרת ה' נבאר ענין החותם הנעשה בליל זו ולכן צריך להיות נעור כל הלילה הזה יען כי בו נדונים כל הנבראים כנזכר לעיל וזה הסדר שתעשה. הנה בחצי הלילה הא' תקרא ספר ואלה הדברים כולו עד סוף פרשת וזאת הברכה וזה הספר נקרא משנה תורה כנודע ואם תשלים קריאתו קודם שיהיה חצי הלילה תעסוק בתורה ובסתרי קבלה אם תרצה ולא בדבר אחר ועיקר הדין הוא נידון בחצי הא' של הלילה כמו שיתבאר לקמן בעזרת ה' ולכן אחר חצות לילה הוא שיוצאים לראות צל שלהם בלבנה כי כבר נגמר הדין וזהו טעם אותם שנוהגים לומר סליחות בליל הושענא רבא אחר חצות קרוב לאשמורת הבוקר. האמנם אסור לומר ויעבור וי"ג מדות או סליחות אשר הם כיוצא בזה אלא יאמר רחמנא אדכר לן קיימיה כו' אלהינו שבשמים כו' דעני לעניי כו' ה' הוא האלהים כו' ה' מלך כו' עשה למען שמך וכיוצא באלו יכול לומר. גם ביום הושענא רבא בתפלת שחרית יאמר על דרך הנזכר חוץ מן י"ג מידות של יעבור וכיוצא בזה כו':
ליל שמחת תורה אסור בתשמיש המטה לפי שאין נוקבא דז"א [דזעיר אנפין] רחל מזדווגת עמו עד תפלת מוסף של היום ואף על פי שבשאר הימים שבין ראש השנה לח' עצרת מותרים בתשמיש המיטה הטעם הוא כמו שאמרנו כי בכל אלו הימים יש זווג עליון של ישראל או יעקב עם לאה אבל עתה ביום ח' עצרת לא יש זווג אלא ברחל לבדה והנה אין זווג שלה אלא בתפלת מוסף כנזכר:
יום שמחת תורה מה שנהגו להוציא הספרים מחוץ להיכל וגם להקיף עמהם התיבה בשחר ובמנחה ובערבית דבמוצאי יום טוב מנהג אמיתי הוא וכבר נכתב בספר הזוהר בפרשת פנחס בדף רנ"ו עמוד ב ברעיא מהימנא וזה לשונו ונוהגין ישראל למעבד עמה חדוה ואתקראת שמחת תורה ומעטרין לספר תורה בכתר דילֵיהּ כו' וראיתי למורי זכרו לברכה נזהר מאד בדבר זה להקיף אחר הספר תורה או לפניו או לאחריו ולרקד ולשורר לפניו בכל יכלתו בליל מוצאי יוםטוב אחר תפלת ערבית והיה מקפיד מאד לעשות אז ז' הקפות שלימות זולת ההקפות שלימות של יום שמחת תורה אבל בענין ההקפות שביום לא נמצאתי עמו ולא ראיתיו. גם ראיתיו בליל מוצאי יום טוב שהלך לבית הכנסת אחר והקיף ז' הקפות והלך לדרכו ומצא בית הכנסת אחרת שנתאחרו בהקפות וחזר להקיף עמהם. ענין ראש השנה ויום הכיפורים וסוכות נודע דבעי ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתֵיה בדחילו ורחימו. והנה יש חיבוק של שמאלו תחת לראשי ונקרא דחילו יען כי הוא שמאל וזה נעשה מן ראש השנה עד יום הכיפורים שעל ידי כך יחזרו אנפין באנפין ואחר כך בסוכות אז הוי רחימו סוד חיבוק של הימין וימינו תחבקני ולכן יש בסוכות ניסוך המים ושאר המצות שבו שהם לולב ואתרוג כו' וזהו הארת החכמ' בחסד אבל יום הכיפורים הוא הארת הבינה בחיבוק השמאל שהוא גבורה ואחר כך בח' חג עצרת הוא הזווג עצמו:
ודע כי ז' ימי חג הסוכות אז הוא הזווג בסוד ו' קצוות בלבד אבל זווג ח' חג עצרת הוא בבחינת היסוד אחר שנכללו בו כל הַו' קצוות ולכן היסוד נקרא ו' וזה סוד מה שאמרו בספר הזוהר בפרשת תצוה באות א' כי בעת הזווג נעשה בחינת ו' כי הַו' קצוות שהם גדפוי דאות א' כזה הם סוד תרין יודין שבה ומתטמרין ונכללין תוך ו' שבאלף ואין ניכרת אז רק אות ו' לבדה ולכן ח' עצרת הוא יום א' בלבד עם היותו חג בפני עצמו אבל פסח וסוכות הם ז' ימים בסוד ז' קצוות:
ונבאר יום ח' חג עצרת כי הנה הוא מלשון עצר ה'. והענין הוא כי בליל יום ח' עצרת הזה יש זווג ישראל שהוא ז"א [זְעֵיר אַנְפִּין] עם רחל וקולטת טיפת זרע העליון וקולטתו ועוצרתו בתוכה ואינה מפלת אותו חס ושלום כי הנה לפעמים יש למעלה גם כן נפלים בסוד הנפילים היו בארץ כי הפילתם המלכות בסוד נפלים ולהיות שהם באו מבחינה זו לכן גם הם היו אחר כך משחיתים על הארץ את טיפות זרעם והבן הסוד הזה. ואמנם טעם היותם נפלים הוא לפי שהיו דינים קשים והיה גלוי לפניו יתברך שאין בהם תועלת ולכן הפילתם הנוקבא העליונה: ונחזור לעניינינו כי הנה זמן קליטת הזרע הם ג' ימים כי לכן הפולטת שכבת זרע ביום הג' היא טהור יען כי כבר הסריחה ואינו ראוי להריון וסוד ג' ימים אלו הם סוד חג"ת [חסד גבורה תפארת] שמהם מקבלת הנוקבא הטיפות העליונות כי אלו הם סוד ג' בני נח היוצא מן התיבה וסוד ג' מראות של הקשת ולכן צריכה ג' ימים לקולטם. והענין הוא כי טיפת מַ"ד [מַיִין דוּכְרִין = מים זכרים] היא סוד החסדים והנה חסד הוא בגימטריה ע"ב והוא מתחלק לג' חלקים כ"ד כ"ד כ"ד שהם ע"ב כנזכר בספר הזוהר בתיקון ט' וציורו כזה יהוה שהם ג' הויו"ת ובכל א' כ"ד עיינין בסוד מה שאמר הכתוב וגבותם מלאות עינים וג' הויו"ת אלו על דרך זה הם א' חסד וא' גבורה וא' בתפארת וכלם הם בחינת חסד שהוא ע"ב. ואמנם סוד האִסרו חג שלאחר ח' חג עצרת הוא סוד קליטת הזרע כמבואר אצלינו ועיין שם:
דרוש ג
עריכהבענין הימים שבין יוה"כ לסוכות וגם כל ח' ימי החג בסדר נכון ובו נבאר בארוכה מתחילת יום ר"ה ויו"כ. ודע כי להיות כי ביום ר"ה נברא העולם לכן חוזר להיות ביום ר"ה שבכל שנה ושנה כענין מה שהיה ביום ר"ה שבו נברא העולם והוא כי חוזרין זו"ן לעמוד אב"א וצריכי' נסירה וחזרת פב"פ וחיבוק ונישוק וזווג וזה נמשך מר"ה עד ח' עצרת. וטעם אריכות זמן זה יתבאר לקמן בענין התפשטו' החסדי' מצד אימא בנוק' דז"א. והנה מיום ראשון של ר"ה עד יוה"כ ננסרין כל י"ס של רחל נוק' דז"א מאחורוי ואז בעיוה"כ נגמרה מלאכת נסירתה ונמצא שלא היתה ראוי' לזווג ולכן בכל אלו הימים שבין ר"ה לח' עצרת כל הזווגים כלם הם ישראל או יעקב עם לאה כאמור. והנה כל הימים שבין ר"ה ליוה"כ הם בחי' שמאלו תחת לראשי שהוא ענין חיבוק השמאל. והענין הוא כי הנה ענין הנסיר' הוא ענין דחיית הדינים הקשים שיש באחוריים דדכורא וליתנם בנקב' ונשאר הוא חסד ונוק' כולה דין וכדי לבסם ולמתק הדינין שבנוקב' הוא מחבק' בשמאלו כנודע כי אין הדינין מתבסמין אלא בשרשם. והנה שורש הדין של נוק' היא שמאלו דז"א ולכן מחבק האחוריים של הנקבה אשר שם ניתנו כל הדינין על ידי הנסירה ומחבקה בשמאלו ואז מתבסמים ונכנעים ונמתקים וביאור ענין החיבוק הזה עניינו הוא כנ"ל בדרוש השופר כי ביום ר"ה בעת הפלת הדורמיטא והשינה עליו הם יוצאים המוחין שלו עם לבושיהם שהם נה"י דאימא ויוצאים מתוכו ונשאר ישן ואז תרין מוחין דכורין חכמה ועיטרא דחסד נשארים בלתי לבושיהם בבחי' א"מ על ראש ז"א ותרין מוחין נוקבין בינה ועטרא דגבו' מתלבשין תוך ההוד דבינה בלבד ונכנסין תוך נוק' בבחינת מוחין. וענין לקיחת הנוקב' עטרא דגבור' זו היא הנקר' בלשון חיבוק השמאל כי ע"י זה מתמתקין הדינים שלה כנז' באופן כי בזמן הדורמיטא אז בא ענין חיבוק השמאל ואז הדינין שלה מתבסמין ואז הוא זמן הנסירה וג' בחי' אלו נעשות יחד כי ע"י הדורמיטא אין יניקה לנקב' ע"י הזכר ואז נפרדים מאחוריהם וננסרין ואז נכנסת עטרא דגבור' ובינ' דז"א בסוד מוחין אלי' וזהו חיבוק השמאל והבן כל זה היטב:
וביוה"כ כבר הי"ס שלה ננסרו מעיוה"כ ולכן בתחילת ליל יום זה עולה מדריגה אחר מדריגה אל אימא עילא' בסדר הה' תפלות כנ"ל ובחזרת מוסף אז נגמר עליית' שם. וענין עליית' שם הוא בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע כו' כי שם היא מתקשטת בקישוטין ולוקחת הה"ג מן אימא עצמה שלא ע"י ז"א כמו עד עתה בר"ה ובנעילה נעשה גם החותם של היסוד שבה שהוא הכלי שבו נתונין המ"נ שהם הה"ג שלקחה מאימא וכבר נתבאר לעיל כי החותם הזה איננו היסוד עצמו שבה:
ובימים שבין מוצאי יוה"כ עד ח' עצרת ולא עד בכלל הכל הוא ענין חיבוק הימין וכבר היא יכולה באלו הימים לעמוד עם ז"א פב"פ עמו ממש ולא עם יעקב לבדו אלא עם ז"א עצמו. ואמנם חיבוק הימין הוא לקיחתה גם את עטרא דחסדים האמנם החסדים האלו יש בהם ב' בחי' הבחי' הא' היא החסדי' שלוקחת מן אימא עצמה שלא ע"י ז"א בהמשך כל הימים הנז' ויש בבחי' זו ב' חלקים החלק הא' הם החסדים דא"פ והחלק הב' הוא דאור מקיף ובחי' הב' היא החסדים שלוקחת מז"א עצמו ואינם מבחי' הדעת עצמו אשר בז"א אלא בבחי' החסדי' המתפשטין בו"ק דגופא דז"א כנודע. אמנם בתחיל' צריך להמשיך להם בעצמ' אור גדול מן השורש והמקור שלהם שהם החסדים אשר בעטרא דחסד שבדעת דז"א כדי שיוכלו הם אח"כ להאיר אל נוקב' וליתן בה בחי' חסדים כנז'. וגם בבחי' זו הב' יש בה ב' חלקים א"פ וא"מ. ואמנם ענין המשכת החסדים דאימא בסוד א"פ הוא שלא ע"י מעשה אלא בכל יום ויום ממוצאי יוה"כ עד יום הא' של סוכות נגמרים לכנס בה והימים האלו בעצמם יש בהם שלימות הזה והמשכתם בסוד אור מקיף הוא ע"י מצות סוכה שהוא בחי' אור מקיף עלינו כנודע. והמשכת החסדים דז"א באור פנימי ואור מקיף שניהם נעשים ע"י מצות הלולב אלא שע"י נטילת לולב ועשיית הנענועים נכנס האור הפנימי וע"י ההקפת המזבח עם הלולב נכנס אור המקיף. ואמנם צריך שתדע כי כל אלו החסדים כולם בכל בחינותיהם הם לצורך בנין גופה עצמה להעשות פרצוף שלם אבל מה שהוא לצורך בחי' הזווג שלה אינו נעשה אלא ביום הו"ר וביום ח' חג עצרת כמ"ש במקומו והרי נתבארו כל הבחי' דרך כלל:
ועתה נבאר פרטן הבחי' הא' שהם החסדים שלוקחת מאימ' הנה נודע הוא כי אלו החסדים שלוקחת מאימ' עצמה הם מתפשטים בה ע"ד התפשטות החסדים שלוקחת מז"א ממש כי ה"ח מתפשטים מחסד עד הוד שבה ואח"כ כללות הה"ח האלו יורדת ביסוד שבה הנקרא כל כנודע. ואח"כ הארה אחרת יוצאה מתולדת הארה כללות החסדים דיסוד וגם היא כוללת כל הה"ח ויורדת במל' שבה והרי הם ז' בחי' חסדים דא"פ מתפשטים בז' ספי' תחתו' שבה ועד"ז הוא התחלקות והתפשטות החסדי' דא"מ בחוץ בז"ס האלו ע"י מצות הסוכ' כנז"ל. ונחזור לענין החסדי' דא"פ דע כי בכל הזמנים האחרים סדר התפשטות החסדים הוא מלמעל' למטה בין בא"פ בין בא"מ כי תחילה מתפשטים בחסד ואח"כ בגבור' ואח"כ בת"ת כו' אבל עתה בימים האלו ובזמן הזה החסדים דא"מ הם נכנסים כדרכם מלמעל' למטה אבל החסדים דא"פ נכנסים שלא כדרכה ממטה למעלה כי תחילה נכנס בחי' המל' ואח"כ בחי' היסוד כו'. וטעם השינוי הזה הוא לפי כי עתה הנקבה כול' גבו' ודינין בלבד אם גבו' שלקחה ע"י ז"א ואם גבו' שלקח' ע"י אימא ואינו כשאר הזמנים שתכף בפעם שניתנו בה הגבו' נכנסים החסדים כנודע כי מה שנעשה עתה בכל אלו הימים שבין ר"ה לח' עצרת נעשה בכל יום ובכל תפלה כנז"ל בענין חותם נעילת יוה"כ ולכן לא נתחזקו הגבו' בה אבל עתה שכל י' ימי תשובה לא היה בה רק הגבו' ודינין נתגברו ונתחזקו בה הדינין מאד זמן רב ואם החסדים הפנימיים היו נכנסי' מלמעלה למטה כסדרן היו מתבטלים לפי שכמו שהגבו' נכנסו בהמשך הימים הנז' גם החסדים אינם יכולים לכנס יחד אלא בהמשך ימים. וטעם אריכות זמן זה הוא לפי שע"י חטאו של אדה"ר ביו' שנברא שהוא יום ר"ה הטיל הנחש זוהמא בחוה והוצרכ' נוקב' דז"א להתעכב כל הימים האלו עד שתשתלם ביום ח' עצרת ולא יכלה להתקן בפעם אחד אלא מדריגה אחר מדריגה כנז"ל. ונמצא כי מוכרח הוא שלא יכנס בכל יום רק חסד א' כמו שיתבאר ואם החסד הגדול שבהם שהוא החסד שבחסד נכנס בו בתחילה הנה להיותו יחידי בתוך הגבו' הרבות והגדולות והחזקות ההם היה מתבטל בתוכם ואחר שזה החסד הגדול נתבטל כאשר יכנסו החסדים האחרים ג"כ יחידים כל א' ביומו והנה הם גרועים ממנו בלי ס' שיתבטלו כי כל מה שהולכים הם גרועים וחלשים. והנה תכלי' כניסת החסדים האלו הוא להמתיק הגבורות החזקות אשר בה ולבסמם בסוד וימינו תחבקני כנז"ל ולכן צריך שביום א' נכנס החסד הגרוע שבכולם שהוא כללות הארת החסדי' אשר הם חלק המל' שבנוק' ואעפ"י שהיא מתבטלת בתוך הגבו' עכ"ז עושה שם איזה רושם של תיקון בהכרח. וביום ב' נכנס חסד יותר משובח ועושה רושם יותר גדול וכעד"ז החסדים הולכי' ומתחזקים עד שבהכנס החסד הגדול שבכולם באחרונה יש בו כח להתגבר מחמ' הרשמים שעשו החסדים הראשוני' ואז מתבסמי' ומתמתקים גבורותיה. והנה פשוט הוא כי החסדים דא"פ מקדימי' להתפשט קודם החסדים דא"מ כנודע:
ונבאר עתה סדר כניסתם וזה נתבאר לעיל בענין עיוה"כ כי טעם משחז"ל כל האוכל ושותה בט' כאלו התענה ט' ועשירי הוא מפני כי ביום ההוא ננסרין ההוד והיסוד והמלכו' דרחל נוק' דז"א וגם נכנסו אז בחי' כללות הארת החסדים במל' שבה ואח"כ בחי' כללותם ביסוד שבה כנז' שם. ואמנם ביוה"כ לקחה הגבו' והחותם מאימא עילאה כנ"ל במקומו ועתה בד' ימים שיש ממוצאי יוה"כ עד יום הא' דחג הסוכות נכנסים ד' החסדים האחרים ג"כ ממטה למעלה כנ"ל והם חסד שבהוד ביום א' וחסד שבנצח ביום ב' וחסד שבת"ת ביום ג' וחסד שבגבורה ביום ד' שהוא ערב חג הסוכות. וביו"ט הא' של חג הסוכות יש בו ב' בחי' אם בחי' היום בעצמו ככל הימים הנז' ואם בחי' מצות הסוכה אשר בו לכן נכנסים בו החסד העליון שבכולם שהוא החסד שבחסד שבה וזה נעשה ע"י בחי' היום בעצמו כשאר הימים והנה נגמרו להכנס כל החסדים הפנימיים דאימא ועוד נכנס בו ג"כ החסד העליון שבכל החסדים דא"מ מצד אימא שהוא החסד שבחסד שבה כנ"ל כי כל המקיפים נכנסים כסדרן מעילא לתתא וזה נעשה מבחי' מצות הסוכ' אשר ביום זה ובזה יתבאר למה אנו עושים י"ט גמור ביו"ט א' דחג הסוכות. וטעם הא' הוא מפני שבו נשלמו כניס' החסדים הפנימיים דאימא ולא עוד אלא שבו נכנס החסד העליון שבכולם הנקר' יומם יומא דכליל לכולהו יומין כנודע וטעם הב' הוא כי בו התחיל התפשטות החסדים המקיפים דאימא ולא עוד אלא שבו נתפשט המקי' העליון שבכולם כנז'. והנה נודע כי חיבוק הימין אינו מתחיל להעשות אלא ביו' זה והנה כל עיקר תיקון נוקבא אינו אלא על ידי החסדים ובפרט המקיפי' הנקר' חיבוק כנז' כי זה סוד והוכן בחסד כסא כי כל הכנת תיקון המל' הנקרא כסא הוא ע"י החסדים הנקרא חיבוק הימין ונודע כי אין חיבוק אלא באור המקי' המחבק את הנקבה מחוץ שלה וא"כ מיום א' דסוכות אז מתחיל חיבוק הימין וז"ס ולקחתם לכם ביום הא' כו' אעפ"י שכבר נכנסו החסדים הפנימיים כיון שעיקר החיבוק הוא ביום זה כי בו מתחיל התפשטות החסדים המקיפים הוא הנקרא יום הא' ולכן הוא י"ט גמור כי הימים שקדמו אלי' היה חול גמור אעפ"י שנכנסו בהם חסדים הפנימיים לפי שאינ' ענין החיבוק ועוד שלא היה נכנס רק חסד א' בכל יום אבל עכ"ז אין בהם נ"א וסליחות והספד כו' אבל ביום א' דסוכות כי נכנסו בו ב' בחי' יחד פנימי ומקיף ולא עוד אלא שהם הפנימי הגדול שבכולם הכולל לכול' והמקיף הגדול שבכולם ג"כ ולכן הוא יו"ט גמור ובימים שלאחריו אעפ"י שאין נכנס בכל יום מהם רק מקי' א' בלבד עכ"ז כיון שהם בחי' מקיפין שהם אורות גדולים מאד יותר מן הפנימיים וכנז' כי אין נקרא חיבוק ימין אלא בבחינת המקיפים לכן אינם חול גמור ואינם יו"ט גמור אבל נק' חול המועד. והנה מה שנכנס בהם הוא זה כי ביום ב' וג' וד' וה' דחג הסוכות נכנסים ד' מקיפים של גבורה ות"ת ונצח והוד שבנוק' כסדרן מעילא לתת' כנ"ל וביום ו' נכנס כללות החסדים המקיפי' ביסוד שבה וביום הז' הנק' הו"ר נכנס כללות החסדים המקיפי' במל' שבה והנה נתבאר בחי' הא' שהם החסדים הפנימי' ומקיפי' מצד אימא:
הבחינה הב' היא החסדים פנימיים ומקיפים מצד ז"א המתפשטים בנוק' הם ג"כ ע"ד הנז' אלא שהם ע"י הלולב ומיניו הפנימיים ע"י נטילת הלולב ונענועיו כנודע והמקיפי' ע"י הקפת המזבח או התיבה בזמנינו זה של הגלות ע"י הקפת הלולב ומיניו והנה בז' ימי החג נכנסים ו' בחי' דפנימיו' כסדרן וז' בחי' המקיפי' כסדרם מעילא לתתא ואחר שביארנו דרוש הכולל בענין הימים בעצמם ובענין מצות הסוכה ובענין מצות הלולב נחזור לבאר כל דרוש מהם בפ"ע דרך פרט וזה החלי:
דרוש ד
עריכהוהוא דרוש הסוכה ובראשונה נבאר הכולל שלה ואח"כ נבאר דיני הסוכה בעצמה וציורה ודמותיה והסכך מה עניינם בארוכה בע"ה. הנה נתבאר לעיל בדרוש שקדם כי ע"י מצות ז' ימי הסוכות מתפשטין החסדים דאימא בסוד א"מ לנוק' דז"א בז"ת שבה ולפי שעיקר החיבוק בימין הוא ע"י אלו המקיפין דחסדים דאימא לכן אין חג הזה ולא הימים האלו נקרא חג הלולב או ז' ימי הלולב רק חג הסוכו' וז' ימי הסוכות. והנה זהו טעם מצות סוכה כל שבעת הימים של החג כי הנה ענין הסוכה הוא א"מ אל הנקב' מבחי' החסדים דאימא ואנחנו ישראל בני מלכים בני מלכות הנק' רחל נוק' דז"א עושים סוכ' ויושבים בצל אור המקיף ההוא המתפש' בה המקיף וסובב אותה כעין סוכה כדי שנמשיך אלינו מן האור המקיף ההוא. וז"ס מ"ש חז"ל כי הסוכה היא כנגד ענני כבוד אשר במדבר כי הנה כל ענן הוא בחי' חסד כמ"ש הכתוב כי ענן ה' עליהם יומם ואין יומם אלא חסד כמ"ש הכתוב יומם יצוה ה' חסדו ולכן היו ענני כבוד כנגד אהרן הכהן איש החסד והם ז' עננים כנגד ז' מקיפים של החסדים בז' ספי' תחתונות דנוק' מחסד עד מלכות שבה וכנגדם הם ז' ימי הסוכ':
ועתה נבאר צורת הסוכה בעצמ' והדינין שבה. הנה אמרו בגמ' כמה מיני סוכות הם סוכת גנב"ך ורקב"ש כו' אבל שורש כולם אינה רק ג' בחי' אשר כנגדם נזכר בכתוב ג"פ סוכו' כמ"ש בסוכות תשבו שבע' ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי כו' ובזה תבין כמה מאמרים בס"ה ובס"ת חילוקים בענין הסוכה כי במקום א' אמר כי הסוכה היא אימא עילאה המסככת על בנין ובמ"א אומר כי הסוכה היא מלכות תתאה ופעם אחרת אומר כי סוכה היא כ"ו ה"ס והם הויה ואדני שהם זו"ן. והנה עיקר הדבר הוא כי בחי' סוכה היא אימא עילאה המסככת על בנין בבחי' א"מ אלא שנחלק לג' בחי' א"מ של ז"א לבדו ובחי' א"מ אל נוק' לבדה ובחי' א"מ לשניהם ביחד ושלשתם מאימא עילאה המסככת עלייהו ומקיפתן ולכן ב"פ נזכרו בפסוק תיבת בסכת חסרים כנגד המקי' דז"א לבדו וכנגד המקי' דנוק' לבדו ופעם אחרת נזכר בפ' בסכות מלא כנגד המקי' דשניהם יחד והוא כי בהיות סכה חסר ו' הנה הוא בגי' אלקים עם הכללות והוא רמז אל הנקב' הנקרא אלקי' לרמוז כי היא לבדה מוקפת מאימא עילאה. או ירמוז אל ז"א המוקף הוא לבדו מאימא עילאה הנקרא ג"כ אלקים כנגדו אבל סוכה מלא ו' בגי' הוי"ה ואדנ"י והם אותיות כ"ו ה"ס כנז' שהם המוקפים יחד מן אימא עילאה:
ועתה נבאר גם ג' בחי' הנז' הנה נודע כי הנקבה רחל מתחלת מן אחורי החזה דז"א ולמטה ובהיות אימא מקפת את זו"ן נמצא כי בתחילה מקפת את חציו העליון של ז"א הוא לבדו והרי זו היא בחי' א'. ואח"כ נמשך אור מקיף דאי' מקפת ע"ג הנקבה לבד' כי הנה אין אותו האור מקיף ע"ג ז"א ממש מאחוריו אלא ע"ג נוק' ונדבקת שם עמו אב"א והרי זו בחי' ב'. ועוד יש בחי' הזרוע ימין דז"א שבו מחבק את נוקבא כמש"ה וימינו תחבקני בהיותם פב"פ ושם זו"ן הם ביחד ונודע כי החיבוק הוא א"מ כנ"ל בדרוש הא' שקדם לזה והנה אור המקי' ע"ג זרוע ימין של ז"א כשהוא מחבק את נוק' ודאי כי גם היא מוקפת באותו האור המקיף והרי נשלמו ג' הבחי'. והנה ב' בחי' הראשו' הם מבוארות אבל הבחי' הג' אנו צריכים לבאר עניינה והנה לזו הבחי' הג' הוא שאמרו בגמ' שתים כהלכתן וג' אפילו טפח וזו א' מציורי הנז' בגמרא וזה עניינו. כי הנה בהיות זו"ן פב"פ והוא מחבק אותה בזרועו הימיני והנה הזרוע יש בו תלת פרקין פרק העליון הסמוך ומחובר בכתף והוא ארוך ופרק האמצעי והוא הנק' זרוע וגם הוא ארוך ופרק האחרון והוא הכף של יד עם ה' אצבעותיו וזו היא פרק קצר וקטן. והנה בהיותו מחבקה בזרועו נמצא כי הפרק העליון הוא מחבק את צד זרוע שמאל של נוק' והפרק האמצעי נכפף עוד ומחבק לצד האחור של נוק' ואלו נק' ב' דפנות שלימות כהלכתן והפרק הג' של היד נכפף יותר מכולם ומחבק צד פנים של נוק' אבל אינו מחבק כל הצד ההוא של פנים כי הפרק ההוא קטן וקצר ואין בו רק שיעור טפח שהם ד' אצבעות היד לבדם ועל זה אמרו ודופן ג' אפי' טפח. והואיל ואתא לידן נבאר עוד ציור אחר הנז' בגמ' והוא סוכה העשוי' כמבוי ועניינה הוא כי הנה בחי' רחל בין בהיותה פב"פ או אב"א אין עיקר יציאת' אלא מקו האמצעי של ז"א במקום החזה דתמן נקיב חד נוקבא ואתפשט בוצינא דקרדינותא ועביד לרישא וגולגלתא דנוקבא כנז' באדרת נשא ונודע כי הנ"ה דאימ' עם המוחין דז"א שבתוכן המתלבשין תוך הז"א הנה הנצח וההוד מתפשטין בב' קוי הימין והשמאל עד סיום רגליו אבל היסוד המתפשט בקו האמצעי אינו מתפשט רק עד החזה בלבד למעל' מראש רחל ונמצאת רחל העומדת בקו האמצעי דז"א מוקפת מן נצח והוד דאימא והם כצורת ב' דפנות ימנית ושמאלית זו כנגד זו וזו כנגד זו כדמיון מבוי מפולש. ופשוט הוא כי כמו שבחי' זו היא בא"פ כך הוא בא"מ דאימא המקיף מבחוץ סביב הנצח וההוד דז"א כי לעולם אין סוכה אלא בא"מ כנז' ואל תטעה בזה כי אין כל דברינו אלה אלא בבחי' א"מ דאימא הנק' סוכה. והנה הנקבה עומדת בין ב' הדפנות העשויות כמבוי מפולש ולכן צריך שיביא פס טפח ומשהו ויעמידנו בדופן הג' המזרחית בפחות מג' אל הדופן הימנית והדופן השמאלית. באופן שהפס הזה יהיה ממש מכוון באמצע ב' הדפנות ימנית ושמאלית וע"י נכשרת סוכה זו שהרי אינו מבוי מפולש. והנה ענין הפס הזה הנז' אשר בדופן הג' הנה הוא היסוד דאימא שנסתיים בחזה והוא דופן ג' מזרחית באמצע ב' דפנות נצח והוד דרומית וצפונית והוא מכוון ממש באמצע בין ב' הדפנות ואינו קרוב לזה יותר מזה ונודע כי ביסוד הזה יש בו ה' החסדים או ה' גבורות ונודע הוא כי הם בחי' ה' אצבעות יד ימנית או יד שמאלית ונמצא כי שיעור הפס הזה הוא טפח והנה על דרך זה יתבארו כל שאר ציורי הסוכה אבל הכלל העולה כי כל בחי' סוכה אינו אלא בבחי' אימא עילאה המסככת על זו"ן בנין דילה בבחי' אור המקיף שלה כנז'. ועתה נבאר ענין הסכך של הסוכה כי הדפנות הם נה"י דאי' מבחי' אור המקיף כנז' האמנם הסכך הוא בחי' חצי התחתון דת"ת דאי' מן החזה שלה ולמטה אשר הוא כעין סכך ע"ג ג' דפנות דנה"י שבה. ונודע כי בחי' הת"ת הזה שהוא עצמו כתר דז"א הוא בחי' סכך הסוכה אשר הוא סוכך ע"ג זו"ן היושבים תחתיו כי כל כתר הוא בחי' א"מ מלשון כותרת. האמנם שיעור גבהו של סכך הוא למטה בתוך ך' אמה כי סוכה שעשא' למעלה מך' אמה פסול והענין הוא כי זו"ן העומדים תחת כל א' מהם יש לו י"ס הרי הם גובהן של שניהם ך' אמה והסכך שהוא הכתר שעל גביהם הוא גבוה למע' על ך' אמה ממש מצומצם ומונח עליהם אבל אם יהיה למע' משיעור ך' אמה פסול. והטעם הוא מ"ש חז"ל ממ"ש בגמרא כי עד עשרים אמה אדם יודע שיושב בצל סוכה כו' פי' כי נודע הו' שכל האורות העליונים כל א' הוא למטה ממדריגת חבירו ואינו יכול להשיג ולהסתכל למעל' ממדריגתו ועד"ז אמרו בנשמו' הצדיקי' שכל א' נכוה מחופתו של חבירו והנה האדם היושב תחת סוכה זו הם זו"ן אדם וחוה שנאמר בשניהם זכר ונקבה בראם ויקר' שמם אדם ובפרט ז"א שהוא הוי"ה דמ"ה שהוא בגי' אדם כנוד' והאדם הזה אינו משיג למעלה מחצי התחתון דת"ת דאימא כלל ואעפ"י שגם הוא סכך סוכך עליו כיון שהוא למעל' משיעורו שהם ך' אמה אינו משיג אורו ואינו יודע אם יושב בצילו ומסכך ומאיר עליו:
ונבאר מלת סכך הנה נודע כי הכתר כולל כל הט' ספירות שלמטה ממנו ויש בו כללות של כל מה שלמטה ממנו וגם הת"ת עצמו דאימא בודאי שכל האורות שבה משם ולמטה כולם יורדים ועוברים בו. ונמצא לב' טעמים הוא מוכרח שבכתר הזה יהיה בו כללות כל מה שלמטה ממנו ונודע כי אורות אימ' הנמשכין בתוך ז"א הם מאה אורות בסוד ק' ברכות שהאדם מברך בכל יום והם הוי"ה דס"ג שבאימא והמילוי שלה שהם ל"ז והרי ס"ג ול"ז הם בגי' מאה והם בחי' מקום אורות המכוסים והמגולים שבז"א כמבואר אצלינו בענין ו' בני לאה עם דינה וכל ק' אורות אלו עוברים דרך הסכך שהוא הכתר דז"א ונכללים בו ומניחים הרושם שלהם בו אלא שזה האור של הסכך הוא בחי' א"מ כנז' וע"כ נקרא סכך אם כפי הבנת הלשון שהוא מסכך עליה' בבחי' א"מ ואם בבחי' הגימט' שלו שעולה סכך ק' כנגד מאה אורות דז"א היורדין דרך בו כנז':
ונבאר עוד מ"ש רז"ל במסכת סוכה המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראים בתוכה כשירה בדיעבד אבל לכתחיל' בעינן שיהיו נראים הכוכבים מתוכה של הסכך. וסוד זה נתבאר בתיקון תוספת ופרוס עלינו סוכת שלום שתיקנו לומ' בליל שבת בברכת השכיבנו ושם נתבאר ענין זה באורך ענין היסוד דאי' הנפרש כמין אהל וסכך סוכה תוך גופא דז"א במקו' החזה שבו ונפרש עד דפנות הגוף וכל החסדים דגופא דז"א הם למעלה מן המסך ההוא כי עלו ממטה למעלה כי נקיבו המסך ועלו ודרך אותם נקבי הסכך והמסך ההוא יורד הארותיהם ונראים למטה דרך נקבי המסך כעין כוכבים שברקיע זה ששמעתי ממורי ז"ל בפעם אחרת ונראה שאינו מקושר עם מה שאמרנו בתחי' וצ"ע:
דרוש ה
עריכהוהוא דרוש הלולב עם מיניו והיכן רמוזים ובראשונה נבאר כונתו בדרך כללותו ואח"כ נבאר פרטי ד' מינים הנז'. כבר נתבאר לעיל, כי ע"י הלולב נכנסים ז' בחי' חסדים דאו"פ מן ז"א אל רחל נוק' בז' ספירות התחתונות, חסד א' בכל יום מז' ימי החג, ואעפ"י שבכל יום יש נטילת לולב בכל נענועיו להמשיך אלו החסדים בה, עם כל זה אין נכנסין בה רק חסד א' בכל יום מעילא לתתא, חסד א' בחסד שבה ביום א' וחסד ב' בגבורה שבה ביום ב' וכו', עד כי ביום הז' הנקרא הו"ר נכנס כללות הארת החסדים במלכות שבה. ונודע כי בזמן שבית המקדש קיים היה הלולב ניטל כל ז' אבל במדינה אין בידינו כח להמשיך החסדים אלא ביום א' בלבד שהוא יו"ט ומשם והלאה נעשה מאליו ואין בידינו כח להמשיכן והנה כל זה נעשה ע"י נטילת לולב ונענועיו. וסוד הנענועין הוא להמשיך החסדים שבדעת דז"א הסתומים תוך יסוד דאימא וע"י הנענוע יורדת הארתם בחסדי' המתפשטים בז"ת דז"א שהם סוד הלולב ומיניו ומשם נמשכים לנוק' כמ"ש בע"ה. ואח"כ מקיפין את המזבח או את התיבה פעם א' בכל יום עם הלולב ומיניו והכונה היא להמשיך החסדים הנז' מבחי' אור המקיף אל הנק' הנקראת מזבח או תיבה, ולהיות אור המקיף בגילוי לכן אין מנענעין את הלולב בזמן ההקפות וגם באלו המקיפים יש ז' בחי' ובכל יום יורד אור א' מהם עד תשלום ז' ימי החג ע"ד החסדים הפנימיים וגם הם מעילא לתתא, כסדר כניסת הפנימיים כנ"ל. וכבר נתבאר למעלה כי לעולם אור הפנימי נכנס קודם אור המקיף, ולכן אחר נטילת לולב ונענועיו בברכה ובהלל אז עושים ההקפות כי גם ענין ההלל הוא נעשה עם נטילת לולב להמשיך החסדים הפנימיים ולכן ביארנו לעיל שצריך לנענע ד' נענועים בקריאת ההלל והוזכרו בס' התיקו' בדף מ"ח בתיקון כ"א. ומה שתכוין אז הוא כי הנה נתבאר כי בכל יום נכנס חסד א' דאו"פ והנה החסד הא' שבכולם נכנס ביום א' ונקרא יומם יומא דכולהו כי הוא הולך ומתפשט עם כולם בכל יום ויום והנה חס"ד בגי' ע"ב והנה ד' נענועי הלולב כל נענוע יש בו ח"י זמנין שהם ג"פ בכל קצה מו"ק וד"פ ח"י גי' ע"ב כמנין חסד לרמוז אל החסד הא' שהולך ומתפשט בכולם בכל יום ויום עם החסד של אותו היום הבא:
ונבאר עתה פרטי הלולב ומיניו היכן רמוזים בדרך קצרה כדי שתבין סוד הנענועין ואח"כ נשלים ביאור פרטיו. הנה למטה יתבאר כי ד' מינין שבלולב הם רומזים אל ד' אותיות ההוי"ה והנה הויה זו כולה היא בז"א לבדו בזה האופן. יו"ד חסד גבורה ת"ת, והם ג' הדסים. ה"ה נצח והוד, והם ב' ערבי נחל. ו' יסוד והוא הלולב. ה"ה אחרונה אתרוג והיא מלכות שבו שהיא העטרה שביסוד הנקרא ראש צדיק אבל אינו נוקבא דז"א כמו שחשבו רבים כי זהו טעות מפורסם, כי המלכות דז"א עצמו המחוברת עמו, (גם היא) נרמזת בחיבור בסוד אות ה"ה אחרונה של הוי"ה, אבל הנקבה יש לה שם שלם בפני עצמה והוא אלהי"ם או אדנ"י כנודע. ולכן נקרא פרי עץ הדר ר"ל פרי של היסוד הנקרא עץ הדר והפרי שבו הוא העטרה גם נקרא יסוד הדר בסוד הדרת פני זקן וכמ"ש בפ' תצוה. ובזה יתיישבו לך כמה מאמרים בס"ה שנראין דבריהם כסותרין זה את זה כי נמצא בזוהר שהאתרוג הוא יסוד, גם נמצא במ"א שהוא המלכות, ושניהם אמת כי היא מלכות שביסוד דז"א וזהו טעם איסור הפרשת האתרוג מן הלולב בעת נטילתו וצריך לחברם יחד כי הלולב הוא היסוד והאתרוג הוא העטרת הדבוקה עמו בלי פירוד. וז"ס הנז' בס' הרקאנטי על ענין אותו החלום שראה אותו חכם שהיה מפריד ה' אחרונה משאר ג' אותיות ההויה והיה זו על שהיה מפריד האתרוג מן הלולב. ולהיות כי המלכות נאחזת בשמאלא לכן אתרוג בשמאל אבל עכ"ז אין להפרידו מן היסוד. והנה הלולב הוא היסוד ונמשך דרך חוט השדרה וז"ס הלולב הדומה לשדרה ולכן מקום חיבור האתרוג עם הלולב כנ"ל הוא בסיומא במקום אחיזתו מלמטה כי כן העטרה היא בסוף היסוד ולפי שיוסף סליק בחביבו לעילא עד המוח ויורד למטה בסוד בנימין כנז' בפ' פקודי בהיכלות וגם בפ' שלח לך וגם בפ' משפטים בענין ההוא סבא בפסוק משכיל לאיתן האזרחי דסליק עד מוחא להמשיך משם טיפת הזרע ולכן הלולב גבוה מכל שאר המינין מן ההדס והערבות כנודע. וג' בדי הדס רומזים לג' אבות חג"ת אשר כל א' כלול משלשתן ולכן צריכין להיות עבות משולשין כל ענף וענף לבדו וב' בדי ערבות הם נצח והוד כנז' בפ' צו. והרי נתבאר כי ד' מינין שבלולב כוללים ז"ת דז"א שהם חג"ת ונה"י והעטרה שביסוד והם בחי' החסדים עצמם המתפשטים בז"ת דז"א מן החסד עד מלכות שבו ואינם הז' ספירות עצמם רק החסדים המתפשטים בהם.
ועתה נבאר סוד הנענועים הנה נתבאר כי הכוונה בנטילת לולב הוא כי ד' מינין אלו הנפרטים בז' בחי', שהם ז' בחי' חסדים המתפשטים בז"ת דז"א אנו מנענעים אותם ומעלי' אותם למע' עד השרשים שלהם אשר בדעת דז"א כנודע ומקבלים הם עצמם שם הארה גדולה כשעולים שם שהוא סוד ההולכה שבלולב ואח"כ בחזרת הובאת הלולב מורידין הארה אל הנוקבא כדי לתת בה בחי' ז' חסדים הפנימיים בז' ימי החג כנ"ל, ולולי הנענוע לא היו מקבלים הארה כנ"ל כי האורות הם שם סתומים וע"י הנענוע מתעוררים ומאירים בהם. וז"ס הולכת והובאת הלולב ותכוין בהולכתו כי הוא עולה בדעת לקבל הארה משם ובהובאתו תכוין להמשיך הארה ההיא אל הנוק' אשר עומדת ראשה במקו' החזה, ולכן צריך לכוין להביא סוף קצה הלולב עד החזה שבך ותגיעהו שם ותכוין כי אתה המנענע הלולב נרמז בז"א אשר מנענע החסדים שבו שהם הלולב ומיניו עד הדעת שבו וממשיך הארה אל נוקבא אשר ראשה כנגד החזה שבו ואין הנוק' הזו בחינת האתרוג כנ"ל. ובכח הכאת החסדים שהם הלולב ומיניו הם בפנים המכים בחזה גורם שיצא משם הארה בחוץ אל ראש רחל שהיא עמו פב"פ כל הימים האלו כנ"ל בדרוש א' ונכנסים בה החסדים הפנימיים ולכן ענין נטילת הלולב ניטל אחר תפלת שחרית קוד' תפלת מוסף לפי שאז היא עדיין עמו פב"פ מן החזה ולמטה אבל בתפלת המוסף עולה יותר, למעלה מן החזה כנודע.
וענין היות הנענועים ו' לו"ק הענין הוא עם הנ"ל, כי הנה אמרו בתיקונין שהדעת היא נשמתא דת"ת. והענין הוא כי כמו שהת"ת הוא ו"ק חג"ת נה'י ונקראים כולם על שמו כי הוא הגוף שבו נאחזים ו"ק גם הדעת יש בו ו"ק ונאחזים בו ע"ד הנז' בת"ת ואותם הו"ק שבו הם ו' בחינות חסדים שהם שרשים ומקורות אל ו' חסדים המתפשטים בת"ת עם ו"ק שהם ה' חסדים מחסד עד הוד וכללותם ביסוד, ואלו החסדים התחתוני' הם בחי' הלולב ומיניו כנ"ל. ולכן מנענעין נענוע א' בכל קצה מו"ק העליונים השרשים אשר בדעת, להמשיך ממנו הארה למטה ו' עליונים בו' תחתונים. והנה סדר הנענועים הם כסדר ו"ק עליונים שבדעת והם תחילה דרום בחסד אח"כ צפון בגבורה אח"כ מזרח בת"ת אח"כ מעלה בנצח אח"כ מטה בהוד וכן נזכר בס"ה. והטעם כי נצח והוד נקראים שחקים והם רחיים העליונים הטוחנים מן לצדיקים שהיא יסוד ונודע כי הרחיים הם ב' אבנים זו ע"ג זו, זו מעלה וזו מטה. גם זהו ענין והקרנים גבוהות והא' גבוה מן הב' והם תרין רצועין נצח והוד כנז' בס"ה בהקדמה גם זה ענין נקראים שפתים שהם שפה אחד ע"ג חברתה. גם ז"ס ענין יעקב ורחל זה בנצח וזה בהוד בתפילת שחרית דחול כמבואר במקומו וכשמזדווגים נמצא נצח על הוד גם זה סוד נרמז בהיכלות בפ' פקודי בס"ה כי היכל עצם השמים עומד למטה והוא כנגד ההוד והיכל הנוגה שהוא כנגד הנצח אינו עומד בצידו אלא למעלה ממנו. אח"כ מערב ביסוד כי כללות כל החסדים מתערבין יחד ונכללין בו כנודע ונמצא כי סדר הנענועין הם בו"ק על סדר חג"ת נה"י ונמצא כי נענוע האחרון מכולם הוא מערב וזכור זה.
וטעם היות כל נענוע ג"פ הוא כי הנה ג' מוחין יש ברישא דז"א חב"ד ולהיות כי הדעת מכריע ביניהם הוא כלול משלשתם ולא עוד אלא שאפילו חו"ב כל א' מהם כלול משלשתן ומכ"ש הדעת לטעם הנז' ונמצא כי הדרום שהוא החסד של הדעת כלול מג' מוחין ולכן צריך שלשה הולכות וג' הובאות כנגד דרום הכלול מג' מוחין להמשיך הארה משלשתם. ולכן צריך הולכה והובאה פ"א כנגד המוח הא' אשר בדרום והולכה והובאה פ"ב להמשיך המוח הב' אשר בדרום והולכה והובאה פ"ג להמשיך מוח הג' שבדרום שלא כדברי הנוהגים לעשות ג' הולכות רצופות בפעם א' שמוליכין הלולב קצת וחוזרים ומרחקים אותו יותר וחוזרים ומרחקין אותו יותר ואח"כ מקרבין אותו בג' קירובין ועד"ז בכל ו"ק הדעת שיהיו ג' נענועין בכל קצה מהו"ק. ולכן תכוין בכל הולכה והובאה שבכל פעם שבג"פ שבכל קצה להוליך ולהמשיך הארה ולהביא הלולב עד החזה להאיר בנוק' אשר שם כנ"ל ויהיו ח"י נענועין ג' בכל קצה ולכן היסוד האחרון שבכולם שהוא כלול מכולם ומקבל מן ח"י בחי' מוחין שיש בו"ק הדעת כנז' הנקרא ח"י העולמים ועד"ז הוא בו"ק תחתונות בגופא דז"א כי הם כלולים מח"י בחי' הנז' וגם היסוד ההוא נקרא חי העולמים.
ועתה נבאר הנענועין הנז' בסוד השמות אשר יש בהם והענין הוא במה שנודע כי ג' המוחין הם ג' אותיות יה"ו יו"ד בחכמה ה' בבינה ו' בדעת, וכיון שכל קצה מהו"ק שבדעת כלול מג' המוחין יש בו שם א' של יה"ו אמנם אינם דומים זה לזה כי הם נחלקים בבחי' ו' צירופיו כנז' בספר יצירה וזה פרטן:
יהו בדרום הוי בצפון ויה במזרח:
יוה במעלה היו במטה והי במערב:
וביאור הענין היא כי אעפ"י שכל קצה מהם כולל ג' מוחין שהם ג' אותיות יה"ו אינם שוים כי החסד שהוא קו הימין גובר בו אות י' וצפון שהוא גבורה קו שמאל גובר בו אות ה"א ומזרח שהוא הת"ת קו אמצעי גובר בו אות ו' הרי הם ג' קצוות ראשונים. והנה גם ג' קצוות האחרונים הם ע"ד הנז' בג"ר כי במעלה שהיא נצח גובר אות יו"ד ובמטה שהוא הוד גובר אות ה"א ובמערב שהוא היסוד גובר אות ו' אבל יש ביניהם שינוי בסדר האותיות האחרונות שבכל שם מהם כי בחסד קודמת ה' אל וא"ו כי כן הוא הסדר האמיתי שהגבו' היא קודמת הת"ת שהוא ה' על ו' אבל בנצח קודמת ו' על ה' מפני שהת"ת גובר בו על הגבו' לפי שנצח יונק מן הת"ת וכן בגבו' שהוא דין גמור כל אותיותיה הם למפרע בסוד הדין כנודע בסוד פסוקים של ויסע ויבא ויט ולכן לא די שבו גוברת אות ה' בראש כולם אלא אף אות ו' שהוא הת"ת גובר על י' שהוא בחסד אבל בהוד שאינו כ"כ בחי' דין כמו הגבו' לכן אעפ"י שאות ה' גברה בו בראש כולם אמנם אות י' שהוא חסד גובר בו י' על וא"ו שהוא ת"ת כי זה סדרן האמיתי. וכן במזרח שהוא הת"ת גברה י' שהוא החסד על גבורה שהוא ה' אבל ביסוד שהוא מערב שהוא בחי' דין יותר מן הת"ת כנודע בסוד יצחק ק"ץ ח"י דנטיל לשמאלא כנז' בס"ה לכן אות ה' גברה בו על אות י' שהוא גבו' על החסד. והנה נתבארו ו' צירופי שם יה"ו הנז' בספר יצירה אשר הם למע' בו"ק הדעת וכן דוגמתם הוא בו"ק התחתונות דגופא דז"א כנז' בס"ה ובאלו הו' צירופים נברא העולם כנז' בס"י כי העולם הוא ו"ק אלו. ועדיין אנו צריכין להודיעך כי אלו הו' צירופי' כו' צריך לכוין בסוד מילויים והם דרום במילוי יודין כזה יוד הי ויו צפון במילוי ס"ג כזה הי ואו יוד. מזרח במילוי מ"ה כזה ואו יוד הא. מעלה במילוי יודין יוד ויו הי מטה במילוי ס"ג הי יוד ואו מערב מילוי מ"ה כזה ואו הא יוד ונמצא כי כיון שהכונה היא לכוין להמשיך הארה מאלו הי"ח אותיו' שבדעת שהם ו' שמות צירופי יהו אל הנוק' העומדת בחזה בבחי' הובאת הלולב כנ"ל א"כ תכוין עתה כי ע"י ה' תתאה שהיא בנוק' והיא הוי"ה דב"ן נשלם שם יה"ו בכל ו' צירופיו ונעש' ידוד שלם כנז' בס"ה בפ' ויקר' בר"מ בדי"ז ע"א:
ונחזור לבאר בדרך פרט ענין ד' מינין שבלולב הנה נת"ל כי הם כנגד ד' אותיות הוי"ה הנז' האמנם הם בסוד ההויה במילוי ההין העולה ב"ן. והטעם הוא כי כל כוונת הלולב הוא לפי שעד עתה הנוקבא רחל היתה ה' גבורות ועתה צריך למתקה ע"י החסדים כדי שתהיה ראויה לזווג ביום ח' עצרת ולכן כוונת הלולב ומיניו הם בהויה דב"ן דההין אשר היא בנוק' כנודע. והנה סוד הלולב ומיניו נרמזו בג' בחי' ההוי"ה הנז' אם בד' אותיותיו הפשוטות ואם בה' אותיות מילויה ואם באותיות מילוי מילוייה. ונבאר אותם כסדרן הנה הלולב הוא כנגד ו' וההדס כנגד י' והערבה כנגד ה' ראשונה והאתרוג כנגד ה' אחרונה והרי נתבאר בחי' אותיותיו ד' פשוטות. וענין ה' אותיות מילוי שבה לבדה מבלתי הפשוטות הם באופן זה כי ג' הדסים ב' ערבות הם חג"ת נ"ה והם כנגד ה' אותיות המילוי הנז' וכל אלו הה' לקחם הלולב שהוא היסוד הנקרא כל כי כל א' מהה' הוא כלול מי' והרי הם בגי' כל ואח"כ היסוד נותנם לאתרוג שהיא המלכות הנקרא כל"ה ר"ל כ"ל ה'. ונבאר ענין ט' אותיות המילוי בשלימותו וגם ענין מילוי המילוי הכל ביחד. הנה יו"ד הם ג' אותיות כנגד ג' ההדסים וכבר נת"ל כי סיבת היותם עבות הוא להורות כי כל א' כולל שלשתם ונמצא שהם ג' של שלש שלש שהם ט' אותיות מילוי מילוייה כזה יוד ויו דלת. ה"ה הראשונה היא ב' אותיות כנגד ב' ערבי נחל והם נצח והוד היוצאי' מנחל עליון בינ' כנודע דעד הוד אתפשטת אי' והיא מגדלת נצח והוד חדשים לז"א בסוד כונן שמים בתבונה האמנם לפי שגם היא מגדלת נצח והוד שבנוק' לכן יש ד' אותיות במילוי המילוי כזה הה הה ולפי שנו"ה דנוק' נעשים מכח נו"ה דז"א לכן נכללים בהם ואינם רק ב' ערבות בלבד כנז' בענין ההדס שאעפ"י שהם שלש של שלש שלש עכ"ז לא יש רק ג' הדסים. ו"ו הם הלולב שהוא היסוד ונרמז בו ו"ק דז"א באות ו' ראשונה וו"ק הנוקבא באות ו' שניה ושתיהן נכללות בלולב שהוא השדרה הכולל ו' הקצוות ובמילוי מילויין יש ד' ווי"ן ו"ו ו"ו כי ב' ווין אשר בסוד המילוי כבר נתבאר עניינם וב' ווי"ן דמילוי המילוי נקרא ווין זעירין הא' כנגד היסוד דז"א הנק' ו' זעירא משום דכליל שית בקרטופא חדא כנז' בסוף אדרת נשא והב' כנגד היסוד דנוק' כי גם הוא נקרא ו' זעירא. ה"ה אחרונה הוא האתרוג והוא העטרה שביסוד דז"א מלכות שבו ונודע כי גם בה מתפשט האר' א' מכללות כל החסדים הרי הם ב' בחינות שהם העטרה והחסד שבה שהם כנגד ב' ההין של המילוי ובמילוי המילוי יש ד' ההין הה הה והנה ב' ההין המילוי לבדו הם בעטרת היסוד דז"א אשר בה ב' הבחי' הנז' וב' הההין דמילוי המילוי רומזים אל הנוק' דז"א בת זוגו ואשתו שגם בה יש ב' בחי' הנז' ע"ד הנז' ממש:
עוד שמעתי כונה אחרת בענין הלולב וההדס הנה הדס הוא בגי' חיים ע"ה לרמוז כי הם החיות הנמשך מן אימא אל ז"א בגופו שהם ג' אבות הנרמזים בהדס וגם הלולב הוא בגי' חיים אמנם היא בחי' החיים הנמשכים מן היסוד הנק' לולב אל המל' משא"כ בערבי נחל ופרי עץ הדר ולכן אלו לבדם נקראים חיים ולפי שהחיים הנמשכים מן אימא לז"א הם יותר מעולים וגדולים מן החיים הנמשכים מן היסוד אל המלכות כי חיות ז"א הוא מאבא ואימא הנקרא חיים כנודע אבל חיות הנמשך מן היסוד אל המלכות אינו אלא הארה נחתמת מכללות הארות של החסדים שנכללו ביסוד וזו היא חיי המלכות שהוא חיות מעט ולכן ההדס היא א' יתירה על חשבון חיים אבל לולב הוא ממש חשבון חיים ובזה תבין למה אימא נקרא אלקים חיים והיסוד נקרא אל חי והטעם הוא כי מן היסוד נמשך חיות א' בלבד אל המלכו' אבל מן הבינה נמשכים ב' בחי' של חיות אל ז"א והיא מן אבא ומן אימא:
דרוש ו
עריכה- והוא דרוש ליל הושענא רבא ובו נתבאר ענין הלילה הזה הנקרא "ליל החותם".
הנה בדרוש תפלת הנעילה דיוה"כ נתבאר באורך דרוש החותם מה עניינו.
והענין בקיצור הוא כי ביוה"כ על ידי ה' תפלות לוקחת רחל ה' גבורות מאימא שלא על ידי ז"א, וכדי שלא יתאחזו החיצונים בגבורות האלו אשר ביסוד הנקבה לכן נחתם בה חותם אחד ביסוד שבה לשמור את הגבורות ההם. והנה החותם ההוא היא החותם העיקרי הפנימי הנעשה מן הנה"י דאימא מג' שמות אהי"ה - דיודי"ן ודההי"ן ודאלפי"ן - אשר בהם, והם בגימטריא חותם, כי החיצונים אינם נאחזים באימא, ולכן אז נידון העולם כולו ונחתם או לחיים או למות ואז הוא עיקר הדין.
והנה בליל הושענא רבא נעשה החותם השני החיצון (בסוד "חותם בתוך חותם" כנ"ל) וניתן בספירת המלכות שבה (שהיא העטרא של היסוד שבה). ואמנם חותם זה גרוע מן הראשון כי זה נעשה מן ג' המילויים לבד אשר בג' שמות אהי"ה הנזכר, שהם מילוי של היודין - ק"ם, ושל האלפין - קכ"ב, ושל הההין - ק"ל. אבל אותיות הפשוטות עצמם של אהי"ה אינם שם, והם השרשים והעיקרים. ולכן הוא גרוע מחותם הראשון.
והנה ק"ם קכ"ב ק"ל הם בגימטריא שצ"ב. ועם ג' כוללים שלהם הם שצ"ה כמנין של משנה - לרמוז כי הנה חותם זו הוא משנֶה של הראשון, ושני לו, כערך המשנה עם המלך, כי העיקר הוא חותם היסוד, אבל זה שבמלכות גרוע ממנו, והוא משנה שלו. וזהו ענין המלכות "דלית לה מגרמה כלום" - כי כמו שכל פרצוף הנקבה בכללותו נקרא "אספקלרייא דלית לה מגרמה כלום" אלא מיד בעלה - כן המלכות שבנוקבא בערך שאר ספירותיה אמר עליה דלא נהרא מגרמה כלום, כי הנה אינה לוקחת ג' אהי"ה עצמם אלא הארתם (שהוא המילויים שבהם). ואמנם לפי שגם החותם הזה נעשה מן אימא - יש בו כח לדחות את החיצונים ובערך זו נקרא 'חותם'.
ובזה תבין מ"ש בספר הזהר ובספר התיקונים כי ספר אלה הדברים הנקרא 'משנה תורה' הוא במלכות. והענין הוא כי הנה נודע כי כל בחינת מקרא הוא בנוקבא. ולכן תמצא כי כשמאיר ז"א בנקבה נותן בה הארת התורה; כי ז"א עצמו נקרא "תורה" כנודע, ונותן הארתו ביסוד הנוקבא ושם נקרא 'תורה' ממש כנזכר כי בחינת המקרא הוא בנוקבא. וכאשר הארה הנזכר שביסוד שבה נחתמה גם במלכות שבה -- ואז נקרא "משנה תורה" - כי התורה עצמה היא ד' חומשים הראשונים, ומשנה תורה הוא ספר אלה הדברים אשר בו נשנו ונכפלו כל מה שיש בתורה עצמה. ולכן נקרא "משנה תורה" כנודע.
והנה כמו שבעת עשיית החותם היסוד[1] שבה נידון העולם בנעילת יוה"כ ונחתמים לחיים או למות לטעם הנזכר שם -- כך עתה שנעשה החותם השני של מלכות שבה נידון העולם ונחתם פעם ב'. אלא שאז שהיה החותם הפנימי העיקרי כנ"ל היה זמן הדין והגזירת והחתימה ממש. אבל עתה שהוא חותם החיצון - אינו רק ענין מסירת הפתקין אשר נחתמו בנעילת יוה"כ וניתנים עתה ביד השלוחים על עונשי פורענות בני אדם כנזכר בזוהר פרשת ויחי ופרשת אמור.
והנה בענין מסירת הפתקים האלו יש מאמרים חלוקים בספר הזהר בב' הפרשיות הנזכר, וגם בפרשת תרומה. כי במקום אחד אומר כי מסירת הפתקים הוא בליל הושענא רבא וז"ל: "ולכן בהאי ליליא אתעדי צולמא מעל רישייהו", ובמקום אחר נראה כי הוא נעשה ביומא תמינאה דחג שהוא ח' עצרת.
ואמנם אמיתות הענין הוא זה: כי הנה עיקר הדין נידון ונגמר בחצות הא' של ליל הושענא רבא ואז בעת חצות לילה נגמר החותם להחתם במלכות שבה ונגמר הדין ואז תיכף אחר חצות לילה אתעדי צולמא מעל רישייהו דמאן דאחתם ח"ו למיתה, ואז הוא זמן שיוצאים בני אדם לראות את צלם באור הלבנה שזורחת אחר חצות. ולכן נוהגים לעסוק בתורה בחצות לילה הא' עד זמן זריחת הלבנה וקוראים ספר "אלה הדברים" הנקרא "משנה תורה". ויכוין בקריאתו זאת לעשות חותם המלכות שבה שהוא בגי' משנ"ה על ידי קריאה זו. ואמנם עיקר הדין שנידון העולם עתה הוא להמסר הפתקין שנחתמו בנעילת יוה"כ אותם שלא חזרו בתשובה כל הימים שבינתים שמן יוה"כ עד יום הושענא רבא, ונמסרין ביד השלוחים לפעול הדין והמשפט למי שנתחייב. אבל אעפ"י שנמסרו הפתקים בידם לא ניתן להם רשות לפעול המשפט והעונש הכתוב באותם הפתקין עד יום ח' עצרת כדי לתת עוד זמן אל החוטאים שישובו בתשובה ביום ההוא של הושענא רבא, יום אחרון של הלולב והסוכה. ואם ישובו - יחזרו לקחת הפתקים מידם. ואם לאו - אין עוד תקנה בתשובה מאז ואילך.
ואף עפ"י שאמרו בספר הזהר כי "כיון דנפקי פתקין מבי מלכא תו לא הדרי" -- דיבר בהווה, כי בלי ספק שמי שלא נתעורר לשוב בתשובה מעת נעילת יוה"כ עד יום הושענא רבא לא ישוב ביום ההו' וכיון שלא ישוב בו ביום תו לא הדרי. אבל ודאי שאם יזדמן מי שישוב -- ודאי שיקרעו גזר דינו ויחזרו לקחת פתקא שלו מיד השלוחים. וראיה לזה מ"ש בספר הראקאנטי כי נעשה הדבר הזה באדם א' שנסתכל באור הלבנה ולא מצא צל על ראשו, וחזר בלילה והתפלל ובכה ושב בתשובה, וחזר וראה צל על ראשו וחזר הצלם למקומו. ולכן כל יום הושענא רבא יש בו קצת דינין אעפ"י שנגמר הדין בחצות הראשונה של לילה כנ"ל. והטעם הוא לפי שעדיין הדין תלוי עד יום ח' עצרת כנזכר לראות אם ישובו בתשובה. ולכן יש נוהגים לומר סליחות אחר חצות ליל הושענא רבא קרוב לאשמורת הבוקר אעפ"י שנגמר הדין בחצות לילה הא'. אבל לא יאמר "ויעבר" כנ"ל בתחילת הדרושים של סוכות.
גם צריך ליזהר לכוין האדם דעתו במאד מאד בתפלת יוה"ר ובכל מעשיו ביום ההוא כיון שעדיין יש לו תקנה אז כי אח"כ אין לו עוד תקנה כנ"ל.
והנה מצאתי כתוב בקונטריסי כי שמעתי באופן אחר ממורי ז"ל והוא כי בליל הושענא רבא שבו נעשה החותם אז נכתבים הפתקים, וביום הושענא רבא שאז ניתנין בה ה' גבורות בסוד ה' בדי ערבה כמ"ש לקמן -- אז הוא מסירת הפתקין. וביום ח' עצרת נתנים בה ה' גבורות בבחינת זווג ממש, והוא חותם בבחינה אחרת שהם גבורות שנותן לה ז"א בסוד זווג - לכן נמשך זמן הדין עד יום ח' עצרת כנ"ל. ואמנם טעם ההסתכלות האדם אחר חצות בצילו לאור הלבנה - דע כי כיון שהחותם נגמר להעשות בחצות הלילה א"כ אח"כ נגמר הדין ולכן הסתכלות הצל הוא אחר חצות לילה בכל שעה שיהיה מן הלילה. וההסתכלות דוקא הוא לאור הלבנה ולא לאור הנר. והטעם הוא כי הלבנה היא בסוד נוקבא דז"א הנקרא רחל אשר לא נגמר חותם המלכות שבה להעשות עד חצות הלילה, ואז הוא זמן זריחתה ממש כנודע, ואז היא עצמה יוצאת להאיר על הארץ ודנה את העולם על ידי החותם ההוא שכבר נגמר להנתן בה. כנודע כי הגבורות הם הדינין השופטים בעולם, ולכן כיון שהדינין נמסרים בידה ובממשלתה - לכן היא אשר מודעת ומראה הגזירות בעולם, ולכן אין גזירות הדין ניכר אלא בהסתכלות הצל לאור הלבנה עצמה.
ועתה נבאר ישוב המאמרים חלוקים בספר הזהר כי במקום אחד בפרשת תרומה אומר שהצלם מסתלק מעל ראשו של אדם בליל הושענא רבא, ובפרשת ויחי אומר כי הצלם אינו מסתלק אלא ל' יום קודם מיתת האדם.
אבל הענין הוא כי בליל הושענא רבא אז מסתלק להורות מה שנגזר עליו כדי לתת רשות אל החיצונים לשלוט עליו ולהמיתו וע"י הסתלקות הצלם בעת ההיא כבר נמסר האדם בידם, וכיון שנמסר בידם בעת הגזירה תו לא חיישי כלל. ועיין בפררשת פקודי דף רל"א עמוד א' שורה ג' (ח"ב רלא, א). ואז חוזר הצלם למקומו - כי בלעדו אין האדם יכול להחיות ולהתקיים וכמו שאמר הכתוב "אך בצלם יתהלך איש". ויושב עמו עד ל' יום קודם לפרק מיתתו, ואז חוזר ומסתלק לגמרי ואינו חוזר למקומו. ובאותם ל' יום חיות האדם מתבטלת ומתמעט, הלוך וחסור, עד יום מותו. ובזה צדקו ב' המאמרים הנזכר:
דרוש ז
עריכה- ובו יתבאר היטב ענין הצלם הזה המסתלק מן האדם בליל הושענא רבא. ובו יתבאר ג"כ מאמר רז"ל שאמרו כי בני האדם יש להם בבואה וגם בבואה דבבואה, אבל השדים בבואה אית להו - בבואה דבבואה לית להו.
הנה כתוב אחד אומר "אך בצלם יתהלך איש" - משמע דחד צלם הוי. וגם אקרי הכי צלם ולא צל. וכתוב אחד אומר "עד שיפוח היום ונסו הצללים" - משמע דתרין צללים הוו. ועוד דלא אקרו צלמים אלא צללים - הרי ב' שינויים יש באלו הפסוקים. גם מספר הזוהר עצמו מפרשת תרומה ומפרשת ויחי ומפרשת אמור יש מאמרים שונים על דרך הנזכר. ולכן צריך שאודיעך תוכן הענין.
הנה נודע כי ה' שמות יש לנפש כנגד ה' פעמים "ברכי נפשי כו'", והם ה' בחינות שונות זו למעלה מזו, ואלה שמותם:
- נפש - מן המלכות דאצילות,
- רוח - מז"א,
- נשמה - מבינה,
- נשמה לנשמה - מאבא,
- יחידה - מאריך אנפין.
וכל הה' בחינות נכללות ונקראות "נפש האדם" אשר בתוך גופו. ועל דרך זה יש בו ה' בחינות אלו מעולם הבריאה, וה' בחינות מעולם היצירה, וה' בחינות מעולם העשיה. וזהו בדרך פרט. אבל כשנעריך ד' עולמות יחד דרך כללות - הנה העשיה כולה בסוד המלכות וה' בחינותיה נקראות 'נפש', וה' בחינות יצירה נקראות 'רוח', וה' בחינות בריאה נקראות 'נשמה', וה' בחינות אצילות נקראות 'חיה' שהם נשמה לנשמה.
ונחזור לבאר דרך פרט בענין ה' חלקי עולם האצילות, ומהם יובנו שאר בחינות העולמות - בריאה יצירה עשיה. והנה גוף האדם ודאי שהוא מן הנקבה מלכות - שהרי אנו רואים שנגמר גופו להיות נוצר בהמשך ט' חדשים של העיבור בתוכה. עוד יש ג' בחינות אחרות למטה ממדריגת הנפש בה' חלקים והם ג' צללים שבאדם. והבחינה העליונה שבהם נקראת צלם וב' בחינות התחתונים - כל אחד מהם נקרא צל, וחסר מהם אות מ' של צלם. וזהו סוד "אך בצלם יתהלך איש" וסוד פסוק "עד שיפוח היום ונסו הצללים" - כי הם צלם אחד עליון למעלה מב' צללים אחרים.
ומציאות ג' צללים אלו עניינם הוא כי מאחר שניתנו ה' בחינות הנפש הנזכר (שהם נרנח"י) בסוד הזווג תוך היסוד והרחם של הנקבה, וגוף האדם נוצר שם בהמשך ט' חדשי העיבור -- הנה נמשך כח אחד מן הארת כלי החותם אשר ביסוד הנקבה שנתבאר לעיל בענין נעילת יוה"כ הנעשה מג' שמות אהיה (דיודין דאלפין דההין[2]) שהם בגי' חותם. וכח הארת אותו החותם נחקק בנשמת האדם עצמו ולא בגוף. וכשהנשמה היא יורדת בעולם הזה ליכנס תוך הגוף היא באה מלובשת בחותם ההוא, ועל ידה היא נשמרת מן החיצונים שלא יתאחזו בה. ונמצא כי הצללים האלו הם עצמם הארת בחינת החותם שבנקבה.
- ונלע"ד כי גם נמצא כי הצלם של מוחין דז"א הנעשה לו מנה"י דאימא הוא מבחינת החותם אשר בה כנלע"ד. וצ"ע שהרי נתבאר שאלו הצללים הם למטה ממדריגת הנפש הפנימי' וגם שהם הארה לבד מחותם היסוד לבדו, ואמנם צלם המוחין הוא אור מקיף גדול מאד מאד מנפש הפנימית, וגם שהוא מהכלים עצמם של אימא, וגם שהוא מהכלים חצי ת"ת ונה"י דאימא. ועיין במ"א היטב שהצללים לבדם הם לבושי הנשמות מחותם כלי נה"י. כנלע"ד חיים.
וכח הארת זו החותם הנחקק בנשמת האדם נכלל מג' שמות אהיה הנזכר, ולכן נחלק לג' בחינות הנזכר.
- כי מכח הארת אהיה דיודין נחקק בו בחינת הצלם העליון מכולם, כי כן אהיה דיודין[3] בגימטריא צלם. ועל זה נאמר "ויברא ה' אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו", וכתיב "אך בצלם יתהלך איש".
- ומכח הארת אהיה דאלפין נעשה בחינה השני הנקרא צל הראשון שבשני הצללים, והוא חסר מ', והוא בגימטריא כמו המילוי לבד של אהיה דאלפין[4] שעולה בגימטריא בצ"ל. ואם נמנה כולו יהיה בגימטריא בצל אהיה.
- ומכח הארת אהיה דההין נעשה בחינה השלישית הנקרא צל השני מב' הצללים הנזכר. והנה הוא בגימטריא קנ"א כמנין בצל אל. ואעפ"י ששמו אהיה - הכל א'. ויובן זה במה שנזכר בספר הזוהר בפרשת פנחס ברעיא מהימנא, ועיי"ש. וגם נזכר הרבה פעמים בביאורינו זה כי שם זה של אל הוא ענין אהיה בעצמו, והוא השורש שלו, כי הוא כולל שם אהיה - בגימטריא כ"א, ועם י' אותיות מילואיו - הרי אל.
ובזה נבא אל ביאור המאמר הנ"ל בענין האדם שיש לו בבואה ובבואה דבבואה כו'. והענין הוא זה.
דע כי אין דבר בעולם שנברא אלא על ידי זווג זעיר ונוקבא, ומשם נולדו נשמות בני אדם ונשמות השדים - כי הכל מעשה ידיו הם. ואין דבר שאינו נמשך ונברא על ידו יתברך. וזה פשוט. והנה נתבאר אצלנו בענין ק"ש שע"ה[5] ובשער רוח הקודש בתיקון עון המוציא קרי לבטלה כי כל מה שיש למטה כנגדו הוא למעלה ממש. וכמו שבהזדווג האדם עם בת זוגו מוליד נשמות בני אדם, ובהיותו מזריע לבטלה, זכר בלא נקבה, נוצרים משם שדין ורוחין ולילין כו' הנקראים "נגעי בני אדם" כמו שמצינו באדה"ר באותם ק"ל שנים שפירש מאשתו שהיה מוליד שדין ורוחין כו' נקרא "נגעי בני אדם" - ר"ל בנוי דאדם קדמאה ממש הבאים מתענוגי בני אדם - שידה ושידות שמתענגות בלילה ומזדווג עם השידות הנקבות ומשם מתילדים נגעי בני אדם ממש, כי הענג נהפך לנגע.
והנה על דרך זה ממש הוא למעלה. כי כאשר זעיר אנפין מזדווג בנוקבא - בורא ומוליד נשמות בני אדם. ואם ח"ו באותה העת חוטאים ישראל למטה - גורמין שהנקבה העליונה תרד למטה ותתרחק מבעלה ח"ו. ואז שפחה תירש גבירתה, והשפחה החיצונית לוקחת הטיפות ההם ונוצרין בתוכה שידין ורוחין כו' הנקראים "נגעי בני אדם". והיא מולידה הגוף, אבל הנשמה באה מלמעלה כנזכר, באופן כי הנשמות של בני אדם הם באים מזווג זכר ונקבה עליונים, אבל נשמות השדים הם באים מן הזכר לבדו בלי בת זוגו עמו.
ובזה נבאר המאמר הנזכר. כי הנה הצלם העליון אינו נגלה וניכר בחינתו למטה ע"י הצל של האדם לאור הלבנה לפי שהוא עליון, ואמנם הוא נמשך מן הזכר בעבור כי אהיה של יודין הוא דכורא. אבל ב' הצללים התחתונים הם המתגלים באדם בסוד "בבואה ובבואה דבבואה", והם צל - אהיה דאלפין הנקרא "בבואה" (והוא בא מן הזכר - כי אהיה דאלפין הוא דכורא) וצל אהיה דההין שהוא נוקבא, ונקרא "בבואה דבבואה". אבל נשמות השדים חסר מהם 'בבואה דבבואה' שהוא הצל השני נוקבא - כי לא נברא אלא מדכורא לבדו כנזכר. ולכן בני אדם שיש להם הצלם וב' הצללים (שהם מג' שמות אהיה שהם בגימטריא חותם) נשמרים על ידם מן השדים אשר אין להם הצל התחתון ואין החותם נגמר בהם.
גם בזה תבין למה נקראו בלשון שדים. והטעם הוא כי אין בהם רק הצלם והצל העליון שהם דכורין כנזכר, והם אהיה דיודין ואהיה דאלפין שהם קס"א וקמ"ג ושניהם בגימטריא שד ולכן נקראים שדים.
גם בזה תבין ענין השדים שלא נברא להם גופים כמ"ש חז"ל. והטעם הוא כי ג' בחינות הצלם והצללים הם למטה ממדרגת הנפש ולמעלה ממדרגת הגוף, וכיון שלא נברא להם צל הג' שהוא הסמוך למעלה מן הגוף - אין בהם כח לעשות בהם בחינת גוף, כי הכל נעשה בסדר המדריגות בלי ספק. ולא עוד אלא כי עיקר הגוף נוצר בכח זה הצל האחרון הקרוב אליו, ובפרט כי הוא בחינת נוקבא כנזכר, והגוף הוא נעשה מבחינת הנקבה כנ"ל. וכיון שחסר מהם - לא נעשה להם גוף כמו הגופות של בני אדם.
אבל כבר אמרנו למעלה שיש להם גוף דק נברא להם מכח השפחה החיצונה אבל אין זו נקרא גוף ממש כגופות בני אדם.
ובזה יובן ענין הסתלקות של הצלם בליל הושענא רבא. כי הנה הצל התחתון הנקרא "בבואה דבבואה" - הוא לבדו המסתלק ממנו כנראה בחוש העין למי שניסה הדבר. ואינו תימא אם הזוהר קורא אותו בלשון "צולמא", וכמו שמצינו בה' חלקי הנפש כנ"ל שלפעמים כולם נקראים "נפש". וכבר נתבאר לעיל כי להיות כל החותם נגמר באדם -לכן נשמר מן החיצונים. ועתה שנחסר נפשו ונפגם -- שולטין עליו, והפתקים של גזר דינו נמסר בידם בליל זה אשר בו נעשה החותם העליון ובו נידון העולם. וכל מי שנתחייב בדין - מסתלק ממנו חותם נשמתו ונפגם, ונמסר פסק דינו ביד החיצונים.
ואין צורך שיסתלק כל החותם - כי כיון שנסתלק הצל התחתון הנקרא "בבואה דבבואה" (אשר הוא המיותר באדם מן השדים כנזכר) - אז נמסר בידם. ועוד כי אין הגוף נוצר אלא באמצעותו לב' סיבות כנז"ל - אם להיותו צל נוקבא, ואם להיותו סמוך לו והוא המתלבש ממש בגוף, דבוק עמו להיותו האחרון מכולם. וזהו סוד ההסתלקות - כי הוא ממש הוראת המיתה, כי אין הגוף מת עד שיסתלק ממנו הצל הזה הקרוב אליו המחיה ומקיים אותו. ובהסתלקותו - נחלש ומת לגמרי, ומסתלקות ממנו כל שאר המדריגות שלמעלה ממנו. והרי נשלם ביאור ענין הסתלקות הצלם ומה עניינו.
ונחזור לענין ראשון בענין הצללים. כי הנה כמה וכמה מיני הארות הצללים יש באדם. כי הנה בענין הצלם כמה בחינות מצינו - צלם ההויה, וצלם אלקים, וכיוצא. וכבר נתבאר זה בדרוש הצלם דז"א וע"ש. גם בצללים מצינו בחינות רבות - צל אהיה, וצל שדי, וצל אל, וכיוצא בזה.
ומצאתי כתוב בקונטריסי כי שמעתי ממורי ז"ל כי מן אהי"ה דאלפין כולו נעשה הצל הנקרא "בצל שדי", ומן המילוי לבדו נעשה הצל הנקרא בצל בענין חשבון המילוי שהוא קכ"ב.
גם מצאתי כתוב שם כי ב' בחינות יש בענין הצלם, והם צלם דאימא וצלם דאבא. וכמבואר אצלינו בענין המוחין דז"א שהם הנשמה שלו הבאה מלובש תוך הצלמים האלו שהם נה"י דאימא ונה"י דאבא. ובזה תבין ענין הצלם שבאדם מה עניינו.
דרוש ח
עריכה- והוא דרוש יום הושענא רבא ויתבאר בו ענין שבעה הקפות אשר ביום זה.
כבר נתבאר למעלה בענין הלילה קצת מענין היום איך עדיין הדין תלוי כל יום הושענא רבא עד שמיני עצרת. ולכן יזהר האדם ביום זה להשלים מעשיו ולשוב בתשובה כו'.
גם נתבאר ענין ה' גבורות הניתנין בנקבה ביום זה בסוד ה' בדי ערבה - לכן עדיין הדין תלוי ביום זה. ועתה נבאר כל הענין בע"ה.
הנה נודע הוא מעלת יום הושענא רבא על שאר ימי חול המועד של החג. וסוד הדבר הוא כי הנה ביום זה נמשכין כמה בחי' האורות בנוקבא דז"א. הא' היא ענין הנשיקין כנ"ל בדרוש הא'. כי החיבוק בשמאל היה מראש השנה עד יוה"כ, והחיבוק בימין הוא בחג הסוכות בסוד החסדים המקיפים דאימא. ועתה ביום הושענא רבא נעשין הנשיקין. וביום ח' עצרת הוא הזווג. ואח"כ נבאר ענין הנשיקין.
והנה ג' בחינות נעשות ביום זה.
- בחי' הארת כללות הה' חסדים מקיפים מצד אימא במלכות שבה וזה נעשה ע"י הסוכה כנודע.
- ובחינת הארת כללות הה' חסדים פנימיים מצד ז"א במלכות שבה ע"י הלולב וניענועיו. וגם בכלל זה נעשה הארת כללות בחי' המקיפין של החסדים מצד ז"א במלכות שבה וזו נעשה ע"י הקפת הלולב.
- בחינה שלישית היא נתינת ה' גבורות ביסוד שבה בסוד ה' בדי ערבה כמו שיתבאר.
הרי הם ג' בחינות.
ותחלה נבאר ב' בחינות הראשונות של החסדים לפי שהם קודמין לכנס בה קודם הגבורות שהם הבחינה השלישית.
ואמנם בחינת נטילת לולב נודעת היא ככל שאר הימים. גם בחינת הסוכה ע"ד שאר הימים. אבל בענין ההקפות נשתנה יום זה משאר הימים בענין היותם ז' הקפות יחד ביום זה, וכפי הנראה שהיה מספיק בהקפה א' כשאר הימים, ולכן נבאר ענין ז' הקפות אשר ביום זה:
אמר חיים הכותב מה שנלע"ד בזה הוא כי הארת ז' החסדים נכנסת ביום זה במלכות שבה, ואינו חסד א' פרטי בפני עצמו כשאר הספירות שבה כי לכן נק' כלה כללות כל הז'. ולכן כנגדם הם ז' הקפות ביום זה ולא כשאר הימים אעפ"י שביום ו' נכנסת האורות כללות ה"ח ביסוד הנקרא "כל" -- עם כל זה הכל הוא בחינה א', כי היסוד הוא אחד מהששה קצוות והכללות שבו - כולו לפרט אחד יחשב. משא"כ במלכות שאינה מחשבון ו' קצוות אלא בחינה כלולה המקבלת מכולם. זה הנלע"ד.
אבל זהו מה ששמעתי ממורי ז"ל ואינו סותר למה שכתבתי.
- הנה ז' החסדים הפנימיים דאימא נכנסו בנוקבא מקודם חג הסוכות ונגמרו כניסתם ביום הראשון עצמו של חג הסוכות.
- וששה חסדים דאורות מקיפים דאימא נכנסו בה בששה ימי החג הא' וזה נעשה ע"י מצות הסוכה.
- וששה חסדים פנימיים דז"א וששה מקיפים נכנסו בה ג"כ בששה ימי החג הא', וזה ע"י נטילת לולב וע"י הקפת המזבח בלולב.
באופן כי מה שעתיד לכנס בנוקבא הוא ג' מיני חסדים:
- חסד השביעי דאור מקיף דאימא
- וחסד השביעי דאור פנימי דז"א
- וחסד השביעי דאור מקיף דז"א
ושלשתן במלכות שבה כנודע.
אבל עתה בהושענא רבא אנו צריכין לכלול ולחבר כל בחי' החסדים המקיפין יחד; כי החסד הז' הפנימי דז"א נכנס ע"י נטילת לולב ביום הזה - נשארו ב' חסדים המקיפים התחתונים דאימא ושל ז"א לכנס במלכות שבה.
אמנם מצאנו ג' בחינות בענין ז' ההקפות האלו וסימנם אדם.
- והנה אות א' הוא בחינת האדם עצמו המקיף את המזבח,
- ואות ד' הוא הדיבור הנאמר בעת ההקפה כנז' במשנה וז"ל "וכך היו אומרים אנו ליה וליה עינינו כו'". וגם בזמה"ז אנו אומרים פזמונים ובהם מזכירין זכות ז' האבות בז' הקפות כמו שתיקנו מסדרי התפלות כל א' כפי מנהגו.
- אות מ' היא המעשה. והוא הולכת הלולב בידו בעת ההקפות.
וכנגדם הם שלשה בחינות חסדים מקיפים.
- הא' הוא בחינת המקיפים של החסדים דאימא.
- הב' בחנת המקיפים של החסדים דז"א בשרשם העליון למעלה בדעת שבו, ומשם אנו ממשיכים הארה אותם המקיפים שישארו במלכות שהוא המזבח או התיבה.
- הג' היא המקיפים של החסדים התחתונים, ומתפשטים בו' קצוות בגופא דז"א. כי כבר ביארנו כי עתה אנו מחברים כל בחינת החסדים המקיפים יחד.
ונמצא כי צריך לכוין כי
- ע"י הקפת האדם בעצמו נמשכים המקיפים של החסדים התחתונים דגופא דזעיר אנפין הנקרא אדם, שהוא ההוי"ה דאלפין העולה מ"ה כמנין אדם. והנה אלו הם סוד חיבוק הימין שבהם נאמר "וימינו תחבקני", שהוא זרוע ימין דז"א שהם החסדים שמחבק בהם את הכלה.
- וע"י הדיבור הוא ממשיך המקיפים של החסדים דאימא (כי ממנה יוצא הקול והדיבור כנודע),
- וע"י הלולב שבו מקיפין המזבח או התיבה הוא ממשיך המקיפים של החסדים העליונים שבדעת דז"א וע"י הלולב שהם ז' החסדים התחתונים מעוררים השרשים העליונים שבדעת דז"א כנ"ל.
ונמצא כי בכל הקפה מז' הקפות שביום זה צריך לכלול אותם בג' בחינות אלו.
והנה סדר הז' הקפות הם כסדרן ממעלה למטה, מחסד עד המלכות, וזה פרטן:
- הקפה א' בחסד.
וצריך לכוין בה ג' מיני מקיפים כנגד ג' בחינות הנזכר, אלא ששלשתן הם בחסד. וכבר נתבאר אצלנו כי כל המקיפים הם בחינת שם א"ל, כי במילוי אלף למד עולה בגימטר' הק"ף, ועם חשבון אותיותיו הוא הקפ"ה בגי' עם הכללות. והנה שם אל זה יוצא משם ייאי שבמילו הוי"ה דס"ג כנודע. והנה הוא בגימטריא א"ל היוצא משם הויה דס"ג שבאימא. ונמצא כי צריך לכוין ג' שמות אל
- אל ראשון כנגד הדיבור, והוא כנגד אימא, ולכן תכוין בו לשם ייאי היוצא מהויה דס"ג שבאימא כנזכר.
- הב' כנגד הלולב וכנגד הדעת. ותכוין ב
ג' שמות יה"ו ג' שמות יה"ו שווה 63 שבחסד כנודע שהם בגימטריא ס"ג. ותוציא ג"כ ממנו שם ייאי כנז' אבל תכוון במילוייהם כסדר ע"ב ס"ג מ"ה ותכוין להמשיכם אל ה' אחרונה, שהיא הנוקבא הוי"ה דב"ן, ובזה נשלמים ונעשים הויות גמורות. או תכוין בג' היודין שבג' שמות אלו ועם כללותם -- הרי אל. ונודע כי שם יה"ו הוא בחסד דדעת כנ"ל בסוד ששה נענועים של הלולב.
- הג' כנגד האדם וכנגד ששה קצוות התחתונים. ויכוין כי אדם הוא הויה דמ"ה ובה יש ג' אלפין שכל אחד מהם הוא שם אהיה - הרי הם
ג' שמות אהיה ג' שמות אהיה שווה 63 שהם במספר הויה דס"ג. ותוציא ג"כ ממנה שם ייא"י על דרך הנז"ל שהוא כמנין אל. ותכוין בג' שמות אהי"ה הנזכר כי שלשתם הם במילוי יודין. גם בכונה ג"פ אהי"ה שביארנו שם צריך ג"כ שתכוין שהם בסוד מילוי ע"ב ס"ג מ"ה. ועל דרך זה בכל ו' ההקפות חוץ מן ההקפה הז' ששלשתם הם במילוי ההין לפי שהם בסוד המלכות הנקראת "ה' תתאה".
ואח"כ תכוין בחיבור ג' פעמים אל הנזכר, כי הם בגימטריא מגן. ותמשיך זו המגן במלכות כנודע:
- הקפה ב' בגבורה.
ועל דרך ההקפה הא' אלא שתכוין
- כי אל הראשון הוא כנגד הדיבור וכנגד אימא. ותכוין בו בשם ייאי היוצא מהוי"ה דס"ג שהוא באימא.
- הב' היא כנגד הלולב וכנגד הדעת דז"א. ותכוין בג' צירופי הוי הוי הוי כסדר מילוי ע"ב ס"ג מ"ה והם בגבורות שבדעת כנודע ותכוין להמשיכם אל ה' אחרונה כנ"ל.
- הג' כנגד האדם וכנגד ו' קצוות תחתונות והוא שם ייאי היוצא מג' שמות אהי"ה היוצאין מג' אלפין דהויה דמ"ה (שהיא בגימטריא אדם), ושלשתם הם במילוי ההין.
ואח"כ תכוין במגן ב':
- הקפה הג' בת"ת.
- אל א' בדיבור ובאימא, והוא שם ייאי היוצא מהויה דס"ג.
- הב' בלולב ודעת, ויוצא מג' ויה ויה ויה במילוי ע"ב ס"ג מ"ה שבת"ת שבדעת.
- הג' מג' אהי"ה דהוי"ה דמ"ה, ושלשתם הם במילוי אלפין.
ואח"כ תכוין במגן ג':
- הקפה ד' בנצח.
- א"ל א' בדבור ובאימא ובשם ייאי דס"ג.
- הב' בלולב ובדעת, ובג' יוה יוה יוה במילוי ע"ב ס"ג מ"ה שבנצח שבדעת.
- הג' מן ג' אהיה דהויה דמ"ה, ומילוי כל אחד מהם הוא אלף הי יוד הא -- ה"י ראשון ביודין והשני באלפין. היודין לפי שהיא קו ימין, והאלפין לפי שיונק מת"ת קו האמצעי.
ואחר כך תכוין במגן ד':
- הקפה ה' בהוד.
- אל א' ובדיבור ובאימא ובשם ייאי דס"ג.
- הב' בלולב ובדעת, ובג' היו היו היו במילוי ע"ב ס"ג מ"ה שבהוד שבדעת.
- הג' מן ג' אהי"ה דהויה דמ"ה אשר מילוי ה' ראשונה היא בההין והב' היא באלפין[6] לפי שעיקרו הוא קו שמאל. ולכן הראשון היא בההין והשני היא באלפין לפי שיונק מן הת"ת.
ותכוין במגן ה':
- הקפה ו' ביסוד.
- א"ל הא' בדיבור ובאימא ובשם ייאי דס"ג.
- הב' בלולב ובדעת ובג' והי והי והי במילוי ע"ב ס"ג מ"ה.
- הג' מן ג' אהי"ה דהוי"ה דמ"ה[7]. ומילוי ה' ראשונה הוא באלפין - לפי שהוא קו אמצעי. והב' היא ביודין - לפי שהיא מטה כלפי חסד שהיא יודין.
ותכוין במגן ו':
- הקפה ז' במלכות.
- א"ל א' בדיבור ובאימא ובשם ייאי דס"ג.
- הב' בלולב ובדעת ובג' יהו יהו יהו. ושלשתם הם במילוי ההין דב"ן. ותכוין כי שלשתם עולין בגי' קכ"ו שהוא שם אדני בריבוע כזה א אד אדנ אדני העולה קכ"ו, והיא בחי' הכתר שלה כנודע. ואנו ממשיכין אותו עתה אליה.
- הג' - מן ג' אהי"ה דהוי"ה דמ"ה. ומילוי ה' ראשונה באלפין והב' היא ה"ה בההין.[8]
ותכוין במגן ז'.
וזה ציורה בקצרה על הסדר שתכוון בהם שלא תטעה. ובתחילה תכוין להמשיך החסדים המקיפים מאימא ומדעת דז"א ומגופא דז"א:
- הקפה א' בחסד
יוד הי ואו הי - אל[9]
יוד הי ויו, יוד הי ואו, יוד הא ואו[10] - אל [11]
יוד הא ואו הא - אלף הי יוד הי, אלף הי יוד הי, אלף הי יוד הי - אל.[12]
מגן[13].
- הקפה ב' בגבורה
יוד הי ואו הי - אל
הי ויו יוד, הי ואו יוד, הא ואו יוד - אל
יוד הא ואו הא - אלף הה יוד הה, אלף הה יוד הה, אלף הה יוד הה[14] - אל.
מגן.
- הקפה ג' בת"ת
יוד הי ואו הי - אל
ויו יוד הי, ואו יוד הי, ואו יוד הא - אל
יוד הא ואו הא - אלף הא יוד הא, אלף הא יוד הא, אלף הא יוד הא - אל
מגן.
- הקפה ד' בנצח
יוד הי ואו הי - אל
יוד ויו הי, יוד ואו הי, יוד ואו הא - אל
יוד הא ואו הא - אלף הי יוד הא, אלף הי יוד הא, אלף הי יוד הא - אל
מגן.
- הקפה ה' בהוד
יוד הי ואו הי - אל
הי יוד ויו, הי יוד ואו, הא יוד ואו - אל
יוד הא ואו הא - אלף הה יוד הא, אלף הה יוד הא, אלף הה יוד הא - אל
מגן.
- הקפה ו' ביסוד
יוד הי ואו הי - אל
ויו הי יוד, ואו הי יוד, ואו הא יוד - אל
יוד הא ואו הא - אלף הא יוד הי, אלף הא יוד הי, אלף הא יוד הי - אל
מגן.
- הקפה ז' במלכות
יוד הי ואו הי - אל
יוד הה וו, יוד הה וו, יוד הה וו - אל - א אד אדנ אדני[15]
יוד הא ואו הא - אלף הא יוד הה, אלף הא יוד הה, אלף הא יוד הה - אל
מגן.
ודע כי שמעתי ממורי ז"ל כי הנה
ו' פעמים מגן ו' פעמים מגן שווה 558 הם בו' הקפות הראשונות, וכולם הם ליתנם במלכות כנ"ל. ועוד יש מגן שביעי במלכות עצמה בהקפה הז'. והנה
ו' מגן ו' מגן שווה 558 הראשונים הם בגימטריא תקנ"ח, וברדתם במלכות נעשה בה בהם מגן הז' שגם הוא בגימטריא תקנ"ח. לפי שמגן הם ג' פעמים א"ל א"ל א"ל, וכשתמלאם במילוייהם
- אלף למד , אלף למד , אלף למד יעלו בגימטריא תקנ"ה, ועם ג' כולליהם יהיו בגימטריא תקנ"ח. הרי כי מן ו' מגינים ראשוניחם העולים תקנ"ח נעשה בה מגן שביעי העולה גם היא בגימטריא תקנ"ח:
ועתה נבאר הבחינה השלישית הנעשית ביום זה והוא ענין הגבורות כנ"ל. וזהו ענין הנשיקין הקודמין אל הזווג כנ"ל.
והנה בענין אלו החסדים והגבורות יש לי קצת דוחק לדעת כמה וכמה פעמים נכפלו כוונתם וכמה וכמה נכנסו. וכבר ביארנו קצת בחינותיהם בכל הדרושים שקדמו מיום ר"ה עד עתה. וצריך לעמוד ולהסתכל בחינותיהם איך שונות וכפולות. ובפרט ענין הגבורות מה חילוק יש בין גבורות חמש תפילות יוה"כ אל החותם עצמו של נעילת יוה"כ, ואל הגבורות שלקחה ביום ר"ה בסוד עטרא דגבורה בעת התרדמה הנקרא חבוק השמאל, ואל הגבורות של יום הו"ר, ואל חותם ליל הו"ר, ואל גבורות יום שמיני עצרת.
והנה שמעתי ממורי ז"ל בענין החסדים כי כל החסדים שנתבארו לעיל -- בין החסדים של אימא הפנימיים שנכנסו קודם הסוכה, ובין המקיפים שלהם שנכנסו ע"י מצות הסוכה, ובין החסדים הפנימיים ומקיפים דז"א שנכנסו ע"י נטילת לולב והקפה כנ"ל באורך -- כולם הם לצורך תיקון פרצוף המלכות. אבל אותם שהם לצורך הזווג הם נכנסים ביום הושענא רבא וביום שמיני חג עצרת.
גם בענין הגבורות שמעתי בשם מורי ז"ל כי הנה גבורות דז"א עצמו נתנם לה בעשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ בסוד "שמאלו תחת לראשי", כי הגבורות האלו הם "שמאלו" דזעיר אנפין עצמו. ואח"כ ביום הושענא רבא על ידי ה' בדי ערבות שאנו מחבטין אותם על הקרקע אנו מעוררים את הגבורות האלו עצמם אשר כבר היו ביסוד שלה מתחילה כנזכר, כי כיון שעתה נשלם כניסת כל החסדים כנ"ל לכן אנו מעוררים את הגבורות אשר היו בה מתחילה, ונותנים בה כח שיעלו מ"ן למחרת ביום ח' עצרת בזווג הנעשה אז.
אבל מ"ש בקונטריס ממה שאני שמעתי ממורי ז"ל הוא באופן זה כי הנה אחר שנכנסו כל החסדים בה ונשלם כניסת כולם ביום הזה ע"י הסוכה והלולב והקפת הלולב -- אז נכנסין החמשה גבורות בה במלכות אשר בה (כי גם בחי' כללות החסדים של חלק מלכות שבה נכנסו ביום זה כנזכר). ואחריהם נכנסין ה' גבורות במלכות שבה כי כבר גבורת היסוד שבה נכנסין מתחילה. ואלו אינם על ידי ז"א אלא נמשכו לה מאימא עילאה עצמה כדמיון ה' גבורות היסוד שבה שנכנסו מתחילה מן אימא ביוה"כ. ואלו החמשה גבורות ניתנין בה כדי לעשות בה בחינת כלי של מ"ן אשר בה כדי שלמחרת ח' עצרת בעת הזווג תהיה מוכנת לשתוכל אז להעלות מ"ן. ונמצא כי ה' גבורות אלו הם בחינת הכלי של מ"ן אשר במלכות שבה. ולטעם הנז' נמצא כי אינם נכנסים ה' גבורות אלו עד אחר שכבר נכנסה הארת כללות החסדים במלכות שבה בסוד המקיפים ג"כ, והוא אחר קדיש תתקבל של ההקפות. ואמנם כניסת החסדים דאימא היה ע"י הסוכה, ושל ז"א ע"י הלולב - אבל אלו הגבורות הם ע"י הערבה שהיא מנהג נביאים ליקח ערבה זולת אותם של לולב ותחבוט אותה בקרקע ולא תברך כמ"ש ז"ל "חביט חביט ולא בריך".
ולכן אבאר ענין הערבה אשר ביום זה.
הנה אחר שאמרו קדיש תתקבל של אחר סדר ז' ההקפות קח ה' בדים של ערבה כשרות כמו אותם שבלולב (ולא תקחם קודם עם הלולב כמנהג קצת עמי הארץ - כי אין ראוי לעורר הגבורות והדינין בזמן כניסת החסדים). ותכוין שהם ה' גבורות מנצפ"ך וניתנות לה מאימא לעשות בהם במלכות שבה כלי להעלות בו מ"ן ביום ח' עצרת כנ"ל. ואח"כ תחבוט בהם על הקרקע. ותכוין כונה א' בעת החבטה (שהוא בזמן הורדת הערבות עד לקרקע) והוא לתת בה ה' גבורות הנזכר לעשות בה בחינת כלי במלכות לצורך המ"ן כנזכר. ותכוין כי הערבה הוא בגימטריא זרע שהם סוד מ"ן אשר בה. גם הוא בגימטריא עזר - ר"ל כי על ידי כן תהיה היא עזר כנגדו להעלות מ"ן כנגד המיין דכורין שהוא נותן לה בזמן הזווג ביום ח' עצרת. ולכן צריך שתחבוט ה' חבטות כנגד ה' גבורות - כי בכל חבטה יורד וניתן בה גבורה אחת מהם.
וכוונת החבטה בעצמה הוא הכאת הדינין וירידתם במלכות שבה הנקרא "קרקע עולם" כנודע. וגם עניינה הוא להכות ולשבר ולהחליש כח הגבורות כדי שיתמתקו ויתבסמו.
גם תכוין בעת החבטה לשם יוד הא ואו שהוא בגי' ט"ל. וזה נרמז במ"ש חז"ל "חביט חביט ולא בריך", ואיני זוכר איך נרמז. ואפשר כי מלת חביט בגי' ט"ל והם חבטות הרבה הרמוזות באומרו חביט חביט, ושתיהם נקראו חביטי לשון רבים.
ואמנם אין צורך לברך על הערבה הזו, כי כיון שאינם הגבורות עצמם של הזווג רק לעשות מהם כלי הנזכר - לכן די בחבטה שהוא במעשה ואין צורך גם בדיבור. ונודע כי ערבי נחל הם נצח והוד הנקראים 'נביאים', ולזה אמרו בגמרא כי ערבה זו היא מנהג ויסוד של נביאים.
והרי נתבארו כוונת החבטה שהוא הורדת הערבות וחבטן בקרקע. אבל בעת העלותן מן הקרקע (כי בכל חבטה יש ירידה ועליה) - ולכן בעת העלייה תכוין כוונה אחרת והוא כי זה הוא בחינת הנשיקין הקודמין אל הזווג של שמיני עצרת. כי נודע כי ערבה דומה לשפתים והנשיקין הם בחינת השפתים. והם ענין הנשיקין ממנה אליו - מתתא לעילא - דרך עלייה. ונלע"ד כי עתה נעשה הזווג הרוחני הנקרא 'נשיקה' כמבואר עניינו במקומו, אבל לא שמעתיו ממורי ז"ל אלא כן נלע"ד.
דרוש ט
עריכה- ובו יתבאר ענין שמיני עצרת וענין הזכרת הגשמים בו, ולמה נקרא יום שמחת תורה. וגם יום ב' נקרא יום אסרו חג.
הנה כבר ביארנו קצת מנהגים אשר ביום זה למעלה בתחילת הדרושים של חג הסוכות. גם נתבאר שם כי כל הימים שמראש השנה עד עכשיו - כל הזווגים היו ישראל או יעקב עם לאה, אבל רחל היתה נתקנת ונבנית מדריגה אחר מדריגה בהמשך ימים האלו לאט לאט בשביל חטאו של אדה"ר שחטא ביום ראש השנה שבו נברא העולם. והנה עתה כבר נתקן ונבנה כל גופה, וננסרה וחזרה אפין באפין, וניתנו בה כל בחינות החסדים דאימא ודזעיר אנפין לצורך בנין גופה. ולא בסוד זווג. גם נעשו בה שני החותמות כנ"ל. גם ביום הושענא רבא נעשה בה הכלי שבתוכו המ"ן על ידי הערבה הנקרא מנהג ויסוד של נביאים, והם ה' גבורות דאימא. וכבר נשלמו כל הבחינות.
ועתה ביום ח' עצרת - אז הוא זווג זעיר אנפין עצמו עם רחל בתפלת המוסף דוקא, ולא מקודם, לפי שבתפלת מוסף הם שוים בקומתם כנ"ל בענין דרושי היו"ט דרך כללות וההפרש שבין עליית התפלות דיום שבת ליו"ט.
והנה בזווג הזה נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי בזווג הזה נותן לה הז"א ה' גבורות בסוד טיפת הזווג, כנודע כי יש גבורות זכרים ונקבות כמבואר בדרוש קין והבל, ולכן מזכירין את הגשמים בתפלת מוסף ביום זה ואומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם" כי הגבורות הם נקראים "גבורות גשמים". ואח"כ בחג הפסח נותן לה החסדים - כי חג הפסח הוא בחסד כנודע.
אבל מה שאמרתי שמצאתי כתוב בקונטרס ממה ששמעתי הוא זה:
כי ביום זה ניתנו ברחל ה' גבורות אחרות חדשות בסוד זווג והם מן הז"א עצמו ולא מן אימא כאותם דהושענא רבא, ולכן אלו הגבורות הם יותר מבוסמות וממותקות כי הם על ידי זווג ממש מן ז"א, ולכן נקרא יום הזה יום שמחת תורה כי הז"א (הנקרא 'תורה') שמח בזווג עם בת זוגו האמיתית העיקרית שהוא רחל כנודע. והנה אלו החמשה גבורות הם המיין נוקבין עצמם של הנקבה - כי אותם של הושענא רבא היו בחינת הכלי שלהם ולכן נעשה ע"י אימא - אבל אלו הגבורות שהם המ"ן עצמם הם מזווג ממש של ז"א. ואח"כ נותן לה בסוד זווג הטיפת מיין דכורין.
והנה ענין הזכרת הגשמים בתפילת מוסף ביום זה הוא כי נודע מה שכתב הזוהר בפרשת תרומה בדף קס"ז ע"א (ח"ב קסז, א) כי טיפת הזרע של הזכר נכללת בג' בחינות שהם נוטיריקין מלת אמר - אור מים רקיע. ר"ל כי בהיותם עדיין במוח הזכר היה אור, ובירידתה בעת הזווג תוך רחם האשה נעשית מים, ואחר שמצטיירת ונעשית גוף גמור נקרא רקיע. ולכן אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בסוד הטיפה ההיא שנעשית עתה מים בהנתן תוך רחמה בעת הזווג. והנה אלו המים הם מלובשים בתוך החותם שבנוקבא כמבואר למעלה שהם בחינת הצללים הנזכרים ולכן נקראו גשמים שהם בגימטריא כמנין ג' מילויים שבשם אהי"ה[16] שהם החותם הנ"ל של ליל הושענא רבא:
- יום אסרו חג
הנה גם יום זה יש בו קצת משמחת החג. והענין הוא כי הוא יום ב' לקליטת זרע והתקשרותו שם ברחם האשה. וזהו פירוש אסרו חג - כלומר איסורו והתקשרותו של הזווג הנעשה בשמיני חג עצרת. אבל ביום השלישי לקליטת הזרע - מקצת היום ככולו, ותיכף בהתחלתו נקשר ואין עוד פחד שמא תפלטהו ולכן הוא חול גמור.
ודע כי המשך זמן העיבור הזה הוא נמשך מיום שמיני עצרת עד יום ז' של פסח, ואז נולד הולד הנעשה בזה העיבור בסוד "קריעת ים סוף" - שהוא עת לידת רחל כמבואר שם. אמנם שאר כל העיבורים הנעשים משאר הזווגים שנכנסו בהמשך ששה חדשי החורף אינם מתעכבים עד הפסח. ואפשר כי בו ביום של העיבור והזווג היא יולדת. אבל עיבור של זווג שמיני עצרת מתעכב עד יום שביעי של פסח כנזכר. כן נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל.
- ^ אולי צריך להגיה כאן "ביסוד שבה", וצריך בדיקה - ויקיעורך
- ^ העולים קס"א, קמ"ג, קנ"א בהתאמה - סך הכל קס"א קמ"ג קנ"א - ויקיעורך
- ^ אל"ף ה"י יו"ד ה"י
- ^ ל"ף א' ו"ד א'
- ^ לא הבנתי. אולי שער ה׳(?). צ״ע - ויקיעורך
- ^ אלף הה יוד הא - ויקיעורך
- ^ אלף הא יוד הי - ויקיעורך
- ^ אלף הא יוד הה - ויקיעורך
- ^ נלע"ד דהיינו השם 'אל' שיוצא מאותיות ייאי של מילוי הויה בס"ג - ויקיעורך
- ^ דהיינו שלשה מילויי יה"ו כסדר ע"ב ס"ג מ"ה - ויקיעורך
- ^ נלע"ד דהיינו השם 'אל' שיוצא מאותיות ייאי של שם ס"ג אשר נעשה מתוך ג' שמות יה"ו הנזכרים כאן ומוצגים במילויים. או לחלופין, השלשה יודי"ן של שלושה שמות יה"ו ועם כללותם אשר מניבים גם כן את השם אל. הכל כמבואר למעלה. - ויקיעורך
- ^ נלע"ד דהיינו המילוי של מ"ה אשר מכיל ג' אלפין אשר כוונתם אל ג' שמות אהי"ה אשר מניב שם ס"ג אשר ממנו יש את השם ייאי דהיינו השם אל. - ויקיעורך
- ^ העולה בגימטריא ג' שמות א"ל הנזכרים - ויקיעורך
- ^ ג' שמות אהי"ה במילוי ההי"ן, כנזכר למעלה - ויקיעורך
- ^ דהיינו שלשה המילויים של יה"ו הנזכרים - אשר מהם יוצא שם 'אל' מתוך השם ס"ג כהנך דלעיל - עולים גם כן בחשבון 126 כמספר הריבוע של שם אדני - ויקיעורך
- ^ כזה ל"ף, י, ו"ד, י + ל"ף, א, וד, א + ל"ף, ה, ו"ד, ה, סה"כ 382, ועם הכולל גשמים - ויקיעורך